הלב שלי נשבר כשאני רואה את אימא. אמנם אני כועס על אבא, הוא חצה את כל הגבולות איתי, אבל עדיין, אני לא מאמין שהוא בוגד באימא.
אני מבין שהגיע הזמן שאדבר איתו.
אני שולח לו מסרון, מתלבט האם לקרוא לו אבא, בשמו הפרטי, או מר ג'ורדן. עדיין לא התגברתי על הכעס כלפיו מסתבר. אני פשוט נמנע מלכתוב אף אחת מאלה.
תודיע לי מתי אתה פנוי להיפגש.
ק.
הוא עונה לי מייד.
מתי והיכן שתבחר.
אני בלונג איילנד בבית קפה על החוף.
בערך שעה ממנהטן.
אבא
'בית קפה על החוף בלונג איילנד… יפה לך,' אני חושב לעצמי, 'אולי אני באמת לא מכיר אותך.' אני מתחרט ששלחתי לו הודעה. הכעס מבעבע בתוכי. אני לא שולט בעצמי וכותב לו הודעה.
מי המאושרת שאיתך?
מישהי שאני מכיר?
"תנשום אהוב שלי," אומרת לי ג'וי, "אתה כועס, ולכן חשוב שלא תכתוב דבר לפני שאתה נרגע. אתה יודע שמילים שכתבת, אי אפשר לקחת חזרה."
אני תוהה האם היא קראה את המילים, ויודעת מה עובר לי בראש. "את חושבת שזה מוגזם?" אני שואל באיפוק.
"לא קראתי את מה שכתבת. אני לא נוהגת לקרוא מה שמישהו כותב, אלא אם כן אני מתבקשת לעשות זאת, אבל המבט בפניך סיפר לי שאתה מאד נסער."
"הוא כתב שהוא יושב כעת בבית קפה על החוף," אני משתף אותה, "מה את היית מרגישה מול מילים כאלה?"
"ברור שעובר עליו משהו, אל תשפוט אותו. חשוב שתשאל אותו, ולא תסיק מסקנות. זה לא בדיוק מה שאני עשיתי, וכמעט הפסדתי אותך?"
המילים של ג'וי נוגעות בי בנקודה מאד רגישה, ומחזירות אותי ליום ההוא שפגעתי בה. אני מבין שהיא צודקת. אני מתקשר אליו.
"אתה בפגישה כעת?" אני שואל אותו.
"אני עם עצמי, מול האוקיינוס במפרץ בלפורט. לכל אדם, כך אני מאמין, יש את המקום השפוי שלו, כאן זה המקום שאני מרגיש בו מוגן. הוא מזכיר לי את ילדותי," הוא עונה לי.
"ועם אימא שלי זה כבר לא המקום הבטוח שלך?" אני לא מתאפק ושואל.
"איך אתה בכלל מעלה על דעתך דבר כזה? אימך היא כל עולמי. אני לא בטוח שאני עדיין כל עולמה," הוא מפתיע אותי.
"איך אתה מעלה על דעתך שאימא בוגדת בך?" אני אומר בכעס.
"ממש לא! זה אני שהתרחקתי, ואני לא בטוח שהיא תסלח לי," הוא אומר.
"אני ממש לא מבין אותך," אני אומר לו, "אם אין לך מאהבת, מדוע התרחקת?"
"בן יקר שלי, זאת לא שיחה לטלפון. קרו דברים בעברי שהם צצים כעת," הוא מתחיל לומר בשקט.
"זה במקרה קשור לג'ונה בדמינטון?" אני שואל.
"איך ידעת?" הוא שואל מופתע.
"אתה יודע שאימא לא רצתה להיות איתו," אני אומר.
"מה שקרה לא קשור לאימא. בוא נפגש. קשה לי לדבר על כך בטלפון. אני זקוק לראות את פניך כשאנחנו מדברים," הוא אומר. הוא כבר לא נשמע קשוח כמו תמיד, "בבקשה." הוא אומר בקול שבור.
אני שוב מתלבט איך להגיב.
"אני יודע שפגעתי בך, שהפרתי את אמונך. הייתי צריך לבוא אליך ולדבר איתך ולא להכנע ל…" הוא משתתק. אני שומע שהוא נושם עמוק.
"תאמר לי להיכן להגיע. אנחנו נבוא כעת," אני אומר לו.
"אני לא בטוח שכדאי שג'וי תבוא איתך. אני לא רוצה שהיא תשנא אותי," הוא אומר.
