בר אבידן -מאמינה באהבה

הייתי חייב להתרחק ממנה. אני נמשך אליה בטירוף, אבל מרגיש שאנחנו שני אנשים זרים. אני יוצא עם חבריי, למרות שאני פגוע מאד מהאופן בו הם מתנהגים. אני מרגיש שאני חייב לבדוק את הגבולות של עצמי.

העובדה שלא הפריע לה שאני יוצא לבד, כאילו זה מובן מאליו, צרמה לי מאד.

ראיתי מישהו בא לקחת אותה במכונית בנטלי יוקרתית. החלונות הכהים הקשו עליי לראות את זהות הנהג, או נהגת לטענתה. אני תוהה כמה שלדים היא מסתירה בארון.

'האם היא שמחה לשמוע שאני יוצא, כדי שתוכל להיפגש עם… עם מי בעצם?'

אני מתנער מהמחשבות ונכנס למרצדס AMD GT  הלבנה שלי, פותח את הגג, מרכיב את משקפי השמש, ויוצא להיפגש עם חבריי במועדון החברים בקאנטרי קלאב.

ביום ראשון נוהגים להגיש כאן בשרים שניצלו על הגריל על המדשאה הסמוכה לבריכה.

"תראו מי בא בגפו. מה קרה צרות עם האישה?" מקבל את פניי קיינון.

"אני מניחה שהיא פוחדת להיפגש איתנו," זורקת לאוויר את דעתה נטלי.

"אז ספרו מה חדש אצלכם מאז שנפגשנו לאחרונה?" אני מסיט את האש ממני.

"עסוקים במסיבת יום ההולדת שלי," עונה נטלי, שמתעסקת ללא הפסקה בגלישה בטלפון הנייד שלה.

"יפה, ובת כמה את?" אני שואל את מה שאני יודע שירגיז אותה.

"זה באמת משנה?" היא שואלת נעלבת.

"נו באמת את בת שלושים ו… כבר איבדתי את הספירה," אני עוקץ אותה. העובדה שנטלי מבוגרת מאיתנו בארבע שנים, היא משהו שהיא מנסה להדחיק. אני מניח שזה הגיל שאישה מתחילה לשמוע את תקתוקי השעון.

אני חושב על ג'וי, שהיא רק בת עשרים ושתיים וכבר נשואה. כל המרוץ הזה אחרי הגבר שיעניק לה טבעת, למרות שבכלל לא רצתה, נחסך ממנה.

"לא ענית איפה ג'וי," קיינון לא מרפה.

"אתה כבר לא שמח לראות רק אותי?" אני שואל ומגחך, למרות שבתוכי אני כבר יודע שהוא לא ירפה ממנה.

"ברור שכן," הוא עונה, משווה לקולו טון נעלב שלא ברור לי למה.

"אז איפה היא?" הוא שואל שוב בקול תקיף.

"אתה שוכח  עם מי אתה מדבר," אני עונה לו בקור, "את הטון הזה תשאיר למי שמתרשם ממנו. אתה כבר צריך לדעת שעליי זה לא עובד.

בוא אני אסביר לך משהו על חיי נישואין. אתה לא מפסיק להיות מי שהיית לפני. נכון שמתווספת לחייך תוספת מבורכת, אבל אתה נשאר עדיין אותו גבר שהיית קודם. כך גם לגביה. היא לא אמורה לנתק את עצמה מהעולם. היא הלכה לשתות קפה עם חברה," אני אומר, למרות שאני לא מאמין לאף מילה שאני אומר, ותוהה האם הוא יאמין.

"מאיפה אתה יודע שהיא לא הלכה להיפגש עם גבר?" הוא לא מרפה מהנושא.

"אני מבין שאתה גבר נבגד, אחרת אני לא מבין למה אתה מחפש למצוא בג'וי חוסר נאמנות כל הזמן. אז לידיעתך ליוויתי אותה לרכב שאסף אותה. מי שנהגה בו הייתה אישה," אני משקר לו.

"ואתה? אתה מתכוון להיות נאמן לה, או המפגשים עם הגברים יהיו כפי שהיו בעבר?" הוא שואל אותי בזמן שאנחנו הולכים לראות עם הבשרים כבר מוכנים.

