בר אבידן -מאמינה באהבה

גלי האוקיינוס 9 – קופיפה קטנה

אריאנה רגילה להצקות של לילי. חברי הקבוצה האחרים פשוט מתעלמים מזה, כיוון שהם רואים שאריאנה לא מתרגשת. אותי זה מוציא מדעתי, ולא רק בגלל שזו אריאנה שבאמת כל זה לא מגיע לה, אלא שזה יוצר מתח מיותר, ולא לשם כך אנחנו מתכנסים יחד.

מה שאריאנה לא יודעת, שלילי מוציאה את כל התסכול שלה מהפגישה שלנו עליה.

 אני לא מתאפק. "זה מתיש איך שאת לא סותמת את הפה לגבי אריאנה."

"לא יכולת להתאפק. נכון ברנדון? זה פתטי כמה שאתה מגן עליה," היא מפנה כעת את החיצים של כלפיי, אבל זה לא פוגע בי.

"בואי נשים את הדברים על השולחן לילי. נתתי לך אפשרות להכיר לי אותך. כל הדייט לא הפסקת לדבר על אריאנה. כל כך הגזמת שלרגע שאלתי אותך אם את השליחה שלה.

אז עכשיו את יודעת, אני לא מעוניין בך. אם יש או אין משהו ביני לבין אריאנה, זה לא עניינך, אלא ביני לבינה.

האגו שלך לא מאפשר לך להשלים עם העובדה שיש מישהו שלא רוצה קשר איתך. את לוקחת את המשחק הזה ברצינות יתרה. זאת לא אפליקציית שידוכים בלייב, אלא משחק חברתי בו כל אחד מביע את דעתו. לצערי, יש כאן כאלה שלא מראים באמת את עצמם, וחבל. בשבילם, אני מתכוון, כי זוהי הזדמנות לדבר אמת מהלב.

אני מניח שאני לא היחיד שחושב שאת מגזימה עם ההערות שלך כלפי אריאנה, וכלפיה בלבד. זה מלמד הרבה.

את אישה יפה ומושכת, תתרכזי בלהראות את היופי שלך, ותעזבי את האחרות בשקט." את המילים האחרות אני אומר לה כדי לרכך מעט את כל שאמרתי לפני.

"אני חושב שברנדון צודק," אומר אנדרה, "וזו טעות שלי שלא התערבתי, אולי כי אני מנסה להיות ניטרלי.

בהתחלה זו הייתה מרלין שזרקת לה הערות עוקצניות, אבל עם אריאנה את שוברת שיאים לילי. האווירה כאן נעשת לא נעימה.

זהו משחק חברתי. כולם מגיעים אליו, בעיקר כשאנחנו נפגשים כמה פעמים בשבוע, אחרי יום עבודה. המטרה שלנו כאן היא להרגע. היום במיוחד הרגשתי חוסר מנוחה כשהתחלת לדבר.

מה שקרה בינך לבין ברנדון לא צריך לעניין את הקבוצה, אני מבקש ממך שתשתדלי לקחת לתשומת ליבך את מה שנאמר לך."

"לא-קרה-בינינו-כלום. ברנדון דיבר כל הזמן על אריאנה," היא מתחילה לומר.

"אין לי דרך אחרת לומר זאת, פרט לכך שאת משקרת. זו את שהזכרת אותה, למרות שהערתי לך על כך. לא אמרת לי דבר אחד על עצמך, גם לא שאלת אותי עליי. למה אם כך ביקשת שאזמין אותך לדייט קפה?

אני מרגיש באמת כמו בגן ילדים. אולי הגננת אריאנה יכולה להשתלט פה על הילדים?" אני שואל באיפוק.

"אולי הייתי יכולה, לו באמת הייתי גננת," עונה אריאנה בקול עייף, "גם אז לא בטוח. אני מבינה שאתם לא מתכוונים לשחק היום."

אריאנה קמה ללכת, כאשר אנדרה מוציא את הבקבוק, מניח אותו על השולחן ומסובב אותו. הבקבוק מצביע על ריף. "ריף התור שלך," אומר אנדרה.

ריף מסובב את הבקבוק והוא מצביע על טרוי.

"טרוי, אתה נראה לי גבר שמקפיד להתאמן. מה הספורט האהוב עליך?"

"כדורסל. מיום שהתחלתי לשחק, זה תמיד היה כדורסל. עד היום אני משחק מתי שאני יכול, ולא משנה מה מזג האוויר. זה התחיל בבית הספר התיכון, וכיום כשכולנו עברנו למנהטן, אנחנו נפגשים פעם פעמיים בשבוע, ומשחקים בפארק."
"ואיזו קבוצה אתה אוהד?" שואל ריף.

