הלב שלי שבור לרסיסים. לא הייתה לי כוונה לשחק איתו. ההתעלמות שלי ממנו נובעת מהרצון שלי לא להיפגע ממנו יותר, דווקא בשל העובדה שיש לי רגשות עמוקים כלפיו. אני יודעת שההתאהבות שלי כלפיו היא חסרת היגיון, או אולי נכון לומר שהיא חד צדדית.
אני מנסה לפעול לפי מה שאני מניחה שמצופה ממני, אבל לא יודעת מה באמת הוא רוצה.
אני יוצאת לעוד יום עבודה מתיש, שכן המצב בעולם, כשקולות המלחמה ברקע, משפיעים על הבורסות בעולם. גם העובדה שהריביות בארצות הברית לא ירדו כמצופה, מציירת תמונה עגומה של מיתון עמוק.
סאם ביקש להתעדכן מוקדם בבוקר, עוד לפני פתיחת הבורסה כאן בניו יורק, בנעשה בבורסות במזרח הרחוק. אולי זה ילמד אותנו על מה שצפוי לנו.
יש לנו תיקים מאד כבדים, ואחריות מאד גדולה לכספים של הלקוחות שלנו.
זה בדיוק התפקיד שלי כאנליסטית. עליי להרגיע את הלקוחות, ולהסביר להם שאין צורך להתרגש כשהצבעים על המסך הופכים לאדום, שמסמל את ירידת הערך של המניות.
אני בקושי מספיקה לפנות לכביש המהיר המוביל למנהטן כאשר מתקבל מסרון מקרטר. 'מה אתה רוצה עכשיו?' אני ממלמלת.
אני מבקשת מהמערכת של הג'יפ שתקריא לי אותו. אני בהחלט מופתעת לשמוע שהוא מבקש ממני לאכול איתי ארוחת צהריים.
אני מכתיבה הודעה.
ג'וי ג'ורדן:
מצטערת, יש לי יום עמוס.
התשובה מגיעה מייד.
קרטר ג'ורדן:
אני יודע שאת עובדת קשה.
אם בכל זאת תמצאי זמן לדייט איתי אני אשמח.
שיהיה לך יום טוב.
אני המומה מהמילים שלו, ולא יודעת איך להגיב.
כשכף רגלי דורכת בקומת ההנהלה, יום העבודה שלי מתחיל מייד. "מזמן לא ראיתי יום כזה מטורף," אומר סאם ומבקש ממיני לכנס את העובדים לפני תחילת יום המסחר.
"אני מבקש מכם להיות היום עם יד על הדופק. אל תפעלו בפזיזות. הבורסה מאד לא יציבה. יש סימנים של התמוטטות, לצד סימנים של זינוק במחירים. אני מעדיף שלא תבצעו כלום, מאשר שנעשה טעויות."
"אז עכשיו זו ג'וי שמכתיבה לנו איך לסחור היום?" מסנן גידאון.
"אני לא יודע מה יש לך נגד ג'וי, בעיקר כשהיית אתמול בחדרי וראיתי שהיא עשתה כמה עסקאות ענק, והרוויחה הרבה כסף ללקוחות שלנו. אז כנראה שהיא כן יודעת על מה היא מדברת.
עם זאת אי אפשר לשייך לג'וי את התנודות בשווקים במזרח הרחוק, שהן הסיבה להוראה שלי," אומר סאם וניכר עליו שאינו מרוצה.
"שלא תחשבי שאני לא יודע מה את זוממת לגבי התיק של ג'ורדן," מסנן לעברי גידאון.
"לפי מיטב הבנתי, הוא לא ידע שאתה מזמין אותו לפגישת עבודה עם הבוס. בכל מקרה, ההצלחה או הכשלון שלך איתו, לא תלויים בי." אני תוהה כמה זמן הוא ימשיך להאשים אותי בכישלון שלו.
באומרי את המילים האלה, נשמעת התראת הודעה. אני מעיפה מבט לנייד שלי. ההודעה היא מקרטר.
קרטר ג'ורדן:
את שוב מתעלמת ממני?
ג'וי ג'ורדן:
אני לא.
הסברתי לך שיש לנו יום מאד מתוח.
אני לא מאמינה שאוכל לצאת להפסקה.
קרטר ג'ורדן:
תלמדי אותי איזה אוכל את אוהבת.
קרטר ג'ורדן:
למקרה שלא הבנת.
חשבתי להביא אוכל מאחת המסעדות,
ולאכול איתך במשרדך.
