בר אבידן -מאמינה באהבה

מעבר לגבולות היגיון 19 – התמונה על השולחן

אני מותש מכדי להתווכח עם ג'ון. אין בי כוחות להילחם בה. אבל יותר מזה, אני לא מסוגל להביא את עצמי לשכוח אותה. היא חסרה לי כל כך. אני לא בטוח שאני מסוגל נפשית לעמוד מול המילים שלה.

"אתה רוצה שאקריא לך את התצהיר שלה, או שאתה מעדיף לקרוא בעצמך?" שואל ג'ון.

"תתמצת לי אותו בכמה מילים," אני עונה לו ומוביל אותו לחדר האירוח. אני מרגיש שאני חייב לשבת. רק אז אני קולט שלא הצעתי לו לשתות. "אני יכול להציע לך משהו לשתות?" אני שואל.

"תודה, אני בדרך לארוחת ערב בבית," הוא עונה לי.

"שורה תחתונה היא שאן לואיז בהיריון, והיא נתנה תצהיר שאין לה שום דרישות ממך," אומר ג'ון.

"אני ממש לא מבין. היא אמרה לי ש…" אני משתתק, ומרגיש כל כך מטומטם. איך נפלתי לתרגיל השפל שלה.

"תמחוק את המושג 'גניבת זרע,' ממחשבותיך. את המכתב שלה אני משאיר לך לקרוא. ותזכור שוב, היא לא סוזן." ג'ון קם ואני בעקבותיו. אני מחכה שהוא יסע, סוגר את השער וחוזר לקרוא את המכתב של אן. 'מה כבר יש לך לומר לי כעת?' אני חושב במרירות.

אני פותח את המכתב ומתחיל לקרוא.

פרופסור רוקפורד,

אני יודעת שהדבר האחרון שציפית לו, הוא לשמוע בשורה כזאת.

תאמין לי שאני המומה לא פחות ממך.

אתה ודאי חושב שעשיתי לך תרגיל כדי לגנוב ממך זרע.

שהעמדתי פנים שאני אוהבת אותך, זה ממש לא מה שקרה.

מאחר שחודשים לא הייתי במערכת יחסים, הפסקתי לנטול את הגלולות למניעת היריון.

המתח הרב בו הייתי שרויה לאחרונה עקב מותה של ליליאנה, ומתחים בעבודה, השפיעו על המחזור החודשי שלי. התברר שמה שחשבתי שהיה מחזור שהקדים, היה דימום שהופיע בעת הביוץ. אני מניחה שאתה כפרופסור לביולוגיה יכול לאמת את העובדה הזאת.

בכל מקרה אתה מוזמן לפנות לפרופסור ג'ודי פרידמן שתאשר את דבריי.

כפי שכתבתי בתצהיר, אני נוטלת על עצמי את האחריות הבלעדית למה שקרה, ואין לי שום כוונה לבקש ממך עזרה מכל סוג שהוא, גם לא כספית, תהיה החלטתי אשר תהיה.

חשבתי שמין הראוי שתדע זאת.

אן לואיז מגריי.

 אני קורא שוב את המילים של אן. אין בהם שום טיפת רגש, אלא פרוט עובדות. אני בשבילה שוב פרופסור רוקפורד, והיא חותמת את שמה המלא בסיום. אלא שבכל זאת יש מילים שהמהדהדות על כך שאני חושב שהיא העמידה פנים שהיא אוהבת אותי. המילים האלה גורמות לי לקחת את הטלפון הנייד ולחייג אליה. הטלפון הנייד שלה לא מחובר.

אני לא מוותר ומחליט לשלוח לה הודעה. בין ההחלטה שזה מה שעליי לעשות לבין הביצוע המרחק רב. אני כותב ומוחק את המילים ללא הפסקה. אפילו לגבי המילה 'בית' אני מתלבט. האם עליי לכתוב 'ביתי?' אולי 'הביתה?'

ליאו רוקפורד:

אני מבקש שתבואי לבית.

