"
אני שמחה שאתה בסדר," עונה לי קלי, ואני יוצא מדעתי, "הרשת הסלולרי נפלה, ואי אפשר לדעת מה איתך."
"איפה אן, קלי?" אני מביט עליה בפחד. 'למה היא לא עונה לי?'
ואז אני שומע את קולה של אן.
"אוי ליאו, אין לך מושג איזה תאונה איומה הייתה בצומת. גופות של אנשים היו מפוזרות על הכביש, והרעש של כוחות ההצלה החרישו את אוזניי. זה היה נורא.
ניסיתי להתקשר אליך, אבל הקשר נותק. עצמתי את עיניי וקראתי לך. הלב שלי אמר לי שלא יכול להיות שקרה לך משהו. אנחנו כבר נתנו את שלנו, את היקרה לנו מכל, זה לא יכול לקרות שוב."
עיניי מתמלאות דמעות. אני לא יודע איך אחיה בלעדיה. רק אחרי שאני מרגיש את זרועותיה מקיפות אותי, אני מבין שלא דמיינתי, שהיא פה לידי.
אני מחבק אותה חזק, שוכח לרגע את בטנה התפוחה. "בחיים לא פחדתי כמו היום," אני אומר לה חנוק מדמעות.
"גם אני אהוב שלי. כל הזמן שיננתי שלא יכול שיקרה לך משהו. יש לנו כל כך הרבה עוד לחוות יחד."
"איך את מרגישה?" אני שואל אותה בדאגה.
"הייתי חייבת להרגיע את עצמי. הבנים הרגישו את החרדה שלי והיו חסרי מנוחה. אבל כשראיתי את אימא שלי הבנתי שעליי להתעשת מייד," היא אומרת ומסתכלת על אימה שיושבת ובוהה באוויר.
"לינדה הייתה שם. זה היה הגורל שלה," אומרת קלי ומרימה את עיניה אל אן. "היא נפצעה קשה וגם בעלה. אני מקווה שהם יצאו מזה.
אחרי שסוזן האשימה אותך במותה של ליליאנה, לינדה התרחקה ממנה. היא לא ידעה שסוזן גוססת, ולא נפגשה איתה מאז. לכן גם לא ידעה על הפיוס ביניכן.
אחרי מותה של סוזן היא התקשרה אליי אכולת חרטה. היא רצתה להתקרב אליי שוב, אבל אני כבר לא הייתי מעוניינת. ועדיין, אינני יכולה להיות אדישה למה שקרה היום."
"עלינו להודות שאנחנו לא היינו מעורבות בתאונה. הרי עברנו בצומת הזאת כמה דקות לפני שזה קרה," אומרת אן.
"את חושבת שאת מסוגלת לנהוג?" שואלת אן בדאגה את אימה שפונה לעבר הדלת.
"עצוב לי, אבל אני בסדר. אני מודה על כך ששתינו לא היינו שם," היא אומרת ועוזבת את הבית.
אנחנו שוב לבד. "כמעט שכחתי," היא אן, "אני צריכה את עזרתך. השקיות כבדות ממה שחשבתי."
אני יוצא בעקבותיה למוסך. פתאום אן נצמדת אליי ופורצת בבכי. "כל כך פחדתי. אתה יודע שאני לא אחת שצמודה כל היום לטלפון הנייד שלי, אבל היום כשהקווים נותקו הרגשתי אבודה."
"שנינו פה, והכל בסדר," אני אומר לה. אני לא רוצה להעיק עליה עם הפחדים שעברתי בעצמי.
אנחנו מכניס את השקיות למטבח. אין ספק שהיא קנתה כמויות גדולות בהרבה ממה שהיא קונה תמיד. "את מרגישה שהלידה קרובה?" אני שואל, "כי כך זה נראה לפי כמויות המזון שקנית היום."
"אני לא יודעת איך נעשה את זה, אבל אני מבקשת שתתקשר לד"ר פרידמן," אומרת אן ומתנשמת.
"שתפי אותה מה עובר עלייך?" אני שואל בזמן שאני מחפש את הטלפון הנייד שלי. אני לא זוכר מה עשיתי איתו.
אני מוצא אותו על כיסא הבר הסמוך לאי במטבח. לא נותר לי אלא לקוות שהתקשורת שוב פעילה. לשמחתי אני מגלה שאני שוב מחובר
"מה את רוצה שאומר לד"ר פרידמן?" אני שואל את אן, אבל היא נעה בחוסר נוחות במקומה, ועיניה עצומות. 'זה מה שאני חושב?' אני מרגיש חוסר שקט.
