"אתה כנראה לא מבין משהו עקרוני," אני אומרת לקיינון. "אני לא חייבת לאף אחד מכם דין וחשבון. האדם היחיד בעולם כולו שאני חייבת לו הסבר זה קרטר."
“הוא צופה בך מקומת הVIP, דבר לא נעלם מעיניו," עונה קיינון בטון מתנשא, כאילו ניצח אותי בתחרות.
אני מרימה עיניי לקומה העליונה ורואה את מבטו של קרטר נעוץ בי. הקור שעולה ממנו מעביר בי צמרמורת.
“אני מתקשה להאמין שהוא שלח אותך לצלם אותי. זה מתאים לך, לא לו." אני רואה את חוסר שביעות הרצון על פניו של קיינון. הוא מפנה אליי את הגב, ועולה בריצה את המדרגות לקומת הVIP.
"את יכולה לומר לי מה זה היה אמור להיות?" שואל ג'ונתן.
"חבר ילדות של קרטר. אני חושבת שזו הסיבה היחידה שהוא עדיין מתרועע איתו. הוא מאד שונה ממנו," אני מוצאת עצמי מגנה על קרטר, למרות שאני כבר לא יודעת אם זה נכון. אם יש משהו שאני לא מוכנה לסבול זה גבר קנאי.
"חבריו לא מוכנים לקבל את העובדה שגבר כמוהו ויתר על החופש, ובחר להתחתן איתי. הם כל הזמן מחפשים בי פגמים, בעיקר בוחנים את נאמנותי כלפיו." אני בוחרת את מילותיי. אני לא רוצה להיכשל ולספר לו כמה חפוזים היו נישואיי.
"ישנם דברים שאני מתקשה להבין, כמו זה למשל. איך הם לא רואים איזו ילדה…אישה מדהימה את," הוא מסנן בכעס. רק זה חסר לי עכשיו, שג'ונתן יקום להגן עליי. בנושא הזה אין לו גבולות.
"אתה באמת חושב שאני לוקחת ללב את התגובות שלהם?" אני מנסה להקליל את המצב.
ג'ונתן בוחן אותי ורואה שפניי רגועות לגמרי. אין לו מושג כמה אני טובה בהעמדת פנים. כן, גם כשמדובר בו.
"הגיע הזמן להציג אותך בפני בעלי," אני אומרת לג'ונתן, אוחזת בידו ומובילה אותו לקומת הVIP.
"תראו תראו מי פה," אומרת נטלי בלגלוג, "אין לך גבולות. לעמוד מול בעלך עם המאהב שלך."
"למקרה שקיינון לא העביר לכם את המסר," אני אומרת לה למרות שאין לי ספק שהוא ציטט את מילותיי במדוייק, "אחזור על כך שאיני חייבת הסבר לאף אחד מכם. היחיד שאני כן חייבת לו הסבר זה קרטר."
אני נעמדת מול קרטר שמנסה לא להראות לי כמה הוא מתרשם ממה שאני לובשת, ומה זה עושה לו.
"ג'ונתן, תכיר זה קרטר ג'ורדן בעלי," אני מסמנת בידי לעברו של קרטר, "תציג את עצמך," אני מבקשת מג'ונתן.
ג'ונתן מושיט יד לקרטר, שמעיף מבט קר על ידו המושטת, אבל משאיר את ידו בכיסו. כמה אני גאה בג'ונתן שמשאיר את ידו באוויר, ולא מתרשם מהסרוב של קרטר. הוא בהחלט התבגר.
"תרשה לי להציג את עצמי. אני ג'ונתן בדמינטון, אחיה התאום של ג'וי. חזרתי לפני שעתיים משהות ארוכה בפריז לרגל לימודיי באוניברסיטת סורבון, ולכן לא היה לי הכבוד להכיר אותך. נעים לי מאד." רק כאשר ג'ונתן מסיים, הוא את מחזיר את ידו לכיסו. אני מאמינה שלא יוציא אותה משם עד שנרד.
"מי מכם שלא הבין, ה'מאהב' שלי הוא אחי הגדול שנולד עשר דקות לפניי. מיום שהיכרתם אותי אתם מחפשים לתפוס אותי בוגדת, זה לא יקרה. הנאמנות שלי לקרטר מוחלטת. כל עוד הוא ירצה להיות איתי, אני רק שלו."
