אריאנה מעיפה מבט למטה ונצמדת אליי. זרועה האחת מקיפה את צווארי והשניה פרושה לצד. אני מרגיש את גופה צמוד לגופי, וליבי מגביר את פעימותיו. אני שואף את ריח מהבשם העדין שלה, המוכר לי כבר, לתוכי, ומרגיש שאני מרחף.
"מוכנה?" אני שואל.
"כן!" היא עונה בהתרגשות.
אני דוחף מעט את הקיר, מקיף בידי האחת את גבה, ובשניה אוחז בחבל. אני לא ממהר לרדת, ונהנה מכל נגיעה בקיר שמורידה אותנו כלפי מטה.
"בא לי לצרוח מרוב אושר," היא לוחשת לי.
"אז תצרחי," אני צוחק.
"נראה לך? אנחנו לא לבד," היא עונה.
"אם כך נצטרך לחזור כשהמקום ריק," אני אומר לה. אין לה מושג שזה בהחלט אפשרי, שכן יש לי גישה בלתי מוגבלת למתקן בבעלותי.
רגליי נוגעות בריצפה, והחיוך שעל פניה סוחף גם אותי. אריאנה לא ממהרת להתנתק ממני ואני לא מתאפק ונותן לה נשיקה על מצחה, מה שגורם לה לעצום את עיניה בהנאה.
"תודה ברנדון," היא אומרת לי. אני רוצה לבקש ממנה שתקרא לי בן, כפי שקורא לי מי שקרוב אליי, אבל היא ממהרת לפשוט ממנה את הריתמה וניגשת לראות מה קורה עם שאר החברים.
"נכון שזה כייף?" היא שואלת את מילה.
"אני עדיין מפחדת," עונה מילה נבוכה, "אני לא אמיצה כמוך."
"כי את חושבת יותר מידי על מה שיכול לקרות, במקום להתרכז בכיבוש הפיסגה והפחדים שלך," אומרת אריאנה. אני מרגיש שהיא באמת מפנימה את מטרת הטיפוס.
"ברנדון תלמד אותי לטפס," פונה אליי לילי בטון המתפנק שלה, זה שאני כל כך מתעב. זה מדהים איך היא מתעלמת מהעובדה שאמרתי לה שאינני מעוניין בקשר איתה.
אני מביט מסביבי, ורואה שכל המדריכים עסוקים. בלית ברירה אני ניגש אליה ומסביר לה איך לחגור את עצמה, נמנע מכל מגע איתה.
אני שומע את אריאנה מעודדת את הגברים, נותנת להם טיפים, בזמן שהם מטפסים. "יהיה לך יותר קל להניח את הרגל הימנית קודם," היא אומרת. אני עסוק בהסבר ללילי, אבל מקשיב לה. אין לי ספק שאריאנה יודעת על מה היא מדברת.
"איפה המחשבות שלך, אתה אמור להתרכז בי," אומרת לילי.
"את טועה, זו את שאמורה להתרכז בהסבר שלי, להקשיב להדרכה שלי," אני עונה לה בקור למורת רוחה.
אני עדיין מרחפת מהגלישה במורד הקיר הגבוה. המגע שלו, הריח שלו שעטף אותי, ובעיקר האחיזה שלו בגבי, עדיין מורגשים על גופי.
יש לי הרגשה שלחיי סמוקות, אבל כשאני מושיטה יד לגעת בהן, הן מרגישות לי כרגיל.
"את רוצה שאעזור לך?" אני שואלת את מיירה.
"מה כבר כל כך מסובך בלבישת הריתמה?" היא עונה לי בזלזול.
"אני בטוחה שאת מסוגלת לעשות זאת לבד. התכוונתי לטיפוס עצמו," אני עונה לו.
"את חושבת שלא ראיתי שברנדון היה צריך לעזור לך לרדת?" היא מגחכת.
אני שמחה שזה מה שהיא חושבת, ולא הבינה מה באמת קרה בינינו, בעיקר בשל העובדה שהיא חברה טובה של לילי.