השעות זוחלות, ואין אות חיים מאן. 'למה שבכלל תרצי לדבר איתי?' אני מדבר אליה.

השעה כבר עשר בלילה, כאשר האינטרקום מודיע על הגעת אורח. "זו אן לואיז," אני שומע את קולה. שלא כהרגלה היא לא שואלת אם אני בבית, או אם אני לבד.

אני ממהר לפתוח את השער ואת הדלת של המוסך. אן בוחרת לחנות בחוץ. אני ניגש לדלת הכניסה ופותח אותה לרווחה. בזמן שהיא עולה במדרגות אני הולך לאחור ומפנה לה את הדרך שתיכנס.

היא מעיפה עליי מבט ונושכת את שפתיה. "אני לא מוכנה לדבר איתך כך. אני לא מכירה אותך בכלל. אני לא מוכנה להקשיב לך, לפני שאתה מתגלח וחוזר לעצמך."

"בואי תהיי איתי," אני מבקש.

"אולי אתה רוצה גם שאגלח אותך? זה לא עומד לקרות," היא מסננת לעברי בכעס.

"איך אתה מרשה לעצמך להתהלך כך?" היא אומרת, אבל בכל זאת עולה אחריי לחדר השינה.

"מעטתי לצאת מפתח הבית מאז שעזבת. לפחות לא זכית לראות אותי בלילה שעזבת, בו השתכרתי עד כמעט אובדן חושים," אני אומר לה.

"אל תשכח מי סיים את מערכת היחסים בינינו. להזכירך זו לא הייתי אני," היא אומרת לי,"האשמת אותי בלי מילים שאני בוחרת בליליאנה על פניך.

איך בכלל יכולת לחשוב ש… בכל מקרה אני שחררתי את ליליאנה מחיי. ניקיתי את החדר מכל סממן שמזכיר אותה. אני רוצה שהיא תנוח על משכבה בשלום. היה עליי להשלים שהיא איננה."

"ואותי?" אני שואל.

"כבר אמרתי לך שאתה זה שסלקת אותי מחייך. אני יודעת שאתה כועס עליי כעת, אתה חושב שרימיתי אותך. זה אתה שאמרת שאתה רוצה ילד מייד, בזמן שאני ביקשתי שנחכה."

אני עומד מול המראה, מרוכז במכונת הגילוח שבידי, דואג שלא תשאר אף שיערה מיותרת, למעט שכבה דקה של זיפים. ככה את אוהבת?" אני בוחר במכוון את המילים.

"אתה בכלל יודע מה זאת אהבה? כי את שלי כנראה לא הבנת," אני אומרת.

אני לא עונה לה. אני מוצף ברגש ואני יודע שעליי לשקול כל מילה. אסור לי לטעות איתה.

אני מתפשט ונכנס לשטוף את עצמי. "אני כל הזמן מוצא אלף סיבות שיש לך לא לאהוב אותי," אני אומר בזמן שאני מקרצף את גופי.

"לא אמרתי שאתה מסריח," היא אומרת ומגישה לי את המגבת. "כן, ככה אני אוהבת אותך."

אני עוטף את המגבת סביב מותניי, מצמצם את הרווח בינינו, ומצמיד אותה אליי. "ככה אני רוצה אותך, בלי שאף פרודת אוויר תפריד בינינו," אני אומר לה ונושק לה על צווארה נשיקה מלאת רגש.

"ילד זו לא סיבה שאהיה איתך," היא אומרת ותוקעת לי סכין בלב.

"אני רוצה להתחתן איתך, כי אני זקוק לך כדי לנשום. אני אוהב אותך, את הילד אני לא מכיר, אין לי עדיין שום רגש אליו. אם בכלל הוא עוד קיים," אני אומר לה.

"מה שאתה אומר זה שאתה רוצה להיות איתי גם אם אני לא בהריון?" אני שואלת. קשה לי לבטא את המילים האלה, ועדיין אני לא מסוגלת לומר לו את האמת. אני עדיין לא שם.

