אני ממשיך להצטיין בלימודים, אבל כבר יודע שאני עושה זאת לא מתוך רצון ללמוד באוניברסיטה.
"מה עובר עליך בן?" שואל אותי בדאגה ערב אחד אבא.
"אני זקוק להתרחק מהמקום הזה," אני עונה לו.
"מישהו פגע בך?" הוא שואל אותי בכעס כבוש.
"נראה לך שמישהו יכול לגעת בי?" אני שואל אותו, "באמת אבא."
"עשית משהו שאני צריך לדעת עליו?" הוא חושק את לסתותיו.
"ככה חינכת אותי? לעולם לא אאכזב אותך," אני אומר לו, "אני לא נהנה יותר לשחק. החברים שלי מתעסקים בשטויות, שותים ומאבדים צלם אנוש, מעשנים בסתר. אני זקוק לסדר את הראש ולדעת מה אני רוצה לעשות," אני משתפך בפניו.
"אם זאת הסיבה," אומר אבא, "יש לך גיבוי מלא ממני. רק תאמר לי מה אתה רוצה לעשות, ואדאג שזה יקרה."
מעולם לא השתמשתי בקשריו הענפים של אבי. הוא אדם שעזר לאנשים רבים, והם חייבים לו הרבה, ועדיין רציתי לעשות הכל בכוחות עצמי.
אמנם כבר התקבלתי לאוניברסיטה, אבל אני מרגיש שאני לא רוצה יותר את המסלול הקושר אותך לספורט.
אני עולה לחדרי והולך לישון.
בוקר של יום חדש
מידי בוקר אימא מקפידה שנשב כולנו לארוחת בוקר קלה.
*
"לא איכפת לי מה תאכלו, אפילו אם תשתו רק כוס מיץ תפוזים, העיקר שתתחילו את הבוקר ביחד," אמרה לנו אימא כשהיינו קטנים.
אני לא זוכר אם היה בוקר אחד שהמנהג הזה לא התקיים.
"אני אתגעגע לפגישות בוקר החטופות שלנו," אמר אחי הבכור שעזב את הבית. ומאז מידי פעם הוא מפתיע ועובר בבית הוריי בזמן שאנחנו אוכלים.
היום הזה לא שונה. אימא מגישה לאבא כוס קפה, ואני מכין לעצמי צלחת עם דגני בוקר.
*
"חשבתי על זה בלילה מיילו," אומר אבא, ואימא מסתכלת עליו בשאלה, מנסה להבין על מה הוא מדבר. "אני מבין שאתה זקוק לפסק זמן. למה שלא תבוא לעבוד בחברה שלי? אתה מכיר את עולם המחשבים, ותוכל ללמוד קצת על העולם שלי."
*
אבא שלי הוא בעל חברת ענק להגנה בעולם הסייבר. העבודה שלו מלווה בהרבה מתח, אבל הוא מעולם לא מביא את המתח איתו הביתה.
בזכותו אני זוכה להתחדש כל פעם במחשב הכי משוכלל, ובכל תוכנה שאפשר רק לחלום עליה.
אני לא זוכר שאת האחים שלי הוא ניסה לעניין בחברה. מה גרם לו לעשות זאת איתי? ואולי אני פשוט לא יודע. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מודה לו בליבי, שהוא מקבל אותי כמו שאני.
*
"אני מאכזב אותך אבא?" אני לא מתאפק ושואל.
"רק שתדע שאני מאד מעריך את זה שנפתחת כך בפניי. אני בהחלט לא רואה בכך כשלון, להיפך. אני מאד מעריך את העובדה שאתה מתייחס ברצינות לעתידך. כל העתיד עוד לפניך. עד היום הלכת בתלם, והצטיינת במה שעשית. אני גאה בך מאד," הוא אומר ומביט בי באהבה.
"שיהיה לך ברור שאני לא מציע לך משרה בהנהלה. עליך ללמוד את החברה לפני שתהיה מסוגל לעלות לקומה שלי. אמנם לא אתן לך להתחיל ב'חלוקת דואר,' כפי שתמיד מראים בסרטים, אבל תתכונן ללמוד את הנושא. אני אצמיד לך את אחד המתכנתים שלי, והוא יכניס אותך לעולם הקסום של אבטחת סייבר."
"אם כך אני מבין שאני פטור מללבוש חליפה," אני צוחק.
