אני מרגיש בר מזל. ביום הראשון לעבודתי אני פוגש את חברי הטוב קרטר ג'ורדן ששמח לראותי. אמנם חשבתי לקנות קפה ולחזור למשרד, אבל אני מציע לקרטר שיצטרף אליי לקפה.
"הייתי בדרך חזרה למשרד וחשבתי לקחת איתי את הקפה, אבל בעצם למה לא?" הוא עונה לי לשמחתי.
"אני עדיין לא מאופס על הזמן, והרגשתי צורך להתאוורר קצת," אני משתף אותו. "אני עובד כאן," אני מצביע על המגדל של ריידר חברה להשקעות בינלאומיות. אני אשמח עם תבוא לבקר."
*
החברות ביני לקרטר התחילה מתישהו בבית הספר היסודי, בכיתה הרביעית אם זכרוני אינו מטעה אותי. מיד התחברנו והפכנו לחברים טובים.
אנחנו די דומים באופי, שנינו אוהבים לשחק עם נשים, בלי להתחייב אליהן.
לפני שטסתי לאנגליה בילינו הרבה. אני מאד מתגעגע לימים האלה, ביחוד אחרי השנה הלא פשוטה שעברה עליי בלונדון.
נסיעה שהייתה אמורה להמשך כשלושה שבועות, עקב הריונה של אחת העובדות, הפך לעבודה קבועה למשך שנה. הרגשתי הקלה גדולה כשמר בורדו שהודיע לי שנמצא לי מחליף, ואני יכול לחזור לסניף בניו יורק.
זה קרה לפני ימים ספורים, וטרם הספקתי להודיע לקרטר על חזרתי. מה הפלא שהוא היה מופתע?
אני יודע שקרטר בא ממשפחה אמידה, ויש לו הון לא קטן משלו. אני חושב שהגיע הזמן שאדבר איתו על תיק ההשקעות שלו. חשוב לי להכניס תיקים חדשים לחברה.
*
אני מגיש לקרטר את כרטיס הביקור שלי לקרטר, והוא מבטיח לבוא לבקר.
אני חוזר למשרד עם מצב רוח מרומם ומבקש לדבר עם מר בורדו. "הוא בישיבה עם ג'וי," אומרת לי מיני.
ג'וי היא אישה יפיפיה, ואני תוהה מדוע באמצע היום היא בישיבה עם הבוס. זה מריח לי לא טוב.
"תבררי איתו בבקשה מתי אני יכול להיכנס אליו," אני מבקש ממיני.
להפתעתי מיני מאשרת לי להיכנס.
ג'וי יושבת מול מר בורדו ומקלידה משהו במחשב שלה. "רצית לדבר איתי?" שואל מר בורדו.
אני מביט על ג'וי בתקווה שהוא יבין שאני רוצה להיות איתו לבד.
"זה בסדר, ביקשתי מג'וי שתעדכן משהו במערכת," הוא אומר, "מה יש לך לספר לי?"
"ירדתי לקנות קפה. אני יודע שיש לנו מכונות קפה משובחות כאן, אבל הייתי זקוק להתאוורר, אני עדיין לא מאופס על אזור הזמן," אני מסביר, "פגשתי חבר טוב שלי, וקבעתי איתו שהוא יבוא להיפגש איתי כאן. הוא בעל תיק השקעות כבד."
"מה שמו?" שואל מר בורדו.
"שמו…" אני מהסס כיוון שג'וי בחדר.
"להזכירך ג'וי לא מנהלת תיקים. לא שאיננה מוכשרת לכך, אלא שהיא מעדיפה את העבודה כאנליסטית," מרגיע אותי מר בורדו.
"אני מדבר על בן למשפחת ג'ורדן מלונג איילנד," אני אומר ורואה את ההערכה בעיניו.
ג'וי מפסיקה לרגע להקליד ומביטה על מר בורדו. עובר ביניהם מבט שאינני מצליח לפענח.
