בר אבידן -מאמינה באהבה

אהבה כפויה 18 – גן של וורדים

סבתא מדליקה את האש בגז, מניחה עליו את הסיר עם המרק, מנגבת את ידיה במגבת, ומתיישבת לידי. המבט בעיניה משתנה, ונראה כאילו היא צופה במשהו רחוק.

“זהו סיפור שמתרחש בימי הבהלה לזהב. הוא איכר יפה תואר, צעיר ורווק, שמתאהב בזונה. סיפור חייה מאד קשה. היא כל הזמן בורחת ממנו, והוא תמיד מחזיר אותה, עד שיום אחד הוא מבין, שזו היא שצריכה לחזור מרצונה."

סבתא משתתקת, ונשארת מהורהרת.

"סבתא, אישה לא בורחת ממקום שהיא מרגישה בו בית. הגבר צריך לתת לה הרגשה שהיא רצויה בו," אני אומרת לה, כשאני מבינה שהיא מנסה לדבר בעצם עליי.

"הוא נתן לה כל מה שהיה לו," ממשיכה סבתא לספר את הסיפור של הסרט, "לא כפה את עצמו עליה, לא ביקש שתקח חלק בעבודות בחווה.

הסיפור הזה הוא לא את ma petite . סתם רציתי לחלוק איתך סיפור אהבה שלמרות שנראה היה שאין לו סיכוי, האהבה גברה בסוף על הכל, אפילו נולדו להם ילדים."

אני יודעת שלסיפור שלי לא יהיה סוף טוב. אי אפשר להכריח גבר לאהוב אותך, רק בגלל שאת אוהבת אותו.

"את יודעת ג'וי, הסרטים הם סיפור שמישהו רקם במוחו, בדיוק כמו סיפור שנכתב בספר, אבל דימיוני ככל שיהיה, הסיפור לא באמת ממוצא, יש לו זרעים של מציאות."

"אני צריכה כעת להתרכז בעצמי ובשיקום שלי," אני אומרת לסבתא, "כל פעם שאני חושבת שאני מתקרבת אליו, קורה משהו שמרחיק אותנו עוד יותר. הלב שלי מנותץ לרסיסים, אין יותר מה לשבור בו.

אני בת עשרים ושתיים. עוד מעט אחגוג את יום הולדתי העשרים ושלושה. אני צעירה מידי כדי לוותר על עצמי," אני אומרת לבסוף.

"דיברנו מספיק. את צריכה לאכול ולנוח," אומרת סבתא. היא מניחה לפניי קערה מלאה מרק מהביל, ואני שואפת את הריח לתוכי.

המרק מחמם לי את הבטן, וגורם לגוף שלי להיות יותר נינוח. אני ממלאת כף נוספת ממנו ולוגמת ממנו בעיניים עצומות.

כשאני פותחת אותן אני רואה שהשולחן ערוך לשלושה.

"סבתא?" אני שואלת ומסמנת בראשי לעבר הצלחת הנוספת.

"יש לנו אורח," היא מחניקה חיוך מסתורי.

"מי האורח?" אני אומרת ומתפללת בליבי שהיא לא טמנה לי פח.

"מישהו שאמר שהוא לא מוכן לוותר על הארוחה איתך," היא עונה באגביות, יודעת שהיא מוציאה אותי מדעתי.

"סבתא!" אני קוראת לא מרוצה.

"נו באמת ma petite," היא אומרת ומביטה בי במבט שאומר 'איך את לא יודעת מי זה?'

אני שומעת את המפתח בדלת מסתובב וסבא נכנס לדירה.

אני רוצה לקום לקראתו, אבל מרגישה שרגליי לא נושאות אותי. "אמרתי לסבתא שאמנם לא שתיתי את הקפה הראשון שלי איתך, אבל על ארוחת הצהריים איתך אני לא מוותר," אומר סבא ונושק לי על המצח.

"הייתי אומר שאת קצת חיוורת ma petite. אני מבקש שתקחי לך חופש היום. לא יזיק לך לנוח.

אני מבקש גם לדעת אם חסר לך משהו בדירה, או אם יש משהו שאת רוצה לשנות בה. אני רוצה שתרגישי פה בית, לא רק בגלל שהדירה שייכת לך, אלא כי הגיע הזמן שיהיה לך מקום שהוא המקום הבטוח שלך.