"תאמר לה שמי השפיר פקעו, ויש לי צירים באופן סדיר," היא אומרת.
אני יודע שעליי להתעשת מייד. אני נושם עמוק ומצלצל לד"ר פרידמן.
ליאו נראה מופתע. אני מודה שגם אני. אני לא יודעת למה הייתי בטוחה שאלד בסוף החודש התשיעי. אני מתנחמת בעובדה שנכנסתי היום לשבוע השלושים ושבע, מה שאומר שהבנים לא נחשבים יותר לתינוקות שהקדימו את זמנם.
אני שומעת ברקע את ליאו מדבר עם ד"ר פרידמן. קשה לי להתרכז, כיוון הכאבים הולכים ומתחזקים. אני לא בטוחה שאני באמת מוכנה למה שעתיד לקרות בשעות הקרובות.
"אן," הוא אומר ונוגע בזרועי, "שמעת מה אמרה ד"ר פרידמן?"
"אני מרוכזת כולי בצירים," אני עונה לו מותשת, "אין לך מושג כמה זה כואב."
"את חושבת שאת מסוגלת לעלות לחדר השינה?" הוא שואל.
"כן," אני עונה. אני לא רוצה שהוא ישא אותי במעלה המדרגות. העליתי עשרים וחמישה פאונד, שזה אולי לא נחשב הרבה, אבל אני בהחלט מרגישה כבדה.
אני עולה באיטיות במדרגות, כיוון שהצירים ממשיכים להתחזק.
כאשר אני מסיימת לעלות במדרגות, ליאו ממהר להיכנס לחדר השינה, ואני רואה אותו מניח מגבות על המיטה. אני תוהה מה הוא עושה, אבל נעצרת להשען על המשקוף, מתקפלת מכאב. אני חושקת שפתיים, ומזכירה לעצמי שעליי להיות חזקה.
"את רוצה להיכנס למקלחת, לשטוף את עצמך?" שואל ליאו. אני מביטה עליו בפליאה, אבל מייד חושבת שהוא גבר ואין לו מושג מה עובר עליי.
"אני מבין שאת לא," הוא קובע, וניגש לחדר הארונות. הוא חוזר כשבידו חולצה. "לפחות תחליפי את השמלה לחולצה. אני חושב שיהיה לך יותר נוח עם בגד יבש ונקי."
"כן," אני מהנהנת וחושקת את שפתיי כשעוד ציר תוקף אותי.
"בואי אעזור לך," הוא אומר, "אני בטוח שתרגישי טוב יותר כשתשכבי."
אני עושה כדבריו ומרגישה שאני יכולה להרפות קצת.
"ד"ר פרידמן לא תוכל להגיע," הוא אומר לי.
"אבל יש עוד רופאים במחלקת יולדות," אני אומרת לו ורוצה לקום.
"אני מתזמן את הצירים שלך כל הזמן מתוקה," הוא אומר בשקט שמפתיע אותי, "הצוות הרפואי בדרך לכאן. הן צריכות להגיע כל רגע. ד"ר פרידמן החליטה שעדיף שתלדי בבית. בכל מקרה יש אמבולנס בהמתנה למקרה שתזדקקי לעזרה."
אני עדיין מעכלת את מה שליאו אומר לי, כששתי רופאות נכנסות לחדר בחיוך. "אני ד"ר מילה מקסים. אני עובדת בחדר לידה בבית החולים הר סיני, וזו ד"ר אריאנה דלתון רופאת ילדים שמתמחה בילודים.
אני מבינה שהצירים שלך דחופים וחזקים. בעלך אמר שאת לביאה אמיתית. אני עומדת לבדוק מה מצב הפתיחה, ומשם נמשיך."
בנוסף לשתי הרופאות ישנה גם אחות שעומדת לחבר אותי למוניטור.
"אין צורך קים. יש פתיחה מלאה. לפי איך שהיא נראית צירי הלחץ כבר התחילו."
ד"ר מקסים מורה לי ללחוץ עם הגעת הציר הבא. אני פועלת כאוטומט, נושכת את שפתיי שלא יצא ממני הגה למרות הכאב העצום.
"הנה הראש," אומרת בהתרגשות ד"ר מקסים.
אני מביטה על ליאו. כולו מרוכז בי. אין דבר בעולם שחשוב לו יותר כעת. "אני פה איתך," הוא אומר לי, "אני אוהב אותך."