"אני אמשיך לעבוד מחדרי," היא אומרת למר בורדו, "כשמדובר בלקוח עדיף שאתן לכם פרטיות."
"תודה," אני אומר לה בזמן שהיא קמה, "אני מעריך את זה."
איני יודעת איך גידאון היה מגיב לו היה יודע שיש לי גישה לכל תיקי הלקוחות במשרד. בכל מקרה, למרות הסמכות שניתנה לי, בעיקר זו שנותנת לי הרשאה לאשר קניות בבורסה עד מיליון דולר, אין לי כוונה להביט בתיק של אף לקוח, אלא אם כן נתבקשתי לעשות זאת.
מה יחליט סאם לעשות בקשר לתיק של קרטר, במידה והוא ירצה לעבוד עם ריידר, אין לי מושג.
"אז מסתבר," אומר סאם בישיבת אחר הצהריים שלנו, "שהוא אפילו לא הציע לג'ורדן להעביר את התיק שלו אלינו, הוא רק הזמין אותו לבקר בחברה לאחר שנפגשו באקראי בבית הקפה.
בינתיים אין בכוונתי לעשות דבר. אני מתנהג כאילו הוא לקוח רגיל. אני יודע מה תגידי. את לא מעוניינת לדעת פרטים על תיק ההשקעות שלו. אדבר איתך בכנות, גם אני לא רוצה לדעת.
אם וכאשר קרטר יחליט שבכל זאת שמעניין אותו לעבוד עם גידאון, הוא יהיה חייב לבוא לדבר איתי. אני כבר אראה מה רוח הדברים."
"אתה רוצה שאספר לו שאני עובדת כאן?" אני שואלת ישירות, "אני לא רוצה שהוא יחשוב שיש לי חלק בזה."
"לעת עתה, בואי נראה אם הוא בכלל יהיה מעוניין. לגידאון אין מושג באיזה סכום מדובר, וטוב שכך," אומר סאם. "אני חייב לציין שאני מתפלא על כך שקרטר אינו יודע היכן את עובדת."
*
קרטר יודע שאני יוצאת כל בוקר מוקדם לעבודה, אבל הוא מעולם לא שאל אותי היכן אני עובדת. הוא ממשיך לחזור בשעות לא סבירות, ומוצא אותי ישנה.
אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזוהי אהבה כפויה, ואין לי זכות לומר מילה. העובדה שמעולם לא ישבנו לאכול יחד ארוחת ערב, רק מאשרת את חוסר רצונו בקשר איתי.
אני מחליטה לא לספר לו על התפקיד שלי בריידר. סביר להניח שלא נחליף בינינו מילה גם הלילה.
קרטר מפתיע אותי כשהוא מגיע בשעה עשר. לא רק, אלא הוא רומז לי שהוא חושק בי הלילה.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שהוא בטח לא מצא עם מי להיות, או אולי הוא רב איתה.
"תשים קונדום," אני מבקשת. אני חושבת שזו בקשה הגיונית, בהתחשב בעובדה שהוא מבלה לילות רבים בחוץ.
"מה אמרת?!" הוא יורה לעברי בכעס.
"שמעת אותי. אני לא רוצה שתזיין אותי בלי הגנה," אני עונה לו.
"את משחקת איתי? אני יודע שאת נוטלת גלולות," הוא אומר.
"זה לא קשור. אני לא צריכה מתנות מנשים אחרות," אני עונה לו בטון שמבהיר לו שאני רצינית.
"אני אלך לישון בחדר אחר," הוא אומר וקם מהמיטה.
"לא, זו אני שאלך," אני אומרת לו. אני נכנסת לחדר הארונות שלי, דוחפת לתיק שלי מספר בגדים, ויוצאת מהחדר. אני לא טורחת לומר לו שאין לי כוונה לישון בחדר אחר, אלא אני בוחרת לעזוב.
