אני פונה לעבר החדר שלי ונעצר מול השלט שתלוי על הקיר מימין לדלת-
מר קרטר ג'ורדן, סגן נשיא
אני נכנס לחדרי וחושב כמה המילים האלה מעוררות כבוד כלפיי, וכמה אני לא מרגיש מחובר אליהן. אני איש עבודה, אמנם שייך להנהלת החברה, אבל בעיקר לא מרגיש באמת שהיא שייכת לי.
הייתי מסתפק בחדר עם שולחן גדול ומערכת מחשבים משוכללת, וזהו. בלי מזכירה צמודה, בלי עובדים שרוצים לרצות אותי כל הזמן, בלי האחיות שלי, שאמנם אני מאד אוהב אותן, אבל הן לא באמת מועילות לעסק.
אני מביט על הלשכה המפוארת שהוקמה עבורי, ומרגיש בה פתאום כל כך זר.
יש במוחי מלא רעיונות שלו היה לי זמן הייתי רוצה לפתח אותם. בענן שלי שמורות טיוטות לעשר חברות סטארט אפ שהייתי רוצה להקים, אבל הנאמנות שלי למשפחתי מנעו זאת ממני.
אני יושב ומהרהר בשיחה עם אבי. מאז שהחתונה נכפתה עליי, לא התעמתתי איתו בשום דבר הקשור לחיי הפרטיים. אין ספק שנוצר ביננו מרחק גדול מאז ההחלטה הבלתי מובנת שלו.
אני מגלגל במוחי את המילים שאמרתי לו בלי לחשוב. "אתה זה שקבעת שאני צריך להקים משפחה משלי. אם כך תן לי לנהל אותה כמיטב הבנתי."
אני חי עם ג'וי יחד תקופה לא קצרה, ועדיין איני יודע עליה דבר. לא בגלל שהיא מסתירה ממני, אלא כי מעולם לא התעניינתי בה באמת. אני תולה את האשם באבי, ובכעס שלי כלפיו, אבל אם להודות על האמת, אני לא מתפלא שהיא לא משתפת אותי בכלום.
היא יודעת שאני גבר עשיר. גם אם לא חקרה אודותיי, היא לא צריכה להיות גאונה גדולה כדי להבין שאחד שמתחזק בית גדול כמו שלי, ונוהג ברכב כמו שלי, הוא בעל אמצעים. מה אם כן גרם לה לנטוש את הדבר שהיא אוהבת לעשות, והוא עיצוב תכשיטים, ולמצוא משרה כשכירה, משרה שדורשת ממנה להתחיל לעבוד בשעת בוקר מוקדמת כל כך?
אני חושב על כך שעד היום לא שמעתי ממנה אף בקשה לכסף. נכון שאני מממן את קורת הגג מעל ראשה, מחזיק עובדים שיבצעו את כל עבודות הבית, ודואג שהמקרר תמיד יהיה מלא, אבל ישנם עוד דברים שלשם רכישתם יש צורך בכסף.
האם היא עובדת כי חשוב לה להוכיח לי שהיא יכולה להסתדר בלי ההון שלי, או כי היא זקוקה לכסף ולא רוצה לבקש ממני דבר?
אבל השאלה הגדולה מכולן, היא מדוע אני לא מסוגל לשבת ולדבר איתה שיחה גלויה.
במקום לקרוא את המיילים של העבודה אני נכנס לענן הפרטי שלי ובוחן את הטיוטות שלי. אני חייב להעסיק את המוח שלי כעת במה שיגרום לי לשכוח מהמחשבות שלי.
נקישה על הדלת מחזירה אותי למציאות.
אני לא שואל מי זה. מה זה משנה בעצם. "הכנס," אני אומר בלית ברירה.
קמילה, מזכירתי החדשה, נכנסת עם כוס קפה וצלוחית עם עוגיות שוקולד נימוחות מצופות באבקת סוכר. אני תוהה מהיכן היא יודעת איך אני אוהב לשתות את הקפה, ואיזה עוגיות אני הן המעודפות עליי. האם המזכירה שעזבה במפתיע רשמה לה זאת בדף ההוראות של המזכירות?
אני מודה לה, והיא יוצאת מייד החוצה.
אני מניח את המחשב בצד, מכניס עוגיה לפי ואוחז בספל הקפה שמריח מאבקת הקינמון שפוזרה עליו.