"אתה שוב חוזר לסיפור הזה? אני לא מכחיש שהייתי עם לא מעט נשים, אבל האם זה אי פעם נעשה לעיניך?" אני מתאפק לא להגיב בחריפות. "אני נפגש איתכם כי אתם חברים שלי, כך אני לפחות מאמין, ואין לי כוונה ללכת אחר כך לזיין מישהי. יש לי אישה שמחכה לי בבית ואליה אני אחזור."

קשה לי עם השיחה הזאת. למרות שאני מנסה לחשוב בהיגיון, בכל זה הספק נשתל במוחי. אני רוצה לעזוב הכל ולחזור הביתה, אבל בוחר להאריך את השהות שלי איתם, ומשדר שהכל בסדר.

אני מעיף מבט בטלפון הנייד מידי פעם, מעמיד פנים שאני מקבל ממנה הודעות, רק כדי להרחיק אותה מנושא השיחה. מסתבר שזה עובד עליהם.

חבריי מתחילים לשתות, אבל אני נמנע. אני חייב להיות בשיא חושיי כשאחזור הביתה.

השעה עשר בלילה

אני נפרד מחבריי אחרי שעות ארוכות של בילוי. מחר יום עבודה ואני לא יכול להרשות לעצמי ללכת לישון מאוחר. סדר יומי לא השתנה, ובסוף יום העבודה כשהמשרד מתרוקן, אני יושב עדיין בישיבות, ולשם כך אני חייב לישון שינה טובה.

למרות שלילה, אני משאיר את הגג פתוח. אני זקוק לרוח שתקרר את הרגשות שלי. אני לא אתן לה להרגיש מה עובר עליי.

כעבור זמן לא רב אני מגיע לביתי. האורות בו כבר כבויים, ורק האורות בגן דולקים. אני מציץ לקומה העליונה, לחדר השינה שלי. גם בו האור לא דולק.

אני נעצר מול השערים המגינים על הבית, ולוחץ על השלט שפותח את דלת המוסך. אני קופא. ג'יפ שחור נוצץ חונה בו. מי שהחנה אותו , בחר להחנות אותו בנסיעה לאחור. 'שיהיה לך קל לברוח?' אני מסנן בכעס.

אני מצלם את לוחית הזיהוי של הרכב, סוגר את דלת המוסך, ונסוג בנסיעה מחוץ לכניסה לביתי.

'אז מה ג'וי כסף לא מעניין אותך. רק גברים עשירים?' עוברת המחשבה במוחי, 'צדקה נטלי כשאמרה שאת רק מעמידה פני תמימה.'

אני מתקשר לסלינה.

*

"אני לא מבינה מה חסר בי, שגורם לך לא לרצות אותי," אמרה לי פעם סלינה אחרי ששתתה קצת יותר מידי.

לא רציתי להעליב אותה, ולאמר לה שהיא לא הטיפוס שלי. אני לא אוהב נשים שיצא להן שם של מתמסרות לכל אחד.

"אני לא נוהג לזיין נשים שיש לי קשר איתן," המצאתי לה תשובה על המקום.

בשיחה שערכנו בהזדמנות אחרת, היא אמרה לי שהיא מקווה שהיא לא הרסה את הידידות בינינו.

לא הבנתי על איזה ידידות היא מדברת. העובדה שלמדנו באותנו מחזור, עדיין לא הופכת אותה לידידת נפש שלי. הבטחתי לה שהכל בינינו בסדר, והסכמתי לרשום את מספר הטלפון שלה בפנקס הכתובות בטלפון הנייד שלי.

מידי פעם אנחנו נפגשים במועדון והיא תמיד משתפת אותי בחייה, ומכאן אני יודע שהיא עובדת כחוקרת במשטרה.

*

"מה שלומך?" אני שואל אותה בטון בו אני משתמש כשאני משחק עם נשים.

"קרטר! איזה כייף שהתקשרת. התגעגעתי אליך,"  היא קוראת בשמחה, "אני במשמרת, והארת לי את הלילה."

בתחילת המשפט עוד חשבתי לסיים את השיחה, אבל כשנודע לי שהיא במשמרת, מה שקיוויתי שקורה, אני ממשיך לדבר.

"אני עם חבר והתערבנו על משהו. רציתי לשאול אם את יכולה לעזור לנו לפתור את המחלוקת," אני אומר, כאילו בידיה התשובות לכל השאלות.

"ספר לי על מה התערבתם?" היא שואלת בסקרנות.

"ראינו ג'יפ יפיפה והתערבנו מהי שנת היצור שלו. יש לי את רישום לוחית הזיהוי," אני מאלתר.