"זאת בכלל לא שאלה, את הניקס," עונה טרוי. כולם מהנהנים בראשם מרוצים, גם אני.

"גם את אריאנה?" שואל ריף.

"ברור. אני חושבת שזה משהו גנטי שעובר במשפחה," אני עונה בלי לחשוב.

*

אין לי זכרונות אמיתיים מאבי, רק אלה שסופרו לי, או אלה שאימצתי מהתמונות. חבריו של אבי העריצו אותו, והיה חשוב להם להנציח אותו עבורי, ולכן כל פעם סיפרו לי סיפור אחר עליו.

"דין היה הקפטן של נבחרת הכדורסל. לא סתם הוא זכה בתפקיד. הוא היה שחקן נדיר. כולנו היינו בטוחים שהוא יילך לשחק באופן מקצועי עם הניקס. ציידי הכשרונות פנו אליו לא פעם, הבטיחו לו מילגות, סכומי כסף גדולים, אבל הוא בשלו, 'אני רוצה לרפא אנשים.'"

כמובן שהיה לו מנוי למשחקי הניקס, והחברים דאגו לחדש אותו מידי שנה עבורי.

סבתי הייתה מאד חרדתית לגביי. מה הפלא? היא איבדה את בעלה ובתה, בתוך פחות מחודש. רפאל ושון היו היחידים שהיא סמכה עליהם, ואישרה להם לקחת אותי למשחקי הניקס, כאשר הם שיחקו 'בבית.'

כך הפכתי לאוהדת מושבעת שלהם. יש שחשבו שזה בגלל השחקנים, אבל הם טעו. זה היה הקשר שלי לאבי.

לעיתים הייתי עוצמת את עיניי ומדברת אליו בליבי. 'קח את עיניי וצפה במשחק.' לרגעים, הייתי מרגישה שזה באמת קורה, והוא באמת צופה במשחק.

מאז בגרתי, ועדיין אני משתדלת לראות את המשחקים. כיוון שאין לי זמן ללכת לצפות במשחקים במגרש, אני צופה בהם בטלוויזיה.

אני זוכרת שכשהייתי עם אייק, חבריו הסתכלו עליי בזלזול. 'עוד אחת שלא מבינה עניין, וצופה במשחק בגלל שחקן חתיך זה או אחר,' שמעתי את אחד מחבריו אומר לאייק שגיחך.

מעולם לא סיפרתי לאייק מדוע אני אוהבת לצפות במשחק, כשם שלא סיפרתי לו על הוריי. זה נושא שהיה מחוץ לתחום, והוא לא ממש התעניין בהם.

אני חושבת על כל הסימנים שהיו על הקיר, ולא ראיתי אותם. היום אני יודעת שזה קרה, כי לא ראיתי באייק מעולם את ה'אחד.'

אז כן אני אוהדת של הניקס גם היום.

*

"תסבירי," אומר ריף, ורק אז אני קולטת מה אמרתי.

"אני חושבת שכל מי שגדל בלונג איילנד, גדל על האהבה לניקס," אני מצליחה לצאת מההערה הלא אחראית שלי.

"את גדלת בלונג איילנד?" פותחת לילי זוג עיניים גדולים, "ואני חשבתי ש…"

"כן, את גם חושבת שאני גננת," אני עונה, "ואת? גם את אוהדת את הניקס?"

"ברור!" היא עונה, וברור לי שהיא מנסה להרשים את הגברים.

"איזה שחקנים חתיכים יש לניקס. איזה כייף שהם החתימו את סורקין, איזה גבר מעלף," אני אומרת בהתלהבות, "הניקס זכו שהוא חתם איתם."

"כן," היא אומרת, "בכלל כל השחקנים."

"אבל אריאנה, סורקין…" מתחיל ריף לומר.

"אני יודעת, הוא חתם עם הגולדן סטייט," אני קוטעת אותו. לילי מביטה עליי בכעס.

טרוי מסובב את הבקבוק והוא מצביע עליי.

'כמה צפוי,' ממלמלת לילי.

"את חושבת שזה מכוון?" אני שואלת אותה בקול. היא נוחרת בבוז.

"אריאנה, את עוסקת בספורט?" הוא שואל.