אני יורדת בשקט כדי לא למשוך את תשומת ליבם של עובדי הבית. רק כאשר השער של הבית נסגר אחריי, אני מתקשר לאימא.
"בבקשה אל תשאלי שאלות. אני בדרך אלייך, אני ישנה היום אצלך," אני אומרת.
אני מניחה שקרטר חושב שאני עדיין בבית, ולשמחתי הוא לא מנסה להתקשר אליי.
אני מתקשרת לליאה ומספרת לה מה קרה. "למה את חושבת שהוא הולך עם נשים אחרות?" היא שואלת אותי.
"מאז שהתחלתי לעבוד אני מתחילה את היום בפגישת בוקר בשבע עם סאם. ישנם דברים שעלינו לעשות שהוא אינו רוצה שיעשה לעיניי כולם. איש עדיין לא יודע על הקשר בינינו," אני מתחילה לספר לה, "הוא רואה בי היורשת שלו. אמרתי לו שאני לא בטוחה שאני מוכנה לכך, אבל בכל זאת אני לומדת ממנו כל מה שצריך. אני גם מרסנת אותו."
"במה למשל?" מתעניינת ליאה.
"הוא נתן לי הרבה הרשאות, אחת מהן היא אישור ביצוע עסקאות עד מיליון דולר. הוא רצה לתת לי סכום גבוה בהרבה. למרות שאני בודקת היטב לפני שאני מאשרת, אני לא רוצה אחריות כזאת על כתפיי," אני מסבירה.
"ואיך כל זה קשור לקרטר ולנשים בחייו?" ליאה מחזירה אותי לנושא השיחה.
"גבר שחוזר כל יום אחרי אחת עשרה בלילה הביתה, בזמן שאישתו כבר ישנה, זה מעורר תהיות לגבי מעשיו," אני עונה לה, "את יודעת שאף פעם לא אכלנו יחד ארוחת ערב מיום שנישאנו?
אני מבינה שגם עליו נכפתה האהבה הזאת. הגיע הזמן לשים לזה סוף. הוא גבר מדהים, חכם בטירוף, מצחיק. את יודעת מה אני חושבת על החברים שלו, אבל הוא כל כך שונה מהם.
ליאה, אני הולכת ומתאהבת בו, והלב שלי כל יום נשבר לרסיסים. אז עכשיו אני בדרך לאימא. זאת הייתה החלטה קשה, כי היא איננה יודעת את האמת על 'סיפור האהבה' שלנו."
"בריחה איננה הפתרון," אומרת ליאה, "אני מבקשת שמחר תחזרי ותדברי איתו. אפילו אם זה יהיה ויכוח מר, זה עדיף על שתיקות. זה לא יעשה לאף אחד מכם טוב. אין בעיה שתאמרי לו שזה מה שאת חושבת על ההעדרויות שלו," אומרת ליאה.
"אבל הסברתי לו למה אינני רוצה לשכב איתו בלי הגנה. הוא לא הכחיש זאת, רק כעס עליי," אני אומרת.
"נחכה למחר. בינתיים הקירבה לאימא תעשה לך טוב," אומרת ליאה.
האם אני יכול להאשים אותה?
אני לא יודע למה היה לי כל כך קשה לענות לה שהיא טועה, ולא הייתי עם אף אישה אחרת מאז שנישאנו.
היא השאירה אותי לישון לבד בחדר, והלכה לישון בחדר אחר. משהו בי אומר לי שעליי ללכת לחפש היכן היא, אבל אני מצד שני אני קופא ולא מסוגל לעשות את הצעד הזה.
אני מנסה לישון, אבל השינה ממני והלאה. אני קם ומחפש איזה ספר לקרוא, אבל לא מסוגל להתרכז. לבסוף אני חוזר למיטה, מכבה את האור, ובהיסח הדעת היד שלי נוגעת בצד שלה במיטה. אני מושך אליי את הכר שלה ומסניף את ריח הבושם שנספג בו.