אני מחפשת את אנדרה, ורואה שהוא עסוק בטיפוס על הקיר.
"אני יכולה לבקש ממך," אני פונה למיירה, "תבקשי מאנדרה שישלח לי מסרון כשאתם מסיימים את הפעילות באולם הטיפוס? מילה ואני הולכות לאולם השני בו מתאמנים עם רצועות, כאלה שמשתלשלות מהתקרה."
"אני לא מבינה על מה את מדברת," היא מסתכלת עליי בחוסר הבנה.
"אם את צופה בתוכניות הראליטי השונות, אני בטוחה שראית את הספורט הזה. בכל מקרה אנחנו באולם מספר חמש. תבקשי מאנדרה שיודיע לי מתי אתם מתאספים סביב למדורה בחצר האחורית," אני אומרת.
"אין בעיה אריאנה,"אומרת לילי וחיוך ממזרי על פניה. האם יש בכך לרמוז שאין לה כוונה למסור את ההודעה? אני שמחה שביקשתי ממיירה, שהיא, כך אני מאמינה, תמסור אותה הלאה.
מילה ואני ממהרות לאולם מספר חמש ומתקבלות בשמחה על ידי הבנות שמתאמנות שם.
"איזה כייף לראות את הרופאות שלנו," קוראת לעברי היידן, "בדיוק התכוננו להתחיל באימון."
אנחנו ניגשות לבחור מקום כאשר המוסיקה מתחילה, ואני מרגישה אותה זורמת לי בגוף. שום דבר לא קיים עבורי, פרט לצלילים שמעוררים את גופי, וממלאים אותי הרבה אנרגיה.
כייף לי לראות את מילה משוחררת כשהיא מבצעת את התרגילים. למרות שהם מאתגרים אותה לא פעם. היא לא מוותרת לעצמה עד שהיא מבצעת אותם בשלמות.
*
"את לא מבינה שאני לא כמוך?" רטנה מילה וסרבה לחזור לתרגל את התרגיל האחרון, "לך הכל בא בקלות."
"ואולי אני פשוט לא מוותרת לעצמי, ומתאמנת פעם אחרי פעם, עד שאני מצליחה," עניתי לה, "את מבינה שזה אתגר שלי מול עצמי? זאת לא תחרות, אלא בדיקת הגבולות של הגוף שלי. מבחינתי התרגילים האלה יותר מהנים מלעבוד במכון כושר עם מאמן. אבל זו אני."
"יופי," היא נעלבה, "אז עכשיו את מבקרת אותי."
"מאיפה זה בא לך? אמרתי לך שלי זה מה שמתאים, לא שזאת הדרך היחידה להיות בכושר. זה בסדר מבחינתי אם את לא רוצה לבוא איתי יותר," אמרתי לה, "רק תבטיחי לי שבאמת תתאמני. הנפש שלנו זקוקה לגוף בריא. האימונים האלה מאפשרים לכל המתחים שהצטברו בתאים הגוף להשתחרר. את תבחרי במה שמתאים לך, רק תקפידי להתאמן," ביקשתי ממנה. כמובן שלא אמרתי לה שהיא לא נראית לי אחת שמוותרת לעצמה כל כך מהר.
"טוב," היא נאנחה בתאטרליות, "אבל את תעזרי לי להבין איך לעשות את זה נכון."
אני מביטה עליה כעת, וכל כך גאה בה.
*
אנחנו מסיימות את האימון ואני מתקשה להאמין שעברו שעתיים וחצי. אני ניגשת לטלפון הנייד שלי ורואה שאין שום הודעה ממשחקי הבקבוק.
'האם אני מופתעת?' האמת שהייתי צריכה לחשוב שכך יהיה, כשלילי הגיבה כפי שהגיבה. אני מחליטה להעמיד פנים שזה לא מפריע לי.
"בואי נלך לראות מה קורה באולם הטיפוס," אני אומרת למילה באגביות.