"אני לא מתאמנת באופן קבוע. אני אוהבת ספורט ימי, וגם את המרכז לספורט אתגרי, ולא בגלל הגברים המסוקסים שבאים להתאמן שם," אני עונה. לילי מבינה שהעקיצה שלי מופנית כלפיה.

"אז את מאלה שיש להם בהיסטוריה שלהם קפיצת בנג'י?" הוא שואל ברצינות.

"בוא לא נגזים. אני אוהבת את הטיפוס על קירות, ואת התרגילים עם הטבעות," אני עונה.

בזווית עיני אני רואה את שפת הגוף של ברנדון משתנה והוא מלכסן מבטו אליי לשבריר של שניה.

מכל ענפי הספורט שבעולם, אריאנה אוהבת את הטיפוס על קירות. אני יכול לדמיין אותה במכנסי אימון צמודים, מטפסת כמו קופיפה מתוקה בזריזות על הקיר. כמה הייתי רוצה להיות איתה שם.

"יש כאן עוד מישהו שאוהב טיפוס?" שואל טרוי.

אני מתפלא לראות שרובם התנסו בזה.

'איך לא נפגשנו עד היום?' אולי כי המרכז אליו אני הולך, הוא זה שמחוץ לעיר.

"תמיד רציתי לנסות, אבל לא היה מי שילמד אותי," אומרת לילי בטון מתפנק.

'נו באמת לילי, בכל מרכז יש מדריכים. בדיוק כמו במכון כושר רגיל,' אני חושב לעצמי.

"מה דעתכם שנלך כולנו יחד? יש כמה מרכזים כאלה," מציע טרוי.

"יש לי קשרים במרכז בלונג איילנד," אני מתערב בשיחה, "אם תרצו אני אארגן לנו כרטיסי כניסה."

כמובן שאני לא אומר שיש לי קשרים בכל אחד מהמרכזים באזור, כיוון שהם בבעלותי. את העובדה הזאת אני מצניע, ולא רבים יודעים זאת. מספיק שיש מי שיודע שאני הבעלים של Adventure.

אנדרה לוקח על עצמו לתאם בינינו. "אני אודיע לך ברגע שיהיו לי פרטים, מי מגיע ומתי כולם פנויים לבוא," הוא אומר לי.

"תלמד אותי לטפס?" שואלת אותי לילי.

"אין לך מה לדאוג. יש מספיק מדריכים במקום," אני עונה לה.

"אתה עושה את זה בגלל אריאנה," היא אומרת נעלבת.

"אולי כבר תניחי לזה? ראית שרוב חברי הקבוצה התנסו בזה," אני מביט בה בזעף.

אני מתחיל לא להנות מהמשחק. איראנה לא מראה סימנים שאני מעניין אותה, ומצד שני לילי כל הזמן מעכירה את האווירה.

אני רואה אנדרה מסתכלת על לילי, וקופץ שפתיים. הוא רוצה לומר משהו, אבל מתאפק.

"אני חושב שמצינו את המשחק," הוא אומר לבסוף,"יש משהו שלא מתניע טוב היום."

"שיהיה לכולם לילה טוב," אומרת אריאנה מייד, ומסמנת למילה לקום.

"את מרוצה?" אני לא מתאפק ומסנן לעברה של לילי.

היא פותחת את פיה לומר משהו, אבל אני מרים את ידי, מסמן לה שתשתוק.

'אז עכשיו אני לא יכול לטפס על קירות, כי אריאנה אוהבת לטפס גם?' אני שואל את עצמי בייאוש.

פעם כשהייתי חסר סבלנות, הייתי בוחר מישהי לפרוק את תשוקותיי. אני לא שם. בגיל שלושים ושתיים אני מרגיש שאני מוכן להקים בית.

מאז שהסתיימה מערכת היחסים האחרונה שלי, הייתי פעם עם מישהי. המפגש השאיר בי טעם של ריקנות. אני לא מתכוון לעשות זאת שוב. אולי אני לא גבר כמו כל הגברים, אבל זה מי שאני.

אני אוהב את הקבוצה הזאת של משחקי הבקבוק, כי אני לא נבחן פה בזכות החליפה שאני לובש, ולא השעון שאני עונד. באתי לכאן לשחק, בלי שום ציפיות, פרט לכך שרציתי להנות. אני יודע שאני לא שם יותר. אני רוצה יותר.

*

אני זוכר איך התרגשתי כשחתמתי על החוזה לרכישת הפנטהאוז במגדל הדיאמונד, אחד מבין שלישיית המגדלים היוקרתיים בלב העיר. כשמו כן הוא, הוא בהחלט אחד היהלומים הנוצצים על בשמי העיר.