'למה אתה כל כך נלחם בעצמך?' אני שב ושואל את עצמי.
עם המחשבה הזאת אני נרדם.
אני מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ספוג זיעה. אני יודע שעברתי לילה מסוייט, אבל לא מצליח לזכור אפילו רסיס של חלום.
אני מחפש בעיניי את ג'וי במיטה, וניזכר שהיא לא ישנה איתי. ההבנה שאני מחפש אותה רק מעצימה את העובדה שהיא חסרה לי.
אני קם בזריזות, מתקלח, מתלבש ויורד לקומת הכניסה.
"אישתי ירדה כבר?" אני שואל את דזירה.
היא משפילה את מבטה.
"שאלתי אותך שאלה," אני אומר, משתדל להשמע רגוע.
"אישתך עזבה מאד מוקדם… מאד מאד מוקדם," היא מגמגמת מולי.
"מתי?" אני מקמץ במילים, ותוהה למה היא מתנהגת כך.
"היא עזבה בלילה," היא אומרת כמעט בלחש.
"אני מקווה שהכל בסדר," אני מעמיד פנים שאני מופתע, "אני אתקשר אליה מהדרך. אל תכיני לי קפה. יש לי ישיבת בוקר מוקדמת."
אני כל כך נסער, ודבר אחד ברור לי, איש מאנשי הבית לא צריך לראות זאת.
במקום להתקשר לג'וי, אני מתקשר לד"ר ריי רובינס. "אני זקוק לדבר איתך."
"אתה מבקש פגישה רישמית, או אולי ניפגש לקפה לפני העבודה?" שואל ריי.
"נשמע לי בהחלט רעיון טוב," אני עונה לו.
אני ניזכר שלא שאלתי את דזירה האם ג'וי סיפרה לה משהו, או השאירה הודעה עבורי, אבל זה מאוחר מידי.
בשל השעה המוקדמת אני מגיע מהר מהרגיל לעיר, ומחנה את המרצדס במשרד. משם המרחק לא רב לבית הקפה אצל בן במגדל הנהר.
אני רואה את ריי בשולחן הפינתי. הוא מסמן בידו למלצרית ומזמין עבורינו קפה. "אתה נראה מתוח," הוא אומר לי מייד.
"כמעט ולא ישנתי, וכשכבר נרדמתי היו לי סיוטים," אני עונה לו בקול עייף.
"על מה חלמת?" מתעניין ריי, בזמן שספלי הקפה מונחים על השולחן.
"כיוון ששעת בוקר מוקדמת, הינחתי שלא אכלתם והירשתי לעצמי להביא לכם צלחת עם מאפים טריים," אומרת המלצרית שחוזרת לשולחן ומניחה את צלחת בינינו.
אני מחכה שהיא תעזוב, ורק אז עונה לריי שאין לי מושג.
"אם כך ניגש לעניין שמטריד אותך," אומר ריי עניינית.
"היה לנו ריב, והיא עזבה את הבית. חשבתי שהיא ישנה בחדר השני. רק כעת גיליתי שהיא לא," אני אומר לו.
"יש לך תכונה נדירה לשתף חלקי מידע. איך אני אמור להביע את דעתי על מה שאני לא יודע?" שואל ריי ומכווץ את מצחו, ממלא אותו קמטים.
"רציתי להיות איתה, והיא ביקשה שאשים קונדום. זו הייתה בקשה מוזרה בעיניי, שכן היא נוטלת גלולות," אני מתחיל לספר, ומפסיק כדי ללגום מהקפה.
"שאלת אותה מדוע הבקשה המוזרה הזאת?" שואל ריי.
"היא אמרה שהיא לא רוצה 'מתנות' מנשים אחרות," אני עונה ונאנח.