"אני עייף. הג'ט לג מתחיל להשפיע עליי," אומר לי ג'ונתן.
"אני אסיע אותו לבית של אימא שלנו, ואסע משם לבית," אני אומרת לקרטר, נמנעת מלומר את המילה 'הביתה.'
"את לא רוצה להישאר לישון אצל אימך?" הוא שואל אותי בשקט, הרחק מאוזניהם של חבריו. אין טיפת רגש בקולו.
"זה מה שאתה רוצה?" אני שואלת אותו.
"תעשי מה שאת רוצה," הוא עונה.
אני לא מגיבה, ומחליטה לא להחליט. אעשה מה שירגיש לי נכון באותו רגע.
אנחנו נוסעים לדירה של אימא. אני רואה את המתח על פניו של ג'ונתן. שלא כהרגלי אני נותנת לו להתמודד עם הרגשות שלו בעצמו. תגובתו של קרטר מהדהדת במוחי ללא הפסק. עכשיו הזמן שלי לטפל בעצמי ובלב שלי. ג'ונתן חייב ללמוד להתמודד עם חייו והבחירות שלו בעצמו.
"אני פוחד," הוא אומר כשאני מגיע לבניין, "תבואי איתי?" הוא שואל, ופתאום הוא נראה בעיניי כמו ילד קטן.
"בטח," אני עונה לו, כאילו אין דבר מובן מאליו מזה.
אני נכנסת לחניון של הבניין, מחנה בחניה הנוספת של אימא ויוצאת מהג'יפ.
"אני יודעת שאתה עייף, אבל אל תרדם לי," אני מתלוצצת איתו, "אל תשכח שאני עוד צריכה להגיע היום לבית בלונג איילנד."
בחוסר רצון מופגן הוא יוצא מהג'יפ. אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב לשפת הגוף שלו. אני לא אתן לו לסחוט אותי ריגשית. הימים האלה נגמרו. אני פותחת את הדלת האחורית ומוציאה מזוודה אחת, וממתינה שהוא יוציא את השתיים האחרות.
הבניין הזה מוכר לי ככף ידי, אני מתעלמת מהצעדים המהססים שלו, וניגשת להזמין את המעלית.
"מאמא אנחנו בבית," אני קוראת כשאני פותחת את הדלת.
אימא ממהרת לחבק אותי, אחר כך ניגשת ומחבקת את ג'ונתן בחום. הוא מניח את ראשו על כתפה ודמעות זולגות מעיניו. "את סולחת לי מאמא?" הוא שואל בקול חנוק.
"אתה פה, לא?" היא עונה ובכך שוברת את הקרח.
"בוא אני אראה לך את החדר שלך," אומרת אימא לג'ונתן, "אני מניחה שאתה מאד עייף. ההפרש באזורי הזמן בהחלט לא פשוט."
אני ממתינה בזמן ששניהם עולים לקומת חדרי השינה. זה הזמן שלהם, ואין לי כוונה להתערב.
"הוא נשכב על המיטה כמו שהוא, ונרדם," משתפת אותי אימא שחוזרת אליי.
"תלכי גם את לישון, כבר די מאוחר. אני אסע לבית," אני אומרת לאימא.
"אני רוצה שתדעי שאת כל העולם שלי," אומרת לי אימא כשאני עומדת לצאת, "וזה לא ישתנה אף פעם." אני שמחה שג'ונתן לא שומע את דבריה.
אני נמנעת לומר לה שאין זה נכון לומר זאת. אולי, כי אני זקוקה לשמוע את המילים האלה כעת.
"גם את עבורי," אני עונה לה.
"הבעל שלך, הוא צריך להיות העולם שלך," היא אומרת לי.
"ומה זה קשור למה שאני מרגישה כלפייך?" אני שואלת, ומרגישה בתוכי שאני קופאת מהמילים שלה. לו רק ידעה כמה הן רחוקות ממציאות חיי. לו ראתה איזו רוח קרה נשבה ממנו לעברי.
ובכל זאת אני נוסעת לבית שלו.
אני חשה הקלה כשאני רואה שהמרצדס שלו לא חונה במוסך.
