השנה האחרונה הייתה עבורי שנה מאד מטלטלת. אמנם הפרידה מאייק לא השאירה אותי שבורת לב, היה לי ברור שהוא לא הנצח שלי. אבל עדיין, לחזור אחרי משמרת מתישה לבית ריק, ולא בגלל שהוא במשמרת, אלא כי את לבד, דרש ממני הסתגלות.
אין בי חרטה על שעזבתי אותו. חיפשתי בית חם ועוטף, בית שיכיל את הכאבים, והצלקות שלי, והיה לי ברור שלא מצאתי את זה באייק.
לא רק, אלא שהיה בו הצורך להקטין אותי, כיוון שהיה לו קשה להתמודד עם ההצלחה המטאורית שלי.
אלא שזה קרה בתקופה שבה חל מהפך במחלקה שלי, ומצאתי עצמי נאלצת לעבוד משמרות כפולות ויותר. למעשה הקשר בין השיבוץ השבועי למשמרות לבין המציאות, היה מיקרי בלבד. חוקי העבודה הדורשים מספר שעות מנוחה בין משמרת למשמרת, נמחקו כלא היו מעולם.
אני מרגישה שאני במוד הישרדות כל הזמן, והשעות היחידות בהן אני נושמת, הם המפגשים עם חבריי למשחקי הבקבוק, וקבוצת הריקוד שעליה אני לא מוותרת.
אני כבר לא זוכרת איך מתנהלת צעירה בגילי בזמנה הפנוי, ולכן אני שמחה שדילן הזמין אותי לסעוד איתו.
*
כשראיתי את דילן לראשונה, לא הבנתי מה הוא עושה בפקולטה. כשסיפר לי שהוא עושה דוקטורט בביולוגיה אצל פרופסור ליאו רוקפורד, חשבתי שהוא סתם מדבר. המראה שלו, השיער הבלונדי הארוך, העגיל בגבה, שלל הצמידים בידיים, והקעקוע שעיטר את זרועו השמאלית, לא הסתדרו לי עם אדם שאמור להתעסק במקצוע רציני כפי שתיאר.
הייתי בת שמונה עשרה, ועדיין לא היכרתי את העולם.
התברר לי שהוא גבר מאד חכם ורציני, איש שיחה מעניין, ורקדן מעולה. הוא חיזר אחריי, אבל הירגשתי שהוא מבוגר מידי עבורי, וקבעתי שנהיה ידידים בלבד.
אני חושבת על דילן כעת. אולי הייתי צריכה לתת לו הזדמנות להוכיח לי שטעיתי, אבל אז בימים ההם, זה נראה לי המעשה הנכון. הייתי ילדה לידו, והוא היה כבר גבר מנוסה.
הוא לא היחיד שניסה את מזלו איתי. גם אנטוני, או שמא עליי לומר ד"ר אנטוני וושינגטון, התאהב בי קשות. גם הוא, כמו דילן, גבר יפה תואר וחכם, שהעשיר את הידע שלי בפיזיקה, שהוא המקצוע שאותו הוא מלמד. הוא יליד ג'מייקה, עורו שחום, וראשו מעוטר בצמות רבות. 'את לא רוצה אותי בגלל צבע העור שלי?' הוא שאל אותי פעם.
"נראה לך?' עניתי לו מייד, 'למה אתה לא מבין שאני עדיין ילדה, ואתה כבר גבר בעל ניסיון רב?'
'אם כך אחכה שתגדלי,' הוא אמר לי ברצינות תהומית.
היום כל הגברים בקבוצת הריקוד כבר מבינים שהקשר בינינו הוא כמו של אחים, ואני לא מסוגלת אפילו לדמיין אותי איתם ביחסים של גבר ואישה.
עוד חצי שעה יבוא דילן לאסוף אותי, ואני ניגשת לבחור מה ללבוש, אחרי שכל הבוקר הייתי עם שמלת טריקו איתה אני ישנה.
אני מחייכת לעצמי על כך שאני מתארגנת כאילו יש לנו דייט, אבל אני חושבת שמגיע לו שאתלבש יפה למענו. אני מניחה שהוא יגיע לבוש בחליפה, שכן הוא בא ישירות מהאוניברסיטה.
*
בשעה אחת בדיוק אני יורדת לחכות לדילן בכניסה לבניין. בדיוק כשאני יוצאת מבעד לדלת, הרכב שלו נעצר מול הכניסה. הוא יוצא ממנו, לבוש בחליפה כפי שדמיינתי, ופותח בפניי את דלת הנוסע.