הייתי כל כך מרוכזת בכאב שלי, שלא קלטתי שהוא מודע לכל מה שעובר עליי, לא רק לצירים, אלא גם למצב הנפשי שלי.
"אני מבקשת ממך שבציר הבא תמלאי את הריאות בחמצן ותלחצי, ואל תפסיקי עד שאורה לך להפסיק," היא אומרת.
ליאו מלטף את ראשי, ועוזר לי להתרומם מעט כשהציר מגיע.
כאשר נשמע הבכי הראשון אני מופתעת. "זה הבן הבכור שלנו," אומר ליאו בעיניים נוצצות. כשהאחות מניחה אותו עליי אני לא מאמינה. הוא דומה לליאו כמו שתי טיפות מים.
"ברוך בואך לעולם לנון רוקפורד, זו אימא שלך," אומר ליאו ומביט בו באהבה.
אני לא מספיקה להנות מהנוכחות של בני הבכור, כאשר שוב מתחילים צירי הלחץ, ואדם מגיח לעולם בבכי מלוא ריאותיו.
"אלופה שלי. את כל כך מדהימה," אומר ליאו ודמעות בעיניו. הוא מערסל בזרועותיו את שני הבנים שלנו. הוא בוחן אותם בהתפעלות. "אין ספק שהם הבנים שלי," הוא אומר נרגש, "באדם יש גם מעט ממך, אבל הם מאד דומים."
עברו שלוש שעות
סוף סוף אנחנו לבד עם התאומים. אני מערסלת בזרועותיי את אדם, ומתקשה למסור אותו לליאו, בזמן שלני כבר ישן בעריסה לאחרי שינק לשובע.
המבט בעיניו של ליאו כשהוא מביט עליי, גורם לדמעות שלי להתפרץ ללא שליטה.
"את כל כך יפה," הוא אומר לי, "אני מוצף ברגשות ובאהבה גדולה אלייך, ומאושר שהפכתי אותך לאימא. אמרתי לך שזה מה שאני רוצה ברגע שהפכנו לזוג. עכשיו אנחנו משפחה וזה מרגיש כל כך טוב ונכון."
פתאום אני קולטת שאיש מבני משפחתנו לא יודע שילדתי. "אימא שלי," אני אומרת לו, "איך זה שלא סיפרתי לה שילדתי?"
"הכל קרה כל כך מהר. הלידה שלך אמנם הייתה קצרה אבל מאד כואבת. זה שחשקת שפתיים ולא צעקת את נשמתך, לא אומרת שהיא הייתה קלה."
ליאו מביא את הטלפון הנייד שלי, אבל לפני שהוא מגיש לי אותו, הוא מוציא את לני מהעריסה, מתיישב לידי ומנציח אותנו עם הבנים.
הוא מגיש לי את הטלפון ואני מתקשרת לאימא בשיחת וידאו.
"מזל טוב סבתא!" אני אומרת לה ומראה לה אותנו חובקים את הבנים בזרועותינו.
"אן, מתי זה קרה?" היא שואלת מופתעת.
"מאמי על תכעסי עליי," אני אומרת ופורצת בבכי.
"למה שאכעס עלייך. נפרדנו לפני שלוש שעות בערך, כך שזה קרה מהר מאד. איפה את?" היא שואלת.
"אני בבית. אני רוצה שתבואי," אני אומרת, "וגם אבא. ואת יכולה להודיע לכל מי שאת רוצה, אבל אני לא רוצה אף אחד כאן פרט לכם."
"עכשיו תורי," אומר ליאו ומתקשר לאביו. "הבן שלך אבא. הפעם באמת, והם מדהימים ודומים לי מאד," הוא אומר בהתרגשות לאביו.
"מתי זה קרה? איך אן מרגישה?" שואל אביו בהתרגשות.
"זה פשוט לא יאומן. זה קרה בבית. הלידה הייתה מאד מהירה. אין לי מילים לתאר כמה האישה שלי מדהימה. יכולת לראות שקשה שלה, שכואב לה, אבל היא לא הוציא הגה מהפה.
אתה יודע כמה רציתי להיות אבא. אמרתי לך שאן תגשים לי את החלום הזה. סוף סוף אני מרגיש שיש לי משפחה אמיתית, וזה לא יכול היה לקרות עם אף אישה אחרת פרט לאן."
אני מסיים את השיחה עם אבי, לוקח את הבנים מאן, ונשכב לידה. אן מתהפכת לכיווני, מניחה את ראשה עליי, ונרדמת מייד. אני עוצם את עיניי ושוקע בשינה.