כאשר עליתי לקומת הVIP ראיתי סביב לשולחן נשים שאינני מכירה. אני מכירה נשים כמוהן היטב. הן מאלה שמחפשות את קרבתם של גברים עשירים. אני אפילו לא רוצה לחשוב מי מהן הטעם שלו. הלב שלי שרוט מספיק.
אני עולה לחדר השינה, נכנסת לשטוף את עצמי במהירות, לובשת חולצת טריקו קצרה ותחתונים ונכנסת למיטה. ברור לי שהלילה הוא לא יחפש לגעת בי, ואולי זה לא יקרה יותר אף פעם. עם המחשבה הזאת אני נרדמת.
השעון המעורר מעיר אותי כרגיל בחמש וחצי. אני קמה בזריזות, מעיפה מבט על המיטה ורואה שקרטר ישן. אין לי מושג מתי הוא חזר.
אני פושטת מעליי את החולצה איתה ישנתי, בעודי ניגשת להתרענן בשירותים. כבר לא איכפת לי מה הוא יאמר. אין לי זמן למשחקים כעת.
קמתי עם מצב רוח לוחמני. יש לי תחושת בטן שלג'ונתן יהיה מה לומר על השהות בבית אימא. אני לא מתכוונת לתת לו במה.
אני תוהה האם הוא יטריח את עצמו להגיע לריידר, לביקור אצל סאם שהציע לו משרה מפתה. אין ספק שאף אחד לא יציע לו תפקיד כזה יום אחרי שיעבור את הבחינות לקבלת רישיון עריכת הדין שלו.
'האם הוא מעריך זאת? אין לי מושג.'
העובדה ששוב נפלתי לסיפורים של קיינון על כך שג'וי בוגדת בי מטרידה אותי. רק אחרי שהיא הלכה התעמתתי איתו. "אז מה קיינון, איך זה מרגיש שעוד פעם נכשלת להוכיח לי את דבר בגידתה של ג'וי? טוב, אתה לא אשם," אני ממשיך בציניות, "איך יכולת לדעת שיש לה אח תאום? אני מודה שהם נראים מאד שונים, לא רק בגלל העובדה שהם בן ובת, אבל עדיין אפשר להבחין בדימיון ביניהם.
אני מקווה שאתה לא חושב שהוא שיקר אותי, ושהייתי צריך לבקש ממנו את רישיון הנהיגה שלו שיוכיח שהוא אכן מי שהוא. אני מציע שתרד לשאול את החברים שלהם אם הוא באמת התאום שלה."
"אתה בעצמך אומר שלא יכולתי לדעת על דבר קיומו של התאום," הוא עונה לי לא מרוצה. ברור לי שהוא לא יודה בטעותו, ובטח שלא יתנצל.
"הגיע הזמן שאתה תדאג ליחסים שלך עם נטלי," אני אומר לו למורת רוח, שכן אני יודע שהוא מבחינתו לא חושב שיש לו כאלה.
*
"אני לא מבין אותך קיינון, לא שזה ענייני, אבל נראה לי שאתה לא סגור על כך שאתה רוצה או שלא, להיות עם נטלי. כמובן שאותי זה לא מטריד, אבל נראה לי שאין זה הוגן כלפיה," אמרתי לו באחת השיחות האישיות בינינו.
"מה אתה מגן עליה. אתה מבין שאם הייתי באמת מאוהב בה, הייתי נוהג כלפיה באופן שונה?" הוא עונה לי.
"אני יודע, רק נראה לי שהיא לא מבינה זאת. כשהחברים נפגשים, היא תמיד באה איתך," אני אומר. כמובן שאני לא רוצה לומר לו ישירות שאני פשוט לא סובל אותה. היא אישה רדודה, ולא חכמה, ואני מתפלא איך גבר חכם ואיכותי כמוהו נמצא איתה.
"זה בדיוק העניין. שכשאנחנו נפגשים עם חברים, אין בעיה לי שהיא תבוא. אבל כשמדובר בפגישה אחד מול אחת, שם אני לא מעוניין בה," הוא עונה.
אני מנסה לעקוב אחרי ההיגיון שלו, אבל לא מצליח.
את הנשים שהייתי איתן אף פעם לא הבאתי למפגשי החברים. אולי זה מה שלא מסתדר להם בקשר שלי עם ג'וי.
*
אני לא ממהר לחזור הביתה. אולי כי איני רוצה לדעת מה ג'וי החליטה לעשות. האם זה היה הדבר הנכון לעשות? אני יודע שלא.