"אני מתרגש ללכת לאכול איתך," הוא אומר, "אל תסתכלי עליי כך, את יודעת שעדיין יש לי קראש עלייך, למרות שאני מבין שלא יקרה בינינו כלום."
"אני שמחה שחשבת עליי. זה לא יאומן כמה יציאה לארוחת צהריים, מה שאצל כל אדם נורמלי זה עניין שבשגרה, נראית לי כמו אירוע מיוחד.
כפי שסיפרתי לך, קיבלתי באופן לא צפוי כמה ימי חופש, ואני לא זוכרת איך מתנהלים כשאין לחץ של עבודה."
"האמת היא שהחודשים האחרונים היו לא אנושיים מבחינתך. אני שמח שלפחות לא ויתרת על המפגשים במועדון. אני חייב להודות שניכר היה עלייך שהיית עייפה. את נראית מאוששת כעת, וזה מאד משמח אותי," אומר דילן.
אנחנו מזמינים לאכול, ואני מתעניינת במחקר שעליו עובד דילן. כיוון שלמדנו באותה פקולטה, השפה שהוא מדבר בהירה לי, ואני נהנית לראות אותו מדבר בהתלהבות עליו.
"את מבינה ילדה," הוא אומר לי, "בת הזוג שלי היא אישה מדהימה. אני באמת אוהב אותה, אבל העולמות שלנו רחוקים מלהיות משיקים. כשאני מגיע להישג בעבודה, לתגלית פורצת דרך, היא מסתכלת עליי במבט משועמם שגורם לי לא לרצות לשתף אותה. כך קרה גם ביום שהודיעו לי שקיבלתי את הפרס. ידעתי שאת תשמחי בשבילי יותר ממנה. זה מתסכל אותי."
"אני מצטערת שכך הם פני הדברים. זוגיות היא לא קשר בין שני אנשים שמסכימים תמיד על הדברים. היא גם לא קשר בין שני אנשים שמשלימים אחד את השנייה. זה הרבה יותר מורכב מזה. מידי פעם צריך להעריך את הדברים, ולחפש מה צריך לשנות. אם יש בך הרצון להשתנות בשבילה, ולה יש עבורך, אז תצליחו להתגבר על כל הקשיים. אם לא, המרחק ביניכם יגדל. אני מקווה בשבילך שתמצא את הדרך לגשר על הפערים."
"אני לא בטוח," הוא עונה לי בעצב, "כבר הבנתי שזוגיות לא בנויה רק מאהבה, או מכך שהאדם על פניו נראה לך מתאים. אלה הדברים הקטנים שאי אפשר לגשר עליהם, שפוערים תהום כפי שאמרת. לצערי, אני חושב שאני שם.
אני יודע שמה שיש בינינו, בינך לביני, היא לא זוגיות בין גבר לאישה, אבל את מראה לי שאני לא גבר משעמם, או חלול, כפי שהיא נותנת לי להרגיש. אז אולי הגעתי למקום שאין ממנו דרך חזרה.
מכל החברים בקבוצה שלנו, אני מרגיש הכי קרוב אלייך. את מבינה אותי ומכילה אותי. כבר זמן רב אני זקוק לשיחה הזאת איתך, ואני שמח שסוף סוף את פנויה לדבר."
"אנחנו נפגשים כמעט כל שבוע, למה לא אמרת לי שאתה במצוקה?" אני שואלת אותו.
"כיוון שהשעות שלנו במועדון, הן השעות היחידות שאת מרשה לעצמך להתפרק. לא יכולתי לקחת את זה ממך," הוא אומר, ואני חושבת לעצמי איך בת הזוג שלו לא רואה איזה אדם מדהים הוא.
"אני מפטפט ללא הכרה. כדאי שנאכל, האוכל מתקרר," הוא אומר.
"ראשית אתה לא מפטפט, ושנית אני שמחה שאנחנו מדברים. אני רואה שהוקל לך, וזה יותר חשוב לי מכל דבר אחר," אני אומרת והוא מחייך אליי,
"נו באמת, איך לא יוקל לי אם את יושבת מולי? פעם באחד מהריבים הסוערים שלנו, רציתי לשאול אותה למה היא לא יכולה להיות כמוך. למזלי, ברגע האחרון קלטתי מה אני עומד לומר לה, ושתקתי."