אני שקועי בעולמי כאשר מתקבלת התראה על מסרון. אני מסתכל על המחשב שאליו מחובר הטלפון הנייד שלי ומופתע לראות שיש לי הודעה מג'וי.
ג'וי ג'ורדן:
אני מבקשת ליידע אותך שאחזור היום מאוחר,
כיוון שחברתי חוגגת יום הולדת.
ג'וי
'יפה מצידך שאת טורחת להודיע לי,' אני ממלמל, 'לפחות את זוכרת שאני קיים. אז מסתבר שאין צורך שאקדים לחזור היום.
אני מתעוררת בבוקר בבית של אימא. מתעוררת זאת לא בדיוק ההגדרה, כיוון שלא בדיוק ישנתי הלילה. למרות שלא באמת קורה משהו ביני לבין קרטר, אני רגילה לנוכחותו במיטה לידי, לנשימתו השקטה כשהוא נרדם, ולמרות שידעתי שהוא לא כאן, חיפשתי אותו.
על הצג של הטלפון הנייד שמונח על השידה יש הודעה מג'ונתן.
ג'ונתן בדמינטון:
קטנטונת,
עולה על טיסה דלתא שתיים שש שלוש
נוחת בשעה שתיים אחר הצהריים ב JFK.
מת מגעגועים, אחיך הגדול
אני בודקת את השעה. 'דרך צלחה אח שלי. תגיע כבר,' אני מדברת אליו בליבי.
אני ממהרת להתקלח ושולחת הודעה לסאם שאני בדרך.
סאם מתקשר מייד. "בוקר טוב ma petite, איך ישנת?" הוא שואל.
"אני בסדר," אני מתחמקת.
"אכלת?" הוא שואל.
"למה אתה שואל? חשבתי שאנחנו אוכלים יחד," אני עונה לו מבולבלת.
"חשבתי שאולי נחרוג הבוקר, ונאכל ארוחת בוקר בבית הקפה הסמוך למשרד, מה דעתך?" הוא שואל.
"בטח," אני עונה. כמובן שאין לי כוונה לספר לו שלא ישנתי בבית הבוקר, וההזמנה שלו באה ממש בזמן.
אחרי רבע שעה אני מחנה את הג'יפ בחניון של מגדל ריידר. מבחינתי יום העבודה מתחיל ברגע זה, ואיתו מתחיל האדרנלין לזרום בגופי.
אני נכנסת ללובי, אבל במקום לעלות לקומת ההנהלה, אני פונה לדלת היציאה לרחוב. "בוקר טוב," אני מברכת את השומרים בכניסה.
כשאני מגיעה לבית הקפה אני רואה את סאם יושב ליד החלון ומבטו מופנה לכיוון ממנו אני מגיעה. כשהוא רואה אותי, העיניים שלו מאירות.
למרות גילו, הוא גבר מאד מרשים. יש לו ישיבה זקופה המקרינה את בטחונו העצמי של גבר היודע מה ערכו.
"את נראית נפלא," הוא אומר, "אני שמח שהחיים מחייכים אלייך." לו רק ידע כמה מכאיבות לי המילים שלו, ובכל זאת אני מחייכת אליו.
"מה הפלא שהוא התאהב בך. יש לך חיוך כובש," הוא ממשיך להחמיא לי.
"אתה יודע בדיוק ממי ירשתי אותו," אני עונה לה. אני רוצה לצעוק שהגבר היחיד שחשוב לי מה הוא חושב עליי, בכלל לא מבחין בחיוך הכובש שלי.
"הזמנתי לנו ארוחת בוקר. ביצה עלומה, ירקות חתוכים, בייגל וגבינת שמנת, וכמובן סלומון מעושן," הוא משתף אותי.
"ממש ארוחה פריזאית," אני צוחקת.
"מותר גם לי פעם לחרוג," הוא עונה, "כמובן שביקשתי כקינוח קפה עם קרואסון."
"אני גוועת מרעב," אני אומרת, "אבל מה התרוץ שלך?"
"בא לי לחגוג את העליה המטאורית שלך בחברה. זה רק מאשר לי שעשיתי צעד נכון שלא נתתי לך להתחיל לעבוד בקומה הראשונה," הוא אומר. "אני גם מודע לכך שיש דיבורים עלינו, אבל זה לא יגרום לי עדיין לספר לאיש מה קורה בינינו. תני לי להנות קצת מהעובדה שחושבים שגבר בגילי כבש אישה מדהימה כמוך."
