**רחלי**
"בבקשה רחלי תני לי את שולחן 14," מבקשת מעין, "אני יודעת שזה לא האזור שלי, אבל תראי מי התיישב שם." היא תולה בי מבט מתחנן, כזה שתמיד גורם לי לתת לה כל מה שהיא רוצה, והיא יודעת זאת.
אני מעיפה מבט לראות מדוע חשוב לה לשרת דווקא את השולחן הפינתי ההוא, בטוחה שאראה איזו אישיות מוכרת. מעין מכירה את כולם בשמות, ומעריצה בסתר חצי מהם. אני מופתעת לראות חמישה גברים לא מוכרים, אני לא אודה בפניה אבל הם נראים מעולה.
"שלך," אני אומרת לה ונאנחת. אני יודעת שדלית תכעס עלי ולכן מוסיפה: "זה יעלה לך בשני שולחנות. מה שהוגן הוגן."
מעין יודעת שאני צודקת, והסיבה היחידה שנעתרתי לה היא שהיא חברתי הטובה ביותר ושותפתי לדירה. גם דלית מסכימה, מאותה סיבה עצמה. שתינו יודעות שהיא לא מלצרית מצטיינת, אבל מאד אהובה על ידי הלקוחות. מצד שני אני לא מלצרית בכלל, ומעולם לא הייתי, כך שאני מתייחסת אליה בסלחנות.
אני רואה שהיא ממהרת ללכת לשולחן, טיפה מענטזת ואני צוחקת לעצמי. כמה פעמים אני עוד יכולה לחזור על זה בפניה. היא נראית מושלמת כמו שהיא, בלי איפור, בלי תוספות. לכל מקום שהיא באה, מיד מבחינים בה. אבל היא בשלה, מעטנזת.
מעין מוסרת לשולחן "שלה" את התפריטים, והם מבקשים שתתן להם כמה דקות. "מעיני, בבקשה תבדקי מה עם הלקוחות האחרים שלך," אני מבקשת ממנה, בשעה שאני צופה ביד מתרוממת מהכיוון השני.
כל שעה עגולה אני נוהגת לעשות סבב בין השולחנות, לראות שהם מטופלים כראוי. אני מעיפה מבט לעבר השעון. השעה עשר בדיוק. לכן אני עוזבת את עמדת אחראי המשמרת ומתחילה לטייל בין השולחנות.
אני מגיעה לשולחן מספר 14. אחד הגברים סוקר אותי מכף רגל עד ראש. עומד לי על קצה הלשון לשאול אותו מה הציון שהוא נותן לי, אבל אני רק מחייכת בנימוס ושואלת: "הכל בסדר?"
"אני רוצה רק את מעין," הוא עונה לי.
"אין בעיה, אמסור לה שאתם מוכן להזמין. יש מישהו שרוצה להזמין, או כולכם מחכים למעין."
"נחכה, רק שתזדרז, לא הבאנו שקי שינה."
"נו באמת. בואו נזמין," אומר אחד מהם. יש לו קול עמוק ונעים, עם שרידי מבטא זר. את המבטא הזה אני מכירה היטב, גם לי יש אותו, בקיצור אמריקאי.
אני ניגשת לעמוד לידו ושואלת: "מה אפשר להזמין לך?"
"משהו קר," הוא עונה.
"קר כמו קפה קר, או כמו מילקשייק, או שייק פירות, או אולי קר כמו בירה?" אני פורשת בפניו את האפשרויות.
"שייק פירות נשמע טוב," הוא אומר ולא מזכה אותי במבט אחד.
הוא די מכעיס אתי, אבל כיוון שהוא עדיין קורא את התפריט אני ממשיכה: "תות בננה, אננס מנגו בננה, מנגו קיוי.."
"הפירות טריים?" הוא שואל.
"בוודאי," אני עונה לה.
"תביאי את זה עם האננס."
"זה לא בסדר שאת נדחפת," פונה אלי שוב הגבר שרוצה את מעין.
"אם אתה דואג לטיפים, אני מבטיחה לך שהשולחן הזה שייך למעין. אני אחראית משמרת ולא מתחלקת איתה בטיפים."