אני יודע שכבר גרת בדירה שכורה כאשר אביך ביקש שתצאי מביתו, אבל הדירה הזו שונה. כאן את יכולה לעשות כל העולה על רוחך." אני מרגישה דאגה אמיתית בקולו של סבא. אני לא חושבת שהייתה לנו פעם שיחה כל כך אישית.

"אני רוצה לספר לך משהו," ממשיך סבא אחרי אתנחתא קצרה, "כשהורייך התגרשו, שינתה מיריי את שם משפחתה לבורדו. היא עשתה כך גם לגבייך, כיוון שהייתה בטוחה שהיא מקבלת אפוטרופסות מלאה עלייך, מה שכידוע לך לא קרה.

את המשכת לשאת את שם משפחתו של אביך, שלא היה מודע לשינוי, אבל אימך ניצלה את שינוי השם לרשום אותך כאפוטרופוסית שלה אם יקרה לה משהו, מתוך מחשבה שכך אביך יוכל לדעת זאת.

אני מספר לך זאת כיוון שאת הדירה הזו רשמתי על שם ג' בורדו. ג'ורג'יה הייתה אחותו של אבי, ולכן אם מישהו ישאל אותך לגבי הבעלות של הדירה, תמיד תוכלי לומר שהיא שייכת למישהי ממשפחתי, ובצירוף מקרים מופלא, היא בדיוק התפנתה.  איש לא צריך לדעת את האמת."

"אין לי כוונה לשתף איש, בטח לו את ג'ונתן, היכן אני גרה. יש בי משהו שלא סומך עליו," אני אומרת בהחלטיות.

בדיוק כשאני מסיימת לומר את המילים, מצלצל הטלפון הנייד ועל צג מופיע שמו של ג'ונתן.

"איפה את?" הוא שואל אותי.

"בחיפושים אחרי דירה," אני משקרת לו.

"מעולה. תמצאי מקום שיתאים לשנינו," הוא אומר לי מייד, כאילו אין דבר מובן מאליו מזה. הוא לא מתעניין בשלומי, או מה גורם לי לעשות זאת.

"אין לי תקציב לדירה גדולה ג'ונתן, אני מחפשת דירת חדר," אני ממשיכה בשקר שלי.

"את רוצה לעבור דירה כל יומיים? תמצאי משהו גדול יותר, וכשאחסוך כסף אשתתף איתך בדמי השכירות," הוא אומר.

"איך הולך לך אגב עם הכתבות לעיתון?" אני שואלת, מודעת לכך שסבא מקשיב.

"אין לי מוזה," הוא עונה, "משעמם פה."

"הדבר האחרון שאפשר לומר על עיר תוססת כמו ניו יורק, זה שלא קורים כאן דברים. ומה לגבי הבחינות לרישיון עריכת הדין?" אני שואלת.

"את מעצבנת ג'וי. עברו עליי שנים ארוכות של לימודים, אני רוצה להנות מהחיים, לבלות, להרגיש שאני חי," אומר ג'ונתן.

"ומה עשית בפריז, לא חיית?" אני אומרת באיפוק.

"אני לא כמוך ג'וי. אני חי חיים של גבר צעיר, רווק נחשק. לא של רווקה זקנה בת תשעים," הוא יורה לעברי בכעס.

"אם כך אנחנו מסכימים על כך שלא מתאים לנו לגור יחד," אני עונה לו, "התקשרת. רצית משהו?"

"כולם רוצים לדעת מה איתך," הוא אומר לא מרוצה.

"אני אודיע לאימא כשאמצא מקום מגורים. אני מבטיחה לכם שאני לא אשן הלילה ברחוב," אני אומרת לו ומסיימת את השיחה.

אני רק מסיימת את השיחה והטלפון הנייד של סבא מצלצל. "זו אימך," הוא אומר לי.

"תענה לה," אני מבקשת.

"papa, אני דואגת לג'וי," היא מתחילה את השיחה.

"למה? היא מרגישה טוב יותר, וצריכה להתאושש מהלילה הנורא שעברה. הרעלת מזון זה בהחלט לא תענוג גדול," אומר סבא, וסבתא נדה בראשה להסכמה.

"היא עזבה את הבית, היא עזבה את קרטר," חוזרת שוב אימא על מה שהיא אומרת כל הבוקר הזה.