את הרכישה ביצעתי זמן קצר אחרי הפרידה, ורציתי התחלה חדשה בדירה שהיא רק שלי. מאז הקפדתי לא לתת לאף אישה להיכנס אליה.

הדירה הפכה לאי השפיות שלי, מהעבודה, מהמשפחה, מחיי הפרטיים. את ההרגשה שהירגשתי כשרק נכנסתי אליה, והישלתי מעליי את כל מה שקרה במשך היום, איני יכול לתאר במילים. מין הקלה עצומה, כאילו שכל מה שקרה נעלם, ושקט גדול עטף אותי.

משהו השתבש מאז. אני מרגיש גם בה חוסר שקט. אני מתגעגע למשהו שאינני יודע מהו.

ובנוסף לכל זה, ישנה אריאנה. אני לא מוצא את הדרך אליה.

*

אני מחייך במרירות כשאני רואה שהערב היה משחק של הניקס. אני מתחיל לצפות בשידור החוזר שלו, ושוב עולה אריאנה שמחשבותיי.

אני צוחק לעצמי כשאני ניזכר איך היא זרקה את השם של סורקין כדי לחשוף את ההצגה של לילי. 'את בהחלט מנצחת אותה בהורדת ידיים, פעם אחר פעם."

אני חושב על כך שכשראיתי את לילי בפעם הראשונה חשבתי שהיא אישה מושכת. ההתנהגות שלה הפכה אותה לדוחה בעיניי.

אני לא מרוכז במשחק, מכבה את הטלוויזיה, ונרדם.

למחרת בבוקר אני מקבל הודעה ממשחקי הבקבוק.

משחקי הבקבוק XOXO

משתתף יקר,

האם ברצונך להפגש הערב

במרכז לספורט אתגרי?

נא אשר השתתפותך.

אנדרה, מנהל הקבוצה

אני מאשר את השתתפותי, ומצפה לראות מי עוד יאשר.

אני ניגש למזוג קפה, ולהתכונן לקראת יום העבודה. הראש לי כעת כולו בכלים חדשים שאני מעוניין לרכוש.

התראת הודעה גורמת לי לקחת את הטלפון הנייד ולהיכנס לקרוא אותה.

משחקי הבקבוק XOXO

הודעה אישית ממנהל המשחק

ברנדון,

קיבלתי אישור מכולם שיגיעו.

אריאנה כתבה שהיא מעוניינת לבוא,

אבל עדיין לא יודעת מתי היא תסיים את המשמרת.

אני מבקש שתזמין לכולם כרטיסים,

תודיע לי מה העלות, ואדאג להעביר אליך את התשלום.

כמו כן תשלח לי את כתובת המרכז האתגרי.

שלך בידידות, אנדרה.

אני מאוכזב לשמוע שיש סיכוי שאריאנה לא תגיע. מטריף אותי שאני לא יודע מה היא עושה, והאם הסיפורים שלה על המשמרות אכן נכונים.

אני שולח לאנדרה את הכתובת של המרכז המועדף עליי. "יש לי כרטיס VIP, ומשכך אני יכול להזמין חברים ללא תשלום," אני כותב לו.

אני נוסע למשרד ומתחיל את יום העבודה בפול גז. יש לי כמה רעיונות לכלים חדשים שאני רוצה לרכוש. החורף מתקרב, ואופנועי שלג עומדים להיות בקרוב מצרך מבוקש. לשמחתי מצאתי חברה קטנה, שלפי המפרט הטכני שלה נראה שהכלים שלה יכולים להתחרות בקלות עם החברות הגדולות.

כאשר אני מתחיל קשר חדש אני עושה הכל בעצמי. יש בי מין מנגנון כזה שמזהיר אותי לא לתת אמון מלא באיש.

אני מתקשר לטלפון שמופיע באינטרנט. יכולתי לכתוב מייל מקדים, אלא שתחושת הבטן שלי אומרת לי שעדיף שאתקשר. עד היום זה הוכיח את עצמו. זה יפתיע אותם, ולא יתן להם זמן להתכונן לקראת השיחה, ובדיוק שם אני רוצה שהם יהיו.

"מדבר ברנדון קנדי, הבעלים של חברת Adventure  ממנהטן. עם מי אני יכול לדבר בקשר לליין נמרי השלג שלכם?"