כשאני חוזר אני רואה שהג'יפ שלה כאן. אני נוגע במכסה המנוע והוא קר, מה שמעיד על כך שהיא באה מזמן. אני מעיף מבט לשעון שלי ונדהם לראות שכעת אחת וחצי בלילה. מה הפלא שהיא חושבת שאני שוכב עם נשים אחרות?
אני משתדל לא להעיר אותה כשאני נכנס למיטה. אני רואה שהיא ישנה בחולצה ותחתונים שלא כהרגלה, כאילו הרגישה שהיא תישן הלילה לבד.
בבוקר כשהיא מתעוררת מהשעון המעורר, אני מעמיד פנים שאני ישן. אבל כשהיא קמה, אני פוקח את עיניי, ורואה שהיא מסירה מעליה את החולצה ונכנסת להתרענן בחדר האמבטיה.
כשהיא מסיימת להתרוקן ולצחצח את שיניה, היא פונה לכיוון חדר הארונות שלה. היא ערומה בפלג גופה העליון. תוך דקות ספורות היא יוצאת ממנו לבושה בשמלה שחורה צמודה, אוחזת בידה את התיק עם המחשב שלה.
במשך כל אותו הזמן היא לא מזכה אותי אפילו במבט אחד. מבחינתה, אני אוויר. אני מרגיש דקירה בלב, ומבין שזה דווקא מפריע לי.
אחרי שאני שומע אותה עוזבת, אני מושיט יד כדי לחייג לריי רובינס. אני זקוק לאוזן קשבת, אבל משהו מונע ממנו לעשות זאת. אולי ההבנה שזה מה שריי עבורי, אוזן קשבת. הוא לא אמור לפתור את הבעיות שלי, זה התפקיד שלי עם עצמי.
אני יורד למטבח וניגש להכין לעצמי כוס קפה. דזירה מגיחה פתאום משום מקום. "תשב מר ג'ורדן, אני אגיש לך קפה."
אני מרגיש פתאום לא בנוח. 'איך הגעתי למצב שאפילו קפה אני לא מכין לבד?'
"אני מאמין שאני מסוגל לשים טבלית במכונת הקפה, לבדוק שיש מים במיכל וללחוץ על הכפתור. ורגע, שכחתי לציין שצריך לשים ספל אליו ימזג הקפה."
“אתה לא מרוצה מהתפקוד שלנו?" היא שואלת בהיסוס.
“את טועה," אני מרגיע אותה מייד, "אני מאד מרוצה מכולכם. את צריכה להבין שכאשר התחלתי להעסיק אתכם הייתי גבר רווק שהירבה להיות מחוץ לבית. המצב השתנה. היום אני גבר נשוי שחולק את חייו עם אישה. את יודעת שמעולם לא גרתי עם מישהי. זו דרך שהיה עליי לעבור כדי להסתגל לשינוי כל כך משמעותי בחיי."
אני עוצר את דבריי ותוהה מדוע אני משתף אותה במה שעובר עליי, ומדוע אינני יכול לדבר על כך עם ג'וי.
"אולי אני יכולה לבקש ממך שאישתך תתן לנו לעזור לה? היא קונה את האוכל שלה לבד, ומכינה לעצמה את הארוחות." דזירה מביטה בי בהיסוס, לא בטוחה אם חצתה את הגבול.
אני המום ממה שהיא מספרת לי. כואב לי לשמוע שהיא באמת לא רוצה לקחת ממני כלום, למרות שתפקידי לספק לה את כל מחסורה.
"היא שיתפה אותנו בסיפור חייה," היא תופסת אומץ וממשיכה לדבר, "בעובדה שכאשר נפרדו הוריה כשהייתה בת עשר, והיא נשארה לגור עם אביה, היא נדרשה לדאוג לעצמה, וכך היא רגילה. אני אשמח אם היא תתן לנו לטפל בעניניה. היא עובדת כל כך קשה."
כל מילה שהיא מספרת לי מכאיבה לי יותר. 'איך זה שאני לא יודע דבר ממה שעבר עליה ועיצב אותה למי שהיא היום? ואיך זה שלמרות שאביה התייחס אליה כך, היא עדיין הסכימה להקריב את עצמה למענו?'