"היה כל כך כייף," היא אומרת מילה, "הכל בזכותך. בדרכך לימדת אותי לא לוותר לעצמי."
אנחנו מגיעות לאולם הטיפוס. הוא ריק, אפילו המדריכים עזבו. כמה לא מפתיע שהחצר ריקה, וגם מגרש החניה שהיה עמוס כשהגעתי, ריק כעת.
"את מבינה שמיירה לא מסרה את ההודעה?" מסננת בכעס מילה.
"כן," אני עונה בשקט.
"בחיי שאני לא מבינה איך את לא יוצאת מדעתך." היא מביטה בי בעיון.
"אני אשמה. הייתי צריכה להבין מהתגובה של לילי, שהיא זוממת משהו."
"את מבינה שהיא מתנקמת בך כיוון שברנדון לא מעוניין בה," היא קובעת בהחלטיות.
"מה הוא קשור לסיפור הזה?" אני עונה לא מרוצה.
"את באמת לא יודעת?" היא שואלת.
"מילה כבר מאוחר. ומחר יום עבודה." בכך אני מסכמת את העניין.
אני נוהגת להחנות את הטסלה בחניון מאחור, אותו גיליתי יום אחד כשחניון היה מלא עד אפס מקום.
"אני אוהבת את הטסלה שלך," אומרת מילה, ומתרגשת פעם נוספת מהעובדה שהדלתות מתרוממות ככנפיים כלפי מעלה.
*
"אני לא מחפשת רכב מפואר," אמרתי לג'יימס, אחד מחבריו של אבי ששמר איתי על קשר כל השנים, "אני מחפשת רכב אמין."
משפחתו של ג'יימס הם בעלי סוכנות הטלסה בעיר, וכששמע שאני מחפשת להחליף את הרכב שלי, הוא הציע לי מייד למצוא אחד עבורי.
"אני פונה אליך כי אתה מבין במכוניות, לא כי אני מחפשת הנחות. אני מתכוונת לשלם מחיר מלא עבור הרכישה ולכן אני מבקשת שתמצא לי רכב במחיר שפוי," אמרתי לו.
ג'יימס מעולם לא שאל אותי כמה אני מרוויחה ומה התקציב שלי, אלא פשוט הודיע לי שמצא רכב עבורי. "החיסרון היחיד שלו, זה שהוא בצבע שחור."
"והמחיר?" שאלתי מייד.
ג'יימס סיפר לי שהרכב הוזמן על ידי לקוח שהתחרט, או אם לדייק, הבנק שלו התחרט לגבי המימון. "את מבינה שלא כל אחד רוצה רכב כזה, ולכן אני יכול להשיג לך עיסקה טובה בתשלומים לשלוש שנים."
"דין היה אוהב את הרכב הזה," הוא שלף את הקלף שידע שיכריע אותי, ומנה בפניי את סוגי הרכבים שהיו לאבי. ראיתי את העצב בעיניו כשזיכרו של אבי עלה לנגד עיניו.
נסיעת המבחן היא שהכריעה, וכך לפני ארבעה חודשים התחדשתי בטלסה X החדשה שלי.
כשבאתי איתה לראשונה לבית החולים, מילה התאהבה בה מייד, ותמיד מוצאה תרוץ לכך שניסע עם הרכב שלי.
*
אני מסיעה את מילה לביתה. המח שלי ריק ממחשבות. אני מחליטה לא לא להתעמק במה שקרה הלילה. ברור לי שהקבוצה הזאת לא בשבילי.
אני מחליטה לדבר עם אנדרה, ולהודיע לו שאני פורשת, אבל אז חושבת על הסיפוק של לילי מכך, וחוזר בי מהחלטתי.
אני מגיעה הביתה, נכנסת להתקלח ונרדמת מייד.
יום חדש מפציע. אירועי אמש נמחקו ממני, ואני מתחילה את יומי מלאת מרץ. לשמחתי אין הרבה אירועים מיוחדים ביחידה. אני אוהבת את הימים האלה שכל הלידות הן של של תינוקות שזמן לידתם הגיע.