"תראה איזה זוג יפה." מילותיי של קלי חודרות לחלומי ומעירות אותי.
רק לפני כמה ימים נתנה אן לאימה את מפתחות הבית ושער הכניסה, ולכן לא שמעתי כשהם הגיעו.
"מאמי את פה," אומרת אן ומתמתחת, "תראי איזה מתנה נהדרת קיבלתי מליאו." היא מסמנת בראשה לעבר העריסה בה שוכבים הבנים.
"זה בסדר שתשארי איתם ואני אכנס להתקלח?" שואלת אן.
"תבוא איתי?" היא מבקשת ממני.
אן קמה ואני ממהר להסיר את המגבות שהינחתי על המטה. לשימחתי הסדינים נשארו יבשים. אני פורש שוב את השמיכה ונכנס למקלחת.
"איזו הרגשה נהדרת להתקלח אחרי הלידה," אומרת אן, "אני מרגישה הרבה יותר טוב כעת, למרות שלא הייתי מוותרת על השינה איתך כדי להתקלח קודם.
שנתיים עברו…
אני יושבת על המרפסת וצופה בליאו שמשתובב בבריכה עם לני ואדם. הוא עוצר לרגע ומפנה מבטו אליי. "אני אוהב אותך," הוא קורא בקול.
"אני יותר," אני עונה לו.
"זה בלתי אפשרי," הוא עונה לי.
יש משהו במילים האלה שגורמות לעוברית שלי להתרגש והיא מתהפכת בתוכי, מצהירה על נוכחותה.
'תראי אותנו לולילו, כמה חבל שלא רצית להיות חלק מהמשפחה שלנו. אנחנו מתגעגעים אלייך כל כך.
סיפרתי לבנים עלייך, והם עוברים לא פעם ליד תמונתך ומדברים איתך. גם הם קוראים לך לולילו.
"מתוקה שלי," אני שומעת את קולו של ליאו חודר מבעד למחשבותיי, "הגיע הזמן." רק אז אני שמה לב שהבנים כבר לבושים.
"סבתא!" הם קוראים בשמחה למראה אימא שיוצאת לחצר.
"אני יכול להשאיר את הבנים איתך?" הוא שואל את אימא.
"בוודאי," היא עונה לו בשמחה.
"אני צריך אותך קצת לעצמי," הוא לוחש לי כשאנחנו עולים במדרגות.
"ליאו, מה עובר לך כעת בראש?" אני נוזפת בו.
"לזה אין זמן," הוא צוחק, "את יודעת שכשאנחנו מתחילים זה לא נגמר בחמש דקות. פשוט רציתי אותך לפני שעליי לחלוק איתך עם כולם," הוא אומר לי.
אנחנו נכנסים יחד לחדר הארונות, ורגע אחרי שנסגרת הדלת הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי ארוכות. "הייתי זקוק לאוויר ממך. זה הולך להיות יום לא פשוט. אני כבר לא רגיל להיות בנפרד ממך כל כך הרבה זמן."
ליאו מתחיל להתלבש. אני לא יכולה שלא להתרגש מהמראה שלו כשהוא לובש את אחת החליפות היותר חגיגיות שלו. המראה שלו גורם לי להחסיר פעימה.
"יש לי משהו קטן בשבילך," הוא אומר ומניח לפני שקית. אני מוציאה מתוכה קלמר מעץ מעוטר, ועליו חרוט ד"ר אן לואיז רוקפורד. בתוכו מונחת עט נובע, מהסוג שאני הכי אוהבת, וגם עליו חרוט שמי.
אני כבר מכירה את ליאו ויודעת שמתחבאת בשקית עוד מתנה קטנה. אני מושיטה יד להוציא אותה, אבל הוא עוצר בעדי. הוא מוציא מתוכה קופסת מעוטרת בקטיפה, פותח אותה, ומוציא מתוכה שרשרת בה שזורים חמישה יהלומים בצורת לב. הוא נעמד מאחורי, אוסף את שיערי, נושק לעורפי, ורק אז עונד לי את השרשרת.
שעתיים וחצי מאוחר יותר.
סוף סוף נגמרו כל הנאומים, ומגיע הרגע.
"פרופסור ליאו רוקפורד, תורך," אומר הדיקן בחיוך.
