אני נסערת מהשיחה עם פרופסור רוקפורד.
שוב אני נזכרת איך ליליאנה הייתה מדברת עליו בהערצה, והרבה אהבה. היא נהגה לספר לי על הטיולים שהוא לקח אותה, אבל אף פעם היא לא הציעה לי להצטרף. לעומת זאת היא לא פעם הזמינה את עצמה להצטרף להפלגה עם משפחתי בסופי השבוע, או לנסיעה לכפר נופש בהרים בחורף.
עכשיו כשאני חושבת על כך, זה עוד יותר לא מובן לי. אם היא כל כך אהבה את אביה כפי שאמרה, מדוע לא רצתה שאבוא איתה אליו?
אולי התשובה נעוצה בכך שהיא באה מבית שבור, ורצתה אותו רק לעצמה, ואילו אני הייתי תמיד מוקפת באהבה של הוריי, ולא חששתי מתחרות על תשומת הלב שלהם.
אני מנסה לגרש את המחשבות עליו. בסופו של דבר אני חושבת שהוא האמין לי שאין לי שום קשר לתרמית של סוזן. תרמית, כי אין לי דרך לתאר את מה שארע בקשר לכסף עבור השכירות, שכן ליליאנה ידעה שאינני מעוניינת לקחת ממנה אפילו דולר אחד.
*
"את בטוחה שאינך רוצה שאעזור לך לממן את הדירה בעיר?" שאל אותי אבי.
"אתה לא מכיר אותי? אני כזאת חסרת אחריות? לא הייתי עושה צעד כזה אם לא הייתי בטוחה שאוכל לממן אותה בעצמי," עניתי לו.
"אני לא מבין למה את מסרבת לקבל ממני כסף," אמר אבא, "את יודעת שיש לי בשפע. האחים שלך כבר מסודרים, יש להם בתים משלהם, ומשכורת מאד גבוהה. כעת תורך לקבל ממני."
"אני רווקה, וכאחת שלומדת הרבה ועובדת הרבה, אין לי הרבה זמן לבזבז את מה שאני מרוויחה," אני מנסה להתלוצץ איתו, אבל נראה שהוא לא שבע רצון.
"אם כך אני רוצה להחליף לך את הג'יפ לדגם חדש יותר. אני לא מוכן לקבל ממך סירוב. כל החברות שלך מקבלות הקצבה חודשית מההורים, רק את לא," הוא קובע.
"מי מהחברות שלי, מבין אלה שאתה מכיר, סיימה תואר שני, עומדת להתחיל לעבוד על הדוקטורט שלה, ועובדת בחברה מחקר בינלאומית?" אני שולפת את הקלף המנצח שלי.
אני רואה את המבט על פניו של אבא. "בשביל מה אני עובד כל כך קשה, אם לא בשביל המשפחה שלי?"
"אני אסתכל על ג'יפ חדש, וכשאדע מה אני רוצה אני אודיע לך. רק אל תשכח שהג'יפ שלי הוא רק בן שלוש," אני אומרת.
"אני מחכה שתודיעי לי מה בחרת," הוא לא מרפה ממני.
"בסדר דאדי, מבטיחה," אני אומרת לו, אם כי אני באמת לא רואה סיבה להחליף את הג'יפ.
*
הטלפון הנייד שלי מצלצל. אני עייפה מכל ההודעות שנכנסות אליי. אין לי חשק לדבר עם אף אחד. אין מילים שיכולות לנחם אותי על אובדנה של ליליאנה.
אמנם לקחתי חופש כמה ימים מהעבודה במשרד כדי ללמוד למבחן המסכם לקבלת התואר, אבל עדיין לא סיפרתי להם על התאונה. אני יודעת שאין לי ברירה ועליי לחזור לחיים. אני מתיישבת לכתוב מייל לגיא מקלאוד, המנהל שלי, לספר לו על מה שקרה.
אני פותחת את תיבת הדואר האלקטרוני כאשר אני מבחינה במייל שנכנס לפני דקות ספורות מהאוניברסיטה.
אל: אן לואיז מגריי
מאת: ארלין פרילנד
המחלקה ללימודי מחשבים.
מיס מגריי היקרה,
ברצוני להביע בפנייך את השתתפותנו בצערך על מותה בטרם עת של חברתך הטובה.
הריני להודיעך כי עברת בהצלחה רבה את המבחן המסכם, ואת זכאית לקבל את התואר השני במדעי המחשב ולימודי בינה מלאכותית.