"אני לא מסתיר ממנה דבר," אני עונה, "בכל מקרה היא תדע. לא עדיף שהיא תשמע זאת ממך?"
"אני סומך על שיקול דעתך," אומר אבא.
אני ניגש לאימא שהתמקמה בחדר האורחים. היא יושבת ליד שולחן הכתיבה ושקועה במחשב שלה. אני מניח צרור מפתחות על השולחן. "אני נוסע להפגש עם אבא, ג'וי נוסעת איתי. אני משאיר לך מפתחות של הדירה."
"אתה תספר לו שאני כאן?" היא שואלת.
"אני לא מתערב במה שקורה ביניכם. הוא נשמע שבור, ואני חושב שראוי שאקשיב לו. עם כל הכעס שלי על מה שעשה, הוא עדיין אבא שלי," אני אומר לה את המילים שמאד קשה לי לומר. אני לא בטוח שהייתי מסוגל לעשות זאת, אם ג'וי לא הייתה לצידי.
אני לוקח את מפתחות הג'יפ. ג'וי מסתכלת עליי ומחייכת. "השתנית," היא אומרת לי, "אני דווקא בעד. אני מעדיפה את הג'יפ על המרצדס היפה שלך."
"אני לומד ממך מה באמת חשוב בחיים. המרצדס כבר לא מה שהייתה עבורי. אני מרגיש שאני משיל מעליי את המסכות, והכל תודות לך," אני אומר לה.
"ביום שנישאנו, כשעמדת מולי ואמרת לעיני כולם את הנדרים, היבטתי לתוך עיניך, וידעתי שלמרות שאיני יודעת עליך דבר, אני רוצה לקשור את גורלי עם שלך. הרגשתי מי אתה בפנים, ואהבתי את מה שאני רואה," אומרת ג'וי, והמילים שלה גורמות ללב שלי לעלות על גדותיו.
"אני יודע שאיתך אני יכול לכבוש את העולם. כל ההישגים שלי עד היום, והיו לי רבים, הם כלום, לעומת מה שצופן לי העתיד," אני אומר לה.
"אני יודעת," היא עונה לי בבטחון.
כשאנחנו מגיעים למקום המפגש אני רואה את אבא יושב עם אישה צעירה. "איך הוא מעז לשקר לי?!" אני מסנן.
"תבטיח לי שתקשיב לו," מבקשת ג'וי ונוגעת בזרועי. מין מעשה סימלי שבא לעצור אותי כדי שאנשום.
"ואם זה היה אביך, היית מקשיבה לו?" אני שואל ומביט בה בעיון.
"שוב אתה משווה? אבי מעולם לא היה החבר הטוב ביותר שלי," היא עונה לי בשלווה. יש לה היכולת להרגיע אותי מייד.
"קרטר!" קורא בשמחה אבא כשהוא רואה אותי וקם לקראתי. הוא רוצה לחבק אותי, אבל קופא ברגע האחרון, ומכניס את ידי לכיסיו.
"תכיר זאת דניאל," הוא מציג את אשת שיחו.
"נעים להכירך קרטר, וגם אותך ג'וי," היא אומרת ומסתכלת על ג'וי, "תשתו קפה?"
אני רוצה לסרב, אבל ג'וי עונה לה שנשמח.
אבא מביט עליי בציפייה. הצבע של עיניו עכור. האם נדמה לי, או שהוא בכה? "מאיפה להתחיל?" הוא שואל ספק אותי, ספק את עצמו. "אולי נתחיל דווקא ממה שקרה אתמול. רק יש לי בקשה ג'וי, אם השיחה הזאת מעיקה עלייך, תאמרי לי," הוא אומר.
ג'וי מגששת בידה אחר שלי מתחת לשולחן. עכשיו זאת היא שזקוקה לי, אני אוחז בידה, משדר לה שאני כאן.
"ג'ונה הגיע אליי אתמול למשרד ואמר שהוא רוצה לבקש את סליחתי על … בעצם עליי להתחיל מהתחלה.
אתם יודעים שבאתי מבית מאד עשיר. זה מה שמשך אנשים אליי באוניברסיטה, גברים ונשים כאחד. העמדתי פנים שאני לא יודע שזאת הסיבה. בסופו של דבר זה די כואב שמישהו מעריך אותך רק בגלל שלאביך יש כסף."
"סיפור מאד מוכר," אני לא מתאפק ואומר.