"אני מציע שתשלח לנו מייל עם מידע לגבי החברה שלך, ונחזור אליך. יש כמה חברות גדולות שמתעניינות בכלים שלנו," עונה לי הגבר מעבר לקו.

"אם כך אני מבין שאחרתי את המועד," אני אומר לו, משתדל לשוות לקולי טון מאוכזב, "שיהיה לכם בהצלחה." כמובן שאני לא שואל אותו אם יש חברה גדולה מAdventure , אבל מחליט לתת לו להתבשל בדייסה שהוא בישל.

"אתה עדיין יכול לשלוח מידע על החברה שלך," הוא אומר לי, מנסה להקנות לקולו טון אדיש.

"אני מכבד את המתחרים שלי. אני אסתפק במה שיש לי," אני עונה לו. אני יכול לדמיין את המעיים מתהפכות לו, "שיהיה לך יום טוב, ובהצלחה."

אני יודע שהוא ינסה להתקשר אליי חזרה, אלא שתהיה לו בעיה, כיוון שהטלפון שלי חסוי.

ישנה עוד חברה שאני רוצה לפתח איתה קשרים. למרבה הפלא, אני מקבל טלפון מהם. מסתבר שיש להם בדיוק את אותם נמרי שלג, כמו לחברה איתה דיברתי לפני דקות אחדות. למרות שאני מעוניין לרכוש אותם, אני מחליט להמר.

"התברר לי שיש חברה אחרת שמייבאת כעת אותם, ולכן אני חושב שאוותר על הענף הזה," אני אומר.

"לא ידוע לי על אף חברה," הוא עונה לי ברוב טיפשותו.

"לא התכוונתי שהם מייבאים ממך, אלא מחברה חדשה שהוקמה לפני ימים אחדים." אני דוחק אותו לקיר, "בכל מקרה אני מודה לך על שחשבת עלינו."

נותרה ברשימה חברה אחרונה שמייצרת אותם. היא נמצאת באיטליה, ואני שולח להם מייל, בו אני מביע את התעניינותי בליין שלהם.

יום העבודה מגיע לסיומו. אני ממהר לסגור את המשרד, ונוסע הביתה להחליף בגדים. הפעם אין לי צורך להתלבט. כל מכנס אימון וגופיה יעשו את העבודה.

אני נכנס לראות אם יש לי הודעה מאנדרה, אבל אין שום חדש, פרט להודעה האחרונה שבה כתב שהמידע הועבר לחברי הקבוצה, וכי נתראה במקום.

דאגתי מראש שהאולמות של הטיפוס יהיו מפונים.  חצי שעה אחרי, אני מגיע למרכז, ורואה שכולם כבר מחכים לי נרגשים. כולם, פרט לה.

אני מבקש מאחד המדריכים שיסביר להם את כללי הזהירות. ומתרחק מהקבוצה, לכיוון הקיר הגבוה עליו מטפס מי שכבר בעל ניסיון, ויכול לטפס לבד באופן עצמאי, בלי השגחה מהקרקע.

"אני יכולה לטפס?" אני שומע את קולה של אריאנה. היא כבר חגורה בריתמה, ואוחזת בקרס ובחבל.

"תהני," אומר לה המדריך ונשאר לצפות בה בזמן שהיא מתחילה לטפס.

התנועות שלה מיומנות, והיא מטפסת בזריזות על הקיר, בדיוק כמו שדימיינתי, כמו קופיפה קטנה ומתוקה.

אני לוקח את הציוד, חוגר את הרצועות ומתחיל לטפס במקביל אליה. אריאנה כבר בפסגה ועומדת לרדת, כשהיא רואה אותי מטפס לקראתה.

"טיפסת פעם בזוג?" אני שואל אותה.

"חשבתי שהטיפוס הוא משהו אישי, זה האדם נלחם עם עצמו," היא עונה לי מופתעת.

"את סומכת עליי?" אני שואל.

"אני מניחה שכן," היא עונה בהיסוס.

"אם כך התקרבי אליי," אני אומר, ומושיט לה יד. אריאנה אוחזת בידי ומתקרבת לצד שלי

"עכשיו תכרכי את רגלייך סביב מותניי," אני מבקש.

"או.קי.," היא אומרת בהיסוס אבל עושה כבקשתי.

"מוכנה לרדת?" אני שואל.

היא מסתכלת למטה, ומפנה מבטה אליי. "אני צריך שתסמכי עליי," אני אומר.

מעולם לא עשיתי זאת עם מישהי, אבל יש בי בטחון מלא שיהיה בסדר.