פרופסור מק'קאון מבקש למסור לך כי אישר את בקשתך ללימודי התואר השלישי, וכאשר תרגישי שאת מוכנה, הוא ישמח שתיצרי קשר. כמו כן הצעתו למשרת הוראה בחוג למחשבים בעינה עומדת.
אני מבקשת להביע את תנחומיי באופן אישי, ומאחלת לך שלא תדעי עוד צער.
בידידות,
ארלין
מזכירת המחלקה ללימודי מחשבים.
*
מיום שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, היה לי ברור שאמשיך עד לקבלת הדוקטורט. אולי כי הורי אנשי אקדמיה, אולי כי זו הדרך שהלכו בה אחיי הגדולים.
איך יכולתי להעלות על דעתי שיקרה מה שיקרה ואשאר חסרת נשימה?
*
אן לואיז מגריי:
מיס ארלין היקרה,
אני מודה לך על המייל ועל השתתפותכם בכאבי ברגעים הקשים האלה.
איני מסוגלת כעת להתחייב ללימודים, אני עדיין זקוקה לזמן.
אהיה איתכם בקשר כשאהיה מוכנה.
בתודה, אן.
אני מביטה על הספר שמונח על השולחן לצד הספה בסלון, אבל איני יכולה להביא את עצמי אפילו לפתוח אותו.
אני מחפשת תוכנית בטלויזיה, מסוג התוכניות האלה שאינך צריכה להיות מרוכזת כדי לצפות בהן, בתקווה שהיא תסיח את דעתי. אלא שכל התוכניות שאני אוהבת מזכירות לי את ליליאנה, ומעצימות את העדרותה.
אני הולכת לחדר השינה, אבל לא מסוגלת להרדם. השיחה עם הפרופסור שוב מציקה לי.
בלית ברירה אני ניגשת לחדר העבודה שלי, מוציאה בלוק ציור ומתחילה לצייר. אני מחפשת דמות של גבר עבור הרובוט הזכר שאנחנו מתכנתים כעת בחברה.
אני מנסה לחשוב מיהו הגבר האידיאלי בעיניי, אבל לא מוצאת תשובה לכך. אני משרבטת דמויות, אבל שום דבר לא מוצא חן בעיניי. אני צריכה ליצור דמות שאחרים יתאהבו בה, אבל המוח שלי ריק מרעיונות, והדבר האחרון שמעניין אותי כעת זה גבר והרצון להתאהב במישהו.
שוב נכנסת לי הודעה שמוציאה אותי לגמרי מהריכוז.
גיא מקלאוד:
אן,
משתתף בצערך.
קחי את הזמן, העבודה תחכה.
אני מחייכת במרירות מול המילים שלו. לו רק היה יודע כמה אני זקוקה לפסק זמן מהעבודה, אבל יודעת שהעבודה לא תחכה. זה לא שהיא לא תתקדם, אלא שיהיה עליי לעסוק בתיקון באגים שימרו אחרים במשך ימים.
אני מכבה את המחשב והולכת לישון. זה לא הזמן לעשות החלטות.
אני לא מפסיק לחשוב על השיחה שלי עם אן לואיז. לגבי הסיפור עם שכר הדירה אני יודע שהיא דוברת אמת, אבל יש לי הרגשה שהיא מתחמקת מלתת לי תשובות לגבי ליליאנה.
אני לא באמת מעורה בחיי הצעירים בימינו. האינטרנט מתפתח ללא הפסקה. הרשתות החברתיות מכתיבות את מה שיקרה, חורצות גורלות לעיתים.
מצד אחד נשמע לי הגיוני שליליאנה החליפה ללא הפסקה את הסיסמה של הטלפון הנייד שלה, מצד שני אני לא בטוח שהחברה הכי טובה שלה לא יכולה לנחש מה יכולה להיות הסיסמה שלה.
אבל לא רק. הרגשתי שהאוויר היה סמיך, רווי מתח כשדיברנו, גם לאחר שהבהרתי לה שאני מאמין לה, ואף התנצלתי.
מעולם לא פיקפקתי בבקשות של סוזן. איך יכולתי לנחש שהיא ממציאה שקר כזה גדול? מאה ועשרה אלף דולר זה בהחלט לא סכום שהייתי מעלה על דעתי שהיא תבקש סתם. אני יודע ששכר הדירה במנהטן מרקיע שחקים, ובהכירי את ליליאנה היא בטח הייתה רוצה לגור בקומה העליונה, עם בריכה על הגג.
