אני מוצא עצמי מרחם על פיית' שהיא בכלל יכולה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מתאהב בה חזרה. הרי היה כל כך ברור שאין לי שום עניין בה.
אני רגוע יותר, כעת כשאני מבין שאין מה שקושר אותי אליה. אין לי ספק שדניאל איננה בתי.
יש משהו אחר שמנקר כעת במוחי. מה גרם לג'ונה בדמינטון לרקום את כל המזימה הזאת נגדי. אני יודע שלשם כך עליי להעלות שוב בזכרוני את ראשית היכרותנו.
מחשבותיי שוב נודדות לעבר הרחוק.
*
למרות שגדלתי בבית מאד עשיר, מעולם לא החצנתי את עושרי. האמנתי שמי שלא מכיר אותי, לא ידע מאיזו משפחה אני מגיע. מסתבר שישנם דברים שאי אפשר להסתיר.
"יש לך מושג מי מדבר עליי מאחורי גבי?" שאלתי את דניאל, כשנודע לי שמתלחששים עליי מאחורי גבי.
"אני מבטיח לך שזה לא אני," הוא אמר ומשך בכתפיו.
"נו באמת דניאל! אתה באמת חושב שאני חושב שזה אתה?" עניתי לו בכעס, "אתה יותר מכולם צריך להבין אותי. כל כך חיכיתי להגיע למקום שלא מכירים אותי, שיראו אותי כמי שאני, ולא את הכיסים המלאים של הוריי."
"אני מודה שהמחשבה של מי מדבר עליך עלתה במוחי. כפי שאמרת, אני כמוך, מגיע ממשפחה אמידה, והעניין הזה שאנשים שופטים אותך רק על פי זה בהחלט מעצבנת. כאילו שאנחנו לא היינו שווים כלום, אם לא היינו נולדים להורים שלנו," ענה דניאל, "מי כמוך יודע ששנינו גדלנו אחרת."
את התשובה מי דיבר עליי לעולם לא אדע.
כיוון שגדלתי בבית בו למדתי שאין לשפוט אנשים לפי חשבון הבנק שלהם, רכשתי חברים רבים. ביניהם היה גם ג'ונה, שלמד איתי מנהל עסקים. אמנם לא היינו חברי נפש, אבל הרבינו לבלות באותו מעגל חברתי.
ג'ונה התגלה כתלמיד מבריק, והייתה בינינו תחרות סמויה, שכן הציונים שלי היו מהמובילים בכיתה. אי אפשר היה לומר שאת זה השגתי בזכות ההון המשפחתי, אלא בשל כישוריי ושקדנותי. אם כי אני מודה שגם הלימודים באו לי בקלות.
*
עד לרגע זה שאני יושב עם עצמי וחושב על מה שקרה אז לפני עשרות שנים, לא חשבתי שג'ונה ואני מתחרים זה בזה.
כעת כשאני מנתח את הדברים אני מבין שאלה היו פנים הדברים, גם בלימודים, וגם בקרב הנשים. ברור לי שהוא נמשך לפיית' בשל כספה.
אני יושב מול גלי האוקיינוס ופתאום זה מכה בי. אני יכול לראות באופן בהיר ממש לנגד עיניי את ג'ונה מחזר אחרי ג'וליה שדוחה אותו.
אני מתחיל לקשר בין הדברים.
*
"קרטר עומד לשאת לאישה את ג'וי בדמינטון," בישרתי לג'וליה בלילה ההוא בו נפגשתי עם ג'וי בביתו של קרטר כדי לתת את הסכמתי לנישואים.
ג'וליה שקשורה מאד לקרטר הביטה בי המומה, אבל לא אמרה מילה.
אני רק יכול לנחש כעת מה עבר לה בראש. איך זה שקרטר לא אמר לה מילה על הקשר שהוביל לנישואיו.
אני מניח שהיא הריחה שקרה משהו, אבל לא אמרה לי מילה.
בין ג'וליה לביני יש קשר מיוחד במינו, והיא תומכת בי בכל מה שאני עושה. אולי אם הייתה מתעמתת איתי, הכל היה נראה אחרת. ובעצם, זה קרה לטובה, שכן נראה שקרטר וג'וי באמת אוהבים אחד את השנייה.
אני יודע שאני חייב לדבר איתה. אני יודע שאני חייב לדבר גם עם קרטר.
*
מרגע שג'יימס ואני התחברנו, לא היה דבר אחד שלא שיתף אותי בו. הוא לא ניסה להציג את עצמו כגבר מושלם, אלא חשף את רגשותיו בפניו, הראה לי את החולשות שלו. ידעתי שאני יכולה לתת לו את כולי, ואני בידיים בטוחות.