ג'וי ג'ורדן:
מה שתבחר.
בסביבות אחת?
ג'וי ג'ורדן:
אתה מבין שגידאון עלול לפגוש אותך.
הוא טוען שאני מתכננת 'לגנוב' לו את התיק שלך.
קרטר ג'ורדן:
אני לא מבין מה הבעיה.
אני בא לאכול ארוחת צהריים עם אישתי,
זה ממש לא עניינו.
"ג'וי את לא איתנו," אומר לי סאם ומחזיר אותי באחת למציאות.
"הייתה לי הודעה דחופה שהייתי חייבת להגיב עליה," אני עונה ומניחה את הנייד על השולחן, כך שהמסך שלו נסתר מעיני כל.
"הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"כן," אני עונה קצרות, ורואה בזוית עיניי את גידאון מביט עליי לא מרוצה.
"את מבינה שאנחנו באמצע ישיבה?" הוא נובח לעברי, "זה מדהים איך שאת מרשה לעצמך לעשות כל העולה על רוחך, בלי להתחשב בזולת."
אני מרגישה שאני עומדת להשתלח בו, ולכן נושמת עמוק. "אני מודעת היטב ליום הלא פשוט היום בבורסות בעולם. עם זאת, כאשר בעלי מבקש ממני תשובה מהבוקר, ואין לי זמן להתייחס אליו, אני חושבת שכשהוא פונה אליי שוב ומבקש לדעת מהי תשובתי, עליי לענות לו."
"אני לא יודע מה בעלך חושב שאת עושה כאן. זה לא מקובל עליי שהוא מפריע לך באמצע יום עבודה," הוא מרים את קולו.
"אתה רוצה להסביר לו זאת בעצמך?" אני שואלת בפנים חתומות, "הוא יהיה כאן בצהריים."
"בעלך לא מעניין אותי," הוא עונה בזלזול.
'אני לא בטוחה. דווקא נראה היה שהוא מאד מעניין אותך, או אם לדייק תיק ההשקעות שלו. אחרת למה הפגשת בין קרטר למר בורדו?' זה מה שעובר לי בראש, אבל כמובן שאני לא אומרת לו את המילים. אני מבינה שעליי לשאול את קרטר אם הוא מסכים שאומר אותן.
"אני חושב שהגיע הזמן שאתה ואני נשב לשיחה," מתערב סאם בשיחה, " נראה לי שהחלטת שאינני כשיר יותר לנהל את החברה בעצמי. אני דורש ממך להפסיק עם ההערות שלך כלפי ג'וי. להזכירך, אתה לא הבוס שלה.
אני יודע שאתה, ואולי גם אחרים, חושב שהיא המאהבת שלי, ולכן לדעתך היא זוכה ליחס מועדף. צר לי שעדיין לא ראית את התרומה הגדולה שלה לריידר. היא כן בזכות ולא בחסד. במקום להתעמת איתה כל הזמן, עדיף היה שתיעזר בידע הרב שלה. זה היה חוסך ממך לא מעט טעויות. אם עדיין לא הבנת, אני רואה הכל.
הישיבה מסתיימת, והעובדים ממהרים לצאת מחדר הישיבות. אין ספק שהאווירה הלא נעימה שגידאון יצר מעיקה גם עליהם.
"את יודעת, הייתי כבר מוכן לספר מהיכן אני מכיר אותך. תגובות כאלה רק מוציאות ממני את החשק להסביר זאת," הוא פונה אליי בשקט, "כפי שאמרת, זה לא קשור לתפקוד שלך כאן. את מוכיחה את עצמך כל פעם מחדש."
"אני חושבת שמיצינו את הישיבות היום," אומר לי בזמן שאנחנו עולים לקומת ההנהלה.
"קרטר יבוא לביקור. קבענו פגישה לארוחת צהריים כאן במשרד," אני משתפת אותו.
"זה מאד משמח אותי. אמרתי לך שמאד התרשמתי ממנו. הוא גבר מבריק וכריזמטי. לא יכולתי לבקש טוב ממנו עבורך," הוא אומר, ואני מרגישה שאני לא נושמת. בא לי לצעוק שהוא לא שלי, אבל כמובן שאני משאירה את הרגשות שלי לעצמי. אין זה בגלל שאני מחפה על מעשיו של אבי, אלא כדי לא לשבור את ליבו של סאם שבטוח שאני מאושרת.