"תקריא לי אותו," היא אומרת לי לשמחתי.

אני מקריא לה.

"הגי'פ מדגם סהרה רנגלר שייך לג'וי בדמינטון, שגרה במונטגומרי הייטס דירה אלף ואחד," היא יורה לעברי את המידע, "עכשיו תאמר לי את האמת, היית מעורב בתאונה, או שאתה מעוניין בבעלת הרכב?"

אני צוחק. "לא מעניין אותי פרטים על בעל…בעלת הרכב. רציתי רק לדעת  מהי שנת הייצור שלו. אני טענתי שזה ג'יפ חדש, הוא נראה כאילו יצא רק היום מהסוכנות, ואילו חברי טוען שהוא בן שנה, אולי יותר, מה שלא נראה לי, שכן הוא נוצץ מידי."

"בעלת הרכב…כלומר מי שמחזיק ברכב עשה עסקת ליסינג לשלוש שנים, לפני שנה פחות שבועיים. הרכב משועבד לבנק והתשלום…" אני קוטע אותה.

"אני בטוח שאת יודעת הכל על מי שנוהג ברכב היפיפה הזה, אבל אני רק רציתי לדעת מה שנת היצור של הג'יפ. צדקת," אני אומר לחבר הדימיוני שלי, "הוא כמעט בן שנה."

"תודה סלינה על המידע שנתת לי, למרות שהפסדתי בהתערבות. את חברה טובה."  אני מנתק את השיחה, מבלי לתת לה להגיב.

אני גוער בעצמי על כך שאני מושפע מהמילים של קיינון. 'זה לא מתאים לך להסחף כך,' אני גוער בעצמי.

המועקה שישבה לי על הלב נעלמת.

אני מתניע את הרכב, פותח שוב את השער ואת הדלת של המוסך, מחנה את המרצדס בתוכו, מוריד את הדלת של המוסך ומביט על הג'יפ. 'יש לך טעם טוב,' אני מדבר אליה בליבי ואז רואה שעל דלת הנהג רשום JOY  Jewelry©. אני נאנח. לו הייתי מחכה רגע, הייתי יכול לראות שזה הרכב של ג'וי.

את מפתחות הרכב אני נוהג  להניח בקערה על השולחן במבואה. בעשותי זאת  אני רואה בה את צרור המפתחות של ג'וי, המחובר למחזיק עם המילה Jeep.

שקט שורר בבית ורק תקתוק של שעון אורלוגין, שעבר בירושה במשפחתי והיה שייך לסבו של אבי, מפר אותו. אני מסתכל על השעה, עוד מעט הוא יצלצל אחת עשרה פעמים.

אני מפהק. העייפות גוברת עליי ואני עולה בצעדים כבדים למעלה. ג'וי שוכבת במיטה ונשימותיה שקטות. אני נכנס לחדר הארונות, ומתפשט בחושך. אין לי כח להכנס להתקלח וניגש ישר למיטה. השינה מגיעה מייד.

אני מתעורר כהרגלי מוקדם. לפניי יום עבודה עמוס פגישות.

מבט אחד מספיק כדי לראות שג'וי כבר לא במיטה. אחרי מקלחת קצרה אני מתלבש, ויורד למטה. "תודה על הקפה," אני שומע אותה אומרת ויוצאת מהמטבח.

"אל תחכי לי השבוע לארוחת ערב, אני אגיע מאוחר." אני אומר לה בזמן שהיא חולפת לידי.

"אני אהיה פה," היא אומרת ועולה במעלה המדרגות לחדר השינה.

'וכי מה כבר יכולתי לענות לו?'  אני מבינה שהוא צריך לחזור לעבודה, אבל אני מודה שלמרות שאנחנו לא באמת בזוגיות, לא חשבתי שכך יראו חיי. 'בעצם מה בדיוק חשבתי?'

אני מתנערת מהמחשבות. עליי למצוא פינה בבית שבה אוכל לעבוד. ברור לי שלא אשתמש בחדר העבודה שלו בהעדרו. החדר הזה זורק אותי חזרה ליום בו נערך לי ה'ראיון.' רק המחשבה על כך גורמת לי לזיעה קרה לאורך גבי.

אם אשאל את דזירה איזה חדר פנוי עבורי, זה יראה לה מוזר, ולכן עליי לחפש מקום בעצמי. הייתי שמחה לעבוד תחת הסככה הצמודה לבריכה, אבל השמש תסנוור את מסך המחשב שלי, מה שיקשה עליי לעבוד. פעם ניסיתי לעבוד בגינה שלי במונטגומרי הייטס, ולמדתי מהר מאד שזה בלתי אפשרי.