אוזנו תמיד הייתה קשובה אליי. בימים שהייתי פחות שמחה, הוא תמיד דאג להרים אותי למעלה. 'לא רק שאתפוס אותך בנפילתך,' הוא אמר לי בראשית דרכנו המשותפת, 'אלא לא אתן לך להגיע למצב בו תיפלי.'
נולדו לנו שתי בנות ובן, אבל אני מודה ביני לבין עצמי, שאני הכי קשורה לקרטר, וכך גם ג'יימס, שכן הוא ילד מיוחד במינו.
בתחום של היחסים האינטימיים מעולם לא היו לנו בעיות. ההתאמה בינינו הייתה מושלמת.
משהו השתנה בזמן האחרון. אני מרגישה שג'יימס מסוגר יותר. הוא אמנם מרעיף עליי אהבה כמו תמיד, מקשיב למה שיש לי לספר לו, אבל נראה לי שהוא פחות מרוכז. דווקא במיטה הוא מרוכז בי הרבה יותר, נזקק לי יותר.
אני מחכה כל יום לשווא לראות האם הוא יחשוף בפניי את מה שעובר עליו.
הבוקר הוא הודיע לי שיש לו פגישה מוקדם מהרגיל, וכי לא ישתה איתי את הקפה של הבוקר, כפי שאנחנו נוהגים לעשות כבר שנים. הוא תרץ זאת בעובדה שקרטר נמצא עם ג'וי ליד מיטתו של סבה. הרגשתי שאני נחנקת.
היה משהו בהתנהלות שלו, הבחירה שלו בבגדים, שעוררו בי את כל החושים.
אומרים שהאישה היא האחרונה לדעת. אני נושמת עמוק וחושבת לעצמי האם אני אותה אישה?
אני אורזת מזוודה גדולה, מעיפה מבט אחרון על הבית שהיה המקום הבטוח שלי במשך למעלה משלושים שנה, ונועלת את הדלת מאחוריי.
אני מתקשרת לקרטר.
"היי אימא," הוא עונה לי בקול עייף.
"מה שלום סבא של ג'וי?" אני מראה התעניינות.
"הוא בסדר. הוא כעת בביתו ונראה טוב," הוא עונה, "תודה ששאלת."
"ואיפה אתה?" אני שואלת.
"אני בדירה של ג'וי," הוא עונה קצרות. "בדירה שלנו," אני שומעת את קולה של ג'וי ברקע, מה שגורם לי לחייך.
"אני מבקשת שנדבר," אני אומרת לו.
"אבא שלח אותך לספר לי למה אילץ אותי להתחתן?" הוא שואל בקור.
אני נחנקת. 'אז זה מה שקרה?' "לא היה לי מושג," אני אומרת בקושי רב.
השתיקה של קרטר קשה לי מנשוא.
"אני זקוקה לך. עזבתי את הבית," אני אומרת בקושי רב את המילים.
"כמה כסף את צריכה," הוא אומר בטון כל כך זר.
"אני לא צריכה כסף. אני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי. אני זקוקה לאוזן קשבת. אין אדם בעולם שאני מרגישה נוח לדבר איתו פרט לך, אבל אבין אם אינך רוצה לראות אותי. אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שכך הם פני הדברים," אני אומרת חנוקה.
"ומה באמת חשבת אימא, שפתאום משום מקום, כשמעולם לא סיפרתי לך שהיכרתי מישהי ואני מאוהב בה בטרוף, את מוזמנת להיות נוכחת בחתונתי?" הוא ממשיך באותו טון.
"בחודשים האחרונים שום דבר לא נראה לי הגיוני. ואביך, הוא מתנהל כאילו הכל כרגיל, אבל ממלא את פיו מים. אני לא אטריד אותך יותר. אני רק רוצה שתהיה מאושר," אני אומרת ומנתקת את השיחה.
אני שומעת קול התראת הודעה, אבל לא מעניין אותי מי שלח אותה.
הדמעות חונקות את גרוני, ואני יורדת במחלף הראשון וחונה במרכז הקניון הראשון שנקרה בדרכי.
'אז עכשיו אתה שולח לי מסרונים במקום להתקשר כהרגלך? זמנך תם ג'יימס,' אני אומרת, 'אני משחררת אותך לחיות את חייך עם המאהבת שלך.'
אלא שאז אני רואה שהמסרון הוא מקרטר, ופותחת אותו.
אנחנו נשארים היום בדירה בעיר.
