אנחנו מסיימים לשתות את הקפה, ואני לוקח את אימא לקניות.
"היום ניסע בג'יפ שלי," אני אומר לה.
"אבל הוא לא מותאם לנכה כמוני," היא אומרת בעצב.
"את מזלזלת בכח שלי?" אני מרים מולה גבה.
"לא התכוונתי לפגוע בך," היא אומרת נבוכה.
"אני חושב אימא שהגיע הזמן לשינוי. אני מניח את ידי האחת מתחת לברכיה, מבקש ממנה לכרוך את זרועותיה סביב צווארי, וביד השניה אני תומך בגופה. אני מודה על כך שלמרות שהיא מתקשה ללכת בכוחות עצמה, היא עדיין שומרת על גזרה נאה, ולא העלתה משקל עודף כפי שקורה לא מעט.
אני נושא אותה לג'יפ ומניח אותה בעדינות במושב הנוסע. את כיסא הגלגלים אני מניח מאחור, וניגש למושב הנהג. "את צריכה עזרה לחגור את עצמך?" אני שואל.
אימא מביטה עליי. "הגיע הזמן לשינוי," היא אומרת, מושכת את החגורה ממקומה, וחוגרת את עצמה. "יש לך מושג כמה זמן לא עשיתי זאת בעצמי?"
"ותראי אותך היום," אני אומר בשקט, למרות שאני מתרגש לראות אותה עושה זאת.
"איך ידעת בן?" היא שואלת.
"היה בך משהו היום שעודד אותי לעשות זאת," אני אומר, "אני מאמין שאת יכולה יותר משאת חושבת."
"בוא ניסע לפלזה במחלף. הרבה זמן לא ביקרתי שם. במעדניה יש בשר שאבא אוהב," היא אומרת.
וכך אני עושה. אני מביאה אותה למעדניה ונותן לה להוביל. בעוד אימא מסתובבת בין השורות, אבא מתקשר. אני מתרחק מאימא ועונה לו.
"איפה אתם?" הוא שואל.
"אנחנו במרכז הקניות בירידה מהצומת," אני עונה לו.
"איך אימא?" הוא מתעניין.
"פורחת. נראה כאילו קמה מתרדמת חורף ארוכה," אני עונה.
"רק אתה מסוגל להוציא אותה כך. היא משתדלת בגללך. אני מודה שאני סלחני כלפיה, והיא לפעמים מנצלת זאת," הוא אומר.
"אם זה בשבילי או לא, אין זה משנה. העיקר שהיא עשתה זאת." אני מצלם תמונה של אימא. ההתרגשות בהחלטת נשקפת מהתמונה.
"הזמנתי פרחים עבורה מחנות הפרחים הסמוכה למעדנייה. אתה מוכן לאסוף זאת עבורי?" הוא מבקש. "פעם נהגתי לקנות לה פרחים מידי יום שישי. יום אחד היא אמרה לי שהיא עוד לא מתה, ואין צורך להביא לה פרחים," אומר אבא.
"אני מניח שזה היה מזמן, בימים ששרתה בדיכאון. אני בטוח שהיא תשמח לראות שחשבת עליה," אני אומר בביטחון.
אני מוסיף את המצרכים שאימא בוחרת לעגלה, וכיוון שאני יודע מה היא אוהבת לבשל, אני מציע לך דברים נוספים מידי פעם. "אני לא יודעת מה יש לי היום שאני משווה אותך לקאיה. לא רק שהיא לא הייתה יוזמת נסיעה כזאת, כי מבחינתה העובדה שאני מזמינה הכל ברשת, נוחה מאד, אלא שלא הייתה מסוגלת ללכת איתי בסבלנות דרך כל המעברים."
"אני מבקש שתפסיקי להשוות בינינו, את סתם מכאיבה לעצמך. יש לה את החוזקות שלה, כשם שלי יש את החולשות שלי," אני מגן על קאיה, רק כדי שאימא לא תהיה עצובה.
"מעניין מהן חולשותיך," היא אומרת בשקט.
"בבקשה אל תאמרי לי שאת חושבת שאני מושלם," אני אומר לה, "אני פגעתי באישה היחידה שאי פעם אהבתי, ואני עדיין מחפש את הדרך חזרה אליה."
"רוצה לספר לי על זה?" שואלת אימא שמרגישה את הסערה שמשתוללת בתוכי כעת, עם הוצאת המילים האלה ממני.
אני חושב לעצמי איזה מצב הזוי. אנחנו בלב המעדניה, ואימא מבקשת ממני לפתוח את הלב. גם בחדרי חדרים אני לא בטוח שאני מסוגל לדבר על זה. "יש לך בן אידיוט," אני מסכם את העניין.