"מצד שני, אתה לא תופיע לעבודה עם גופיה, ופירסינג בכל פיסת עור גלויה," הוא אומר ברצינות.
"גם בשעות הכי פרועות שלי, לא תראה אותי כך אבא. אני מבטיח לך להתלבש בצורה מכובדת, ומודה לך על ההזדמנות שאתה נותן לי. אני לא אאכזב אותך."
אנחנו קובעים בינינו שעם סיום הלימודים אתחיל לעבוד.
אני מרגיש הקלה גדולה. שמחת החיים שוב חוזרת אליי. גם באימונים אני שוב מצטיין. יש דבר אחד שחסר לי, וזה לראות את מדיסון. אני חייב לראות שלא פגעתי בה.
מדיסון מתעלמת מקיומי, ותמיד ממהרת לעזוב במהירות את שטח בית הספר מייד עם סיום הלימודים. ואז יום אחד אני לא רואה אותה יותר.
ככל שמתקרב הפרום אני מתרחק מחבריי. אני לא מזמין אף אחת ללכת איתי, ומשאיר את כולם מופתעים.
בשבוע האחרון של בית הספר, כאילו בהזמנה, אני לוקה בהתקררות קשה, ומודה על כך בליבי. אני נשאר במיטה ויישן שעות. בחלומות מופיעות פניה היפות של מדיסון, מה שגורם לי להתעורר ולחשוב במרירות על כך שהיא בטח שונאת אותי, ואילו אני לא מפסיק לחשוב עליה.
יומיים לפני הפרום אני גורר את עצמי מהמיטה, ונוסע לביתה של מדיסון.
"מדיסון לא גרה כאן יותר," אומרת לי אימה לתדהמתי, "אל תגיד שרצית להזמין אותה לפרום עכשיו כשהיא…" היא מגחכת.
אני לא עונה לה, ועוזב את המקום.
למחרת אני קם מוקדם, מתקלח ובוחר מה ללבוש. מכנס ג'ינס בצבע כחול כהה וחולצה בד בצבע תואם. אני מקפיד לגלח את זקני, ומתיז עליי מי גילוח במידה. אני מביט על עצמי במראה ומרוצה ממה שנשקף ממנה. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב.
אני בוחר להגיע למשרדו של אבא בכוחות עצמי.
"בוקר טוב מיילו," אומרת לי ג'ואנה פקידת הקבלה, "אני אודיע לאיבי שהגעת."
'איבי? זה לא שם של אישה?' אני לא אוהב את העובדה שמי שעומד ללמד אותי היא אישה. אני עוד אדבר עם אבא על כך.
לא עוברת דקה, ואני שומע קול טיפוף עקבים על ריצפת השיש בלובי.
האם אפשר להתאהב במישהו רק מתמונתו?
אמנם אני כבר בת עשרים ושלוש, אבל אני מודה שכשהבטתי בתמונתו של מיילו מק'מילן, בנו של הבוס שלי, לא יכולתי לנשום מרוב התרגשות. מכל בני משפחתו, היא התמונה היחידה שמוצבת על שולחנו של הבוס, ואי אפשרת להתעלם מנוכחותה.
בתמונה הוא מצולם עם אלת הבייסבוק, רגע לפני שהוא מכה בכדור שנזרק אליו. פניו מוסתרות על ידי הקסדה, אבל העינים המדהימות שלו נראות מבעדה, מקרינות עוצמה של גבר הבטוח בעצמו. גבר, למרות שהוא רק בן שמונה עשרה. הגוף המושלם שלו, עשה לי מהפיכה בגוף.
אתמול בסוף היום הודיע לי הבוס, שהוא מצוות אליי את מיילו, וביקש שאלמד אותו את רזי המקצוע.
הבוקר עמדתי שעה ארוכה מול המראה בחדר השינה, ובחנתי את עצמי, עד שהייתי מרוצה מבחירתי בחצאית שחורה קצרה במידה, וחולצת סריג המדגישה היטב את חיטוביי. ניסיתי להזכיר לעצמי שאני לא הולכת לדייט, ועדיין לא יכולתי שלא לבחור את בגדיי בקפידה.
לקח לי זמן רב לבחור מה ללבוש, והמיטה שלי מלאה בבגדים שלא נראו לי מתאימים. אני מעיפה מבט על השעון ונאנחת. אין לי זמן להחזיר את הכל לארון, כיוון שעליי לצאת לעבודה מייד. דווקא היום אסור לי לאחר.