זוהי כתובתה…
מחכים לך.
ק & ג'
נ.ב. סידרתי לך לחנות בחניון המגדל בחניה חמישים ושמונה.
אני מנגבת בכף ידי את לחיי הרטובה מדמעות, ונושמת עמוק. אין לי מושג היכן אני, ואני מסתכלת מסביבי. מסתבר שחניתי מול חנות פרחים. אני רואה בכך סימן, וממהרת לצאת מהרכב.
אני עומדת דקות ארוכות נפעמת מול שפע הזרים, כל אחד יותר יפה מהשני. אני חושבת לעצמי כמה פעמים עברתי ליד המחלף הזה, ומעולם לא ידעתי על קיומה של החנות הקסומה הזאת.
אני מתלבטת איזה צבע לבחור. המחשבה שאינני יודעת דבר על אשתו של בני מכאיבה לי מאד. לבסוף אני מחליטה לבחור זר צבעוני המכיל את כל הצבעים כולם.
אני מרגישה טוב יותר, מכניסה את הכתובת למכשיר הניווט ויוצאת לדרך. ברקע מתנגנת מוסיקה שקטה, ואני מתרגלת נשימות. אין לי מושג מה אומר לקרטר, ומחליטה לתת לו להוביל את השיחה.
הראש שלי מלא במחשבות ואני מוצאת את עצמי חוצה את הגשר המחבר את לונג איילנד עם מנהטן. מכשיר הניווט מראה שאני קרובה ליעד.
אני מתנהלת כאוטומט, מקשיבה להוראות היכן לפנות, עד שנשמעת הודעה ברקע שהגעתי ליעד, מה שגורם לי לאותת לגלוש בזהירות לתוך החניון.
אני אוספת את זר הפרחים שמונח על המושב לידי, ומחליטה בהחלטה של רגע, לקחת גם את המזוודה איתי. למה? אין לי הסבר.
אני עולה במעלית לדירתם של קרטר וג'וי, עומדת מול הדלת, אבל לא מוצאת את הכח להקיש עליה.
להפתעתי הדלת נפתחת לרווחה. "ברוך בואך גברת ג'ורדן," אומרת לי ג'וי ומושיטה יד לקחת ממני את המזוודה. יש משהו בחיוך שלה, שמשרה עליי שלווה. כל המתח שהייתי שרויה בו, נעלם.
"היי מאמי," אומר קרטר שמסיים ללבוש חולצת טריקו. אני כל כך רגילה לראות אותו בחליפה, שהמראה שלו במכנס ספורט וחולצת טריקו פשוטה, מעתיק את נשמתי. יש לו בהחלט הופעה מרשימה גם בלי חליפה.
"מזג אוויר נעים היום, אולי נשב במרפסת? כל העיר פרוסה לרגלינו," הוא אומר ומוביל אותי דרך הסלון הגדול והמרשים, למרפסת רחבת ידיים. הוא בהחלט לא הגזים. הנוף מהמרפסת עוצר נשימה.
"מה תשתי? ג'וי בדיוק סיימה לאפות," הוא אומר ומביט על ג'וי בעיניים מלאות אהבה.
"אני אשמח לכוס קפה. לא שתיתי הבוקר. אביך יצא מוקדם מהרגיל," אני אומרת ומשתתקת.
"תודה שהסכמת להפגש איתי," אני אומרת אחרי שתיקה ארוכה.
"את אימא שלי, למה שלא אסכים?" הוא שואל, "ברגע שהבנתי שאת לא שליחה שלו, נרגעתי."
"ולמה חשבת שאני באה בשמו?" אני שואלת.
"הוא שלח לי הודעה הבוקר שהוא רוצה לספר לי מדוע אילץ אותנו להתחתן," עונה קרטר בפשטות. אין לו מושג שאני לא מודעת למה שקרה.
"אני לא יודעת ממה להתחיל," אני מתחילה לדבר לאט ועוצרת ללגום מהקפה שג'וי הניחה על השולחן לפניי, "ממה שקרה הבוקר, או מה שקרה אז."
אני מביטה על ג'וי, ולא יודעת עד כמה אני יכולה להרשות לעצמי לומר לידה.
"תטעמי מהעוגה," אומרת ג'וי, "היא אחת האהובות על קרטר."
"את חייבת לטעום," אומר קרטר ולוקח לעצמו פרוסת עוגה. אני רואה את החיוך על פניו בזמן שהוא נוגס בה, "איזה שלמות."
"קחי את הזמן גברת ג'ורדן," אומרת ג'וי בטון רך, "תארגני את המחשבות שלך, אנחנו פה בשבילך."