"סאם!" אני גוערת בו.
"האמת היא שהדיבורים האלה מלמדים אותי הרבה על מה העובדים חושבים עליי. ברגע אחשוב שזה פוגע בך אספר לכולם. גם אם לא, אני חושב שבישיבת סיכום השבוע פשוט אומר להם שאת…"
המלצרית מגיעה לשולחן, מניחה לפנינו את ארוחת הבוקר, וגורמת לסאם להשתתק.
"אני סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון," אני אומרת לו ובכך מסיימת את השיחה.
"יש לי הפתעה בשבילך," אני אומרת ובדיוק נכנסת לי הודעה.
ג'ונתן בדמינטון:
קטנטונת,
אחרי שעתיים במטוס, החזירו אותנו לטרמינל.
יש תקלה רצינית במטוס, ומחפשים כעת טיסה חילופית.
אעדכן אותך כשיהיו בידיי פרטים.
איך הם לא יודעים שאני רוצה לראות כבר את פנייך היפים? ג'
"אמרת שיש לך הפתעה בשבילי," אומר סאם.
"ג'ונתן בדרך לניו יורק! הוא אמור היה לנחות בשעה בשתיים. כעת קיבלתי ממנו הודעה שהטיסה נדחתה."
"וואו. זו בהחלט הפתעה. כלומר ידעתי שהוא מגיע, וכי נרשם לבחינות בלשכת עורכי הדין בניו יורק, אבל לא ידעתי מתי זה יקרה," הוא אומר.
דווקא היום יש למיה יום הולדת במועדון השחקים. ברור לי שאני חייבת ללכת, שכן היא החברה הכי טובה שלי. ועדיין, היא לא יודעת את הסיפור האמיתי של הנישואים שלי.
עכשיו כשאני חושבת על זה זה דווקא בא לי בזמן, אחרי ליל אמש שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד איתו.
אני שולחת הודעה לקרטר שאני אגיע מאוחר כיוון שאני הולכת לחגוג יום הולדת לחברה שלי. הוא לא מגיב, מה שממש לא מפתיע אותי. כל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שהוא לא באמת בעלי.
כאשר מתקבלת ההודעה מג'ונתן שהוא נוחת בשעה שמונה, אני נושמת לרווחה. אמנם המסיבה של מיה מתוכננת להתחיל בתשע, אבל עדיין אספיק להגיע אליה.
ואז מתקבל מסרון משלי.
שלי ב.:
הייתי צריכה להביא את מיה למסיבת ההפתעה שלה,
אבל הרכב שלי מושבת.
תוכלי להביא אותה במקומי?
אני מתקשרת לשלי. "אני צריכה להיות בJFK בשמונה," אני משתפת אותה.
"באמת? מי מגיע?" היא שואלת בסקרנות.
"ג'ונתן חוזר סוף סוף," אני עונה.
"זה רעיון מעולה! תבקשי ממנה שתתלווה אלייך ומשם תגיעו למועדון," היא אומרת בעליצות.
"את מבינה שאני לא יכולה להתחייב שאגיע בתשע," אני אומרת ומקווה שהיא תוותר לי.
"זה בסדר גמור. מתי מסיבות מתחילות בזמן שנקבע?" היא אומרת, "את החברה הכי טובה שלה. אין לי ספק שהיא תרצה לנסוע איתך."
אני כבר מבינה שלא אוכל להתחמק מזה ומתקשרת למיה.
"יש לי חדשות נפלאו!" אני אומרת לה.
"נו…אני במתח," אומרת מיה בחוסר סבלנות הכה אופייני לה.
"ג'ונתן חוזר הערב ואני נוסעת לJFK לאסוף אותו. אולי תצטרפי אליי?" אני שואלת.
"ומה אחר כך?" היא שואלת.
"אחר כך נעשה מה שתרצי," היא אומרת.
"את יודעת שמתכננים לי מסיבת הפתעה?" היא שואלת.
"אבל יום הולדתך חל רק בשבת," אני מעמידה פנים שאני מופתעת. אין לי כוונה לספר לה שבג'יפ שלי מונחת שקית עם מתנות עבורה.
"לפחות כך נדמה לי. שלי סיפרה לי איזה סיפור הזוי, וביקשה שאבוא איתה לדודה שלה, ואחר כך הודיעה שהיא לא נוסעת," מנסה מיה לדלות ממנה פרטים.