"ברור לי שאתה מבין אותי. בין אלה שחיפשו את קרבתי הייתה אישה בשם פיית' תומפסון. היא דווקא באה מבית עשיר, מה שלא מנע ממנה לחפש את קרבתי כשנודע לה מי אני," ממשיך אבא לספר.
"זה בהחלט מתאים לאימא שלי," אומרת דניאל ומניחה לפנינו ספלי קפה וצלחת עם עוגיות.
'האם אני עומד לשמוע שדניאל אחותי?' עוברת בי המחשבה. אני בוחן אותה במהירות, אבל לא רואה בה דבר יכול להזכיר לי את אבא.
"כן דניאל. אלא שאני לא הייתי מעוניין בה. ג'ונה דווקא כן. היה בה כל מה שהוא חיפש. אישה עשירה, יפיפיה, וחכמה. אלא שלרוע מזלו היא הייתה מעוניינת בי, למרות שהראית לה שאין לי עניין בה. באותם ימים הכרתי את אימך קרטר, והתאהבתי בה מעל הראש.
אני מניח שבימים האלה התחילו זרעי הנקמה של ג'ונה לנבוט. אמנם פיית' לא רצתה אותו, אבל היא בכל זאת הייתה איתו לסירוגין, לאורך השנים.
דניאל, היה חברי הטוב ביותר. אני מתגעגע אליו מאד. עברו שלושים וחמש שנה מאז, וחסרונו עדיין מורגש בליבי.
פיית' חיפשה דרך לפגוע בי על שאני מסרב להיות איתה, והייתה לילה אחד עם דניאל. היא חשבה שבכך תעורר את קינאתי. דניאל מצידו רק רצה להשתעשע, וכשהיא הציעה לו את עצמה, ביודעו שאינני מעוניין בה, הוא הסכים. דניאל, או בשמה המלא דניאלה, היא התוצאה של אותו לילה חד פעמי.
אני לא ידעתי על כך כיוון שדניאל חלה במחלה סופנית, וההתדרדרות הייתה ממש מהירה, עניין של שבועות. פיית' לא הספיקה לספר לו על דבר הריונה.
הייתי צעיר. היה לי קשה להתמודד עם אובדן כזה, ושתיתי לשוכרה.
לפני כמה חודשים בא אליי ג'ונה וסיפר לי על דבר קיומה של דניאל, וטען שהיא תוצאה של לילי השכרות שלי. הוא נתן לי אולטימטום, או שאשיא את בתו לבני, או שהוא יפרסם את דבר קיומה של דניאל ברבים. בנוסף הוא דרש סכום כסף גדול.
אתמול הוא הופיע פתאום, ביקש את סליחתי, ואמר שיחזיר לי את הכסף. ואף דרש שאבטל את הסכם הנישואים שלכם.
לפני מותו ממש, הבטיח לי דניאל שהוא יהיה המלאך השומר שלי. הגעתי לכאן ופניתי אליו בדמעות שיעזור לי. פחדתי שאם ייוודע הדבר לאימך היא תעזוב אותי. אתה מבין, אין לי חיים בלעדיה. גם לא בלעדיך.
ופתאום באה מולי דניאל, וראיתי את העיניים שלו, של דניאל שלי מביטות אליי מתוך עיניה. אם הייתי צריך הוכחה שהיא לא בתי, וכל מה שנאמר לי היה שקר, קיבלתי אותה היום.
דניאל דיברה עם אימה והתעמתה איתה, שכן היא לא ידעה מיהו אביה האמיתי. פיית' הגיעה לכאן, ואישרה בפניה שמעולם לא קרה בינינו דבר.
"אז מה שאתה אומר שבעצם התחתנתי לחינם?" אני שואל אותו.
אבא מרכין את ראשו.
"חבל רק שלא שיתפת אותי בעניין. הייתי חוקר את העניין ומגלה שהכל תרמית. אבל כנראה שכל זה היה צריך לקרות כדי שאכיר את ג'וי, שאשתנה ואהיה ראוי להיות בעלה," אני אומר לו.
"ואולי גם כדי שאני אגלה את האמת על עצמי," אומרת דניאל.
אני מביט על ג'וי שיושבת בשתיקה. "אני מקווה," היא אומרת לבסוף, "שאתם לא חושבים שאני כמוהו."
"את? אין בך טיפת רוע. את נותנת את כל כולך למען האחר," אני אומר לך, "אני כל כך אוהב אותך, ולא יכול לדמיין את עצמי מקים משפחה עם אישה אחרת, פרט לך."
