"איך אתה מרגיש?" אני שואל את ליאו, בזמן שאן מגישה לנו קפה ועוגות שסיימה לאפות לפני שעה קלה.
"אני כל כך מתרגש," הוא עונה לי, ומביט באהבה על אן. "אני עדיין מתקשה לעכל את העובדה שבקרוב אזכה לראות את הבנים שלנו."
"בהחלט אירוע מרגש. אתה יודע שלי יש ארבעה, ואני מודה על כך אחד מהם," אני אומר, "התכוונתי לשאול איך אתה מרגיש כעת כשסוזן עזבה את העולם. מי כמוני יודע כמה מרורים אכלת ממנה. הדימיון שלה עבד שעות נוספות כאשר היה מדובר בך," אני מסביר לו את שאלתי.
"אני חייב להודות שהירהרתי בכך לא מעט באותו יום. לא נשארה בי טיפת רגש כלפיה. אן, ברוב רגישותה, הצליחה לנקות ממני את כל הכעסים, והשאירה את ליבי ריק מרגש כלפיה.
ואולי העובדה שליבי מוצף באהבה לאן, היא שהרחיקה כל רגש אחר ממני.
מי כמוך יודע שמעולם לא איחלתי לה רע, רק רציתי שתעזוב אותי בשקט. אן לימדה אותי להסתכל על עכשיו, ועל מחר. הרי איני יכול לשנות את שהיה."
"כאחד שמלווה אותך שנים, אני חייב לציין שחל בך שינוי עצום. רק אחרי שאן נכנסה לחייך, הבנתי כמה מאופק היית כל השנים. הפתעתי אותי עם עוצמת הרגשות שלך כלפיה. אתה נראה כל כך חי," אני אומר וקולט פתאום מה שאמרתי.
"כנראה שזה מסלול החיים שהייתי צריך לעבור. אמרתי לאן שהייתי צריך להעביר את חיי עד שהיא גדלה ובשלה להיות אישתי.
אני מודה שהפרש השנים בינינו הטריד אותי בעבר. חשבתי שאין זה הוגן כלפיה. הרי אישה כמוה יכלה להשיג כל גבר שרצתה. אני רואה איך גברים מסתכלים עליה באוניברסיטה.
היום יש לי בטחון מלא שאן לא מרגישה זאת כלל. היא סוחפת אותי לעשות כל מה שעולה על רוחה, ויש לה בטחון מלא שאלך אחריה בעיניים עצומות, בדיוק כפי שאני עושה איתה.
הסטודנטיות שלי, למרות שכולן יודעות שאני נשוי, עדיין מחפשות את קירבתי. באחת הפעמים אן צפתה בהן מכרכרות סביבי. החיוך על פניה הראה לי שהיא לא חוששת למקומה, היא יודעת מה היא בשבילי. זה כל מה שאני צריך. ידעתי איך זה כשיש לצידך אישה קנאית. אני מרגיש כל כך מבורך. כל בוקר כשאני פוקח את עיניי ורואה את אן ישנה לצידי, אני מודה על כך."
"יש שני נושאים שרציתי לדבר איתך עליהם. האחד הוא בקשר לירושה של סוזן," אני אומר לו, "מסתבר שהיא השאירה אחריה סכום מכובד."
"אן רוצה להקים קרן על שמה של ליליאנה. היא עדיין מתלבטת. חשבנו אולי שנעניק מלגות לימודים לנערות מעוטות יכולת.
דיברנו על נושא האלכוהוליזם בקרב הנוער, ועל נערות במצוקה. אן בחרה שלא לגעת בנושאים האלה. היא אמרה שאיננה רוצה להנציח את ליליאנה ככזאת, אלא בדבר חיובי. אתה מבין איזה לב נדיר יש לה?"
"אם כך אני אדאג להפקיד את הכסף בחשבון נאמנות בקרן על שם ליליאנה. אין צורך כעת להגדיר מה התנאים לקבלת המלגות. מניסיוני, חלוקת מלגות נעשית בקיץ, כך שיש לנו מספיק זמן להחליט מה הסכום ולמי הן תוענקנה בסוף השנה," אני אומר לליאו.
"הנושא השני עוסק בניירת שסוזן השאירה לאן ובה חומר מפליל נגד הסנטור. היא מגוללת בו מסכת של סחיטת כספים. עכשיו אתה יכול להבין להיכן נעלמו כל הכספים שהיא ביקשה ממך.