"מיריי, מה שקשור לג'וי ולנישואים שלה, זה לא עניינו של אף אחד. אני מניח שהייתה לה סיבה לעשות זאת, היא לא אחת שחיה ממצבי רוח, היא ילדה מאד שקולה," הוא עונה לאימא.

"אתה יודע איפה היא מתכננת לגור? היא ביקשה לגור אצלך?" היא שואלת.

"מיריי, את לא מכירה את הבת שלך? היא בחיים לא תבקש עזרה ממני. יש לה משכורת, והיא יכולה להרשות לעצמה לשכור דירה קטנה," אומר סבא, "הבנתי שהיא דיברה עם חברה בקשר לזה שהיא מחפשת דירה."

"קרטר שבור, הוא מחפש אותה בנרות," אומרת אימא.

"הייתי מציע לך לזכור שאת אימא שלה, ועם כל הכבוד לקרטר, את צריכה לדאוג ללב שלה," אומר לה סבא באסרטיביות.

לא פשוט לי לשמוע כל היום כמה קרטר שבור. אני לא מבינה במה בדיוק הוא נאחז, אם הוא לא באמת אוהב אותי.

עם סיום הארוחה, סבתא מסדרת את האוכל במקרר, והיא עוזבת עם סבא. סוף סוף אני לבד. אמנם עדיין לא ראיתי את כל הדירה, אבל כל מה שמעניין אותי כעת זו המיטה בחדר השינה שלי.

הייתי עסוקה בסידור הבגדים בחדר הארונות, ולא הסתכלתי על החדר עצמו. על מיטת הקינג סייז פרושים סדינים בצבע שמנת, וכך גם השמיכה. בנוסף לשתי כריות גדולות, יש עוד שתי כריות נוי שיש בהם דוגמא של עלים בצבע חום כהה.

לחדר יש חלונות גדולים, ודלת צדדית שנפתחת למרפסת המשקיפה על קו המים. אין ספק שסבא בחר בקפידה את הדירה עבורי.

אני מתפשטת מבגדיי ולובשת שמלת טריקו קצרה, כשהטלפון הנייד מצלצל. אני מותשת ואין לי כח לענות, ובכל זאת אני לוקחת את הטלפון ועונה.

"יש לך משלוח של פרחים," אומרת לי השומרת במודיעין של הבניין, "אני שולחת לך אותם לדירה. זה זר יפיפה. אם יורשה לי לומר, נראה שמישהו מאד אוהב אותך."

אני תוהה מי שלח לי את הזר, שכן רק סבא וסבתא, ליאה ואלכס יודעים שאני כאן. בטלפון מצלצל שוב והפעם זאת ליאה.

"קרטר היה אצלי. הוא אמר שאיננו מבקש לדעת היכן את. הוא מכבד את רצונך להתרחק. הוא הביא זר פרחים עבורך וביקש שאשלח לך אותו. הזר צריך להגיע כל רגע," אומרת ליאה.

"הוא כבר הגיע לבניין," אני עונה קצרות.

"אני מקווה שאת לא כועסת שלקחתי ממנו את הזר ושלחתי אלייך," אומרת ליאה.

"מה שקרה זה ביני לבינו, לא קשור אלייך, ואין סיבה שאכעס עלייך. אני מודה לך שלא סיפרת לו היכן אני נמצאת," אני אומרת לליאה בעייפות, בדיוק שהפעמון בדלת מצלצל.

אני ניגשת לדלת הכניסה, פותחת אותה, לוקחת את הזר מידיו של השומר ומודה לו. רק כאשר אני סוגרת את הדלת אני מרשה לרגשות שלי לשטוף אותי. אני עומדת המומה מול הזר היפיפה שקרטר בחר עבורי.

אני מוציאה את המעטפה שמצורפת אליו, אבל עדיין לא מוכנה לקרוא מה הוא כתב.

אני מוציאה את הזר מהנייר שעוטף אותו, ומגלה שהוא נמצא בתוך אגרטל יפיפה. אני מתלבטת היכן לשים אותו. הוא זר מאד גדול ועשיר בצבעים, ואני בוחרת לשים אותו על שולחן האוכל, בו הוא בולט בנוכחותו. אין לי ספק שהוא הקדיש מחשבה רבה בבחירת הזר.