*
הלב שלי מגביר את פעימותיו, בזמן שטפוף עקביי נשמע בלובי בעודי מתקרבת לקראתו. עכשיו כשאני רואה אותו בלי קסדה, אני לא יודעת איך אעמוד בפניו.
"ברוך בואך," אני אומרת לו ברישמיות, ומסמנת לו בתנועת ראש קלה שיבוא איתי.
"בוא תלמד אותי קצת עליך," אני מתחילה בשיעור שלנו, "אתה אוהב לשחק משחקי מחשב?"
"איזה בן נעורים בגילי לא אוהב?" הוא עונה, מתאפק לא לחייך. אני תוהה האם הוא משתמש בביטוי בן נעורים להדגיש את הפרש הגילאים בינינו, ואולי אני רק מדמיינת.
"אני לא שואלת אותך סתם," אני מרצינה פנים. אני רוצה שהוא יתייחס אליי ברצינות. "אני מנסה ללמוד מה הם כישוריך בעבודה עם המחשב."
"אני משחק במשחקי מלחמה, מהסוג של עולם הפנטזיה, ופחות משחקים שמדמים מלחמה אמיתית, ובעיקר משחקים שצריך להפעיל את המחשבה," הוא עונה לי, הפעם ברצינות.
"מעולה. זה מראה שיש לך את היכולות להבין את עולם מלחמות הסייבר," אני עונה לו. אני יודעת שאני לא יכולה לשחק איתו את המשחק של הקשוחה, ועליי גם לדעת להחמיא לו.
אני מתחילה להסביר לו איך עובד עולם התכנות, והוא מפתיע אותי בתפיסה המהירה שלו. אין לי ספק שהתפוח הזה, לא נפל רחוק מהעץ.
כל דבר שאני מלמדת אותו הוא מיישם מייד, ומגלה בעצמו את השלב הבא.
ולמרות זאת, אני ממשיכה לתרגל אותו במשך כמה ימים. אולי כי אני רוצה את קרבתו.
אם חשבתי שהוא שחצן, מתברר לי שהוא מאד רציני כשמדובר בעבודה, ולמרות שברור לו שאני מאטה את הקצב, הוא לא אומר מילה.
"חשוב היה לי להקנות לך בטחון ושליטה במחשב, לפני שאנחנו נכנסים לרובד הבא. ביום שני נעמיק פנימה," אני אומרת בסיומו של השבוע.
כל אותו זמן מר מק'מילן לא בא לבקר אותו, ולא שואל אותי לחוות דעתי על התקדמותו. היות ומיילו הוא בנו, אני מחליטה לא לדבר איתו על הנושא.
יום שישי בערב. כמידי סוף שבוע מתאספת כל המשפחה לארוחת ערב.
כל אחד מחליף חוויות מהשבוע שעבר עליו. אני ממתין שאבא ישאל אותי על השבוע שלי, אבל הוא לא אומר מילה אחת. אני תוהה האם האחים שלי בכלל יודעים שאני עובד בחברה שלו.
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול, אני מבקש רשות ללכת לחדרי. אני נשכב במיטה עדיין בבגדים ונרדם.
במשך סוף השבוע ההורים הולכים לבלות עם חברים, ואני כמעט ולא רואה את אבא.
בארוחת הבוקר של יום ראשון אני מחליט שעליי לברר איתו מה עובר עליו, מדוע אינו מדבר איתי. האם איבי אמרה לו משהו עליי שלא מצא חן בעיניו? לא שאני יכול לחשוב על משהו כזה.
"אתה כועס עליי אבא?" אני שואל אותו.
"ולמה שאכעס עליך?" הוא עונה לי מופתע.
"אני מרגיש כאילו אתה מתרחק ממני. זה לא היה כך לפני שהתחלתי לעבוד בחברה שלך," אני אומר לו את מה שאני מרגיש.
"אני מחכה לרגע שתאמר לי החברה שלנו," הוא אומר בחיוך.
"האם זאת הסיבה? הייתי בטוח שתתע…שתשאל אותי איך אני," אני אומר באיפוק.
"ואני ציפיתי שתשתף אותי איך אתה מרגיש, ואם אתה מרגיש בנוח עם מי שבחרתי עבורך," הוא עונה לי.
אני נאנח אנחת רווחה. 'מסתבר שהוא לא כועס עליי.'
