הלוחם

יום חמישי היום, מה שאומר שמחר הם לא עובדים, גם לא בהכרח מתאמנים. לכן היום הזה נקבע כיום היציאה המשותפת של הגברים בחברת "דלטון פתרונות טכנולוגיים." החבורה הקולנית נכנסת לבר. מבין כולם דווקא קית' דלטון שקט במיוחד. הוא מצפה בכיליון עיניים לעלות על הבמה ולפרוק את כל המתח שהצטבר השבוע עם ניסיונות הפריצה למערכות ההגנה שלהם. אמנם איש לא הצליח לפצח את חומות ההגנה, אבל רגעי החרדה היו רבים. הוא מודה בליבו שאביו, הנרי דלטון, הוא איש חזק ומאופק ואיש לא יכול היה להבחין כמה מתוח היה השבוע.
רוב ניגש ומזמין להם בקבוקי בירה, ואילו קית' עולה על הבמה וניגש לכוון את הגיטרה. עיניו עצומות והוא קשוב לצלילים שבוקעים ממנה. "שיט" הוא פולט, "למה תמיד מביאים לפה גיטרות מחורבנות כאלה. הייתי צריך להביא את שלי."
"תירגע חבר," עונה לו מייק, "מה קורה למצב רוח שלך היום. זהו, סוף השבוע כאן, תשכח מהכול."
"בחורה, זה מה שהוא צריך," אומר רוב ומגיש להם את הבירות הצוננות, "אחת שתפנק אותו ו.."
"תשתוק," מסנן קית'.
"מה קרה ילד, נגעתי לך במקום כואב?" עונה לו רוב.
"אני לא כמוך משתמש וזורק," עונה לו קית', "או שאתה צריך שאשתמש בקלישאה כמו גרביים למשל."
"נו באמת קית' מתי הייתה לך חברה פעם אחרונה?" שואל מייק, "או אולי אני בכלל צריך לשאול מתי נגעת פעם אחרונה באשה?"
"ואני שואל," עונה לו קית'," מתי אתה חושב לכוון את הגיטרה המחורבנת שלך? כי לא יהיה נעים אם תתחיל לנגן ותזייף". קית' מסיים את כיוון הגיטרה ויורד לשבת בצד.
הוא לוקח אתו את הבירה ומחפש מקום לשבת. הוא יודע שאין לו באמת מה לענות לחבריו. איך יסביר להם שהוא לא אוהב להיות עם בחורה שרואה אותו רק כ"סולן של הלהקה". הוא כבר עבר את הגיל הזה, את ההתלהבות ממה שבנות קלות להשגה נותנות לכל אחד בעבור פירור של תהילה.
הוא מביט סביבו. המקום כבר כמעט מלא, ויש רק שולחן אחד ריק. הוא מתיישב לידו, מבקש בליבו שאיש לא ייגש אליו ויטריד אותו, לא השבוע. הבנות משקיפות עליו מכל עבר, אבל נמנעות מלהפריע לו. לא עובר זמן רב וגם רוב ומייק מצטרפים. בינתיים מצטרפים גם האחרים לשולחן ושוב המולה קולנית מסביבו. הוא עוצם את עיניו. חושב כמה היה רוצה עכשיו להרגיש אהבה. הוא יודע שהוא מוכן לשלב הבא שבחייו, אבל יודע גם שהוא לא עושה שום דבר כדי שזה יקרה. הוא מרגיש שוב את הלחץ נבנה בו, וקם בפתאומיות. "אני יוצא להתאוורר," הוא אומר וממהר לצאת החוצה.
הוא לא היחידי שרוצה להתבודד. גם קארי יושבת בחוץ. גם היא בסיום יום עבודה מתיש. החזרות למופע המתקרב גוזלים את כל כוחותיה. העובדה שג'ו הוא בן הזוג שלה במופע, הופכת את הריקוד לסיוט. היא ידעה שאסור היה להקשר נפשית למי שהוא בן זוגה בריקוד, ובכל זאת זה קרה בלילה של שכרות, כאשר התמסרה לו והתאהבה בו. היא לא הקשיבה לאזהרות שהוא אוהב להשתעשע עם נשים, והלכה שבי אחרי המילים היפות שאמר לה. באחת הרגישה את ליבה מתנפץ לרסיסים, כאשר ראתה אותו מדבר עם אחרת בקרבה שלא משתמעת לשתי פנים. היא עמדה המומה בראותה את רסיסי ליבה מתפזרים לכל עבר. גם לו רצתה, לא הייתה מסוגלת לאסוף את כולם. בצער הבינה שלעולם הוא יישאר חסר. 