ג'וי,

המילים שאמרתי לך אתמול, הרגשות שחשפתי בפניך,

הנשיקות שפיזרתי, כולם אמת.

אני יכול להסביר לך מה גרם לי לומר את מה שאמרתי,

אבל אין זה משנה.

מה שחשוב הוא שפגעתי בך שוב.

אני מחפש מילים להתנצל בפנייך על המילים שאמרתי,

אבל יודע שאת צודקת בכעסך עליי.

מרגע שעזבת את הבית אני מחפש אחרייך.

אני חייב לקבל את זה שזו את שצריכה לבחור לחזור אליי,

ואני מקווה שתסכימי שנפגש ונדבר.

אני מבטיח לך שאתן לך את כל הזמן בעולם לו את זקוקה,

ורוצה שתדעי שאני מאד אוהב אותך, ורוצה אותך בחיי.

אני לא מסוגל לתפקד בלעדייך.

מחכה לשמוע ממך,

שלך באהבה, קרטר.

אני עומדת מול המילים, אבל מתקשה להרגיש אותן.

מעולם לא נתתי לאיש לגעת לי בלב כמו לקרטר. אני מפחדת להאמין למילים שלו, ולהשבר שוב לרסיסים. אני חייבת זמן.

אני מחליטה לכתוב לו מייל.

אני פותחת מייל חדש. רק.ג'וי@ג'מייל.קום

קרטר,

תודה על הפרחים.

עדיף שתמצא מישהי שמתאימה לך יותר ממני,

כבר הוכחנו שזה לא עובד בינינו.

מאחלת לך רק טוב,

ג'וי.

אני לא חושבת פעמים, ושולחת לו את המייל. שוב הלב שלי מתרסק לרסיסים, אבל אני מאמינה שבאמת עדיף כך. אני מכבה את הצלצול של הטלפון, נכנסת למיטה ומרגישה שאני נרדמת. אני נזכרת באימא שולחת גם לה הודעה.

מאמי,

מצאתי מקום אצל חברים בעיר.

אני מאד מותשת, והולכת לישון.

אני אהיה בקשר כשאתאושש.

אוהבת, ג'וי

אני חוזר הביתה חסר כוחות. ג'וי הסכימה לקבל את הזר, אבל המילים ששלחה אליי הורגות אותי. אני מתאפק לא לענות לה מייד.

אני מחנה את הרכב במוסך, כאשר הגנן בא לקראתי.

"אני מבין שאשתך לא בבית. קבעתי איתה שנדבר על שתילת פרחים. עכשיו כשהסתיו כבר כאן, זה הזמן לשנות את פני הגן, ולשתול צמחים לפני שהחורף מגיע. יש לי כמה רעיונות שהייתי רוצה לחלוק איתה," אומר הגנן.

אין לו מושג כמה מכאיבות לי המילים שלו. אני בהחלט יכול לדמיין את ג'וי עובדת בגינה.

"אשתי עובדת כעת במשרה מלאה בעיר, ולכן אמצע השבוע הוא לא הזמן המתאים לכך," אני עונה לו את הדבר הראשון שעולה לי בראש.

"אני מוכן לבוא בשבילה גם בסוף השבוע," הוא עונה מייד, "היא אישה מדהימה ומאד מחוברת לטבע."

*

אני ניזכר שג'וי הזכירה את גן הוורדים שהיה לה בדירתה השכורה במונטגומרי הייטס.

"אני מעדיפה פרחים באדמה, ולא באגרטל. תמיד עצוב לי לראות זר פרחים שמגיע רענן, וקומל אחרי כמה ימים," שמעתי אותה אומרת.

ואז עולה במוחי רעיון. אני אבקש ממנו לשתול עבורה גן של ורדים

*

"אשתי אוהבת לשבת באזור הבריכה," אני אומר לגנן ופונה לכיוון החצר האחורית. היא מאד אוהבת לשבת כאן, וחשבתי להפתיע אותה בכך שניצור עבורה גן של וורדים," אני אומר ומצביע על שטח אדמה פנוי.

"אתה פנוי לבוא איתי למשתלה ולבחור את הצמחים?" הוא שואל אותי.

"אני אשמח," אני עונה לו, ואנחנו פונים חזרה לכניסה לבית.

"ניסע עם הרכב שלי," הוא אומר ומחייך, "המרצדס שלך לא רגילה ללכלוך ואדמה רטובה."