אני מוסרת את ההזמנה למעין ומבקשת שתדאג לבצע אותה ולקחת את ההזמנות מאחרים. אני חוזרת לעמדתי ובודקת עם המלצרים האחרים אם הכל בסדר. אני שומעת את צחוקה המתגלגל של מעין, וחושבת לעצמי "היא שוב מפלרטטת עם הלקוחות." אני מעיפה מבט לעבר שולחן 14 ורואה שהגבר שהזמין את השייק נועץ בי מבט. אני משפילה מבט לראות אולי משהו לא בסדר עם החולצה שלי, אבל הכל בסדר.
אני מביטה בו ושואלת: "מה?". הוא מראה לי שהשולחן שלפניו ריק.
"מעין," אני ניגשת אליה, "מה קורה לך, מה עם שולחן 14? יש שם הזמנה אחת לשייק שלא בוצעה, וצריך לברר עם השאר."
"טוב אל תכעסי עלי," היא אומרת לי בקול מתחנחן. עכשיו אתם מבינים למה אמרתי שהיא לא מלצרית מי יודע מה?
אחרי הסיבוב של אחת עשרה שהיה קצר הפעם, אני יוצאת להפסקה. "אני הולכת לעשן," אני אומרת, למרות שכולם יודעים שאני לא. אני יורדת לחוף, חולצת את סנדלי והולכת לאורכו. אני מתמכרת לרחש הגלים. הם מזכירים לי את החופשות המשפחתיות שלנו בסן דייגו. היינו נוסעים בקרוון מביתנו בסנטה ברברה לחוף האוקיינוס, והולכים לגלוש. אני משכשכת את רגלי במים, ומתמסרת לבריזה ולריח של הים.
"זה לא חוקי שאת מסתובבת לבד," אומר לי בעל הקול העמוק. הוא פוסע עכשיו לצידי ומתאים את פסיעותיו לקצב פסיעותי.
*קובי*
המוות הכל כך מיותר של ג'וש ערער אותי לגמרי. בזמן שכולם חסכו כסף לטיול הגדול של הצבא, אני נעניתי להצעה להתגייס לשרות החשאי. הם אפשרו לי ללמוד באופן חלקי, ובתמורה הייתי צריך להיות זמין לפי קריאתם לפעולות שאיני יכול לדבר עליהם.
אנחנו מתוכננים לצאת לפנות בוקר למבצע מאד מסובך. ברור לנו שלישון נתקשה הלילה. לכן החבר'ה מציעים שנרד למסעדה ליד הים ונשתה משהו, כמובן לא בירה או משקה חריף אחר. לעידו יש חברה אבל הלילה הוא לא רוצה להיות איתה, לגיא יש הרבה יזיזות, לגבי מושיקו ויוסי אינני מעודכן.
אנחנו בוחרים בשולחן 14. מעין, המלצרית שמשרתת אותנו היום נראית לא רע, אבל אני ממש לא במצב רוח לפלרטוט. היא מתקרבת בעינטוז, ואני יודע שהיא ממש לא בשבילי. אנחנו מבקשים שתתן לנו לעיין בתפריט ותחזור, אבל היא לא חוזרת. במקום מגיעה רחלי. יש לה מעט מבטא זר, כזה שאני מכיר, אמריקאי. יש בה משהו שמסעיר אותי. אני לא יכול להסביר את זה לעצמי. הרבה זמן לא התעוררתי כך ממישהי. אני מגניב לעברה מבטים. השדה הזו עסוקה כל הזמן. נראה שהיא עובדת קשה יותר מהמלצרית. היא קולטת הכל. היא תופס אותי נועץ בה מבט ושואלת אותי ללא קול: "מה?". אני מאלתר מיד ומראה לה שהשייק לא הגיע אלי, בתקווה שהיא תגיש לי אותו בעצמה. אני מתאכזב לראות שהוא מגיע אליה בידי מעין.
אני יודע שאני לא יכול ככה סתם לגשת אליה, ומחליט שאפנה אליה כאשר נעזוב. לשמחתי היא אומרת "אני הולכת לעשן." אני מגלה שזה היה רק קוד כזה שאומר שהיא יוצאת להפסקה. אני רואה אותה הולכת לאורך החוף, ואין סיגריה בידה.