אני נכנסת לחדרי. השולחן שלי עמוס בדוחות. ישנם כמה שמיועדים לתיוק, אבל את רובם עליי לשלוח לגריסה. למרות הכמות הגדולה אני מעדיפה לעשות זאת בעצמי. אין לי רצון שהם יגיעו לידיים זרות. העובדה שגידאון כל הזמן מחפש להכשיל אותי, היא שגורמת לכך.
'אין לך מושג שזה משחק אבוד. לו רק ידעת מי אני באמת,' אני מחייכת לעצמי, 'את מקומי רכשתי בזכות הכישרון שלי, ולא בזכות הקשר האישי שלי עם סאם.'
השעות עוברות. אני מרוכזת כולי בעבודה, כאשר דלתי נפתחת ברעש גדול. "את תשלמי על כך ביוקר," אומר גידאון ומתקרב אליי בצורה מאיימת.
אני מרגיש כמו נער בן שש עשרה שיוצא לדייט ראשון עם ילדה שהוא מאוהב בה.
עד היום ארוחות הצהריים שהשתתפתי היו ישיבות עסקיות. בשאר הימים אני מסתפק באכילת כריך במשרדי.
ההחלטה להזמין אותה לאכול איתי, לראשונה מאז שנישאנו, גורמת לי להשקיע מחשבה מה להזמין. אני לא מכיר אותה, ואין לי מושג מה היא אוהבת.
אני מתלבט בין מנת פסטה, או אוכל מוקפץ. אני יודע שהיא אוהבת לאכול אוכל בריא, כך מזון מהיר יורד מהפרק. לאחר מחשבה ארוכה אני מגיע למסקנה שהיא בטח לא ממש אוכלת בשעת צהריים ולכן מזמין במאמא מריה שתי מנות פסטה, האחת ברוטב בולונז, והשניה עם רוטב אלפרדו.
"וכמובן טרימיסו לקינוח," אני מבקש, "אני אגיע ברבע לאחת לאסוף את האוכל."
עכשיו לאחר שהזמנתי את האוכל, אני יכול להתרכז בעבודה. אני פותח את המחשב, ונכנס ליומן הפגישות שלי. אני רותח, שום דבר לא השתנה. שוב יש לי פגישות מעבר לשעות העבודה הרגילות.
אני מחליט להגיב על כך בעצמי. אני שולח הודעות ללקוחות לגבי שתי פגישות שנקבעו בשמונה ותשע בלילה. אני משתף את הלקוחות בכך ששעות העבודה שלי השתנו, ומציע להם להיפגש איתי במסגרת שעות העבודה הרגילות.
אני שולח עותק לקמילה וגם לאבי. אני מודע לכך שיש סיכוי שהוא יגיב על כך, אבל מרגיש מוכן להתעמת איתו על כך.
אני לא שוכח לסמן את הפסקת הצהריים שאני מתכנן לקחת היום, אבל לא מסמן עם מי אני נפגש.
אני לא מסוגל לחזור להתרכז בעבודה, אבל מאלץ את עצמי לשבת מול המחשב למקרה שאבי יחליט לערוך ביקור פתע בחדרי. מסתבר שהאגו שלו מונע ממנו לעשות זאת.
"אני יוצא לפגישה," אני אומר לקמילה, "אחזור עוד שעה."
"עם מי אתה נפגש?" היא שואלת, ואני תוהה האם זה אבי שביקש ממנה לדעת זאת.
"אני מניח שקראת שהחלטתי לנהל את יומן הפגישות שלי בעצמי," אני עונה לה לא לעניין, ויוצא מהמשרד.
אני מקבל מסרון שמנות הפסטה כבר מוכנות. המסעדה הזאת אף פעם לא מאכזבת אותי. מעבר לעובדה שאני אוהב את האוכל שמוגש בה, הם תמיד מדייקים בזמן.
אני מודה על כך שהמסעדה נמצאת מרחק כמה בניינים מהמשרד שלי, וכך גם ריידר. אני מגיע חמש דקות לפני השעה אחת למגדל בו עובדת ג'וי, ומחליט לעבור דרך הקומה של גידאון.
"קרטר!" הוא קורא בשמחה, "אני שמח שהגעת, למרות שלא קבעת פגישה איתי." הוא חייב תמיד לנפנף במעמדו, כאילו שיש בכך לגרום לי להעריך אותו יותר.
"רציתי רק לומר לך שהחלטתי לא לעבוד איתך," אני אומר לו מייד.