"בהתחלה היא שאלה אותי באיזה משחקים אני משחק, ואני מודה שזה די העליב אותי. הרגשתי שהיא מתייחסת אליי כאל ילד שכפו עליה להדריך אותו. אבל כשהיא הסבירה לי למה, התחלתי לראות את ההגיון בדבריה. בסופו של דבר כל השבוע עסקתי בתרגול של תיכנות. הרגשתי כאילו אני בונה פאזלים. מאד נהניתי מהלימוד, למרות שלא שיתפתי אותה. השתדלתי שתראה שאני מאד רציני בעבודתי." אני עונה לו.
"אני מאד גאה בך בן," אומר אבא ומניח את ידו על כתפי, "אני יודע שאתה חושב שלא עקבתי אחרי מה שעובר עליך, ואני בטוח שגם היא התפלאה שלא התעניינתי בהתקדמות שלך. האמת היא שאני עוקב אחרי שניכם במחשב שלי. מפתיע אותי האופן בו אתה קולט דברים, ולחשוב שמעולם לא למדת את מדעי המחשב.
אם תרצה ללמוד באוניברסיטה, אאפשר לך זאת, אבל אני בטוח שתתקדם מהר גם בלי תואר ביד, כמובן מתוך הנחה שבאמת תרצה לעסוק בזה."
"אני יכול לומר לך שהנושא מאד מרתק אותי," אני אומר לו.
“אני מאושר לשמוע," אומר אבא, "מהאחים שלך שמעתי שעדיף לא לעבוד עם בן משפחה," משתף אותי אבא במה שאמרו לו אחיי. אז עכשיו אני יודע שהוא הציע להם לעבוד בחברה, והם סרבו.
כשאבא עוזב מתעניינת אימא איך עבר עליי השבוע. "אני אדבר איתך בכנות. הייתי כל כך בטוח שאמשיך ללמוד באוניברסיטה, ואשחק בנבחרת, שלא חשבתי שיכול להיות משהו אחר שיעניין אותי. אני מודה על ההזדמנות שאבא נתן לי. העולם שלו מאד מרתק אותי," אני עונה לה ורואה את שביעות הרצון על פניה.
"רק שתדע, שאתה עושה אותו מאד מאושר. הוא בנה חברת ענק בלי עזרה מאיש, וכשהאחים שלך דחו את ההצעה שלו להצטרף אליו, הוא הרגיש סוג של כישלון. אתה החזרת לו את הרוח למפרשים. אני רואה את השינוי שחל בו. הוא שוב מלא התרגשות כשהוא נוסע לעבודה. ואת זה אני זוקפת לזכותך."
הדבר הראשון שאני עושה עם חזרתי לעיר מגוריי, הוא ללכת למנהלת בית הספר.
אני מניחה על שולחנה את אישור הפסיכיאטרית שאני בריאה בנפשי, ואין לי בעיה של אנורקסיה, וכי אני בוחרת לאכול נכון ולהתאמן כדי למנוע מחלות בעתיד.
"ביקשת אישור, הנה הוא," אני אומרת לה, "כיוון שסיימתי את המבחנים, אני מבקשת לסיים כעת את שנת הלימודים."
המנהלת מסתכלת עליי מופתעת, משפילה את מבטה, וקוראת בעיון כל מילה שכתבה הפסיכיאטרית. "אני רוצה שתביני. הבקשה שלנו שתפגשי עם רופא הייתה מתוך דאגה לך," היא אומרת לי.
היא קמה, מוציאה מאחד התאים ערימה של דפים, מעלעלת בהם, ומוציאה מתוכם את תעודת הגמר שלי, וגם תעודה של מצטיינת השכבה."
אני לוקחת את התעודות ממנה, ופונה לכיוון הדלת. ברגע האחרון אני מסתובבת אליה. "לו באמת דאגתם לי, הייתם שולחים אותי לבדיקת רופא המשפחה שלי, אלא שאתם בחרתם לשלוח אותי לאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי. את יודעת איזה תרופות הם נותנים לפגועי הנפש? כאלה שמטמטמות אותם לגמרי. אני לא חושבת שזה הגיע לי. לשמחתי הפסיכיאטרית שבחנה אותי, הקשיבה לי."
אני פונה שוב לדלת. "נתראה במסיבת הסיום," קוראת המנהלת אחריי.
"ברור," אני אומרת. "שלא," אני ממשיכה בלחש.
אני נוסעת לבית הוריי, ומרגישה פתאום כל כך זרה.