חברותיה לונה, מישל וקטיה כבר בפנים. מאחר שמחר אין חזרות הן מנצלות זאת להשקות את גופן ביין אדום. שלושתן מתעבות בירה. קארי דווקא אוהבת לשתות בירה, אבל לא היום. החזרה הזו דרשה ממנה להתעלות מעל הכול. היא יודעת שאם תשתה בירה אחת, לא תוכל לעצור, ולהשתכר איננה רוצה. היא לא תיתן לו לראות אותה נשברת.
מחוץ לפאב יש רק ספסל אחד והוא תפוס כעת על ידי קארי.  "איזה ביש מזל. למה היא לא בפנים כמו כולם?" קית' חושב לעצמו. הוא מתוסכל. מצד שני זו זכותה לשבת שם. מבט מהיר גורם לו לקלוט את המבט בעיניה. הוא מזהה את הכאב שבו. משהו גורם לו להדרך, לרצות להגן עליה.
קארי רוצה לבקש מהגבר הזר שיתרחק ממנה, אבל שותקת.
"יפריע לך אם אשב פה קצת?" הוא שואל מרותק למבטה. היא מושכת כתפיה.
"הנה אתה," הוא שומע את קולו של רוב, "הגיע הזמן לעלות."
"שלום לך," הוא אומר ונכנס עם רוב לפאב.
כמו בכל שבוע בו הם מופיעים, הם מתבקשים לתת הדרנים אחד אחרי השני. קית' מתמסר לנגינה סביבו. הוא שקוע בעולמו. "מציתי," הוא לוחש לרוב, "הדרן אחרון וזהו." הוא פוקח את עיניו ורואה את הקהל משתולל לקצב מוזיקת הקאנטרי הבוקעת מהרמקולים החזקים. אי שם באפלולית החדר הוא רואה את הבחורה ההיא שישבה על הספסל בחוץ ועיניה נעוצות בו. כאשר מסתיים השיר הוא מנתק את הגיטרה ומתכנן ללכת לדבר אתה. הוא מחפש אותה בכל מקום, אפילו בחוץ, אבל אין לה זכר.
קית' מרגיש שמשהו בוער בו. הוא שולח מסרון לברק, הישראלי לשעבר ששרת בצבא, שיבוא להתאמן איתו ונוסע למועדון. הוא מודה על כך שהמועדון פתוח ללא הפסקה. הוא ניגש למלתחות מחליף בגדים, כורך את הרצועות על ידיו ולוקח את הכפפות שלו מהלוקר. הוא עולה לזירה ומתחיל להתחמם.
לא עוברות דקות, וברק כמו חייל ממושמע מתייצב. "ספר לי קית' מה קורה?" שואל ברק, "לפי המבט בעיניך נראה שבא לך לרצוח מישהו."
"אתה צודק," הוא עונה לו.
"ספר לי מה קרה?" שואל ברק.
"מעולם לא ראיתי עיניים כואבות כל כך, לב מצולק כל כך. אני מרגיש שאני נקרע מבפנים. אני לא יכול להסביר לך אבל כל מה שאני רוצה כעת זה למצוא אותה ולהגן עלי. הייתי מחסל אותו בלי לחשוב," אומר קית' ועיניו בוערות.
"זו מישהי שאני מכיר?" שואל ברק.
"לא. זו גם לא מישהי שאני מכיר. ראיתי אותה בחטף והיא לא יוצאת לי מהראש. היא הייתה היום בהופעה שלנו בפאב, ונעלמה לפני שהספקתי לרדת מהבמה," עונה לו קית'.
"אתה יכול לשאול בפאב. אם היא באה לשם הרבה בטח יזהו אותה," אומר ברק. זה לא קית' שהוא מכיר. עוצמת הרגש שנשקפת עכשיו מעיניו לא מוכרת לו.
"אם זה אמור להיות, אנחנו נפגש שוב. עבר עלי שבוע מאד קשה, אולי משהו נסדק בי ואני רגיש יותר. בוא נרביץ קצת מכות, אני זקוק לזה כעת," אומר קית' ונעמד עמידת פתיחה, מגיש לברק את הכפפות כאות להתחלת הקרב.