"איך אתה יכול להחליט החלטה כזאת חשובה, כשעדיין לא שמעת מה יש להציע לך? יש לי רקודר מאד מרשים, ואני מנהל תיקים מאד כבדים. אני דורש לדעת על מה דיברת עם מר בורדו, שגרם לך לשנות את דעתך." טון הדיבור שלו בהחלט לא מוצא חן בעיניי.
"השיחה שלנו הייתה שיחה פרטית, ולא דובר בה עליך," אני מייפה קצת את האמת.
"אני מאד מקווה שלא אשמע שנתת את התיק לג'וי," הוא מסנן בכעס.
"זה עניין שביני לבין ג'וי," אני עונה, "בכל מקרה רציתי שתדע שזו החלטתי."
אני יוצא מחדרו, והוא יוצא בעקבותיי. הוא עוקב אחרי התנועות שלי וקולט שאני מזמין את המעלית לקומת ההנהלה, וממהר להכנס איתי למעלית.
כאשר הדלת נפתחת הוא מתפרץ החוצה.
"שלום מר ג'ורדן," אומרת לי מיני מזכירת ההנהלה, "ג'וי מחכה לך בחדרה."
המילים האלה גורמות לגידאון לאבד שליטה. הוא נדחף לפניי ומתפרץ לחדרה של ג'וי. "את תשלמי על כך ביוקר," הוא צועק עליה.
"על מה בדיוק?" היא שואלת בטון שליו.
"אם את והמאהב הזקן שלך חושבים שתוכלו לחטוף ממני את התיק של ג'ורדן, יש לי הפתעה בשבילכם," הוא ממשיך לצעוק.
"אני לא יודעת כמה פעמים אתה צריך לשמוע שמר בורדו ואני לא מנהלים רומן," היא אומרת לו עדיין בטון שליו.
ואז היא רואה אותי.
"קרטר, הגעת," היא אומרת וקמה לקראתי.
"כולכם חושבים שאני מטומטם?!" הוא צורח.
"מיני, אני מבקש שתכנסי את כולם בחדר הישיבות מייד," אני שומע את קולו של מר בורדו. הוא מגיע לפתח חדרה של ג'וי. "זה כולל אותך, וגם אותך מר ג'ורדן."
מר בורדו יוצא מהחדר, וחוזר שוב. "אם לא הובנתי כראוי, גם אתה גידאון נדרש להגיע מייד לחדר הישיבות."
"את יודעת במה מדובר?" אני שואל את ג'וי בעודנו פוסעים לכיוון חדר הישיבות.
"מסתבר שהגיע הזמן," אומרת ג'וי בפנים חתומות. אני ממתין שהיא תפרש את דבריה, אבל היא מתבצרת בשתיקתה.
מר בורדו מחכה שחדר הישיבות יתמלא. הוא יושב בראש השולחן, ומסמן לג'וי לשבת לידו, ולי לידה.
"תהיתי כמה זמן ייקח עד שאחליט לספר לכם מה הקשר שלי לג'וי. כבר אמרתי לא פעם שזה מאד מחמיא לגבר בגילי ששמו נקשר לאישה צעירה כמו ג'וי, אבל אין שום אמת בשמועות שנלחשות מאחורי גבי.
אני נשוי באושר לאישה מדהימה. לצערי, למרות רצוני להקים משפחה גדולה, בורכתי רק בבת אחת שהיא אמנית, ועולם הפיננסים רחוק מאד ממנה. לבתי נולדו תאומים. בנה הבכור עוסק בעריכת דין וגם הוא לא מתעניין בחברה שלי.
כאשר אדם מקים חברה, החלום שלו מן הסתם, שיהיה מי שימשיך אותה.
כפי שציינתי, לבתי נולדו תאומים. הקטנה שבין השניים היא ג'וי, שלשמחתי מאד מחוברת לעולם שלי.
אם לא הייתי ברור, ג'וי היא נכדתי. למרות הקשר המשפחתי, הצעתי לי לעבוד בחברה רק לאחר שראיתי כמה היא מוכשרת במה שהיא עושה.
זה הזמן לספר לכם שאני בתהליך של העברת חלק מהמניות שלי לג'וי. מיניתי אותה לממלאת מקום שלי, למקרה ויקרה משהו שימנע ממני לעבוד באופן זמני. כמו כן הענקתי לה את הסמכות לאשר עסקאות עד מיליון דולר. אם לדייק, רציתי להעניק לה סמכות רחבה יותר, אבל זו היא שביקשה שאגביל זאת בסכום.