אני לומד שיש משתלה ממש קרובה לביתי. 'איך זה שמעולם לא שמתי לב אליה?' שפע שיחי הוורדים הוא רב, ואני מתחיל לעבור בין כולם כדי לבחור את הצבעים שאני רוצה.

"אתה רוצה שאשתול אותם בצורה מסוימת כמו לב, או אולי אכתוב את שמה?" מציע הגנן.

"האישה שלי אוהבת את הכל פשוט. אני חושבת שכמה שורות ישמחו אותה יותר מעיצוב מיוחד," אני עונה לו.

אנחנו ממלאים את הרכב בשתילים. הוא מוסיף כמה שקים של חלוקי נחל, ולבסוף מוסיף כפפות. "זה בשבילך," הוא אומר וקובע בכך שאני עומד לעזור לו בשתילה. אני משלם את החשבון בלי לבדוק אותו.

אני לא מסוגל לחשוב כעת על כלום. 'שהיום הזה כבר ייגמר,' אני חושב בליבי.  

הגנן שם בלב ערוגת הוורדים שולחן עגול משובץ באבנים צבעוניות ולידו שני כסאות. אני מביט מופתע על פינת הישיבה שייצר. "לא הגבת על הסט שבחרתי," הוא אומר בעודנו מחפש את הזווית הנכון למקם אותו. הוא מלכסן מבטו אליי.

"אני לא חש טוב היום. סמכתי על הבחירות שלך, ומודה שלא שמתי לב. זאת בהחלט תוספת מושלמת. אני יכול לדמיין את ג'וי יושבת כאן, מתמכרת לקרני השמש, והחיוך המדהים שלה על פניה," אני אומר לגנן. הוא מחייך, מאשר לי שזה בדיוק מה שרצה לשמוע.

אני נפרד ממנו, ונכנס הביתה.

"אני יכולה להכין לך משהו לאכול?" מקבלת את פניי דזירה.

אני ניזכר שלא אכלתי דבר היום, פרט לעוגת הטרמיסו. אני לא מסוגל לאכול, אבל מבין שאני חייב. "אני אשמח, אבל רק מנה קטנה, אני לא ממש רעב.

ג'וי לא תגיע. אני לא יודע אם שמעת, אבל היא לקתה בהרעלת קיבה במסעדת הדגים בה סעדנו אמש," אני משתף אותה בחצאי אמיתות. אני לא אומר מילה על כך שג'וי לא רוצה לראות אותי יותר.

אחרי שאני מכריח את עצמי לאכול, אני עולה לחדרי. אני מביט על עצמי בראי. שכחתי לגמרי שעבדתי בגינה, והבגדים שלי מלוכלכים.

אני נכנס לשטוף את עצמי. אין לי כוונה לצאת מהבית, ולכן ואני לובש מכנס פיג'מה.

אני מוציא מהתיק את המחשב שלי ונשכב במיטה. אני לוקח את הכר של ג'וי, מסניף אותו דקה ארוכה. הריח של הבושם שלה עושה לי שמות בגוף. הגוף שלי חסר אותה בטרוף. לא כדי לעשות איתה אהבה, אלא רק כדי להרגיש אותה לידי.

לבסוף אני מניח את הכר על ברכיי ועליו את המחשב שלי. עדין לא הגבתי למייל שהיא שלחה לי.

לפני שאני נכנס לענות לה, אני משוטט ברשת החברתית, לראות אם היא כתבה משהו. אמנם החשבון שלה עדיין פתוח, אבל היא לא העלתה בו את המילים שלה מזה זמן.

אני לא יודע מה גרם לי לחפש אולי היא פתחה חשבון חדש. אני כותב רק ג'וי וחשבון שנפתח לפני כמה שעות מופיע לנגד עיניי.

אני פותח חשבון מייל חדש.

רק.קרטר@ג'מייל.קום

ג'וי,

ליבי מוצף אהבה אלייך,

מחכה שתהיי מוכנה לקבל אותה.

אני לא רוצה אישה אחרת,

מצאתי בך את כל מה שחיפשתי,

מה שאני זקוק לו כדי לנשום.

אף אישה לא תהיה אם ילדיי,

פרט לך.

אחכה לך עד יומי האחרון.

לילה טוב מתוקה שלי.

שלך, קרטר.