"זה לא חוקי שאת מסתובבת לבד," אני אומר לה וצועד לידה. אני מנסה להתאים את צעדי לצעדיה. זה ממש לא קל לי כי גובהי מטר שמונים ושבע ורגלי ארוכות, ואילו היא קטנה כזו.
'"אז מה החבר שלך לא דואג לך שאת הולכת לבד?" אני שואל אותה.
"חברה שלך לא מוטרדת מזה שאתה מדבר עם בנות אחרות?" היא עונה לי.
"זה עדיין לא עונה לי על שאלתי," אני עונה לה. "אני יכול לקבל סיגריה, אני מבין שיצאת להפסקת עישון," אני מתגרה בה.
"אני לא מעשנת, ובחיים לא יהיה לי חבר שמעשן," היא עונה לי, "לא מסוגלת להתנשק עם מאפרה."
אני כבר לא מחכה לתשובה שלה בקשר לחבר. אני נעמד מלה, מסתכל לתוך עיניה, רואה את המבט שלה ומקבל את התשובה. "אז אין לך חבר," אני לוחש לה, "איזה מזל שאני לא מעשן." אני מושיט יד לעברה מלטף את פניה. אני מצמצם את הרווח בינינו ומרפרף בשפתי על שפתיה. זה נעים לי כל כך. עכשיו אני כבר לא שולט בעצמי וכובש אותה בנשיקה סוערת
כאשר שפתינו מתנתקות היא אומרת לי בשקט: "אמרתי לך שזה טעים יותר בלי סיגריות."
היא מעיפה מבט על השעה ואומרת לי בצער: "אני חייבת לחזור."
"אני חייב את מספר הטלפון שלך," אני אומר לה ולוקח ממנה את הטלפון ומחייג לשלי. אני שומר את מספר הטלפון שלה תחת השם "מיי לאב." "עכשיו תורך לשמור," אני אומר לה.
**רחלי**
"היה נחמד אם היית אומר לי איך קוראים לך," אני אומרת לו.
"נולדתי ג'ייקוב, כאן קוראים לי קובי, את יכולה לקרוא לי מיי לאב." וכך בדיוק אני עושה.
"אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לי, "מתי את מסיימת הלילה?"
"אתה נשוי?" אני יורה מיד.
"רק התנשקנו, את כבר רוצה שנתחתן?" הוא שואל.
"הלילה אני מסיימת בחצות וחצי, כיוון שהבוס פה והוא סוגר," אני עונה לו.
"אם כך נפגש בחצות וחצי. בכל מצב אחר הייתי הולך איתך חזרה מחובק, אבל תסלחי לי שלא הלילה." אני לא מבינה את מהות דבריו אבל חומקת חזרה לעמדה שלי וממשיכה לעבוד.
בחצות וחצי ודקה, אני יוצאת החוצה וג'קוב מחכה לי על אופנוע גדול. הוא מושיט לי יד, עוזר לי לעלות ואומר לי: "יש לי רק שעתיים, נלך אליך? אני רוצה להיות איתך לבד."
"אתה טועה לגבי," אני עונה לו, "סקס לא יהיה לך ממני הלילה, ואני גרה עם שותפה, שנכון שהיא עובדת במסעדה עד שלוש בבוקר."
"את הכתובת," הוא מבקש ומסיע אותי הביתה.
"לפני הכל, ולפני שאני אומר לך שהתאהבתי בך מעל הראש, אני חייב שתדעי שאני לא יכול לדבר איתך על העבודה שלי, שאני נעלם לזמן לא ידוע, אבל תמיד אחזור אליך. בתמורה אני מבקש שתהיה רק שלי."
אני מסתכלת עליו, מנסה לעכל את דבריו.
"השרות החשאי," הוא מתרצה ואומר לי, "ויותר לא אוכל לאמר לך, בבקשה על תשאלי מיי לאב."
אני מסתכלת בעיניו, ויודעת שהוא לא משקר לי. אני פושטת את בגדי ונכנסת למיטה.
"הלילה אני רוצה רק לחבק אותך, אני חייב להשאר עירני. אמרתי לך עוד שעתיים אני חייב לעוף מכאן."