אני באמצע הקמת האתר החדש שלי, זה שאין לו קשר לכל מה שעשיתי בעבר. בעצם זה לא מדוייק, כיוון שכל תעודות הלידה שלי תופענה כאן. הרי אלה היצירות שלי, ואינני מתחילה מהתחלה. אני עדיין מתלבטת לגביהן, והן שמורות לעיניי בלבד.

אני יורדת למרתף ומגלה שיש בו קולנוע ביתי ובו ספות מרווחות. כיוון שהפעילות מתרחשת בקומות העליונות, שורר כאן שקט, וזה בדיוק מה שאני מחפשת.

למרות הספות הנוחות, אני בוחרת לשבת על השטיח, ומניחה את המחשב על שולחן הקפה שלפניה.

אני מורידה את החומר ומתחילה לעבוד. עליי להחליט איזה צבע ישלוט בו, כזה שייצג אותי וגם את התכשיטים.

כולי שקועה בקשת הצבעים שלפניי, כשהטלפון הנייד מצלצל. שמה של ליאה מופיע על הצג, ואני ממהרת לענות לה.

"מה שחשבנו שיקרה קרה," משתפת אותי ליאה, "א. אפל הגיש בקשה דחופה לפשיטת רגל. זה מדהים איך ילדה כמוך הצליחה למוטט איש עסקים מנוסה כמוהו."

"אני מודה שלא באמת חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. אמנם אני עובדת כעת על האתר החדש, אבל זה גורם לי לחשוב שאולי עליי לקחת פסק זמן."

"עבדת כל כך קשה מאז שהיית בת ארבע עשרה, באמת לא יזיק לך קצת לנוח," מביעה ליאה את דעתה.

אני משתפת אותה שקיבלתי הצעה להצטרף כאנליסטית בחברה הבינלאומית להשקעות ריידר. אני מניחה שהיא יודעת מי בעליה של החברה, אבל גם אם לא  זה לא ישנה את החלטתי האם להצטרף לחברה או לא. בעיקר שקוסמת לי היא העובדה שג'ונתן אחי קיבל הצעה להצטרף למחלקה המשפטית בחברה.

*

הייתי מופתעת כשג'ונתן אהוב נפשו של אבי, קיבל ממנו סטירה מצלצלת, בדמות סירובו לאפשר לו לחזור להתגורר בביתו כשיחזור לניו יורק.

"אני לא מבין מה מפריע לו שאגור בבית. תזכירי לי כמה חדרים יש בבית העצום שלו?" התלונן בפניי ג'ונתן בשיחתנו היומית משני עברי האוקיינוס.

"אני לא הכתובת לענות לך. ממני הוא ביקש לעזוב באותו יום שטסת לפני שנה ומשהו לפריז," עניתי לו באיפוק.

"אני מספר לך שאין לי איפה לגור," הוא התרעם, "מה הקשר אלייך? את לא יכולה לשכנע אותו שיאפשר לי לגור בבית?"

התלבטתי האם לאמר לו שאולי אבינו שרוי במצוקה כלכלית, אבל החלטתי שאיני מתכוונת להגן עליו יותר.

"ניתקתי קשר איתו," אמרתי לבסוף.

"למה? זה בגללי?" הוא שאל.

ידעתי שאין טעם עוד שאסתיר זאת ממנו

"אתה יודע שלפי הסכם הגירושין בין ההורים הייתי אמורה לגור עם אימא?" שאלתי.

"את רוצה לומר לי שאת מצטערת שלא חיית עם חולת הנפש הזאת?" הוא שאל מופתע.

"אין לך מושג איזה שטויות יוצאות לך מהפה. אני בקשר איתה כבר שנים. יש לנו אימא מדהימה. היא לעולם לא תבגוד בנו."

זאת הייתה האבן הראשונה שהנחתי לרגליו של ג'ונתן שהובילה אותו לחדש את הקשר עם אימא.

בימים הקרובים יחזור ג'ונתן מפריז. מועד הבחינה לקבלת רישיון עריכת דין כבר נקבע, וגם הצעת העבודה לכשיקבל את הרישיון.

עד שיתחיל לעבוד, הוא יתגורר בדירתה של אימא שמאושרת עד הגג.