"אתה מבין דילן, שישנן חברויות כמו שלנו, שחבל להסתכן בלאבד אותן. כדי להכיר אדם באמת, אתה צריך לחיות לידו במצבי קיצון. אני לא בטוחה שאתה מבין מה זה לעמוד לידי כשאני על טיפות האנרגיה האחרונות שלי. גם אני לפעמים מאבדת את זה." אני יודעת שאני לא מדייקת באמת, אבל חייבת להרחיק אותו מהמחשבה שאם היינו יחד הכל היה טוב. אני בטוחה שהייתי מאבדת אותו כחבר טוב.
"אני יודע מהי זוגיות, ועדיין תמיד תהיה לך פינה חמה בלב שלי," הוא אומר, "ועכשיו ספרי לי עלייך. איך קרה הנס הזה שקיבלתי כמה ימי חופש, ומה תוכניותייך."
הטלפונים הניידים של שנינו מצלצלים. כבר ברור לשנינו שזאת הודעה מהחברים.
"שנזמין אותם להצטרף?" שואל דילן.
"בשמחה," אני עונה לו. אני מברכת על ההצעה שלו, שמשאירה לי טעם טוב מהפגישה בינינו, לאחר שכבר ברור לי שהיא לא תיגרר למקומות שאינני רוצה שהוא יגיע אליהם.
"היעקתי עלייך היום?" הוא שואל.
"אני שמחה שהדברים נאמרו בינינו. לא ידעתי שהמילים קבורות בך זמן כה רב. בסופו של דבר לא חצית את הקווים שקבענו, ויותר מזה, מאד נהניתי לשמוע על המחקר שלך. זה מאד מרתק בעיניי," אני אומרת לו.
"אני חש הקלה עצומה. את ילדה מדהימה," הוא שב ואומר.
אחד אחרי השני מצטרפים אלינו חברי הקבוצה. חוסר השינה הממושך עושה את שלו, ואני קצת מאבדת ריכוז עם מה שנעשה. מחשבותיי נודדות ליום שהיכרנו.
*
לא סתם מכנים אותי חבריי, ילדה. כשרק היכרנו היינו רק מילה ואני בראשית לימודינו.
דילן שקד על לימודי הדוקטורט שלו בביולוגיה אצל פרופסור ליאו רוקפורד הנערץ, אנטוני עבד על הדוקטורט שלו בפיזיקה, ורוניקה התחילה את הלימודים לתואר השלישי במתמטיקה, ונינה, החולמנית שבחבורה והיחידה שלא למדה בפקולטה שלנו, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית, על לא אחרת מאשר ג'יין אוסטין. מה הפלא שהיא היחידה שקוראת לי בשמי המלא אריאנה ג'יין.
אוסקר, אחיו הצעיר של אנטוני, התחיל את לימודי התואר השני במדעי המחשב, מייק דניאל, היה באמצע לימודי הדוקטורט בכימיה, ורוברטו, יליד מקסיקו, עמד לסיים את לימודי הדוקטורט במדעי החלל.
דיאנה התחילה ללמוד לתואר השלישי במתמטיקה עם ורוניקה, אבל פרשה עקב נישואיה. בעלה לא אהב את הרעיון שהיא עדיין סטודנטית. הוא גם לא סבל את הקשר שלה עם החבורה הקטנה שלנו. 'אישה נשואה אמורה לשבת בבית, ולא ללכת לרקוד עם חבורת רווקים פרועים,' אמר לה יום אחד.
דיאנה תמיד הביאה אותי ואת מילה כדוגמא. 'אם רופאה בבית החולים הר סיני יכולה לצאת לרקוד פעם בשבוע, גם אני יכולה,' היא אמרה לו לא פעם. בסופו של דבר היא לא ויתרה על מפגש הריקודים שלנו.
אני מביטה כעת על חבריי שמתאספים במסעדה, ומרגישה כל כך מבורכת. אז נכון שהחלום שלי להכיר גבר שיהיה כרוך אחריי, בדיוק כמו שאני אחריו, שיקים לי בית ומקלט חם, עדיין לא התגשם, אבל אני לא לבד בעולם.
*
"אז מה יש לכם לספר לנו?" שואלת נינה, הרומנטיקנית המושבעת.
"אני מצטערת לאכזב אותך שאת לא בכיוון. דילן שמע שאני בחופש והזמין אותי לסעוד איתו. הייתה לנו שיחה מאד מעניינת על עבודת המחקר שלו.
