אני מחפשת מילים
לדייק את הרגש,
כותבת,
מוחקת,
עד שמרוצה מדיוק המילים.
אני מקריאה לו אותן,
הוא מביט בי במבט משועשע.
"אין לך מה לומר?"
אני שואלת.
"זה הרי
מובן מאליו,"
הוא מושך בכתפיו.
אבל רגע לפני שהוא
מפנה את גבו,
אני מספיקה לראות
את החיוך המרוצה
המרוח על פניו.
כמובן שאני לא מגלה לו
שראיתי.
גם אני מפנה אליו את גבי
שלא יראה אותי
נושכת את שפתיי
בגללו.