סוזן ביקשה שאן תעביר את המידע למשטרה. מדוע לא עשתה זאת בעצמה? על כך היא כתבה.
אן,
את בוודאי תוהה מדוע לא העברתי את החומר למשטרה בעצמי.
כשנודע לי שימיי ספורים בחרתי מתוך אנוכיות, לכתוב עדות ולבקשך למסור אותה אחרי לכתי. ידעתי שאם יוודע לסנטור ילוסטון שאני עומדת להעיד נגדו, הוא ימרר את חיי.
אני יודעת שמגיע לי עונש כבד על כל ההתנהלות שלי מול ליאו, ועל כך שבעצם הוא היה המקור לכספים שהעברתי לסנטור, אבל לא יכולתי לעמוד בזה נפשית. זה כבר היה יותר מידי גם לאישה כמוני.
אני משאירה בידייך את ההחלטה מה לעשות עם העדות הזאת. את יכולה לשלוח אותה בצורה אנונימית לחוקרים שעוסקים בתיק שלו.
אנא סילחי לי.
סוזן
אן עומדת ומקשיבה למילים שאני מקריא בפנים חתומות. "יש עוד משהו שהיא השאירה לי לטפל בו?" היא שואלת בעייפות.
"זה הכל אן," אני עונה לה.
"אני חושבת שאשאיר לך ג'ון להחליט מה לעשות עם העדות הזאת. אני לא רוצה להיות מעורבת בה. מה דעתך ליאו?" היא שואלת.
אני כל כך מעריך איך שהיא מתנהלת. למרות שההחלטה בידיה, היא לא תעשה שום דבר בלי לקבל את עצתו של בעלה.
"אני מסכים איתך. אני חושב שמגיע לנו לא להתעסק יותר במה שהשאירה אחריה סוזן, ולהתרכז במשפחה שלנו."
אני מלווה את ג'ון לדלת, וחוזר לאן שיושבת בחוץ וניכר עליה שמחשבותיה נודדות הרחק מכאן.
"זהו. תם הסיפור. הגיע הזמן שנחזור לחיים שלנו. מה דעתך שנצא היום לאכול בחוץ? במסעדה אני מתכוון. אני רוצה אותך לבד לעצמי," אני אומר לאן, שקמה באיטיות, ומתחפרת בחזה שלי.
"חבק אותי," היא מבקשת, "אני זקוקה לחום שלך, כדי להפשיר את הקור שעוטף את הלב שלי." אני ממהר לעטוף אותה בזרועותיי, ומבין שגם אני הייתי זקוק לחיבוק הזה.
"אני מכירה אותך כל כך טוב," אומרת אן, "ועדיין יש דברים שעליי ללמוד עליך. הרי חיית שנים בלעדיי. איזו מסעדה אהובה עליך?"
"האמת היא שנעשיתי ממש מפונק. אני כל כך רגיל לאוכל הביתי שלך, שאני מנסה לחשוב מה באמת בא לי לאכול," אני אומר לה מהורהר.
אנחנו נוסעים למסעדה האיטלקית בלב מנהטן מאמא מריה , ומתענגים על מנות פסטות שונות.
"זה מדהים כמה סוגי פסטות יש, וכל אחת מיוחדת במינה. מה שהכי אהבתי היה הרביולי. המילוי שלו ממש נימוח בפה. תודה שבחרת עבורנו את המסעדה הזאת, שהכרת לי הרבה טעמים שלא הכרתי. אני חייבת לנסות זאת בבית," אומרת אן ומנקה את פיה משאריות הרוטב.
שוב אני חושב על ליליאנה שאהבה לאכול הרבה ג'אנק פוד, ולא הייתה פרטנרית לאכול אוכל כזה. בלית ברירה הייתי לוקח אותה לרשת מזון מהיר, קונה לה את מה שביקשה, והייתי חוזר הביתה ומכין לי משהו לאכול. ליליאנה אמרה לי שזה בגלל שאני זקן, ושכל הדור שלה אוהב לאכול אוכל מהיר כמוה, 'כזה שאין צורך לאכול עם סכין ומזלג,' כהגדרתה.
אני מסתכל על אן, ונימוסי השולחן שלה, ומבין שזו מי שהייתה ליליאנה, ואין בכך ללמד על מה שהיא קראה 'הדור שלה.'
אן קולטת שהמחשבות שלי נודדות. "כל כך טוב לי איתך," היא אומרת ומחזירה אותי למציאות.