"דיקן הפקולטה למדעים, עמיתיי, בוגרים יקרים, וקהל נכבד. מעל עשרים שנים אני מרצה בפני תלמידי המגמה לביולוגיה. ניתן לומר שיש לי ניסיון רב מול קהל. אבל מעולם לא הייתי נרגש כמו היום.
אני עומד להעניק את תואר הדוקטור לאישה מיוחדת במינה. אשת חזון שכל רצונה הוא לעזור לאנושות להבין את הטוב שבשימוש בבינה המלאכותית, וללמוד גם את חסרונותיה, כדי שלא יעשה בה שימוש לרעה.
את כתיבת הדוקטורט שלה ליוותה איב, הבינה המלאכותית שיצרה. אני אישית עומד נפעם מהיכולת שהיא הקנתה לה."
על המסך מאחורי צוות המורים מועלת דמותה של איב.
"היי איב!" קורא אדם שיושב בקהל עם הוריי .
ליאו מחניק חיוך.
"אני רוצה להזמין לבמה את דוקטור אן לואיז רוקפורד, אשתי אהובתי, אם ילדיי, לקבלת תואר הדוקטור שלך."
אני קמה ממקומי, וליאו ממהר לעברי, ומושיט לי יד לעזור לי לעלות. הקהל קם ומוחא כפיים בהתלהבות, ואיתו צוות המורים.
ליאו חוזר לקדמת הבמה ומעניק לי את התעודה, ואחריה מעניק לי נשיקה על שפתיי, מה ששוב גורם למחיאות כפיים סוערות.
"אני עייפה," אני אומרת לליאו עם סיום הטקס, "זה בסדר שנעזוב כעת?"
"בטח," הוא עונה לי.
אנחנו נפרדים מההורים, לוקחים את הבנים לרכב. ויוצאים לדרך.
למרות ששעת השינה שלהם כבר עברה, הבנים במצב רוח מרומם ושרים כל הדרך. כאשר אנחנו יורדים במחלף לכיוון הבית, מביט עליי ליאו בדאגה. "משהו לא טוב עובר עלייך."
"משהו טוב עובר עליי אהוב שלי," אני עונה לו, "הקטנה שלנו עומדת לצאת. כדי שתתקשר לד"ר פרידמן שתגיע, וגם לאימא שלי שתהיה עם הבנים."
רק אחרי שאימא מגיעה לביתנו אני מרשה לעצמי להרפות. אני נושקת לבנים, ופונה לחדר השינה שלנו. המיטה כבר מכוסה במגבות.
"זה הפך להרגל אצלך ד"ר רוקפורד ללדת בבית."," אומרת ד"ר פרידמן, "תראי איזו ילדה טובה יש לך. היא חיכתה עד שתגיעו הביתה אחרי תום הטקס."
אני מותשת, ולא קולטת מה מדברים אליי. העיניים שלי מקובעות על ליאו שמורה לי מה עליי לעשות. המבט שלו רציני ואני מרגישה שמשהו לא בסדר. אני מרגישה את הכאב מתגבר. אני יודעת שעליי ללחוץ. אני אוספת אוויר ולוחצת ללא הפסקה, אבל מרגישה שאני מאבדת קשר עם המציאות.
אני שומעת את קול בכי שמתערבב עם קול בכי נוסף. אני שומעת את קולו של ליאו מרחוק. 'אל תעזבי אותי אן. אני לא יכול לחיות בלעדייך."
ואז אני רואה את לילילו בשמלה הלבנה ומחרוזת הפנינים שהיא כה אוהבת. היא מחייכת אליי חיוך עצוב.
“למה את עצובה?" אני שואלת אותה ברוך.
“אני כל כך מתגעגעת אלייך," היא אומרת בעצב, " אבל זה לא הזמן שלך לבוא. יש לך את אבא שאוהב אותך מאד, ואת האחים שכל כך זקוקים לך. אן אהובה, יש לך חיים שלמים עוד לחיות, לך ולאבא. אני מבטיחה לך שגם לפניו שנות חיים רבות. אני מבקשת שתחזרי אליו מייד."
אני שמה לב שהיא לא מזכירה את התינוקת, אבל מפחדת לשאול אותה מה עלה בגורלה.
“אני מתגעגעת אלייך. אני רוצה קצת להיות איתך," אני אומרת ודמעות זולגות מעיניי.
“למה את בוכה אן שלי?" אני שומעת את קולו של ליאו מרחוק.
“תחזרי אליו. אני אהיה כאן כשיומך יגיע," אומרת לילילו, "תגידי לאבא שאני אוהבת אותו."