*
לראשונה מאז שנפרדה מג'ו מרגישה קארי שהיא יכולה לנשום. המבט הזה בעיניו של סולן הלהקה, העניק לה איך שהוא שקט. היא נכנסת לאתר של הפאב ולא מתקשה למצוא את שמו. "קית' דלטון" מופיע בלא מעט איזכורים ברשת. היא נדהמת לקרוא שהנגינה היא רק תחביב עבורו, וכי הוא עובד בחברה המשפחתית. שמו כאחד המתכנתים המבריקים מוזכר בכל מקום, כשם שהעובדה שכשרונו הוא שדוחף אותו למעלה ולא יחוסו המשפחתי.
היא נכנסת לרשתות החברתיות ומוצאת את שמו מופיע בכמה מהן. היא נכנסת לדף הפרטי שלו ומחפשת מידע עליו. היא רואה תמונות רבות של הלהקה, אך גם תמונות משפחתיות. כמובן שמופיעות שם בנות, אך אי אפשר להסיק מכך דבר. היא מתנחמת שאין בו תמונות זוגיות עם מישהי מיוחדת. היא מציצה שוב במדורי הרכילות ורואה שאין אזכורים על רומנים שלו בשנה האחרונה.
"מה יש לי להפסיד?" היא חושבת לעצמה ורושמת לו הודעה.
קארי בלו: ההופעה שלכם בפאב הייתה מדהימה. השילוב הווקאלי בין חמשתכם ממש נפלא. היא מתלבטת עוד רגע ולבסוף שולחת. היא ממתינה שעה ארוכה והתשובה לא מגיעה. "הוא בטח רגיל להודעות כאלה ואינו מתייחס," היא חושבת לעצמה ונכנסת להתקלח. היא לוקחת את הזמן, חופפת את שיערה הארוך, מייבשת אותו, והולכת להתלבש.
*
קית' מסיים להתאמן, בגדיו דבוקים לגופו מרוב זיעה. הוא נכנס למקלחת, לוקח את הזמן, חופף את שערו שארך וניגש להתלבש. הוא מעיף מבט לעבר הטלפון שלו ורואה את הנורית הירוקה של הצ'אט מהבהבת. הוא סקרן לראות מי שלח לו הודעה בשעה כזו מאוחרת. הוא עומד כך עטוף מגבת סביב פלג גופו התחתון וקורא את ההודעה. הוא מביט על התמונה בצד וחיוך עולה על פניו.
קית' דלטון: אז זה אמור להיות, שאת ואני נפגש.
צילצול של הודעה נכנסת גורם לקארי לזנק לטלפון ולראות אולי התשובה ממנו. היא קוראת את דבריו ומרגישה שבא לה לרקוד.
קית' דלטון: לא ידעתי איך למצוא אותך, ברחת לי. אבל מה שנקבע לנו, הוא שיהיה. את עייפה או אפשר שנפגש?
קארי מהססת.
קית' דלטון: סליחה, לא התכוונתי ללחוץ. כמה שזה ישמע מוזר אני מתגעגע לראותך.
קארי בלו: אני לא יודעת, מאוחר כבר. אולי פעם אחרת.
קית' דלטון: אשמח. לילה טוב.
מצד אחד קית' מאוכזב, מצד שני הוא מעריך אותה. היא הרי יודעת מי הוא. עכשיו הוא נכנס לחשבון שלה ומגלה שהיא סולנית של להקת הבלט. לרגע הוא חש קנאה בגבר הזה שרוקד אתה סולו צמוד. אבל כשהוא מתבונן היטב, הוא מבין לפי המבט בעיניה שזה הגבר שפצע אותה. היא אמנם מחייכת אליו, אבל עיניה לא נשואות אליו. הוא נשבע בליבו לשמור עליה.
*
למחרת בבוקר מתעוררת קארי מוקדם. היא לא הצליחה לישון הרבה. מחשבותיה נדדו לקית'.
קרי בלו: מתאים לך ארוחת בוקר אצלי, נאמר עוד רבע שעה?
קית' דלטון: אני מתקשה לענות על שאלתך, איני יודע היכן את גרה.
קרי בלו: צודק. אפשר לקבל את הנייד שלך ואשלח לך את הכתובת?
קית' דלטון: אני לא נוטה לתת את מספר הטלפון שלי לבחורות, אבל למענך אחרוג ממנהגי.
כשהוא רואה את הכתובת הוא צוחק.
קית' דלטון: את לבושה?
קרי בלו: כן. למה?
קית' דלטון: תצאי למרפסת ותסתכלי למעלה.
קארי עושה כדבריו. בבניין מעבר לרחוב, בקומה העליונה, היא רואה את קית' מביט בה משועשע.
קית' דלטון: ואני חשבתי איך אוכל למצוא אותך בין כל שני מיליון התושבים בעיר. בואי כבר, אני מחכה לך למטה.