"אני אדבר איתה. כפי שהבנת, גם אישתי צריכה ללמוד שזה בסדר לתת לאחרים לעזור לה."
"דזירה!" לוחשת לה טופסי.
"אני לא מדברת עליה רעה," עונה לה מייד דזירה, "את יודעת שכולנו מוכנים לעשות הכל למענה. היא אישה מדהימה. כל בוקר היא מכינה דברי מאפה, לוקחת חלק איתה ואת השאר משאירה לעובדי הבית לארוחת הבוקר."
"נשאר משהו מהמאפים של הבוקר?" אני שואל.
דזירה נכנסת למזווה, וחוזרת עם מגש עמוס במאפים. היא מניחה אותו לפניי. "אני יכול לטעום מהם?" אני שואל ומביט על הסוגים השונים.
אני טועם מאפין בטעם אוכמניות. טעמו עדין, לא מתוק מידי, ומלא בפירות. אני עוצם את עיניי ונהנה מכל נגיסה. "היא בהחלט יודעת לאפות האישה שלי," אני אומר להם בהנאה.
אני לא מתאפק וטועם גם מעוגיות הקוואקר עם פתיתי השוקולד.
אומרים שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו. הלב שלי בהחלט מגיב לטעמים הנימוחים בפי.
אני כל כך נהנה שאיני שם לב לשעה. כדאי שאלך להתארגן, כדי שלא אאחר לעבודה.
אני נכנס לחדר העבודה שלי לקחת את התיק שלי. הנייד שלי, שמונח על השולחן מסמן שיש לי הודעה.
גידאון בקהאם:
אשמח להפגש איתך היום במשרדי ריידר.
ג.ב.
אני בודק את לוח הזמנים שלי. לשמחתי הפגישה הראשונה שלי היום מתחילה בשעה אחת עשרה וחצי, ואין שום בקשה לישיבת הנהלה. מה שכן מפריע לי היא העובדה שיש לי פגישה אחרונה בשמונה בערב.
אני שולח הודעה לקמילה.
קרטר ג'ורדן:
שעות העבודה שלי הן מתשע עד חמש.
אני מבקש לא לקבוע לי יותר פגישות מעבר לשעות אלה,
מה גם שאין לי בעיה להתחיל את הפגישה הראשונה בשעה תשע וחצי.
יש לי הבוקר פגישה מחוץ למשרד, ולכן אאחר.
אגיע למשרד בסביבות אחת עשרה.
ק.ג'.
ברור לי שלא אתן לגידאון את תיק ההשקעות שלי. הוא חברי הטוב, וזו בדיוק הסיבה. אני מאמין שאין לערבב חברות עם עסקים.
אבל לא רק. אני שומר בקנאות על פרטיותי, ואין לי כוונה לשתף אותו בהון שיש לי. הוא מעריך שאני גבר עשיר. לו ידע כמה באמת צברתי, הוא היה נופל מהכיסא. אני מניח שהוא חושב שזה כסף שקיבלתי מאבי. אין לי כוונה להסביר לו שאת הוני רכשתי במו ידיי.
ובכל זאת, אני מחליט להיפגש איתו. אני מכיר אותו ויודע שהוא לא ירפה ממני עד שזה יקרה. אני כבר אמצא דרך לסרב לו.
אני מביט על עצמי במראה במבואה. הדמות שנשקפת ממנה מצביעה על איש עסקים עשיר. זה בדיוק מה שאני רוצה שהוא יראה כשאכנס למשרד שלו.
אני מתקשר לגידאון. "יש לי שעתיים פנויות הבוקר, מתאים לך להיפגש?" אני שואל.
"בשבילך אני אפנה את הזמן," הוא אומר בטון רב חשיבות, אבל מייד צוחק. "אני ממתין לך. אני אתקשר לשומר בכניסה שיסדר לך מקום חניה בחניון של המגדל."
כעבור כשעה אני נכנס לחניון של מגדל ריידר. השומר מקבל את פניי בסבר פנים יפות ומגיש לי את אישור החניה, בדיוק כי שהבטיח גידאון. אני גולש בנסיעה איטית לתוך החניון. בזווית עיני אני רואה את הג'יפ השחור הכה מוכר לי, חונה בחניה של הנהלת ריידר.
הלב שלי מחסיר פעימה. 'את פה,' אני לוחש.