אני מביטה עליה. היא אישה יפיפיה, שהמראה הרך שלה מטעה, כיוון שניכר עליה שהיא אישה חזקה. הלב שלי מתמלא אושר כשאני רואה איך קרטר מביט עליה.
"תקראי לי ג'וליה, אלא אם כן את רוצה שאקרא גם לך גברת ג'ורדן," אני שואלת בחיוך, החיוך הראשון שלי הבוקר.
"אני מאד גאה להקרא גברת ג'ורדן," עונה ג'וי, "אבל אקרא לך ג'וליה."
"הסיפור שלכם שזור זה בזה עוד לפני שנולדתם," אני מתחילה לומר, "ראשיתו בימים בהם למדנו באוניברסיטה שם היכרתי את ג'יימס. גם אביך ג'ונה למד באותה ימים באוניברסיטה."
אני בוחנת את תגובתה של ג'וי כדי לדעת עד כמה אני יכולה לפתוח את הלב.
"אין לי קשר איתו. הקשר שלי מיום שאימי עזבה, לא כל כך קיים. בהסכם הגירושים ביניהם הייתי אמורה לעבור לרשות אימי. ההסכם אגב קיבל חותמת של בית משפט. אבי בחר לנתק אותי ממנה, והאכיל אותנו שקרים בקשר אליה. לשמחתי הצלחתי למצוא את הדרך אליה, ללא ידיעתו של אבי." ג'וי מדברת עליו בטון חסר רגש.
ובכל זאת אני מתלבטת מה אני יכולה לספר.
"את רוצה שאשאיר אתכם לבד?" שואלת ג'וי.
"אין בינינו סודות," ממהר קרטר לומר.
"אם את חוששת לדבר על אבי לפניי, אל תדאגי. אני יודעת מיהו, ושום דבר שתאמרי לא יכול לזעזע אותי."
"ג'יימס היה דמות מאד מוכרת באוניברסיטה. לא כי בחר להיות כזה, אלא שהכריזמה שלו ואופיו הטוב, משכו אליו גברים ונשים. העובדה שהוא בן למשפחה עשירה, הוסיפה לכך לא מעט. אני היססתי להתקרב אליו דווקא בגלל שפחדתי שלא אתאים לאורח חייו."
"וביניהם היה אבי," אומרת ג'וי בטון מאופק. "אני רוצה שתדעי משהו עליי.
אני גדלתי באחוזה מאד מפוארת. לפחות בעיניי. העושר זעק מהקירות. היום אני יודעת שהכסף היה של סבי, הוא שממן את כל זה. אבל מעולם לא הרגשתי נסיכה, או ילדת שמנת, או כל כינוי שתבחרי.
לא רק בשל העובדה שאבי השקיע יותר באחי התאום, אלה כי בזה אני דומה לאימי. אני מאמינה שאל לאדם להתהדר בעושר שהוא לא ייצר בעצמו."
"ג'ונה היה אחד מהצעירים שרצו להיות בקרבתו של ג'יימס. הוא חשב שיוכל להנות מעושרו של ג'יימס. בזה הוא טעה, כיוון שג'יימס הצניע את העובדה שבא מבית עשיר, למרות שזה היה ידוע לכולם, וניהל חיים רגילים.
אמנם הוא הירבה לבלות, אבל הוא לא ביקר במועדונים בהם נזקקת לכרטיס חבר יוקרתי, או במסעדות מפוארות. זה מה שגרם לי להתאהב בו.
למרות שהיה מוקף בחברים, היו לו מעט חברי אמת, וג'ונה לא נמנה עליהם. ג'ונה נפגע מאד מכך, ורצה לפגוע בג'יימס. הוא ידע שג'יימס מחזר אחריי, וניסה להפריד בינינו.
אני כבר הייתי מאוהבת בג'יימס מעל לראש, כך שלג'ונה לא היה כל סיכוי להתקרב אליי.
אתה מבין כעת למה אני המומה מהעובדה שאביך בחר לחתן אותך עם בתו של ג'ונה. שלא יהיה לכם ספק לרגע, אני מאושרת לראות אתכם יחד, אבל יש משהו מאד לא מובן לי באופן שזה קרה."
"מדוע נזכרת בזה פתאום?" שואל קרטר.
"אני פשוט משתפת אותך במה שאני מרגישה, אחרי שסיפרת לי שהקשר נכפה עליכם. אביך שתמיד שיתף אותי בכל, לא שיתף אותי בנסיבות החתונה שלך. הוא היה מאד מתוח, ואני לקחתי צעד אחד לאחור וחיכיתי שיספר לי מה גורם לו למתח כזה.