"למה שתבקש ממך לבקר את דודה שלה, האם אי פעם פגשת אותה?" אני ממשיכה במשחק.
"אמרת לך שזה סיפור הזוי," היא צוחקת.
"אני יכולה לשלוח לך את המסרון של ג'ונתן שתראי שלפחות אני לא מספרת לך סיפורים הזויים," אני אומרת.
"את? לרגע לא חשדתי שאת תנהגי כך כלפיי," היא עונה לי.
אני מחליטה להשאר בעבודה. אני לא רואה טעם לחזור הביתה להחליף בגדים ולצאת לאסוף את מיה במנהטן ושוב לחזור ללונג איילנד.
בהפסקת הצהריים אני ניגשת למיו מילאן ורוכשת בגד למסיבה. אני בוחרת חצאית שחורה שפתוחה משני צידיה. על הבד השקוף מעט יש רסיסי יהלומים. לחצאית מחובר זוג מכנסיים בצבע שחור. לזה אני מתאימה חולצה שחורה צמודה שקשורה בהצלבה על הגב.
אני בוחנת את דמותי במראה. מאז החתונה לא יצאתי למסע קניות. לא היה לי צורך בכך כיוון שאת מרבית הזמן העברתי בביתו של קרטר. זה מרגיש לי מוזר, כשם שאני לא בטוחה איך אני מרגישה כשאני יוצאת לבלות במועדון. לא שאני חושב שאישה נשואה צריכה להסתגר בביתה, אלא דווקא בגלל שאני לא באמת נשואה, ורק משחקת את התפקיד.
אני מנערת את המחשבות ממוחי. עליי לשמוח הלילה. ג'ונתן חוזר סוף סוף מהגלות בפריז, הוא יתחיל לבנות את הקשר שלו עם אימא ויראה כמה צדקתי בכל מה שסיפרתי לו עליה.
*
הקשר של ג'ונתן עם אימא חשוב לי יותר מתמיד. קודם כל עבור אימא. כי ממני היא מקבלת אהבה ללא סוף, אבל את ג'ונתן היא לא ראתה מגיל עשר ואני יודעת כמה זה חסר לה.
יש עוד משהו שמציק לי. אני מבינה מבין המילים שג'ונתן לא אומר לי, שקרה משהו בינו לבין אבא, משהו שהוא נמנע מלספר לי. למה? אין לי מושג.
אני מתחילה לחשוב שהייתה סיבה לכך שהוא בחר לטוס ללמוד בפריז. אין זה ענייני, אבל אני מקווה שאם יש משהו שמציק לו שהוא יספר לי בסוף, לא כי אני סקרנית, אלא כדי להקל על המצוקה שהוא חש.
ואולי אני שופטת בחוסר הגינות את אבינו בגלל הניסיון שלי איתו.
ימים יגידו.
*
אני אוספת את מיה ואנחנו נוסעות לקחת את ג'ונתן. אני מבקש ממנה לבדוק האם יש שינוי בשעת הנחיתה. לשמחתי אני מגלה שהמטוס הקדים, מה שאומר שכאשר נגיע יש סיכוי שג'ונתן כבר יהיה בחוץ.
וזה בדיוק מה שקורה. כאשר אני גולשת בנסיעה איטית לעבר שער היציאה של חברת דלתא, אני רואה את הדלת האוטומטית נפתחת, וג'ונתן יוצא ממנה ומבחין בי מייד.
אני עוצרת את הג'יפ והוא ממהר לעברי ומחבק אותי חזק. "היית כל כך חסרה לי קטנטונת," הוא אומר.
הוא מבחין במיה ומברך אותה בחיוך לשלום.
אני יודעת שמיה לא מבינה צרפתית, ולכן אני מרשה לעצמי לספר לו שאני בדרך למסיבת הפתעה שלה, ושואלת אם הוא רוצה שאוריד אותו קודם, או אם הוא רוצה לבוא איתנו.
"אני אשמח לראות פרצופים מוכרים," הוא עונה לי.
"נכון?" הוא שואל את מיה, כשהוא מעמיד פנים שהיא הבינה כל מילה.
"שכחתם שאני לא מבינה אף מילה בצרפתית?" היא שואלת נעלבת.
"באמת? לא שמתי לב דיברנו בינינו צרפתית. מצטערת יפה שלי. ג'ונתן אמר שהוא התגעגע אליי, לחברים ולעיר," אני משקרת בלי להניד עפעף, נאמנה להבטחתי לא לגלות לה מה עומד לקרות, עד הרגע האחרון.