"אני אוהב אותך אן בגלל מי שאת, בגלל מה שאת עושה ללב שלי, בגלל שאת נותנת לי כוח לחיות. זה לא קשור לליליאנה ולא קשור לתינוק שנשאת ברחמך," הוא אומר לי, "למילים שאני רוצה לשאת אותך לאישה, להקים איתך משפחה אם תסכימי, אין תפוגה."

"אני אוהב אותך אן יותר מאת עצמי," הוא אומר ומבטו בוער, "קניתי לך טבעת, ואני מוכן כל רגע לרדת על ברכיי להציע לך נישואים, רק תאמרי לי שאת מוכנה."

המילים האלה שוברות אותי. "לא יכולתי לעבור הפלה," אני מדברת בשקט, עדיין שומרת את המילים בתוכי. "הבנתי בעצם שלא באמת התכוונתי להפסיק את ההיריון הזה. זה ממך."

"אני מאושר לשמוע שכך את מרגישה," הוא אומר ומלטף את לחיי.

"הלכתי לפגישה עם רופאת הנשים מתוך החלטה שאני בתהליך לסיים את ההיריון. סירבתי להקשיב לפעימות הלב, סירבתי לראות את העובר על המסך. אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו," אני אומרת ונושמת עמוק, "הרופאה שלי, ד"ר פרידמן, ביקשה שאפקח את עיניי ואסתכל.

הייתי המומה כשראיתי ש… ליאו, עומדים להיוולד לנו תאומים!" אני אומרת לו ורואה את עיניו מתמלאות בדמעות.

"את מבינה שזה לא קורה סתם. מישהו שם למעלה יודע שאנחנו ראויים להיות משפחה," הוא נושם עמוק, עוצם את עיניו ונושך את שפתיו, "את מבינה שאת היחידה בעולם שיכולה להפוך אותי לאבא, אבא באמת. כזה שחולק את הדי.אן.איי שלו עם האנשים שנוצרים מזרעו?

כל השנים, למרות שידעתי שליליאנה היא לא בתי הביולוגית, חיפשתי בה משהו ממני. זה לא קרה, לא היה בה כלום שיכול היה לקשר בינינו.

היא הייתה תינוקת מהממת, והראתה לי הרבה אהבה, אבל בתת המודע ידעתי שהיא לא באמת שלי. זה לא מנע ממני לאהוב אותה פחות. בעיקר שעבורה באמת הייתי האבא היחיד שהיא הכירה.

אני לא יכול לבטא במילים מה אני מרגיש כעת. כמה אני… מאושר , אין מילה אחרת. את לימדת אותי איך מרגישה אהבה, ואני מחבק אותה במלוא העוצמה. יש לי כל כך הרבה ממנה להעניק לך."

אני עומדת לענות לו כשאימא מתקשרת. "איפה את אן? הייתי בטוחה שאת ישנה." היא בהחלט נשמעת דואגת.

"אני יכולה לבקש שתכיני לי פסטה? אני ממש רעבה," אני עונה לה.

"בטח. מתי את פה?" היא שואלת.

"תכיני הרבה. אני עוד עשרים דקות בבית," אני עונה.

"איפה היית כל היום?" היא מנסה להבין מדוע לא חזרתי עד עכשיו.

"יש לי המון מה לספר לך," אני עונה וממהרת לסיים את השיחה. ישנם דברים שמגיע לאימא לשמוע פנים מול פנים.

ליאו נכנס לחדר הארונות שלו ומתחיל להתלבש. הוא מלכסן מבטו אליי. "את אוהבת אותי?" הוא שואל.

"הלב שלי מלא באהבה אליך," אני עונה.

"תתחתני איתי?" הוא כורע ברך לפניי, כשבידו טבעת יהלום. אני מופתעת מהיכן היא הגיעה פתאום.

"כן," אני עונה בקול חנוק. הוא לוקח את ידי ועונד את הטבעת על אצבעי.

"ארבעים ושש שנים אני מחכה לרגע הזה," הוא אומר לי, "מיום שנולדתי חיכיתי לך."