גם ישיבות הרופאים קצרות היום, כיוון שאין בהן הרבה חדש, רק מסירת מידע שכבר ידוע לכולם.
אני אפילו מצליחה לצאת להפסקת צהריים קצרה עם ד"ר לורנס וקים, שמשכנעים אותי שאני ממש חייבת לטעום את המוקפצים של התאילנדי. אין ספק שהם צודקים. המנה בה בחרתי מאד ערבה לחיכי, ואני מתענגת מכל נגיסה.
אני מביטה על העיר התוססת מבעד לחלון בית הקפה. העולם נראה בעיני ככוורת דבורים. כולם ממהרים, ורק אני בעולם שלי, נהנית מכמה רגעי שקט.
אנחנו חוזרים למחלקה לסיים את המשמרת. השעה כבר שלוש, והמשמרת עומדת להתחלף. "נצא לסיבוב ד"ר דלתון?" שואלת אותי ד"ר קטיה רובין, "איך זה שאנחנו כבר אף פעם לא אותה משמרת?"
"את שואלת אותי? אין לי מושג איך מחליטים על שיבוץ במשמרות. אולי דווקא כן. מאז שהצטרפו אלינו כביכול הרופאים של בית החולים מלונג איילנד, המשמרות איבדו ממשמעותן. אני בטוחה שגם שלך גולשות לא פעם הרבה מעבר למה שנקבע מראש," אני עונה לה וניגשת לקחת את העגלה עם התיקים.
"ואני חשבתי שרק אני כבר לא יודעת מתי אני עובדת ומתי לא," היא עונה לי מופתעת, "רגע, למה התכוונת כשאמרת שהם 'הצטרפו כביכול?'"
"העניין הוא שהרופאים של לונג איילנד אמורים לעבוד במקביל אלינו. ההסכם איתם היה שמקצים להם קומה לטיפול נמרץ תינוקות. מה שקורה בפועל הוא שהם מדווחים על שעות שהם לא עובדים, ובית החולים נאלץ להקצות רופאים מהצוותים שלנו. הרי אי אפשר לשחק עם חיים של תינוקות, הם לא אשמים במה קרה. מכאן מתחילות החריגות שלנו בשעות העבודה.
רופאים כמוך וכמוני מתמחים בתינוקות שנולדו טרם זמנם, ואילו אלא שהם רופאים שמטפלים בחדר התינוקות לא מסייעים לצוות שלנו, כי נאלצים לדלג בין המחלקות. אנחנו על סף פיצוץ כאן. זה לא יימשך זמן רב.
לפני כמה ימים אמרתי לפרופסור שאמנם הלוואת הסטודנטים שלי מצטמצמת בקצב מהיר יותר, בשל הכספים עבור שעות נוספות, אבל אני מעדיפה לישון ולצבור כוחות."
"אני כל כך שמחה שדיברתי איתך דלתון, חשבתי שרק אני כך. חוץ מזה שאני ממש מתגעגעת לימים שעבדנו יחד. אנחנו כל כך מבינות אחת את השנייה. זה חסר לי," אומרת קטיה.
אני מחייכת בתוכי כשאני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו.
*
"שתדעי לך שאני עובדת ביחידה כבר חמש שנים. אין לי זמן ללמד אותך לעבוד," אמרה לי ד"ר קטיה רובין ביום הראשון בו נפגשנו.
"אמנם קיבלתי את הרישיון רק לאחרונה, אבל אין זה יומי הראשון בבית החולים, וגם לא ביחידה לטיפול נמרץ פגים.
אני לומדת מהר, אבל גם אם תהיינה לי שאלות, אני מבטיחה לך שלא אטריד אותך," עניתי לה.
קטיה הביטה בי בהתנשאות, סובבה את גבה בהפגנתיות, ופנתה לדבר עם אחת האחיות.