"רק את ma petite , קטנה שלי, יכולת לחולל את הנס הזה."

על נסיבות נישואיי לא סיפרתי לו מחשש שיספר על כך לאימא.

*

מרגע שאני מגיע לעבודה, אין לי דקה לנשום.

מידי פעם מגיעה המזכירה האישית שלי רובי, ומניחה כוס קפה על שולחני.

הפגישה הבאה שלי היא עם אלכס רוטשילד. "מה דעתך שנפגש לארוחת צהריים במסעדה של בית המלון שלי אורכידאה ניו יורק?" שואל אותי אלכס, למרות שכבר קרוב לשעה שתיים בצהריים.

"נשמע רעיון מעולה," אני אומר לו מאחר שגם אני עבדתי ללא הפסקה, "אני כבר יוצא אליך."

יש משהו בפגישות שלי עם אלכס שמשרה עליי רוגע. הוא גבר מאד חכם, והשיחות איתו תמיד מרתקות אותי. אני לומד ממנו לא מעט, והוא תמיד מחמיא לי על ההצלחות שלי בעבודה.

כשאני מגיע למסעדה, אלכס כבר כאן. "הירשתי לעצמי להזמין. אני מודה שכל מה שבתפריט היום טעים במיוחד, ולכן ביקשתי שיכינו לנו פלטה מעורבת," הוא אומר וממלא את הכוס שלי במים צוננים. "הינחתי שלא תרצה לשתות משקה אלכוהולי באמצע היום," הוא מחייך.

"בקשר לזה יש לי חוק בל יעבור," אני עונה לו, "במשך היום אני לא שותה. האמת שגם בנסיבות חברתיות אני לא אחד שמרבה בשתיה. אבי לימד אותי שחשוב לא לאבד שליטה כשאתה נמצא בחברה."

"עיצה מעולה. השיכרות מביאה איתה רק דברים לא טובים. לעיתים נגרם נזק שקשה לתקן אותו," אומר אלכס בעודו מוזג לכוסו מקנקן המים.

השף של בית המלון הוא מהמעולים שהיכרתי. ואני מתענג על כל נגיסה.

אנחנו מסיימים לאכול ואלכס מזמין קפה, כאשר אחד העובדים ניגש אליו ומבקש ממנו שייגש איתו למשרד.

"אני כבר חוזר," אומר אלכס.

כיוון שהקפה כבר הוגש לשולחן, אני לוגם ממנו ונהנה מהנוף הניבט מעבר לחלון.

את השלווה מפר צלצול טלפון. אני מבין שאלכס השאיר את הטלפון נייד על השולחן, ומחפש אותו בעיניי, אבל הוא לא בסביבה. אני לא יודע מה גורם לי להסתכל על המסך, דבר שאינני נוהג לעשות. אני קולט את תמונתה של ג'וי על המסך. אני מסיט מבטי מייד. אני לא רוצה לחשוף את מה שאני שעובר עליי כעת בפני אלכס.

אלכס חוזר, מעיף מבט על הטלפון שלו, ורואה את השיחה שלא נענתה.

הוא מתקשר מייד. "ראיתי שהתקשרת, אני בפגישה. את פנויה להיפגש עוד שעה?" הוא שואל אותה. אני כולי נדרך.

אני מתאמץ לשמוע את התשובה."אני בדירה עשרים אפס שתיים במגדלי רוטשילד," היא עונה לו.

"אם כך אגיע אלייך," הוא אומר.

"קבעתי פגישה עוד שעה, אתה רוצה קינוח?" שואל אלכס, כאילו לא קרה דבר.

"אנחנו יושבים יחד בארוחת צהריים, כמו שני ידידים טובים, ואחר כך אתה נפגש לבלוי עם אישתי בדירה?" אני לא מתאפק ואומר. "תודה, אבל אין לי חשק לקינוח."

"גם בעסקים אתה חותך דברים כך?" הוא שואל אותי ומסמן למלצר לבוא. "אנחנו סיימנו," הוא אומר לו.

"אני מבין שהשיחה הזאת נגמרה," הוא אומר לי, "אני מאחל לך כל טוב."

שנינו קמים, ויוצאים מהמסעדה. אלכס פונה לבית המלון ואני ממהר לצאת לרחוב. אני חייב אוויר נקי כדי לנשום.

מי היה מאמין י שג'וי מנהלת רומן מאחורי גבי אם לא אחר מאשר אלכס רוטשילד.