אני עוצמת את עיניי, רוצה להנציח את הרגע הזה. דמותה של ליליאנה מופיעה לנגד עיניי. 'אמרתי לך?' היא לוחשת לי, 'שכשתפגשו זה יהיה סיפור אהבה לנצח?'

"יש לך חיוך מקסים," הוא לוחש לי ומנשק אותי על שפתיי, "אישתי."

נדמה היה לי שהזמן עומד מלכת, אבל למעשה עברו דקות בודדות מאז שדיברתי עם אימא.

אנחנו יוצאים מייד לדרך. הוא מכתיב למערכת ברכב שתשלח הודעה לג'ון ברוקלין.

אני מתנצל על השעה המאוחרת, אבל מאמין שתסלח לי.

הזמנתי את אן לשיחה. חשפתי בפניה את הרגשות שלי.

אני אוהב אותה ואין טעם שאתכחש לכך.

גם אן לא הפסיקה לאהוב אותי.

אני מבקש שתנפיק לנו רישיון לנישואים.

אן לא ויתרה על היצירה המשותפת שלנו. 

אנחנו עומדים להיות הורים לתאומים.

אני כל כך מתרגש.

תודיע לי מתי להגיע אליך.

ליאו

ג'ון מתקשר אליו מייד. "שיהיה לך ברור שהצעתי לה נישואים כי אני אוהב אותה, לא בגלל ההריון," אומר ליאו מייד.

"אני יודע ליאו. אין צורך שתסביר לי זאת," עונה ג'ון, "אני שמח שהקשבת לה, שדיברתם. זה מתכון לזוגיות טובה וארוכת שנים. אני מאד שמח בשמחתכם. אני יודע שתהיה אבא נהדר."

הם מסיימים את השיחה ותשומת ליבו של ליאו שוב מופנית אליי."איך את מרגישה?"

"אני מאושרת," אני עונה לו.

"וההריון?" הוא מתעניין.

"בעניין הזה תצטרך להיות סבלני איתי. ההריון לא עובר עליי בקלות.יש לי בחילות ותשישות גדולה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל מתח, בגלל האירועים שעברו עליי לאחרונה. עכשיו אני יודעת שלהיות בהיריון זה לא משהו פשוט בכלל," אני עונה לו.

"אני אהיה שם בשבילך. אל תהססי לבקש עזרה," הוא אומר לי.

אנחנו מגיעים לבית הוריי. ליאו מחליט להשתעשע קצת.

"זה ליאו רוקפורד," הוא אומר למכשיר האינטרקום.

"אן לא בבית," עונה לו אימא באסרטיביות.

"אני יודע, עכשיו היא כן," הוא עונה, אבל אימא לא קולטת את מה שהוא אומר.

"אני רוצה לדבר איתכם," אומר ליאו.

"אני חושבת שאתה צריך לדבר עם אן," עונה לו אימא.

"את מוכנה לתת לי להיכנס?" הוא שואל ועדיין לא מספר לה שאני איתו.

"ליאו, זה לא מתאים כעת. אן צריכה לחזור," היא אומרת לו.

"אני יודע. אן איתי," הוא לבסוף נכנע ואומר.

אימא ממהרת לפתוח את השער. אני רואה את הדלת נפתחת, אימא יוצאת החוצה, ואבא משקיף מהדלת.

ליאו מחנה את הרכב, וניגש לפתוח לי את הדלת. "יש כמה יתרונות בלהתחתן עם גבר בגילי," הוא צוחק, "כמו זה שאני אוהב לפתוח את הדלת בפנייך."

הוא אוחז בידי ואנחנו נכנסים אחרי אימא לבית.

"אני ממש גוועת," אני אומרת לאימא.

"אן?" שואלת אימא. אין ספק שהיא מצפה להסבר.

"מה אימא? את יודעת שליאו דיבר איתי על נישואים לפני שהוא ידע שאני בהיריון," אני אומרת לה.