"איכפת לך להוריד אותי במועדון השחקים? החברים שלי נמצאים שם," אומרג'ורדן.
כשאני מגיעה למועדון הוא יורד מהג'יפ ומתחיל ללכת. הוא חוזר על עקביו. "למה שלא תבואנה גם?"
"אבל לא להרבה זמן," אני עונה לו, "אני עובדת מחר."
"השקית," אני מזכירה לו, ומיה עדיין לא חושדת שמשהו עומד לקרות.
"תרדי, אני רק הולכת להחנות את הרכב," אני אומרת לה ומנצלת את הזמן להחליף בזריזות את המכנס עם החצאית שרכשתי היום.
"ואני האמנתי לך כל הזמן שזאת סתם נסיעה תמימה," נוזפת בי מיה כשהיא רואה את החצאית שלי.
"מזל טוב יפה שלי," אני אומרת לה ומחבקת אותה.
"המתנה שלך בידים של ג'ונתן שכבר נכנס למועדון," אני אומרת לה.
"אני יכולה לקוות שיש עליה את הסמל של מיו מילאן?" היא שואלת.
"יכול להיות אחרת?" אני צוחקת.
אנחנו נכנסות למועדון וגשם של קונפטי נופל עלינו. כולם ניגשים לברך את מיה ליום הולדתה, והיא קורנת מאושר.
"תודה," אומרת לי שלי, "היא אמרה שלא היה לא מושג שאת מביאה אותה לכאן."
גם ג'ונתן מתקבל בהתרגשות. אני מסתכלת מסביב על החברות שלי שבולעות אותו במבטיהן. הוא הפך להיות אלפא רציני. אי אפשר להתעלם מיופי והעוצמה שהוא מקרין סביבו. אני מביטה עליו בגאווה גדולה, ושמחה לראות שהוא התמתן מעט.
הלהקה החיה שמופיעה היום מתחילה לנגן מוסיקה לטינית שגורמת לכולם לקום לרקוד.
את ג'ונתן אף אחת לא מעניינת חוץ ממני. הוא אוחז בידי ומוביל אותי לרחבה. אני מביטה על התנועות שלו וניזכרת.
*
היינו בני ארבע עשרה.
ג'ונתן נכנס לחדרי בסערה וביקש שאלמד אותו לרקוד. הייתי באמצע הכנת שיעורים ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"את רוקדת כל כך יפה, אני רוצה לרקוד כמוך," הוא אמר.
היבטתי עליו מופתעת המחשבה שעברה לי בראש גרמה לי לצמרמורת. 'אח שלי רוצה לרקוד כמוני??'
"אתה מבין שאני רוקדת כמו בת. אתה רוצה לרקוד כמו בת?" אני שאלתי אותו בהיסוס.
"לא טיפשונת. אני רוצה לדעת איך גבר רוקד," הוא אמר וגרם לי לפלוט אנחה רווחה בקול.
"תפקידו של הגבר להוביל את בת הזוג, לסמן לה גבולות, לטעת בה בטחון שהיא יכולה לסמוך עליו," ניסיתי לדייק את הדברים.
"את המילים שלך אני מבין. עכשיו תראי לי אותן בתנועות," הוא ביקש.
מאז רקדנו המון יחד. כשאני מביטה עליו כעת אני חשה סיפוק עצום.
הוא בהחלט מבין איך גבר רוקד.
*
אנחנו נסחפים יחד בריקוד, מודעים לכך שיש עיניים שמסתכלות עלינו, אבל אנחנו בעולם שלנו. עבר זמן רב מאד מאז רקדתי לאחרונה, ואני מתעייפת.
אני מסמנת לג'ונתן בראשי שאני זקוקה להפסקה. אנחנו פוסעים לעבר השולחן כשאת דרכי חוסם גבר בחליפה. אני רוצה לומר משהו, אבל כשאני מרימה את עיניי אני רואה שזה קיינון.
"תגידי 'צ'יז,' הוא אומר ומצלם את ג'ונתן ואותי. "אני בטוח שקרטר ישמח לראות מה אישתו האהובה עושה בלילות."
כדי שלא יהיה לי ספק, הוא פותח את הווצאפ, שולח את התמונה לקרטר, ומפנה את הדרך בתנועה תיאטרלית. "אני מקווה שלא הרסתי לך, ושהמאהב שלך יודע שאת נשואה."