יש עוד משהו שאני רוצה לשתף אתכם, ולשם כך נמצא כאן מר קרטר ג'ורדן. לידיעתך גידאון, מר ג'ורדן הוא בעלה של נכדתי ג'וי. למרות זאת היא ביקשה שבכל הקשור לתיק ההשקעות שלו, היא לא תהיה מעורבת. כל ניסיון שלך להכפיש אותה בנושא, הוא משולל כל יסוד."
"אני לא מבין למה לא אמרת לי שאתה בעלה של ג'וי," גידאון לא מתאפק ותוקף אותי.
"החלטה שלי לא לתת לך לנהל את תיק ההשקעות שלי, לא קשור לאישתי, אלא לאופן בו נהגת כלפיי בנושא," אני עונה לו, "להזכירך, המפגש שלנו היה אמור להיות פגישה חברתית. מעולם לא דיברת איתי על רצונך לנהל עבורי את ההשקעות שלי, אלא העמדת אותי בפני עובדה כשהפגשת אותי עם מר בורדו."
גידאון חוכך בדעתו מה לומר לי, כאשר מר בורדו מכריז שהישיבה הסתיימה, ויוצא מהחדר. מילותיו מהדהדות עדיין בחדר, וניכר שהעובדים עדיין מעכלים את מה שנאמר. ג'וי ממהרת לקום בעקבותיו, וכך גם אני.
"הגיע הזמן," אומר מר בורדו לג'וי, "אמרתי לך שכשהדבר יפגע בך, יהיה עלי לספר מי את עבורי. לא יכולתי לשאת עוד את ההתנהגות של גידאון כלפייך."
"אני מקווה שכעת הוא ירגע," אומרת ג'וי. היא עדיין מדברת בטון מאופק.
"אני לא בטוח. זה יהיה המבחן שלו. הוא מבין כעת שלמעשה את הבוס שלו," אומר מר בורדו.
"נו באמת סאם," היא מתרעמת, "זה הרי רק עניין פורמלי."
"את יכולה לקרוא לי סבא," הוא אומר ומביט עליה באהבה, "עכשיו כשכולם יודעים את האמת."
"אז עכשיו אתה יודע," היא אומרת לאחר שהיא סוגרת את דלת חדרה ומתיישבת ליד השולחן, הפעם לא על הכיסא שלה, אלא על הכיסא מולו, לידי.
"הסיפור שלי יותר מסובך ממה שאתה חושב," היא מתחילה לומר, אבל משתתקת.
"ראית אותך בפעולה. אני בטוח שאת כאן בזכות כישורייך," אני עונה מייד, "אני אשמח אם תשתפי אותי בסיפור חייך."
"למה ביקשת לאכול איתי?" היא שואלת, "מעולם לא עשית את זה בעבר."
"אני יודע שאת חושבת שאני ממשיך להתהולל בלילות. הייתי כזה לפני שנפגשנו. עבדתי קשה כל היום עד לשעות לא הגיוניות, ואחר כך הייתי מתפרק ללא גבולות עם חברים, עם נשים.
כל זה שייך לעבר. ביקשתי שלא תקבענה לי יותר פגישות אחרי השעה חמש. אני רוצה לבלות את הזמן איתך, להכיר איתך, לבנות איתך חיים משותפים."
אני מתקשה להאמין למשמע אוזניי. אני נושמת עמוק. הוא עושה צעד לקראתי, ואני יודעת שאיך שאגיב ייקבע את מה שעתיד לקרות בינינו. זה לא הזמן למשחקים. אני יודעת שאני רוצה לבנות איתו בית.
"זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים. אני שמחה שאתה אומר לי זאת. אני רוצה שתהיה הבית שלי, אני מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה."
"בואי נבטיח אחד לשניה שנדבר על הכל, שנשתף אחד את השניה במה שאנחנו מרגישים. אני יודע שהקשר בינינו נכפה על שנינו. יום אחד הייתי רווק שלא עושה חשבון לאיש, ובלי הכנה נעשיתי בעל משפחה.
קשר בין בני זוג נוצר בהדרגה. הם מכירים, לומדים אחד על השניה, מתאהבים. אצלנו זה לא קרה, והייתי זקוק לזמן כדי להשתנות, כדי להתאים את עצמי אלייך. אני אעשה הכל כדי לראות כל יום את החיוך היפה שלך."