“תחזרי אליי אן שלי. קשה לי לנשום בלעדייך," אומר ליאו.
אני נקרעת בין שניהם. לבסוף אני פותחת בקושי את עיניי מביטה לעברו, וליבי מתמלא אהבה. 'איך יכולתי בכלל להתלבט? ברור שאני שייכת לו. אני אוספת את שולי השמלה שלי. ורצה בכל כוחי חזרה אליו. “סליחה אהוב שלי," אני ממלמלת.
“חזרת אליי," הוא אומר בקול חנוק.
"והתינוקת?" אני שואלת בבהלה.
"הכל בסדר מתוקה," הוא עונה לי, אבל פניו עדיין רציניות.
ואז אני שומעת את הבכי בחדר, ולא יכולה לעצור בדמעותיי. "היא יפיפיה, ודומה לך שתי טיפות מים."
איזבל הקטנה מונחת עלי ומייד מחפשת את הפיטמה., לא מודעת למהומה שמתחוללת סביבנו.
"היא בסדר," אומרת ד"ר פרידמן לליאו, "וגם אן בסדר גמור."
"כל כך פחדתי," אומר ליאו, "את מבינה ד"ר פרידמן שהיא האוויר שלי?"
אני שומעת את קול טיפוף רגליהם הקטנות של הבנים מתקרבות לחדר השינה. הם נעצרים מחוץ לדלת ומקישים עליה. ליאו קם מהמיטה וניגש לפתוח להם את הדלת.
"באתם לראות את אחותכם הקטנה?" הוא שואל, אוחז בכל יד את אחד הבנים, ומוביל אותם לעריסה. "נכון שהיא מתוקה?"
ליאו מוציא את איזבל מהעריסה ומיישב על הכיסא בפינת החדר. הוא מלמד אותם לגעת בעדינות בתינוקת, ואני מביטה בהם מהמיטה כולי נרגשת.
"זה מזכיר לי אותך. כשנולדת, כך קיבלו את פנייך אחייך הבוגרים, רק שהם היו גדולים בהרבה מלני ואדם.
שעה ארוכה מכרכרים הבנים סביב אחותם. "הגיע הזמן להחזיר אותה לעריסה. היא תינוקת קטנטנה וצריכה לישון הרבה," אומר להם ליאו.
הבנים מטפסים על המיטה, מנשקים אותי מלא נשיקות כהרגלם. "לילה טוב אימא של לני, לילה טוב אימא של אדם, לילה טוב אימא של איזבל," הם אומרים והולכים עם אימא שלי לחדרם.
"סוף סוף אנחנו לבד. איך את מרגישה?" שואל ליאו ומביט בי בדאגה.
"ליאו, אני יודעת שקרה משהו במהלך הלידה, אני לא בטוחה שהייתי פה," אני אומרת לו. איך אני יכולה להסביר לו שהייתי בדרך לעולם אחר.
"שמעתי אותך ממלמלת את שמה של ליליאנה. לא הבנתי מה את מדברת, אבל נראה היה שאת מדברת איתה," הוא משתף אותי.
"ראיתי אותה בקצה המנהרה. היא אמרה שהיא יודעת שאתה מאד אוהב אותי, ומסרה לך שהיא אוהבת אותך מאד. לילילו ביקשה שאחזור אליך, היא אמרה שיש לי עוד הרבה שנות חיים לפניי, וגם לך. אמנם שמחתי לראות אותה, אבל ידעתי שאני כל כך אוהבת אותך, וחזרתי אלייך בריצה. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, ביחוד מפי מי שעוסקת במדעים מדויקים."
"העיקר שאת פה אהובה שלי," הוא אומר ומכסה אותי בנשיקות. אפשר בהחלט לראות ממי הבנים שלנו למדו לנשק אותי כך.
שמיכת לילה זרועת כוכבים מכסה אותנו מלמעלה. שקט של לילה עוטף את הבית. הילדים ישנים, גם הקטנטונת עדיין ישנה. ליאו עוטף אותי בזרועותיו, מאפשר לי להניח את הראשי במקום שאני אוהבת על חזהו. "כך בדיוק זה מרגיש," הוא לוחש לי, "כשאתה חי את החלום."
*
*
*
הסיפור הזה מוקדש להוריי ז"ל, שההפרש ביניהם היה עשרים ושתיים שנים.
תשע וחצי שנים אחרי תום חייו של אבי, הלכה אימי לעולמה.
ליבה היה מלא אהבה אליו עד יומה האחרון.
בר אבידן