"בואי נתחיל מהתחלה. ממתי את יודעת שאת בהיריון?" שואלת אימא באיפוק. רק אז אני קולטת שלאימא אין מושג מה עבר עליי היום.

"אני מצטערת אימא. היה לי יום כל כך סוער. רק הבוקר גיליתי שאני בהיריון וקבעתי תור להפסקת ההיריון, לכן העדפתי לא לדבר על זה. ברור שהייתי מספרת לך אחרי," אני מביטה על אימא, "אלא שאז גיליתי שאני נושאת ברחמי תאומים."

אני מספרת לה על התצהיר שכתבתי לליאו, ועל התגובה שלו. "הוא ביקש שאבוא לדבר איתו, אחרי שקרא מילים שכתבתי לו. הדבר האחרון שרציתי הוא שהוא יחשוב שאני כמו סוזן, שהיפלתי אותו בפח, ושאני מנסה לסחוט אותו.

הוא הוכיח לי שהוא אוהב אותי ורוצה לחיות איתי כל חייו. שנינו נהגנו בפזיזות, ועשינו טעות שלא דיברנו אחד עם השניה. זה לא יקרה יותר.

רק לאחר שהייתי בטוחה שהוא באמת מתכוון לכך שהוא רוצה לשאת אותי לאישה, הוא הציע לי נישואים כמיטב המסורת כשכרע ברך לפניי והעניק לי טבעת המסמלת זאת.

אני מחכה לרישיון הנישואים כדי שנוכל לערוך את הטקס. הייתי רוצה לעשות משהו צנוע, ולהרחיק את המידע הזה מסוזן וחברותיה. אני יודעת שזה יעורר דרמה, ואני לא חוששת מכך, אבל מעדיפה שזה יקרה רק אחרי שהנישואים שלנו יהיו חתומים. וכמובן שאני רוצה שזה יקרה לפני תחילת שנת הלימודים."

"תסכימו לערוך את הטקס כאן?" שואל אבא.

אני מביטה על ליאו.

"כל מה שתרצי אהובה שלי. התקציב שלך הוא בלתי מוגבל," אומר ליאו.

"אולי אני עדיין ילדה בעינייך, אבל באמת שאין לי חלומות של חתונה בנוסח סינדרלה," אני צוחקת.

"מי כמוני יודע שאת אישה בוגרת. ולרגע לא חשבתי שזה הכיוון שלך. מה שרציתי לומר לך הוא שאמלא אחרי כל משאלה שלך," אומר ליאו ומביט עליי באהבה.

"הייתי רוצה משהו פשוט. אני לא צריכה שכל העיר תדבר על מגדל השמפניה הגבוה שיוצב בה. או מנת הבשר שהוטסה במיוחד מ…פריז," אני עונה לו.

"אם כך תשאירי לי את התכנון. את יודעת שיש לי 'קצת' ניסיון באירוח," אומרת אימא וצוחקת, "הדבר היחיד שאני מבקשת מכם הוא רשימת מוזמנים."

אנחנו יושבים לאכול, ושוב האווירה בין כולם נינוחה ונעימה.

"כבר מאוחר מאד," אומר ליאו עם סיום הארוחה, "את רוצה שנישאר לישון כאן?"

אני מסתכלת עליו מופתעת.

"את צריכה לארוז, להעביר את המשרד שלך לבית שלנו," הוא מסביר לי מדוע הציע זאת.

אני עדיין מהססת.

"אן, את נראית לי ממש מותשת. אני שומע אותך מדברת, ואת נשמעת כל כך עייפה," הוא אומר בדאגה.

"אף פעם לא חשבתי שלהיות בהיריון זה דבר כל כך לא פשוט, אני מותשת כל הזמן. אני לא בטוחה אם זה באמת מההיריון, או כי שהגוף שלי היה חולה געגועים אליך. היה לי קשה לישון בלעדיך, קשה להעביר עוד יום," אני אומרת מוצפת בדמעות.