אחרי הארוחה אנחנו הולכים לטייל לאורך הנהר. אני אוחז בידה של אן, והיא נשענת על כתפי.
"עוד כמה שבועות יגיחו לעולם הבנים שלנו," אומרת אן, "אם זה בסדר מצידך, הייתי רוצה להפגש עם מעצבת פנים שתעזור לי לעצב את החדר עבורם."
"חיכיתי שתדברי איתי על זה. אני לא צריך לאמר לך שיש לך תקציב בלתי מוגבל, נכון מתוקה?" אני שואל אותה. השאלה הזו מעורר בי התרגשות גדולה, כאילו יש בה להפוך את עניין הלידה לדבר ממשי.
"אתה עוד לא מכיר אותי? אתה יודע שאני לא מחפשת חדר מפואר, אלא חדר שיהיה נוח ונעים," היא עונה.
"אני יודע, ועדיין אני לא רוצה שתבחרי פריטים לפי המחיר," אני עונה לה, "ויש עוד משהו שלא דיברנו עליו. מה לגבי עזרה בשבילך?" אני שואל.
"אני יודעת שאזדקק למטפלת עבורם, אבל אני לא רוצה שמישהי תישאר לישון כאן. הפרטיות שלי איתך מאד חשובה לי. בכל מקרה בהתחלה אימא שלי הציעה שהיא תעזור. אני ארגיש כך יותר בנוח."
"כל מה שתבקשי מקובל עליי. אני שמח שגם את לא רוצה שתסובב לנו מישהי בין הרגליים, ולא נוכל להתהלך בבית בחופשיות.
את יודעת, גבר עובר את תקופת ההיריון אחרת מהאישה. הוא לא מרגיש את מה שהיא מרגישה, וגם המבנה הריגשי שלו אחר. אני בא ללידה הזאת מוכן, לאחר שכבר התנסיתי בסוג של אבהות, ועדיין אני זקוק להרגיש ממך שאני חשוב לך לא פחות."
"ברור שכן. זה לא עומד להשתנות. חלוקת הזמן שלי תהיה שונה, אבל אני מבטיחה לך שהאהבה שלי כלפייך רק תמשיך להתעצם. העובדה שאנחנו מביאים יחד ילדים לעולם, קושרת בינינו לנצח."
"מידי פעם עולים בי רגשות מהעבר, ומשם זה נובע. יש לי בטחון מלא ברגשות שלך כלפיי," אני ממהר לומר, "אני מקווה שאת לא כועסת שפתחתי כך את הלב בפנייך."
"הייתי כועסת אם לא היית עושה זאת. אתה יודע שאני קוראת אותך בלי מילים, מרגישה את המועקות שלך, ורוצה שתמיד תשתף אותי בהן. אנחנו אחד, וכך יהיה לעד."
"עם כל ניסיון החיים שלי, את עדיין מלמדת אותי המון, גם על עצמי." הלב שלי מלא אהבה לאישה שלי. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיה.
אנחנו חוזרים הביתה והולכים לישון. "זה בהחלט היה יום מתיש," אני אומר לאן, "אני שמח שהוא הסתיים."
אן נפגשת למחרת עם המעצבת, ומתחילה לבחור את הרהיטים לחדר של הבנים. היא דואגת לשתף אותי בכל שלב, ומבקשת את אישורי. אני שמח עם הבחירות שלה. בהחלט יש לה טעם טוב.
מידי שבוע אנחנו הולכים יחד למרפאה של ד"ר פרידמן לביקורת. "התינוקות מתפתחים יפה, ואני שמחה שגם את מקפידה לשמור על עצמך. אני מביטה עלייך ומתקשה להאמין שאת כבר בחודש התשיעי להריונך," אומרת ד"ר פרידמן. "הייתי רוצה שתתחילי להאט את הקצב. כיוון שאת לא מלמדת כל יום, הייתי מציעה שתשקלי לעבוד גם מהבית. יש לי הרגשה שהלידה קרובה."
"מה דעתך על מה שאמרה הרופאה?" שואלת אן כשאנחנו נוסעים הביתה.
"אני חושב שזה רעיון טוב," אני אומר לה, "כבר דיברנו על כך שגם אני יכול לעבוד מהבית."
למחרת בבוקר אני ניגש למשרדו של הדיקן. "אן נמצאת על סף החודש התשיעי, והחלטנו שכדאי שהיא תאט את הקצב. היא תגיע לאוניברסיטה להעביר את השיעורים כרגיל, אבל על עבודת הדוקטורט שלה, היא תעבוד מהבית."