"אני רוצה לבקש ממך משהו," אני אומר לאבא, "תדבר עם האחיות שלי. אימא לא רוצה מסיבה גדולה לכבוד יום הולדתה. אני מבינה שהבנות רוצות לערוך לה מסיבה מפוארת, אבל זאת לא היא."
"היא דיברה אתך על כך, או שזה מה שאתה מרגיש?" שואל אבא בהיסוס.
"אתה מבין אבא, העובדה שאתה נמנע מלשתף אותנו בדברים, גרם לאימא לחשוב שאתה…איך אומר לך זאת? היא מרגישה שמשהו עובר עליך, והיא פרשה זאת לא נכון. היא העדיפה לעזוב לפני שאתה תבקש זאת ממנה," אני אומר ונושף את האוויר ממני.
"אני חייב לדבר איתה, להתחנן בפניה שתקשיב לי, שתסלח לי. חיי אינם חיים בלעדיה, איך היא בכלל יכלה לחשוב שזה לא כך?" הוא אומר חנוק מדמעות.
"אם כך תראה לה שאתה רואה אותה," אני אומר לו. ג'וי לוקחת את ידי האוחזת בשלה, ומנשקת אותה. בכך היא אומרת הכל, בלי צורך במילים.
אבא לוקח את הטלפון הנייד בידו ומקליד הודעה.
בנותיי היקרות,
אני מעריך את הרצון שלכן לחגוג לאימא את יום הולדתה,
אבל מבקש שתכבדו את בקשתה לערוך מסיבה אינטימית,
רק המשפחה המצומצמת שלנו.
אחר כך הוא מתקשר לאימא. "ג'ולי, אני אוהב אותך יותר מכל אדם בעולם," הוא אומר.
"אבל אתה רוצה להפרד ממני," היא עונה לו.
"אני יודע שלאחרונה התמודדתי עם דברים שצצו מהעבר בלי לשתף אותך. עשיתי טעות. הייתי צריך לשתף אותך, והייתי צריך לשתף את קרטר. חשבתי שכגבר עליי לטפל בעניינים, ולהגן עלייך.
אני רוצה שנפגש ואספר לך הכל. בכל מקרה לא מעורבת בזה אף אישה אחרת, הרי את אהבת חיי. אני מקווה שתסלחי לי," אומר אבא.
"פחדתי שאתה מתכנן לעזוב אותי," חוזרת ואומרת אימא.
"נשבעתי שאהיה איתך לנצח, ואין לי כוונה להפר את הבטחתי. דיברתי עם הבנות שלנו, והודעתי להם שבכוונתי לחגוג איתך את יום הולדת רק בחיק המשפחה המצומצמת," הוא משתף אותה.
"וקרטר?" היא שואלת.
"כמובן שקרטר וג'וי יבואו, הרי הם חלק בלתי נפרד ממשפחתנו," הוא עונה לה.
"אני כעת במנהטן בדירה של קרטר וג'וי. תכננתי ללכת לבקר את סבה של ג'וי," אומרת אימא.
"אם כך תחכי לי ונלך יחד?" מציע אבא.
"אתה לא צריך לעבוד?" היא שואלת.
"את יותר חשובה. אני אוכל לחיות עם פחות כסף, אבל לא אוכל בלעדייך," אומר אבא. אני מודה שהמילים שלו מרגשות אותי. אני יודע שהוא מאד אוהב את אימא, אבל שכחתי כבר כמה מלא רגש הוא יכול להיות.
"אני חייב לתקן הכל, עבורך ועבור קרטר וג'וי, והעבודה תחכה."
"אני חושב שכדאי שנחזור," אני אומר, ושולח לאבא את הכתובת של הדירה במנהטן.
אנחנו עולים שוב על הכביש המהיר כאשר גשם שוטף מתחיל לרדת. "ידעת שעומד לרדת גשם?" אני שואל את ג'וי.
"אני מופתעת בדיוק כמוך. הראות ממש קשה," היא עונה לי כולה מרוכזת בכביש לפניה. "אולי נעצור בבית ונמתין שהגשם ייחלש?"
"אני חושב שזה רעיון מעולה," אני אומר, ומתקשר לאבא. "אנחנו עוצרים בבית בלונג איילנד. הראות ממש קשה. הייתי מעדיף שגם אתה לא תיסע כעת, תצטרף אלינו?"
"אימא בדיוק התקשרה והציעה שלא אגיע כעת. אני אודיע לה שאני נוסע אליכם," הוא עונה.