מאז הוא השתנה. אין לי מושג מה עובר עליו. לכאורה היחסים בינינו מתנהלים כרגיל, אבל אני מרגישה באוויר שדברים קורים. הבוקר הוא אמר שעליו לצאת לעבודה מוקדם מהרגיל, הוא גם התלבש באופן שונה. הוא ויתר על שתיית הקפה איתי, אבל לקח איתו את כוס קפה שהכנתי לו. כשנפרד הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, והמבט בעיניו אמר לי שאולי לא אשמע זאת יותר, מין תחושת בטן כזו, אז החלטתי שאני מתרחקת."
"קשה לי לדבר עליו מאמי. את יודע שעד החתונה היינו חברים הכי טובים בעולם. נכון שנהגתי להתהולל בלילות, לזיין בחורות מתי שבא לי בלי שום התחייבות, אבל בעבודה תמיד הייתי רציני ואחראי, כך שזה לא היה אמור לעניין אותו. באמת שלא חיפשתי קשר רציני. הרגשתי שאני צעיר, ורציתי לטרוף את החיים.
בלי שום הכנה, הוא התרחק ממני. כעסתי עליו. לו לפחות היה מסביר לי למה עשה זאת.
לפני זמן מה בא לאבא האקס של ג'וי וסיפר לו שהיא שלחה אותו לבקש עבורה גט, ולדרוש ממני רבע מיליון דולר. הוא לא טרח לספר לי על כך, אלא קרא לג'וי לישיבה עם עורך הדין כריס ברוקלין, דרש ממנה גט, ואיים להכניס אותה לכלא על סחיטה.
ג'וי אמרה לו שהיא תחתום על כל מה שיבקש. היא לא דיברה איתי על כך, כי הייתה בטוחה שאני שלחתי אותו. אני אסיר תודה על כך שהיא הסכימה להקשיב לי. אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה.
הבוקר הוא הפתיע אותי עם מייל בו הוא מבקש את סליחתי, וביקש לספר לי מה הניע אותו לחתן אותי. את מבינה שאני עדיין כועס עליו, ולא יודע איך להתייחס למילים שלו.
אתם תמיד הייתם מודל עבורי לנישואים מאושרים. אני יודע שהוא לא בגד בך. את כל עולמו.
אני מאמין שהוא מתמודד עם משהו שגורם לו להתנהג כפי שהתנהג. אני מבקש ממך שלא תמהרי להסיק מסקנות. את כן צריכה לעמוד מולו, ולדרוש תשובות," אומר קרטר ומניח את ידו על זרועי.
"הוא סיפר לך על חגיגת יום ההולדת שלי?" אני שואלת. מעניין אותי לדעת מה אמר לקרטר על כך.
"לא מאמי. כשנודע לי על הישיבה עם עורך הדין כריס ברוקלין, הודעתי לו שאני עוזב את החברה מייד, החזרתי לו את המניות שלי, ואמרתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר. הקשר בינינו נותק לגמרי," אומר קרטר, ואני מרגישה שהשיחה הזאת קשה לו.
"האחיות שלך החליטו להזמין את כל מי שאני מכירה לחגוג איתי את יום הולדתי באירוע נוצץ. אתה מכיר אותי, אני ממש לא כזאת. אני רוצה אירוע אינטימי. לא איכפת לי לאכול במסעדה, אבל רק עם המשפחה שלנו. עכשיו זה כבר לא על הפרק."
"את מוזמנת להישאר איתנו כמה שאת רוצה," אומרת לי ג'וי, "אנחנו נשאר בימים הקרובים בעיר כדי להיות קרובים לסבא שלי. הדירה הזה גדולה, ויש לה אגף נפרד לאורחים. אני מבקשת שתשקלי את צעדייך, אל תמהרי להסיק מסקנות, אל תמהרי לומר דברים שתתחרטי עליהם. דברי איתו כשתרגישי שאת מוכנה. קרטר ידבר עם אחיותיו ויורה להם לרדת מהאירוע הגדול, גם אם כבר חולקו הזמנות. תמיד תוכלו לומר שזה בגלל התאונה של סבי."
"את מבינה שהוא יחזור הביתה, ולא ימצא אותי שם," אני אומרת לג'וי. אני מרגישה שהיא מבינה אותי, ואני יכולה לדבר איתה באופן גלוי.
"כשזה יקרה, את תדעי מה לומר לו. אני בטוחה," אומרת ג'וי, ואני מרגישה שאני מאמינה לה.