זה לא הופך אותנו לזוג. את הרי יודעת שכל הגברים כאן הם כמו אחים שלי, ולא יקרה בינינו שום דבר מעבר לידידות קרובה," אני עונה לה לאכזבתה.
אני מאד אוהב לרקוד. ריקודים מהסוג שרוקדים במועדונים, לא ריקודי נשף שבהם כל צעד מוכתב מראש, אלא כאלה שאתה נותן לגוף לעשות כרצונו.
אני מודה שאני מאוכזב ששמה של אריאנה לא מופיע ברשימה, ועוברת בראשי המחשבה שאולי עדיף שלא אגיע. האחרונה שאני רוצה לראות שם זו לילי. אני כבר יכול לדמיין אותה מנסה למשוך את תשומת ליבם של הגברים. לא שזה איכפת לי, רק שהאנרגיה שהיא מפיצה סביבה מעכירה את האווירה.
למרות שלילי כל הזמן שולחת חיצים לאריאנה, יש באריאנה משהו שמשקיט את הרוח הרעה שזורמת מלילי. קשה לי להאמין שבהיעדרותה של אריאנה, לילי תהיה פתאום נחמדה ומתוקה. אני מחליט בכל זאת להגיע, רק כדי שלא יהיה לאיש מה לומר.
'אז מה לובשים לערב כזה?' אני שואל את עצמי כשאני מביט על ארון הבגדים שלי. אני רוצה משהו שימשוך את תשומת הלב אליי, אבל שגם יהיה לי נוח.
אני זקוק לפרוק ממני את כל המתחים. לא פורקן מיני עם אישה בזיון חטוף, אלא כזה שמרפה את השרירים, ומשחרר מהם את הכאב שהולך ונבנה בי.
לצבע השחור יש נוכחות ואני בוחר בו. במשך היום אני לובש חליפות שמשדרות את מעמדי, כעת אני רוצה בגד צמוד שיראה את השרירים שאני מטפח מידי יום.
אני מגיע מועדון, ולמרות שאני יודע שאריאנה לא כאן, אני מחפש בעיניי את הטסלה שלה.
בכניסה למועדון אני מגיש את ההזמנה שלי, ואיש הסף מפנה אותי לקומה העליונה. "הקבוצה עדיין בסשן, אתה מוזמן לצפות בהם. חבריך כבר שם."
אני עולה במדרגות המובילות ליציע המשקיף על אולם הריקוד. הגברים מראים את הערכתם לבחירת הבגדים שלי, הנשים מביטות אליי בעיניים בורקות. בולטת מעל כולן לילי עם שמלה אדומה צמודה בחלקה העליון, המבליטה את מה שהעניק לה הטבע. היא מנסה להראות שהיא לא מתרגשת מנוכחותי, אבל אין ספק שההופעה שלי משפיעה עליה.
'האם זה משמח אותי? ממש לא, מהסיבה הפשוטה שהיא באמת לא מעניינת אותי.'
אני ניגש להשקיף על חברי הקבוצה. הם נעים יחד באופן כל כך מדוייק, עד שנראה כאילו הם גוף אחד. הם לובשים בגדי ספורט בצבע לבן, ועליהם הדפס בורוד XOXO DANCE.
התנועות שלהם מדויקות, ואין בהן שום רמיזה מינית, מה שמקסים אותי עוד יותר. אני ממש לא אוהב את הריקודים האלה שמרבים להשתמש בהם בתנועות כאילו שאתה נמצא באמצע זיון סוער.
אין ביניהם מגע, שכן אין זה ריקוד זוגי, ועדיין הם מאד קשובים זה לזה. הם מעוררים בי רגש לא מוכר. בדיוק כך אני רוצה להרגיש.
המוסיקה מפסיקה והם מתפזרים לקבוצות קטנות. אני מונה את מספרם. אם איני טועה, הם עשרה אנשים. הם מתרגלים תנועות, חוזרים עליהן, עד שהם מגיעים לשלמות.
אני מקנא בהם. הם בעולם שלהם, במין בועה שאיש לא יכול לגעת בה. ברור לי שאין זה אומר שהם חיים באושר, אלא שברגע הזה נראה שטוב להם. אני רוצה לחוות את הרגע כמותם.