תוך דקות ספורות אנחנו מגיעים לבית. עובדי הבית לא מסתירים את התרגשותם. "איך סבא שלך?" שואלת דזירה.
"הוא בבית, ומתאושש יפה. אם תשאלו אותו, הוא כבר שכח ממה שקרה ומוכן לחזור לעבודה. ביקשתי ממנו שינוח, והוא נענה לי בחוסר רצון," היא משתפת אותה.
"היכנתי הבוקר מרק שאת אוהבת," היא אומרת בהתלהבות, אבל פתאום קופאת ומשפילה את מבטה. אני מסתובבת לאחור ורואה שג'יימס נכנס לבית.
"איזה עיתוי מושלם. ראית איזה גשם שוטף בחוץ?" אני שואלת, כאילו לא הבחנתי במצוקה שלה, "איפה תרצו לאכול?"
"איפה אתה מעדיף אבא?" שואל קרטר.
אלא שאז נשמע פיצוץ והאור כובה. דזירה מתקשר לחברת החשמל ומסתבר שיש הפסקת חשמל אזורית. "אם כך אנחנו נאכל בחדר האירוח," אומר קרטר, "אני אלך להדליק את העצים באח."
אני נשארת לעזור לדזירה, בזמן שקרטר ואביו הולכים לחדר האירוח. "אם יורשה לי, אני מודה שהתפלאתי לראות את מר ג'ורדן כאן."
"היינו בדרך לבקר את סבי, אלא שהגשם השוטף גרם לנו לעצור כאן," אני אומרת לה. כמובן שאין לי כוונה לתת לה לדבר איתה על מערכת היחסים במשפחה שלנו.
"גם בעלך נראה מאד רגוע. היית מאד חסרה לו," אומרת דזירה. אני לא מכירה אותה ככזאת שמנסה לגרור אותי לרכילות.
"עברנו ימים קשים עם התאונה של סבי," אני מאלתרת תשובה.
הטלפון הנייד שלי מצלצל. שמה של אימא מופיע על הצג. "אתם בסדר? הבנתי שנקלעתם לסערה גדולה."
"החלטנו לעצור בבית. גם אביו של קרטר איתנו. הנסיעה כעת מאד מסוכנת," אני עונה לה.
"אני כל כך שמחה לשמוע. ג'וליה איתנו. היא ניסתה להתקשר לג'יימס אבל הוא לא עונה," אומרת אימא, "ג'יימס עם קרטר וג'וי בביתם." אני שומעת את אימא אומרת לג'וליה, "אני יודעת," אני שומעת אותה עונה.
אני נכנסת לחדר האירוח ורואה את קרטר ואביו יושבים זה ליד זה. שפת הגוף שלהם מראה על קירבה גדולה, ואני לא מצליחה לעצור את דמעותיי.
"את שם ג'וי?" אני שומעת את קולה של אימא.
"ג'וליה ניסתה להתקשר אליך," אני אומר לג'יימס.
הוא מחפשת בכיסיו את הטחפון הנייד שלו. "כנראה שכחתי אותו ברכב," הוא אומר בהתנצלות.
קרטר מגיש את הטלפון שלו לג'יימס. "תתקשר מהטלפון הנייד שלי."
אני מחייך למראה תמונתה של ג'וי המפארת את המסך של קרטר. אין ספק שהבן שלי לגמרי מאוהב בה.
אני מתקשר לג'וליה. "אני כל כך מצטער מתוקה. ירד גשם שוטף, ומיהרתי להיכנס לבית, ושכחתי את הטלפון הנייד ברכב," הוא מתנצל בפניה.
"כבר דאגתי שקרה משהו," היא אומרת, ואני שומע את שרידי הבכי בקולה.
"הגדולה שלנו התקשרה. היא מאד כעסה על בקשתי לערוך מסיבה אינטימית. היא אמרה שאינני מעריכה את מה שהיא עושה עבורי, שאני כפויית טובה. ראיתי אותך לנגד עיניי ואמרתי לה שההחלטה שלי היא סופית," היא אומרת.
"אני גאה בך," אני אומר לה, "ואוהב אותך מאד."
אנחנו מסיימים את השיחה ואני חוזר לקרטר. "רציתי שתראה משהו חדש שאני עובד עליו," הוא אומר לי, "אשמח לשמוע את דעתך. אני חושב שזה יכול לתרום הרבה לחברה."
הלב שלי מתפוצץ מרוב אושר. הבן שלי סלח לי, ולא רק, אלא שהוא חוזר אליי. אני יכול סוף סוף לנשום.