*
ההרגשה שאימא נתנה לי לאחרונה שהגיע הזמן שאעזוב את הבית, עכשיו כשאני עומדת לסיים, לא באה לי בהפתעה. באיזשהו מקום ידעתי את זה כבר מזמן.
איני יודעת מי חש יותר הקלה עם עזבתי. אני נוטה להאמין שזו אני.
"אני רוצה לדעת מתי את עוזבת," היא אמרה לי, "כי אם יש לך כוונות להישאר, אני חושבת שמין הראוי שתתחילי לשלם את חלקך. הרי כל שיש לך, אנחנו רכשנו עבורך.
עמד לי על קצה הלשון לבקש ממנה שתגיש לי חשבון על ההוצאות מיום שהתחילה לעבוד בביתנו הנאני הראשונה, אבל העדפתי לשתוק.
*
אני שמחה לראות שהרכבים של הוריי לא חונים במוסך. וממהרת לעלות לחדרי. אני המומה לראות שהחדר כולו הפוך, כאילו נעשה בו חיפוש אחרי סמים, או כל דבר אחר שיכול להפליל אותי.
'איך ההרגשה לגלות שהבת שלך ילדה טובה? לא אחת שמעשנת, לא אחת שותה?' אני מדברת לאימי בראשי במרירות.
אני מביטה על החדר בו חייתי שמונה עשרה שנים, ומרגישה ריקנות. אין שום דבר שאספתי בו שאני קשורה אליו. שום דבר, פרט לבגדים שיצרתי. הם והמחשב שלי.
אני מביטה על השולחן שלי. לפחות הוא נשאר מסודר כמו תמיד. אני מניחה עליו את התעודות שקיבלתי מהמנהלת, שיראו שאני מצטיינת השכבה.
אני אוספת את הבגדים שלי, דוחסת אותם לתוך תיק הגב שלי, מניחה ביניהם את המחשב שלי, שהוא הדבר היקר לי מכל, פרט לשרשרת הפרפר שאינני מסירה ממני.
למרות שהייתי רוצה להשאיר את החדר ההפוך כפי שהוא, אני מסדרת אותו במהירות, מחזירה כל דבר למקומו.
אני יורדת לקומת הכניסה, מצמידה עם מגנט עותק של האישור שנתנה לי הפסיכיאטרית, מניחה את המפתחות של הבית על הדלפק במטבח, ועוזבת את הבית.
"אני בדרך," אני אומרת לניקיטה שמחכה לי בחנות הבדים.
כאשר הטלפון הסלולרי שלי מצלצל, אני מתלבטת האם לענות, שכן על הצג רשום מספר חסוי. אני מחליטה בכל זאת לענות.
"מדברת אמילי, איך את?" שואלת האישה מעבר לקו.
"את יכולה לומר לי במה מדובר," אני עונה ברישמיות.
"מדברת ד"ר אמילי קנון," היא מזדהה בשמה המלא, "רציתי לעדכן אותך שאני כותבת סיכום פגישה להורים שלך."
"את תספרי להם עליו?" אני שואלת.
"כל מה שנאמר בינינו הוא חסוי. אני מנועה מלספר להם," היא אומרת, אבל אני לא כל כך בטוחה שהיא לא תספר.
"מה אם כן יש לך לאמר להם?" אני שואלת.
"שהוכחת לי שאין לך שום בעיה של אכילה, שראיתי את תכנית האוכל שלך ומספר הקלוריות הוא כנדרש, ולכן אין זאת דיאטת הרעבה, אלא הקניית הרגלי אכילה נכונים. וגם שאין לי ספק שאת בריאה בנפשך," היא אומרת, "אני יודעת שזה לא מקובל, אבל אם את רוצה אשלח לך עותק של מה שכתבתי, שתהיי מוכנה להערות שלהם."
"עזבתי את הבית," אני אומרת לה, "אימי אמרה לי כבר לפני כמה חודשים שהיא מצפה שאעשה זאת עם סיום לימודיי."
"והיכן את מתכננת להיות?" היא שואלת.
'את באמת חושבת שאשתף אותך?' אני מדברת אליה בליבי.
"מסתבר שכל זאת יש אנשים שאוהבים אותי," אני עונה לה בלי להתבלבל.
"את עוברת לגור איתו?" השאלה שלה מהדהדת באוויר. היא כנראה לא הבינה מילה מהשיחה בינינו.