"יש לנו היום אורחים," אומר פתאום דילן, "מילה את מוכנה לבדוק עם סרגיי האם כבר הגיעו? יש לנו עוד מטלה אחת לסיים, ונוכל לארח אותם."
אני מבחין לראשונה במילה שפונה לכיוון הדלת. אני בוחן שוב את חברי הקבוצה, עם תקווה בלב שאריאנה בכל זאת כן, אבל מתאכזב.
בעודי עושה זאת אני שומע את קולה של מילה, שעולה לקומה השנייה. "אתם כבר כאן." היא בהחלט נשמעת מופתעת.
"סרגיי, זה שומר הסף, נכון?" שואל אנדרה אבל לא ממתין לתשובה, "הוא היפנה אותנו ליציע, כיוון שהייתם באמצע הסשן."
"טוב עשה סרגיי. כך יכולתם לצפות בריקוד שלנו באין מפריע," אומרת מילה, "אתם מוזמנים לרדת. הקדמתם לבוא, אבל זו ממש לא בעיה."
כשאנחנו נכנסים לאולם, הוא ריק, אבל קולות נשמעים ברקע.
"איפה… כולם?" שואלת לילי באגביות, אבל ברור לכולם את מי היא מחפשת. ההתנהגות שלה כשדילן בא להזמין אותנו, לא נעלמה מעיני כולנו.
"יש לנו קבוצה של נערים ונערות שמאד אוהבים לרקוד. אנחנו מעין אחים גדולים שלהם. אנחנו מאפשרים להם לרקוד כאן גם בלי לשלם דמי חברות בתנאי אחד, והוא שיכינו שיעורים.
חלקם כבר סיימו, והם מכינים לנו היום את ארוחת הערב, וחלקם עדיין לומדים למבחן."
"אני לא מאמינה," אומרת לילי.
"נו באמת לילי, למה את חושבת שאשקר אותך?" אומרת מילה בכעס.
"לא הבנת אותי, התכוונתי…" היא משתתקת.
ואז אני רואה אותה. אריאנה נכנסת לאולם, לבושה בבגדי ספורט לבנים כשהסמל של המועדון מופיע בצד החיצוני של כל אחת מרגליה. הבגד הצמוד מדגיש את מתאר גופה הנשי, אך גם מבליט את העובדה שהיא רזה מאד.
זיכרון המפגש הלילי בינינו מציף אותי, והמחשבה שהיה עליי להיות זהיר איתה בשל כובד גופי על גופה. אני מרגיש את הבטן שורפת לי.
"אתם כבר פה," היא קוראת בפליאה. היא סוקרת במהירות במבטה את כולם. 'האם נדמה לי, או שאני אוויר בעיניה?'
"אני צריכה משהו שיודע מתמטיקה לכיתה יוד בית," היא פונה לחבריה. אני רוצה להציע את עצמי, אבל אחד מחברה הלהקה אומר שהוא ייגש לעזור.
"אז סוף סוף החלטת לסיים את לימודי התיכון שלך?" לילי לא מתאפקת.
"אני מניחה שסיפרו לכם שכולנו נפגשנו באוניברסיטה. אני יכולה לספר לך שלא הגעתי לשם לחפש בחורים, אלא כדי ללמוד," אומרת לה אריאנה בשלווה, " אני מכבדת את אנדרה ובקשתו, ולכן לא אומר לך במה אני עוסקת.
רק הערה קטנה לילי, זה המקום אליו אנחנו בורחים מקצב החיים המטורף בו כל אחד מאיתנו חי. זה אי של שפיות עבורינו. תחסכי ממני ומאחרים, את הלשון החדה שלך. כולם כאן חברים טובים שלי, הם לא יהיו סבלנים אם יראו את החיצים שלך נשלחים אליי."
"את מאיימת עליי?" שואלת לילי.
אריאנה לא מגיבה, אלא ניגשת למחשב, מאירה את המסכים מסביב, ומפעילה את המוסיקה. ללא מילים, מתקבצים חברי הקבוצה ומתחילים שוב לרקוד כאיש אחד. אני לא יכול להסיר את עיניי ממנה. דילן רוקד קרוב אליה, והם מחליפים ביניהם מבטים.
'האם איחרתי את הרכבת, והיא כבר של גבר אחר?'
קול צלצול של טלפון נייד נשמע ברקע. אריאנה מפנה את מבטה לעברו.
'זה לא יכול להיות,' היא ממלמלת וניגשת לענות לשיחה.