"זה בהחלט ברור לי," אומר פרופסור דהרמה.
"אתה מכיר את אן, היא תמשיך ללמד עד סוף הסמסטר. בכל מקרה היום אפשר להעביר מערכי שעור בלייב במחשב. אתה יודע כמה הסטודנטים חשובים לה," אני משתף אותו בתכנית שלנו.
"הם מעריצים אותה. זה מזכיר לי את הסטודנטים שלך. כמוך, גם היא מקבלת את העבודות של הסטודנטים לפני הזמן. ראיתי את הציונים שהם מקבלים, ואני מאמין שזה הרבה בזכות האופן בו היא מעבירה להם את החומר.
אני אוהב לראות מרצים שלא חוששים לשתף את הידע שלהם עם הסטודנטים, שמתאימים את עצמם ליכולות של הסטודנטים. אן לא מפחדת מתחרות. היא יודעת מה היא שווה."
"הייתי רוצה להיות איתה. גם אני אעבוד מהבית בימים שנוכחותי לא נחוצה כאן," אני קובע עובדה. אין לי ספק שהוא יסכים לכך.
אני מעביר היום שיעור, ונותן לסטודנטים רשימת של מאמרים לקרוא. "בתקופה הקרובה לא אעבוד ממשרדי באוניברסיטה, ואם ברצונכם לתקשר איתי, אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה בצ'אט של השיעור."
"יש דרך לתקשר איתך ישירות?" שואלת אותי אחת הסטודנטיות, וגורמת לגל של התלחשויות.
"אני לא רואה סיבה לכך," אני עונה לה בטון קר. "הקשר איתי נועד לענין נושא הלימודים בלבד."
"אנחנו צריכים לדאוג שלא תהיה כאן?" היא מקשה.
"ממש לא. זו בחירה אישית שלי," אני עונה ולא מפרט.
אני שם לב שיש לי פחות סבלנות כעת לשאלות אישיות מהסוג הזה. העובדה שאן לא כאן היום, גורמת לי לחוסר שקט, שאין לי אפשרות להסביר אותו.
אני מחליט לסיים את היום מוקדם מהרגיל, ונוסע הביתה.
"אני בדרך הביתה מתוקה," אני אומר לאן בטלפון, "עכשיו זה שעת עומס, ייקח לי זמן להגיע. אני מתגעגע אלייך בטירוף."
"גם אני אליך. אני אוהבת אותך עוד יותר," היא אומרת.
"עוד יותר?" אני שואל בחיוך.
"כן! תתפלא, עוד יותר מאתמול," היא אומרת. " יש בי חוסר שקט היום, אולי כי הלידה באמת קרובה, ולכן עשיתי הזמנה גדולה מהסופר. אני נוסעת למרכז המסחרי לאסוף אותה."
"אני לא רוצה שתסחבי משאות כבדים כעת. אני יכול לקחת אותה," אני מציע.
"אני מבטיחה לך שאני לא אסחוב כלום. יש מי שיכניס לי הכל לרכב. ומה שלא אוכל לסחוב לתוך הבית, אשאיר לך לעשות זאת. אני פשוט משתגעת לבד בבית. אתה כל כך חסר לי. תבטיח לי שתיסע בזהירות."
המילים שלה מהדהדות במוחי. היא לא כזאת, מה עובר עליה?
כשאני משתלב בתנועה אני ניזכר מדוע אני מעדיף לצאת מהאוניברסיטה בשעה יותר מאוחרת. התנועה זוחלת, וכל דקה נראית לי נצח.
למרות שהמיזוג בג'יפ עובד, אני מרגיש שחם לי. כיוון שהתנועה נעצרה, אני מרשה לעצמי להוריד את חגורת הבטיחות ולפשוט את הז'קט." אני חוגר את עצמי שוב, ופותח את קשר העניבה. אני חושב על אן.
*
מידי יום כשאנחנו מגיעים הביתה, אן עורכת מין טקס קטן, כשהיא מתירה את קשר העניבה, ומסירה אותה מעליי באיטיות.
אחר כך היא פותחת את הכפתורים העליונים, ושולחת את ידיה מתחת לחולצתי.
"מה הפלא שהתאהבתי בך כך בטרוף, תראה איזה גוף מדהים יש לך."
אני מחייך לעצמי כשאני ניזכר בכך.