"הייתי רוצה לבחון את מבחר הלחמים," היא אומרת, ואנחנו פונים לפינת המאפיה.
אני לא זוכר שאי פעם ביקרתי כל כך הרבה זמן בחנות. לא היה לי מושג שהיא כל כך גדולה. תמיד בחרתי את מה שמוצב בקדמת החנות. מסתבר שאימא מכירה כל פינה בה, והיא מתרגשת לבלות בה, אחרי תקופה כל כך ארוכה שלא יצאה מהבית.
"הזר מוכן," כותב לי אבא במסרון.
"אני הולך לקחת אותו," אני עונה לו.
"אני כבר חוזר," אני אומר לאימא, אבל היא לא מגיבה, היא סוקרת את הסלסלות עם הלחמים כשחיוך נסוך על פניה.
"אתה מוכן להכניס לעגלה את מה שאימי בוחרת?" אני שואל את המוכר, "אני כבר חוזר."
אני ממהר לגשת לחנות הפרחים לאסוף את הזר. אבא בהחלט השקיע בבחירת הפרחים. אין לי ספק שהזר היפיפה ישמח את ליבה של אימא.
אני מוציא את כרטיס האשראי כדי לשלם. "אביך כבר שילם עבורו. אין ספק שהוא אוהב אותה מאד. זה בהחלט זר מושקע," היא אומרת ומגישה לי את הזר.
אני ניגש לרכב, ומניח את הזר בזהירות על המושב האחורי, וחוזר לאימא. "ואני אקח גם את זה," היא אומרת ומצביעה על ככר לחם כפרי, "הרבה זמן לא הייתי כאן, וקשה לי להחליט," היא אומרת בהתנצלות, "אני יודעת שהגזמתי."
"את יכולה להקפיא את הלחמים. חימום קצר בתנור, והם שוב טריים כאילו רק נאפו," עונה לה המוכר.
"אם כך לא ארגיש רגשות אשם," היא אומרת בחיוך נבוך.
"לאן עכשיו?" אני שואל.
"עכשיו לקופה," היא עונה לי ומוציאה את כרטיס האשראי כדי שאשלם עבור הקנייה.
"למה את נותנת לי אותו, זה שלך, תשלמי את," אני אומר.
*
לפני עשרים ושלוש שנים קפאו חייה של אימי. אני לא יודע בדיוק מה קרה, אני רק יודע שהיא לא יכולה ללכת בכוחות עצמה. למרות שאבי תמך בה לאורך השנים, היא מעטה לצאת מהבית.
אמנם הייתי בן תשע שחל בה השינוי, אבל הימים שלפני נשכחו מזיכרוני.
מעולם לא התביישתי בה, וחבריי קיבלו אותה כמו שהיא, בלי שאלות מיותרות, והירבו לבוא לביתי.
אני מביט עליה כעת ומרגיש צער עמוק על הבחירה שלה להסתגר כל השנים. היא כל כך מאושרת לערוך את הקניות בעצמה, כשהיא יכולה לגעת בדברים, להריח אותם, לפני שהיא בוחרת מה לקנות.
*
אני רואה את ההתרגשות על פניה כשהיא מגישה לקופאית את כרטיס האשראי, וזו מניחה לפניה את המכשיר כדי שתשלם בעצמה. "אני לא יודעת מה לעשות," היא לוחשת לי.
"רק תניחי את הכרטיס על המסך," אני אומר לה, והיא מביטה משתאה כשמופיעה ההודעה התשלום אושר.
אנחנו חוזרים למכונית. אני שוב מושיב אותה על הכיסא, וניגש להכניס את השקיות לתא המטען. "אתה לא יודע כמה אני נרגשת," אני שומעת אותה אומרת לאבא בטלפון, "מרגיש לי כאילו יצאתי מחושך לאור. אני כל כך מצטערת שמנעתי ממך את היציאות איתי כל השנים," היא אומרת.
"עוד חיים שלמים לפנינו," עונה לה אבא, והלב שלי מתרחב.
כך בדיוק אני מרגיש. אני רק צריך למצוא את אריאנה ולומר לה את המילים האלה.
יום חדש מתחיל. אמנם יום שישי מסמל את סופו של השבוע, אבל אצלי השבוע הוא בלתי נגמר. אני מתארגנת לצאת. אין לי חשק לאכול או לשתות. ההבנה שלא אראה עוד את ברנדון, לא עוזבת אותי.
