פעמוני הכפר החרידו את דממת המוות שעטפה את הכפר הקטן. מריה היפה נפטרה בעת לידתה וכעת היא מובלת למנוחת עולמים. בעלה האיכר, הולך הלום צער מאחורי ארונה, מכונס בעולמו. נערות הכפר נדחקו לראות את האלמן יפה התואר וכל אחת מהן מתכננת תחבולות בליבה, כיצד לצוד את ליבו השבור.
בבית נשארה הרכה הנולדת עם אחת מקרובות משפחתו, הוא אינו זוכר בדיוק אם מי. שיסלח לו אלוהים, ממש לא איכפת לו. הוא נתן בידה כמה מטבעות כסף שתקנה כמה בגדים לכסותה של הרכה, שבלידתה תמו חייה של אמה.
בליבו, הוא חש עליה כעס גדול.
חמש עשרה שנים ניסו להביא יורש לחווה שלהם וכל ניסיונותיהם נכשלו. מה רבה היתה שמחתם שההיריון הזה נתפס וצלח את כל תשעת חודשי ההריון. מי היה מעלה על דעתו שזו שנולדה תגזול ממנו את אהובתו.
שכניו בכפר נחלצו לעזרתו. שלחו לו מידי יום סירים מלאי תבשילים, אבל נפשו לא חפצה בהם. הוא רצה אותה חזרה. כחלוף הימים הלכה ההכרה והיכתה בו, היא לא תחזור לעולם.
גם העזרה הלכה והתמעטה והוא נאלץ להתמודד כל יום עם פתרון לביתו הקטנה. הוא הבין שאין לו הרבה ברירות ויאלץ למצוא אישה שתסכים להיות בביתו, לתפקד כרעיה ואם, אבל שתבין שהוא לעולם לא יהיה שלה.
פעמיים בשבוע היה הולך לעיירה הסמוכה למכור את תוצרתו. היה מנצל את ימי השוק האלה לבחון את הנערות הרווקות שהבשילו לחיי נישואין. כל פעם הוא חוזר לביתו ומחליט שעדיין לא הגיע הזמן.
בימים שהעונה בוערת הוא נעזר בשכניו לכפר. בימים שכאלה הוא מוסר את ביתו הקטנה לשכנו ששדהו גובל בשלו. לשכנו ארבעה בנים ושלוש בנות צעירות, שאינו יודע מה גילן. נדמה לו שהבוגרות יותר כבר ממתינות לשידוך, אבל הן יפות מידי ולכן מפונקות מידי.
את הקטנה כמעט ואינו רואה, אך לפי מיטב זכרונו היא מאד ביישנית וכמעט לא נראית בחברה. הוא לא התרשם מיופיה, היא תמיד לבושה בבדים המסתירים את נשיותה ולכן לא יכול להעריך איך היא נראית באמת. כיוון שאינה כאחיותיה, הוא מניח שהיא איננה יפה במיוחד .תמיד כאשר הוא מגיע למסור את ביתו הקטנה לטיפולם, היא עסוקה במטבח באפיה ובישול או עוזרת לאביה במטלות בשדה.
היום, הוא אחד הימים שהוא זקוק לעזרה. עת הקציר הגיע והוא יודע שיומו לא יסתיים לפני שקיעת החמה. אשת האיכר מקבלת את פניו בסבר פנים מאירות ולוקחת מידיו את הקטנה. הוא מחפש בעיניו את הבת הצעירה אבל היא לא נמצאת בבית.
מאוכזב, הוא יוצא להתחיל את יומו הארוך בשדה. הוא עובד במרץ עד שעולה השמש למרכז השמים. הוא מפסיק את עבודתו והולך לאכול את ארוחת הצהריים שלו עם חבריו איכרי הכפר. כמוהם, הוא פורש את המפית מניח עליה את ככר הלחם הטריה וגוש הגבינה ומתחיל לאכול. האיכרים דנים במחירי התוצרת החקלאית שהאמירו לאחרונה והוא משתתף איתם בשיחה, מביע את דעתו.
הוא לא מבחין בה עד שהיא עומדת לידו , מורה בידה על קנקן הקפה החם ומחכה שיגיש לה את כוסו. היא מגישה לו גם פרוסת פאי אגסים , בדיוק כפי שהיא עושה עם כל האיכרים האחרים. לראשונה בחייו היא עומדת לידו והוא מביט לתוך עיניה ונדהם. הוא מגלה עולם ומלואו בתוכן, ומתחת לצעיף העוטף אותה מתגלה לו אישה מדהימה. הוא יודע שהגיע הקץ לחיפושיו.
הוא לא ממתין לערב שיגיע, אלא ניגש לאביה האיכר שכבר חזר במרץ לעבודתו. ״הייתי רוצה לבקש דקה מזמנך״ הוא אומר לו וכשהאיכר רואה להיכן מבטו נודד, ולמרות שהיתה צעירה בבנותיו, הוא אומר לו ״היא שלך״.