'את תסלחי לי היום שעשיתי זאת בעצמי,' אני מדבר אליה בליבי, 'אני כבר לא יכול לחכות להרגיש את מגע ידייך עליי, להסניף אותך, ולסיים בנשיקה של שפתייך המדהימות.'
*
סוף כל סוף אנחנו מגיעים לגשר מעל נהר ההדסון, שמקשר בין מנהטן ללונג איילנד. גם עליו התנועה זורמת באיטיות, ונדמה שהוא עמוס מכוניות יותר מתמיד.
אחרי חצי שעה אני יורד סוף סוף מהגשר, ועדיין הפקק לא משתחרר.
אני מתקשר לאן להודיע לה היכן אני, אבל הטלפון הסלולרי שלי לא מגיב. אני מסתכל אליו בפליאה אני זוכר שהטענתי אותו במשך היום. להפתעתי אני רואה שאין קליטה. אני יוצא מדעתי.
גם אפליקציית הניווט לא פועלת, כך שאין לי מושג מה קורה סביבי.
לשימחתי אני ניזכר שיש לי רדיו לוויני, ואני מפעיל אותו.
"…כוחות המשטרה נמצאים במקום. התאונה ארעה על הכביש המהיר לכיוון מזרח. ידוע כי יש נפגעים רבים, אבל עדיין אין פרטים נוספים."
אני לא נושם. אני יודע שאן יצאה מהבית, ואין לי אפשרות לתקשר איתה. 'תבטיח לי שתיסע בזהירות,' מהדהדות המילים כפטישים בראשי.
אני רוצה להתקשר לקלי, אבל איני יכול, הרי הטלפון שלי לא זמין.
אני שומע את המסוקים חגים באוויר, והקולם מחריש את אוזניי.
אני מרגיש שאני יוצא מדעתי!
במחלף הראשון אני יורד מהכביש המהיר, ונוסע בכביש המקביל לאורך החוף. אני לא מקפיד על המהירות המותרת, אני חייב להגיע הביתה ולראות שהיא בסדר.
אני מגיע לבית, ופותח את שעריו. אני גולש באיטיות לשביל הגישה ופותח את דלתות המוסך. הרכב של אן לא כאן. אני לא מסוגל להמשיך לנהוג אני מדומם את המנוע ויוצא מהרכב ברגליים כושלות.
ניידת משטרה נעצרת ליד שער הכניסה, וקצין משטרה בעל פנים חמורות סבר מתקרב לעברי. אני מרגיש שאני מאבד אחיזה במציאות.
"רק לא היא," אני אומר לו.
הוא מסתכל עליי לרגע, ומתעשת. "אולי אתה יודע האם השכנים שלך כאן? הבית נראה סגור," הוא אומר.
"אין לי מושג," אני אומר לו.
"הייתה תאונה, והבת שלהם נפצעה," הוא אומר.
"לשכנים שלי אין בת, למעשה אין להם ילדים בכלל, רק שני כלבים," אני עונה לו.
"אה," הוא עונה והולך ואני רוצה לשאול אותו אם הוא יודע מה קורה עם אן.
אני בודק שוב ושוב את הקליטה של הטלפון הנייד, אבל הקשר עדיין מנותק.
אני נכנס לבית, וריח של אפיה מקבל את פניי. שני מגשי עוגות מונחים על השיש להתקרר, ועל הגז יש סיר מלא בתבשיל ריחני וצבעוני.
*
"אני חושבת שהמראה של האוכל לא פחות חשוב מהטעם. הוא זה שמגרה אותנו לאכול," אמרה לי פעם אן.
"בדיוק כמו שאנחנו הגברים מסתכלים קודם על יופייה של האישה, וזה מה שגורם לנו לרצות לטעום אותה," עניתי לי וגרמתי לה לצחוק.
מה לא הייתי נותן כעת שתהיה כאן.
אני לא מוכן להסכים שקרה לה משהו. איבדתי את ליליאנה, אני לא מוכן לאבד גם את אן.
אני מתיישב על הדלפק במטבח וממתין.
מחוג השניות בשעון על הקיר מתקתק, ואני יוצא מדעתי. בא לי לתלוש אותו מהקיר ולהשתיק אותו. כל דקה נשמעת לי כנצח.
*
הדלת נפתחת ואני מרים את עיניי. קלי נכנסת בפנים רציניות לבית.
"הייתה תאונה," היא מתחילה לומר.
"איפה אן?" אני שואל אותה בשארית כוחי.