'אני לא מבינה למה את לא מסוגלת לשחרר אותו, הרי שמעת שהוא אומר לך שאת טעות,' אני גוערת בעצמי, אבל יודעת שמה שההיגיון מבין, הוא לאו דווקא מה שמרגיש הלב.
אני מושכת בכתפיי ויוצאת מהבית לבית החולים.
השעה עשרה לשבע בבוקר, ותורני הלילה כבר מחכים בחוסר סבלנות להעביר את המחלקה לידי משמרת הבוקר, למרות שהם מסיימים בשעה תשע.
בשעה הזאת התנועה זורמת, ואני מגיעה לבית החולים תוך זמן לא רב. מייד עם הכנסי למחלקה מקבלת את פניי ד"ר אלכס קימברלי.
"אל תשאלי איזה משמרת מסויטת זו הייתה," היא אומרת. היא בהחלט נראית מותשת. "אחד הקטנים פה העלה חום, ועברו כמה שעות עד שהצלחנו לייצב אותו."
"אוי, אני מצטערת שזה מה שחווית הלילה," אני אומרת
"ובנוסף לזה, אני במחזור, וסובלת מכאבים," היא אומרת.
"למה את מתעקשת לא לקחת כדור להפגת הכאב?" אני שואלת.
"למי היה זמן לזה," היא רוטנת.
*
אני יודעת שיש נשים שבאמת סובלות קשות כשהן מקבלות את המחזור החודשי שלהן, אבל ד"ר אלכס קימברלי, היא מיוחדת במינה.
אני לא אומר מילה על כך, אבל כולנו שמנו לב שהמחזור שלה מופיע יותר מפעם בחודש, ולכן אני בספק אם היא באמת סובלת כפי שהיא מציגה זאת בפנינו. איכשהו תמיד היא שולפת את התרוץ הזה. גם העובדה שהיא מסרבת לקחת כדור להקל על הכאב, גורמת לנו לפקפק שזה המצב.
"אני מקנאה בגברים שהם לא יודעים מה זה," היא אמרה יום אחד לאחת האחיות.
אני תוהה כמה נשים משתמשות בתירוץ הזה, ואומרות לבן זוגן 'אתה לא אישה, אתה לא יכול להבין איזה סיוט זה.'
אני נזכרת שאייק שאל אותי פעם איך זה שאני לא מתרגשת מהימים האלה, ופרט לעובדה שאני לא שוכבת איתו בזמן המחזור, אני לא מתלוננת על כלום.
*
אנחנו עוברות על התיקים, ואני מעניינת במיוחד בתיקו של התינוק בחדר ארבע, זה שעלה לו החום. אני נכנסת לחדרו לבדוק מה מצבו, ושמחה לראות שהוא בסדר.
"אל תשאלי מה היה פה הלילה," אומרת לי האחות שמלווה אותי, "ד"ר קימברלי נכנסה להיסטריה כשעלה לו החום. היא מלמלה 'רק שהוא לא ימות במשמרת שלי.'
"אני לא רואה כאן שנעשה ברור לגבי הגורם לעליית החום," אני אומרת לה.
"שאלתי אותה אם היא לא חושבת שעלינו לקחת דגימות דם. היא ענתה לי שהיא תתן למשמרת הבוקר להתמודד עם זה," אומרת האחות שנראית בהחלט לא מרוצה מתשובתה של הרופאה. "אחר כך היא מתפלאת שכולם רוצים לעבוד איתך. אני יודעת שאת היית בודקת זאת מייד."
"בוא נעשה זאת כעת," אני אומרת ומבקשת ממנה שתביא לי מבחנות.
אנחנו עוברות יחד בין החדרים, כאשר מגיע הזמן לישיבת הבוקר.
ד"ר קימברלי מאריכה בתיאור מה שקרה במחלקה הלילה. "מה המראות בדיקות הדם?" שואל פרופסור בלאו, מנהל היחידה.
"תוצאות בדיקות הדם אמורות להגיע כל רגע," אני מתערבת בשיחה.
כל רופא אחר היה מעריך את התערבותי, הרי בכך הצלתי אותה מביקורת נוקבת של מנהל המחלקה, אבל לא היא.
ישיבת הבוקר מסתיימת, ופרופסור בלאו מבקש שאשאר. ד"ר קימברלי מעמידה פנים שהיא מרוכזת בתיק, אבל הפרופסור לא מתחיל לדבר עד שהיא עוזבת את החדר.
"מנהל בית החולים ביקש לשוחח איתך," הוא אומר.
"אתה רוצה לספר לי מה עשיתי לא בסדר?" אני שואלת.