"היא לא רגילה לאחת כמוך," אמרה לי קים, האחות שהפכה להיות יד ימיני. "בדרך כלל כשהיא 'נובחת' כולם רועדים."
"אני לא מחפשת אוייבים," עניתי לה ובזה סיימתי את השיחה.
ראיתי שקטיה עוקבת אחריי כל הזמן. שאר הרופאים מייד התחברו אליי בשל אופיי הנוח, והנכונות שלי תמיד לעזור.
בסוף נשבר הקרח בינינו. "אני מצטערת ד"ר דלתון שהייתי קשוחה איתך. ניסיון העבר לימד אותי ש…" היא התפתלה.
"אני מבינה," עניתי לה, והמשכתי לעיין בתיק שמונח לפניי.
בימים שלפני הצטרפות הרופאים מבית החולים בלונג איילנד, השתדלנו תמיד להיות יחד במשמרת, והפכנו לחברות טובות.
אמנם המשמרות שלנו לא חופפות, אבל לפחות יש לנו זמן מה להיות יחד, כשאחת מאיתנו מעבירה לשנייה את המחלקה.
*
כשאנחו חוזרות מהביקור אצל התינוקות, אומרת לי קרן האחות הראשית שהפרופסור מבקש שאכנס אליו.
"קרה משהו?" אני שואלת.
"יש אצלו קצין משטרה, בעל עיניים כחולות מדהימות, וגוף מושלם," היא עונה לי ומסמיקה.
אני די מופתעת. קרן אישה בגיל הארבעים שלה. חשבתי שבגיל הזה כבר לא מסמיקים כשמדובר בגבר, מעלף ככל שיהיה. מסתבר שיש לי עוד מה ללמוד.
אני ניגשת לחדרו של הפרופסור, ומקישה על דלתו.
"כנסי ד"ר דלתון," הוא אומר, כאילו זה מובן מאליו שזו אני.
אני נכנסת לחדר, ומבינה מה גרם לקרן להסמיק. הוא בהחלט גבר אלפא מעלף, והמדים מוסיפים לו עוד עוצמה.
הוא קם מייד כשאני נכנסת לחדר. "פקד סיימון," הוא מציג את עצמו בסבר פנים רציני, אבל העיניים שלו סורקות את כולי במהירות, "שבי ד"ר דלתון."
"אני צריכה לחפש עורך דין?" אני שואלת את הפרופסור.
"אין צורך. פקד סיימון יודע שאת לא קשורה לעניין," הוא עונה, "אני אשאיר אתכם לבד."
"את זוכרת את התאונה שהייתה בלונג איילנד, זו ששמה נקשר לאנשי העולם התחתון?" הוא שואל.
אני נדה בראשי, ומנסה להזכר האם חתמתי על איזה מסמך כשבדקתי את הציוד על המסוק שהוזנק למקום.
"אני אומר לך מראש, שאת לא קשורה לפרשה הזאת, ושמך לא מופיע בשום מקום," הוא אומר, מה שמבלבל אותי עוד יותר.
"בין ההרוגים הייתה אישה בהיריון, שאת העובר שלה הצליחו להציל. בשל רגישות העניין, הוא הועבר לבית החולים בבוסטון," הוא ממשיך לספר לי, מה שבכלל הופך את השיחה הזאת ליותר ויותר הזויה.
"אני יכול לראות את הרישיון שלך, אמיליה?" הוא מבקש.
"אני לא אמיליה, שמי…" אני מתחילה לומר.
"אני אודה לך אם תראי לי את רישיון הרופאה שלך," הוא אומר.
אני ניגשת לחדרי, לוקחת את התיק וחוזרת לחדרו של הפרופסור. אני מוציאה את הארנק שלי ומניחה בפניו את הרישיון.
"אריאנה ג'יין, איזה שם יפה יש לך," הוא אומר וחיוך מתפשט על פניו, "רישיון מספר…"
"את יודעת אריאנה, אני מקווה שזה בסדר שאני קורא לך בשמך," הוא אומר. אני נדה בראשי לחיוב, ומנסה להבין מה בדיוק קורה פה.