קארי ממהרת לרדת, היא חוצה את הכביש בזהירות ורואה שקית' כבר מחכה לה בכניסה. הוא עוטף אותה לחיבוק ומוליך אותה לעבר המעלית. המעלית המהירה מביאה אותם ללא עצירות לקומת הגג שלו. קארי הולכת לעבר המרפסת המשקיפה על העיר. האגם מצד אחד, המגדל הגבוה מצד אחר, וברחובות למטה כמו שורות נמלים, התנועה מתנהלת בעצלתיים.
היא חוזרת חזרה לחדר האירוח הגדול. היא מבחינה בפינה בכלי הנגינה, ובפסנתר הכנף הפתוח. היא עוברת בידה על הקלידים. "למדתי לנגן," היא אומרת לו , "אבל בטח לא כמוך."
"אני יודע לרקוד, אבל בטח לא כמוך," הוא עונה לה באותה הלשון.
"אז אתה יודע," היא אומרת, וכבר מבינה שכמוה גם הוא הסתכל בתמונותיה בעמוד שלה.
היא מבחינה בפניו שמרצינות לפתע. "זה הוא שפגע בך, נכון?" הוא שואל.
"זה כל כך ברור?" היא שואלת, מתפלאת שחיוכיה לא מסתירים את מה שבליבה.
"יש לך חיוך מקסים," הוא עונה לה מיד, "אבל אני ראיתי את עיניך בחטף אתמול, וקישרתי בין מה שראיתי למה שצולם."
"כן," היא עונה לו בעצב, "לא הייתי צריכה לתת לזה להתגלגל לאן שהתגלגל."
"אני לא שמח שנפגעת. הוא אידיוט שלא ראה מה יש לו ביד. אבל אני מודה על כך," אומר לה קית'.
"אני רוצה להיות אתך, אבל תבין שליבי שבור. מה אם אפול?" היא שואלת.
"אני לא אתן לך ליפול," הוא עונה.
"אני לפעמים עדיין בוכה בגללו," היא מגלה לו.
"אני לא אתן לך סיבה לבכות בגללי," הוא עונה לה בביטחון.
"ומה אם אפחד פתאום?" היא אומרת לו בחשש.
"אחבק אותך חזק, קרוב לליבי." הוא מחייך אליה, ומחבק אותה, "בדיוק כך."
הוא אוחז בידה ומוביל אותה לפסנתר. "לפני שאת מכינה לי ארוחת בוקר כפי שהבטחת," הוא אומר לה, "אני רוצה להשמיע לך שיר. השיר הזה מוקדש לך באהבה ממני. אני רוצה שתדעי שמה שלא יהיה, תמיד אלחם בשבילך."
הוא משמיע לה את השיר והיא מרגישה שכל אותם רסיסים שאבדו לה מתחברים חזרה לתוך ליבה. היא יודעת שעדיין תישאר לה צלקת להזכיר לה את מה שקרה, אך גם להזכיר לה מי הוא באמת הנבחר שלה.

והנה השיר לפניכם.

Keith Urban – The Fighter ft. Carrie Underwood

ב.א.

מאמינה באהבה.

15.9.2017