הפרופסור מחייך אליי, שזה דבר מאד נדיר אצלו. "יש לי רק דברים טובים לומר עלייך. תגשי אליו, הוא מחכה לך."
זאת הפעם הראשונה שאני נקראת לשיחה אישית אצל מנהל בית החולים. אני מודה שאני מאד מתוחה. העובדה שמנהל המחלקה שלי חייך אליי, לא מצליחה לגרום לפעימות הלב שלי להירגע.
אני מגיעה למשרדו של מנהל בית החולים ומתקבלת בחיוך. "הוא ממתין לך," אומרת לי מזכירתו של המנהל.
אני נוקשת על דלתו ומנסה להרגיע את ללא הצלחה את הדופק הדוהר שלי.
"כנסי ד"ר דלתון," הוא מורה לי ומצביע על הכיסא מולו.
"את נראית מתוחה, ממש אין לך סיבה. אני עוקב אחרייך, וקיבלתי ממנהל המחלקה שלך חוות דעת מאד חיובית. אני יודע שבשבועות האחרונים מספר פגים חווים לך את חייהם, אחרי שהחזרת אותם לחיים.
מבדיקה שערכתי עולה שאת הרופאה שנקראת מספר הפעמים הרב ביותר לחדר הלידה, כדי לקבל את פניו של תינוק שנולד טרם זמנו. את לא היחידה, אך הם נמצאים אחריך בהפרש ניכר.
אני מודע לכך שאת אחת הרופאות הצעירות במחלקה, ולמרות שאני חושב שמגיע לך קידום, אני יודע שזה יעורר תגובות שלא יהיו לך נעימות," הוא מפסיק לרגע את דבריו. "תנשמי ד"ר דלתון. יש לי רק דברים טובים לומר לך," הוא אומר ואני פולטת אנחה.
"הוחלט שאת בהחלט עומדת בקריטיריונים לקבלת תואר של רופאה בכירה, אבל כפי שהסברתי לך היינו צריכים למצוא פתרון לגילך הצעיר.
כיוון שישנם שישה רופאים במחלקה שלך שנקראים לחדרי הלידה, החלטנו להקים יחידה שתמשיך להתקיים בתוך היחידה לטיפול נמרץ פגים בה את עובדת. היא תקרא היחידה המשולבת ואת מונית לעמוד בראשה. כך את תקבלי מעמד של רופאה בכירה.
אם יקומו לכך מתנגדים, הם יקבלו הסבר פשוט. דבר לא השתנה מבחינתם, ובטח שלא מבחינתך, שכן זה התפקיד שאת ממלאת כבר חודשים רבים," הוא אומר, "כמובן שהמינוי הזה מתבטא גם בהעלאת שכר."
"אני בסדר גמור עם השכר שאני מקבלת היום. הדבר היחיד שמפריע לי זה המשמרות הכפולות שמתישות אותנו. אני גם יודעת שיש כאלה שלא יקבלו את ההסבר שלך במאור פנים," אני אומרת לו.
"אני יודע. את מדברת על רופאה מסוימת, כי רק היא לא תשמח לידיעה על הקידום שלך. אני חייב לומר שאנחנו מאד חצויים לגביה. ההיעדרויות התכופות שלה, הן לא לטובתה. הבנתי שמחזור חודשי יכול להיות מאד לא פשוט, אבל להשתמש בו כתירוץ פעמיים בחודש? לכל דבר יש גבול," הוא אומר לא מרוצה.
"כן, אבל היא רופאה מעולה, ואת זה אל תשכח," אני מגנה עליה, פעם שניה הבוקר.
"אני מתפעל מהאופן שבה את נלחמת למען עמיתייך, גם עבור כאלה שאת יודעת שלא היו עושים זאת עבורך.
נחזור לעניננו. אני מברך אותך לרגל קבלת המינוי. הנושא של בית החולים המתארח עומד להסתיים. נתתי להם אורכה עד סוף השבוע הבא."
אני חוזרת למחלקה רגועה משהייתי.
"איפה נעלמת?" מקבלת את פניי ד"ר קימברלי.
"הייתי אצל מנהל בית החולים, והובטח לי שהאגף של בית החולים המתארח יסגר עד סוף שבוע הבא, ונחזור למתכונת של משמרות רגילות," אני עונה לה.
"ולמה הוא קרא דווקא לך?" היא לא מרפה.
"כי אני זאת שפתחה את הפה לגבי עומס המשמרות, שכחת?" אני שואלת.
"וזה הכל מה שדיברתם?" האישה הזאת לא מרפה.