"אני פה, ואני לא אעזוב אותך יותר אף פעם," הוא אומר ומאמץ אותי אליו, "אני מבטיח. אני מבין לגמרי על מה את מדברת. גם אני בקושי תיפקדתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עושה זאת למענך, שאת זקוקה לשחרור הזה ממני, במקום להבין שאני רק פוגע בך, וגם בעצמי."

"הכי חשוב לי זה לקחת את המחשבים והספרים שלי. הבגדים פחות, כיוון שבכל מקרה הם לא יעלו עליי בקרוב," היא אומרת כאשר אנחנו קמים בבוקר, "נכון שתאהב אותי גם כשאעלה במשקל?"

"אין דבר יוכל לגרום לך להיות פחות מושכת וסקסית בעיניי," אני עונה לה.

אן מתרפקת עליי. "נכון שאתה פרופסור לביולוגיה, אבל אין לך מושג איך זה משגע את הגוף כשההורמונים משתוללים בך. אני מבקשת מראש סליחה על כל השטויות שאעשה."

"אני בספק אן. בתור פרופסור לביולוגיה אני מודיע לך שאם זה היה משפיע עלייך, כבר היית יודעת מזמן שאת בהיריון. בכל מקרה, אני יכול לבוא בתלונות רק לעצמי שגרם לך להיות במצב הזה. אני עדיין לא קולט שאני באמת עומד להיות אבא."

"ואם אלה תהיינה שתי בנות?" היא מקשה.

"אז ננסה עד שייולד בן," אני עונה לה ברצינות, ורואה שהיא מאמינה לי, "העוברים האלה נוצרו מהאהבה שלנו. זה באמת לא משנה מה הם. אני בטוח שתהיי אימא נהדרת, וזה כל מה שגבר יכול לבקש."

אני מסיים לארוז עבור אן את הדברים שלה, ומכניס אותם לג'יפ.

"את מוכנה לנסוע הביתה?" אני שואל.

"כן אהוב שלי," היא עונה ונעזרת בידי כדי להתיישב בכיסא הנוסע.

"אני מרגישה שאני חיה בחלום. אין לך מושג איזו הרגשה נהדרת זו שאני לא צריכה להתגעגע אליך יותר. אתה כאן לידי במרחק נגיעה," היא אומרת ומניחה את ידה על רגלי.

"אני דווקא יודע בדיוק למה את מתכוונת," אני עונה לה, "ואין מאושר ממני."

כשאנחנו מגיעים לבית אני ניזכר שהזמנתי הערב כמה חברים. "לא יכולתי לגרור את עצמי לצאת לבילוי, ולכן הזמנתי הערב חברים הביתה. בחלומות הכי ורודים שלי לא יכולתי לחלום שזה מה שיקרה. את רוצה שאבטל את ההזמנה?" אני שואל אותה.

"מה פתאום. אלא אם כן…" היא מחניקה חיוך ומסתכלת עליי.

"ברור שאני רוצה שכולם ידעו שאנחנו עומדים להתחתן," אני עונה לה על השאלה שלא שאלה.

אני מוציא את הקרטונים שלה וניגש ישר לחדר העבודה. אן הולכת בעקבותיי. אני מניח אותם על הריצפה ומתיישב על הכיסא שלי.

"אני יכול לסדר לך חדר עבודה משלך, או להוסיף לך שולחן כאן, כיוון שהחדר הזה גדול מאד."

"אני רוצה להיות לידך. בכל מקרה את העבודה שלי אני עושה עם אוזניות כך שלא אפריע לך. כמובן אם זה בסדר מבחינתך," היא אומרת ומתיישבת על ברכיי.

ואז היא רואה את התמונה של ליליאנה.

"לא מחקתי את לילילו מליבי," היא אומרת. היא בהחלט נשמעת מפויסת. זמן רב לא שמעתי את אן קוראת ליליאנה בכינוי החיבה שהמציאה לה, "אני אוהבת את התמונה שלה, היא נראית כל כך חיה. בבקשה תשאיר אותה. היא לא תעמוד עוד בינינו."