הוא אוסף אותי לחיבוק, ומנשק אותי נשיקות קטנות ומטריפות, ומצליח להרדים אותי. אני מתעוררת מאושרת ומגלה שהמיטה ריקה. על הכר שלו יש פתק. "מבקש שתחכי לי מיי לאב."
*קובי*
לראשונה בחיי אני עושה מה שתמיד התנערתי ממנו. אני ניגש לגלית הפקידה ומפקיד בידה מעטפה. "אם יקרה לי משהו," אני אומר לה ומרגיש את ליבי הולם, "תמסרי למיי לאב את המעטפה." אני מסביר לה שבתוכה על גבי המעטפה הפנימית, יש את הפרטים שלה."
גלית מסתכלת עלי במבט עצוב. "אני מתכוון לחזור," אני אומר לה, "תאמיני לי שהיא שווה את זה."
עכשיו גלית מחייכת אלי. "תשמור כל עצמך ילד," היא אומרת לי למרות שאני מבוגר ממנה.
"וגלית," אני אומר לה לפני שאני יוצא, "את לא מספר לאף אחד שהפקדתי את המעטפה בידיך."
היא נדה הראשה, לוקחת אותה ומתייקת אותה במקום המיועד ל"צוואה אחרונה."
**רחלי**
אני עומדת למות כאשר אני רואה את שני הגברים החסונים האלה מתקרבים אלי.
אני מנידה בראשה לצדדים. "לא!" אני צועקת, וכולם מסתכלים עלי.
אחד מהם נכנס מאחורי הדלפק. "זה בסדר ילדה," הוא אומר ומניח עלי יד מנחמת.
"זה לא," אני צועקת, "אני לא יכולה לנשום."
"אני מנסה לאמר לך שהוא חי. אמנם פצוע, אבל חי, והוא יהיה בסדר." הוא מציג בפני את התעודה שלו כאיש השרות, ומבקש שאצטרף אליו.
הם מסיעים אותי ליעד לא ידוע, ומתי שהוא מוחשכים פתאום החלונות ואני לא רואה דבר. אנחנו מגיעים, ואני מובלת לתחקיר בטחוני. מהר מאד הם מבינים ששרתתי במודיעין, ויש לי את הסווג הבטחוני הגבוה ביותר. אנחנו הולכים לאורך מסדרונות מוארים באור פלורוסנט, ופתאום הם נעצרים.
"הוא מחכה לך," הם אומרים. "הכרטיס בידך יפתח בפניך את הדלתות." אני ממהרת להשתמש בו ורצה דרך שלוש דלתות עד שאני מגיע אליו.
האהוב שלי מתרומם מעט, חבוש בזרועו ואוסף אותי לחיבוק.
"היו לי כאלו תכניות גדולות לט"ו באב מיי לאב. לא ציפיתי שאבלה את היום איתך במיטה כאן."
רק עכשיו אני שמה לב לבלונים שמעטרים את המיטה שלו, אני חולצת את נעלי ומתגנבת למיטתו. אני מניחה את ראשי על חזהו, אחרי שאני מוודאת שאפשר, ונרדמת מיד.
*קובי*
קיימתי את הבטחתי לרחלי שאחזור. אמנם לקחו לי ארבעה חודשים להחלים, אבל היתרון היה שרחלי היתה איתי כמעט כל הזמן. בזמן שלא היתה, היא הגישה את עבודות הגמר, ודאגה לרשום אותי ללימודי המשך באוניברסיטה בסן דייגו. טוב, לפחות ככה היא תדע איפה אני נמצא. היא שכרה לנו בית שמשקיף על האוקיינוס, ונרשמה לקבוצה של גולשות.
אה, כמעט שכחתי. בט"ו באב אמרתי למיי לאב שאני רוצה להתחתן איתה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהאישפוז, היה לקנות לה טבעת משובצת יהלומים, כדי שהעולם כולו ידע שהיא שלי.
והיום ט"ו באב, שנה אחרי, לחוף האוקיינוס השקט, מעט לפני השקיעה, אני עומד לשאת את מיי לאב לאישה, ואני מתרגש בטרוף.
ב.א.
מאמינה באהבה
7.8.2017