"לא. הוא שמע שהיצלתי את התינוק בחדר הלידה, ורצה להודות לי אישית," אני עונה לה.
"ד"ר דלתון יש לך טלפון," אומרת קימי, ומונעת ממני לשמחתי את הצורך להתמודד עם המשך השיחה.
"ד"ר דלתון מדברת," אני עונה לשיחה.
"ד"ר מילה מקסים ביקשה שתגיעי לחדר לידה," אומרת לי האחות מחדר לידה.
"אני כבר מגיעה," אני עונה לה. "עוד תינוק עומד להגיע אלינו."
"ג'ורג תבדוק שחדר מספר תשע מוכן לקלוט פג, ואני צריכה שתדאג לי לאינקובטור. עדיין אין לי פרטים לגבי משך ההיריון."
"אני כבר דואג לזה, ומברר שהחדר עבר חיטוי, ובלוני החמצן מלאים," הוא מתחיל לשנן בפניי את ההוראות.
אני פונה לצאת מהמחלקה כשקימי קוראת אחרי. "שכחת את הטלפון הנייד שלך על הדלפק."
אני חוזרת במהירות לקחת אותו, ויורדת לחדרי הלידה.
אני נכנסת לחדר עם חיוך. "אני ד"ר דלתון, רופאת ילדים מהיחידה המשולבת של חדרי לידה וטיפול נמרץ פגים," אני אומרת וגורמת למילה להביט עליי מופתעת.
"שמעת טוב," אני לוחשת לה, "זה משהו שקרה ממש הבוקר. עדיין לא לפרסום."
אני ניגשת לבדוק מה נכתב עד כה על התינוק. מסתבר שזאת תינוקת, שזה משמח אותי, שכן יש לי רוב של בנים ביחידה. אלא ששבוע ההריון לא ידוע.
"היא מתארחת כאן אצל משפחה, ולא הביאה איתה את מסמכי ההיריון," מסבירה לי מילה. "היא טוענת שאינה זוכרת באיזה שבוע של ההיריון היא."
"אם כך נצטרך להמתין לתינוקת ולהחליט בעצמנו, האם היא בשלה כבר, או הקדימה. בכל מקרה אנחנו כאן בשבילך, ומוכנות לכל מצב."
האמת מתבררת כשהתינוקת נולדת. היא פורצת מייד בבכי גדול. "מזל טוב אימא, יש לך תינוקת יפיפיה," אני אומרת לה, לוקחת את התינוקת בידי, ומניחה אותה על האם הטרייה.
אני מפנה את מקומי לאחות חדר הלידה, ומבקשת שתבדוק את התינוקת בדיקה ראשונית. על פניו נראה לי שהתינוקת הזאת, לא רק יצאה בשלה, אלא שהיא נולדה בשבוע מאד מתקדם.
את המחשבה הזאת מאשרת לי האחות לאחר שבדקה את התינוקת. "יש לי הרגשה שיש סיבה לכך שהאם 'לא יודעת' את תאריך ההיריון. אני חושבת שעלינו להיות זהירים באבחנה שלנו," אני אומרת למילה.
"אני חושבת כמוך," היא אומרת כשהיא מביטה על התינוקת.
"בדקנו את התינוקת והיא מושלמת," אני אומרת לאם.
"את יכולה להגיד לי באיזה שבוע היא נולדה," אומר לי האב ואני מבחינה שהוא מאד מתוח.
"אמנם היא נושמת בכוחות עצמה, אבל…" אני מתחילה לומר.
"אני דורש לדעת מתי היא נכנסה להיריון. אולי לך זה לא חשוב, אבל מבחינתי זה קריטי," הוא אומר.
אני מביטה על האם ורואה את הפחד בעיניה. "תן לי לסיים," אני עונה לו בשקט, "אני יכולה לומר לך רק שאני מעבירה אותה כעת ליחידה הפגים."
"תודה," לוחשת לי האם, "אני מרגישה שהבת שלי, שלנו, בידיים טובות."
"הבנת?" אני שואלת את מילה כשאנחנו יוצאות מהחדר.
"אני מבינה שהצלת את נישואיה," היא עונה.
"אנחנו באמת לא יודעות מה גיל ההיריון, כך שלא שיקרתי," אני עונה לה, "לא יכולתי לנהוג אחרת. הפחד בעינייה של האם סיפר לי הכל."
"אני איתך," עונה מילה, "מה שלא יהיה, עדיף שהקטנה הזאת באמת תעבור בדיקות מקיפות. אז מה, את מהיחידה המשולבת?"
"בינתיים, אף מילה," אני מזכירה לה.