"מה שקרה, זה שמישהו זייף תעודת פטירה של התינוק, וחתם בשמך. ברור לי שזאת לא את, כיוון שהיית באותו זמן בו נחתם המסמך, במשמרת בבית החולים הר סיני ניו יורק.
אותו אדם לא זכר את שמך, וחתם בשם אמיליה דלתון. עכשיו נשאר לנו רק לגלות של מי הרישיון שמספרו מופיע על גבי המסמך. יש לך דרך לאתר זאת?"
"יש מאגר של משרד הבריאות ובו כל המידע על הרופאים. אתה יכול לומר לי מה המספר?" אני שואלת, והוא מניח לפני את המסמך.
אני נכנסת למערכת, ומקישה את המספר. שמה של אחת הרופאות מבית החולים בלונג איילנד עולה מייד. "אני אתפלא אם השם שמופיע על המסך שלך הוא לא ד"ר אידלס," הוא מפתיע אותי.
"אז אתה יודע," אני אומרת, מנסה להבין מה המשחק שלו.
"זה היה ניחוש. כל הסימנים הובילו אליה. אני מצטער שהטרדתי אותך, אבל הייתי חייב בשביל הפרוטוקול, לאשר שאין לך קשר, למרות שהיה ברור לכולם שהמסמך מזויף. אני מתחייב בפנייך ששמך לא מתועד בשום שלב של החקירה.
רק שתדעי, שכשפניתי לפרופסור שלך, לפני שבכלל אמרתי לו בדיוק במה מדובר, הוא מייד הגן עלייך, ואמר שלא ייתכן שאת מעורבת בפרשה."
אני נפרדת מפקד סיימון. המשמרת שלי הסתיימה ואני פונה ללכת הביתה. כשאני נכנסת לרכב שלי, כאשר המערכת מודיעה על כניסת הודעה.
משחקי הבקבוק XOXO:
נפגשים הערב בשבע.
נא אשרי הגעה.
אנדרה, מנהל הקבוצה.
'יהיה מעניין,' אני אומרת ומאשרת הגעה.
אני נוסעת הביתה ומהרהרת בהודעה. 'שעה שבע? זה לא מוקדם מידי?'
שמחתי מאד שהוחלט להיפגש הערב. יש לי טעם מר ממה שקרה אתמול.
עשיתי צעד לקראתה של אריאנה, הרגשתי כל כך טוב כשהיא הסכימה לרדת איתי מהקיר, ואז היא התנהגה כאילו לא קרה בינינו כלום.
אבל לא רק, מסתבר שהיא בחרה לא להשאר במרכז, והלכה הביתה מוקדם. לילי סיפרה שהיא אמרה שמשעמם לה והיא פורשת הביתה
התאכזבתי מאד, כיוון שאת הערב הזה אירגנתי כדי להתקרב אליה, מה שחשבתי שקרה.
"ראיתי אותה עוזבת. לא להאמין באיזה רכב ישן, בלתי מזוהה, ומלוכלך היא נוהגת," אמרה לילי ועיוותה את פניה.
השעה שבע.
חברי הקבוצה ממלאים את מגרש החניה, כאשר טסלה X שחורה גולשת לתוכו בנסיעה איטית, וחונה.
"איזה בייבי יפה," קורא רוי בהתפעלות, "אני אוהבת אותן כאלה."
הדלת נפתחת, רגל נעולה בנעל עקב שחורה, מונחת על הקרקע, ובעקבותיה, שניה מצטרפת אליה, חושפת זוג רגליים מהממות, ואז הנהגת יוצאת ממנה.
"אריאנה, איזה בייבי יפה יש לך," הולך לקראתה רוי, "תתחדשי."
"תודה, אבל יש לי אותה כבר כמה חודשים," היא עונה לו.
"אז מה," פונה רוי ללילי, "רכב ישן, מלוכלך ובלתי מזוהה? מה עוד נגלה שלא קרה?"