"ולמה שתאמר דבר כזה?" שואל ריי ובוצע חתיכה ממאפה השקדים.
"היא חושבת שאני הולך עם נשים אחרות," אני עונה לו.
"את זה הבנתי, אבל למה שתחשוב דבר כזה? הרי אתה חוזר כל ערב הביתה. אני ממש לא מבין אותה," אומר ריי.
"העניין הוא שאני חוזר בשעות הלילה, הרבה אחרי שהמשרד אמור להיסגר," אני עונה לו.
"ומה אתה עושה בשעות האלה אחרי סגירת המשרד?" הואשואל.
"אני עדיין במשרד בפגישות." אני מתחיל להבין שזה נשמע באמת מוזר.
"ואיך היא הגיבה אחרי שהסברת לה?" שואל ריי.
"אני לא יכול להסביר לך למה קפאתי ולא אמרתי לה זאת. כשם שאני לא מבין למה לא חיפשתי לאן הלכה כשעזבה את חדר השינה. הרי אם הייתי מחפש בין חדרי השינה, הייתי מבין שהיא עזבה את הבית," אני אומר לו.
"על השאלה הזאת הייתי רוצה שתענה, לא לי, אלא לך," אומר ריי וממשיך לנגוס במאפה השקדים.
"זה בדיוק מה שאני רוצה שאתה תסביר לי," אני אומר לו.
"תן לה את הזמן. תחכה כמה ימים לראות אם היא חוזרת, האם היא מנסה לדבר איתך, ומשם נמשיך." אומר ריי.
אני לא מרוצה מהתשובה שלו, אבל מבין שלא נותר לי אלא לחכות ולראות מה יקרה.
אני נפרד מריי ונוסע לעבודה. להפתעתי אבא כבר נמצא כאן. אני מקיש על דלת חדרו. "האם אני יכול להיכנס?" אני שואל אותו.
פניו רציניות אבל הוא נד בראשו לחיוב. "הייתי רוצה להקטין את שעות העבודה שלי," אני אומר לו.
"אני יכול להבין מה הבעיה?" הוא שואל בלי להרים מבטו אליי.
"העניין פשוט מאד. אני גבר נשוי, ואני רוצה להגיע הביתה בשעות סבירות, ולא בסביבות אחת עשרה כל לילה," אני עונה לו.
"מה קרה, האישה מתלוננת?" הוא שואל בלעג.
"את החוקים בבית אני קובע," אני עונה לו מייד, "אתה זה שקבעת שאני צריך להקים משפחה משלי, אם כך תן לי לנהל אותה כמיטב הבנתי."
"אני לא אוהב את טון הדיבור שלך," הוא אומר לי.
"אם כך אני מבין שאין לנו על מה לדבר. אני רק מיידע אותך שאני אודיע למזכירתי לא לקבוע לי יותר פגישות ליליות. הוכחתי את יכולותיי, הזנקתי את החברה לגבהים. אני מרגיש שאני יכול להאט את הקצב."
"אתה לוקח את התפקיד של הבעל ברצינות יתר. האם כבר היכנסת אותה להיריון?" הוא שואל.
"מתי בדיוק בשתיים עשרה בלילה?" אני עונה לו בצינית ועוזב את חדרו.
אני מנסה בכל כוחי לסלוח לו על המהלך שהוא עשה. אבל אני רק שוקע יותר בכעס נגדו ומרגיש הכי בודד בעולם. איך הוא, כאחד שסיבך אותי עם הקשר הזה, מסוגל לענות לי כך.
אני יודע מה אני שווה. אני יודע מה הייתה החברה הזאת לפני שהתחלתי להריץ מהלכים שגרמו לה להיות בין החברות המובילות, לא רק באמריקה, אלא בעולם כולו. הוא לא היה מגיע לשם בלי החזון שלי.
אני כבר מבין שאם אני רוצה משהו, עליי לקחת אותו, לא לבקש.