ביקשתי מאן לואיז להפגש איתי כדי שתאיר לי אור על חייה של ליליאנה, אבל ברור לי שקודם עליי להתנצל שוב בפניה על האופן בה חקרתי אותה.
היא לא אשמה במה שקרה למשפחה שלי, ובטח לא במותה של ליליאנה.
מה גורם לי לחשוב כל כך הרבה עליה, הרי אינני מכיר אותה בכלל. מי מבטיח לי שהיא בכלל תשתף איתי פעולה?
יש לי מערך שיעור להכין למחר ובזה אני צריך להתעסק. בפעם המי יודע כמה אני מנסה לאסוף את עצמי. אמנם ליליאנה לא גרה איתי, אבל שמרה על קשר יום יומי איתי. אני שוב שוקע במחשבות עליה.
*
לא פעם שמעתי דיבורים בסביבתי הקרובה שליליאנה מנצלת אותי, שהיא לא באמת אוהבת אותי, אלא חפצה רק בכספי.
מעולם לא טרחתי לענות. "אל תקשיב להם אבא," אמרה לי פעם ליליאנה ששמעה שלא במתכוון את אחת האמירות האלה שנאמרו לי כשמי שאמר זאת חשב שהיא איננה שומעת אותו.
"אני מקווה שאתה לא מאמין לו. אם הייתי בקשר איתך רק בגלל כסף, לא הייתי מתקשרת כל יום ומתעניינת בך," היא אמרה.
למרות שאני יודע כעת שליליאנה היא בתה של סוזן, וכי מעולם לא הייתה באמת שלי, אני מתגעגע לשמוע את קולה.
*
בלית ברירה אני מאלץ את עצמי לחזור למציאות. ברור לי שאם אוותר לעצמי, בסוף לא אוכל לקום.
אני נכנס למערכת השעות שלי ורואה שיש לי הודעה מפתיעה.
לצוות המרצים
הפקולטה למדעים
שיעורי אחר הצהריים מבוטלים.
הנכם מוזמנים לחברת INTRENATIONAL FUTURE REALITY
להרצאה על שילוב מחשבים בשרות המחקר.
להודעה מצורף טופס שנועד לאשר הגעה, והסבר היכן נמצאת החברה. 'אולי יעשה לי טוב לשנות קצת אווירה,' אני חושב לעצמי.
עדיין לא העברתי שיעור מאז שקרה האסון. אני מניח שהשמועה על כך הגיעה לאוניברסיטה, ויהיה עליי להתמודד עם מבטי הרחמים של הסטודנטים, והניסיונות של הסטודנטיות לנחם אותי.
אני מאשר את הגעתי, והולך לישון.
*
אני פוקח בקושי את עיניי ונדהם לראות שהחדר שטוף שמש. מבט זריז על הטלפון הנייד מראה שישנתי שתיים עשרה שעות רצוף. מתי אי פעם ישנתי כל כך הרבה?
אני ניזכר בהרצאה בחברת המחשבים וגורר את עצמי לחדר האמבטיה לשטוף את עצמי במים קרים בתקווה שזה יעזור לי להתעורר. 'זו גם הזדמנות לקצץ את זיפי הזקן שגדלו כיוון שלא התגלחתי כבר כמה ימים,' אני חושב לעצמי.
אני מתלבט מה ללבוש. האם להסתפק במכנס וחולצה, או שעליי ללבוש חליפה? אני מחליט שאם אני רוצה לשדר שהכל בסדר אצלי, עדיף שאלבש חליפה, כפי שאני לובש מידי יום לאוניברסיטה.
אני עולה על כביש עשרים ושבע מביתי שבסאות'המפטון., שאהוב עליי יותר מהכביש המהיר ארבע מאות תשעים וחמש. כיוון שכעת אמצע היום, התנועה על כביש סבירה ומאפשרת לי לתת למחשבותיי לנדוד.
*
"אני משתתף בצערך," אמר לי פרופסור דהרמה, הדיקן של הפקולטה למדעים, "זה כל כך לא טבעי שאב יקבור את הילדה שלו. אם אתה מרגיש שאתה צריך לקחת חופש, אל תהסס."
"תודה," עניתי לו, "אני חושב שדווקא החזרה לעבודה תעזור לי להתאושש."
אני מרגיש שהאדמה נשמטה מתחת לרגליי, ואני מתקשה לעמוד עליה, אבל אין לי כוונה לשתף בכך אף אחד. לא כי אני לא זקוק לרחמיו של איש, אלא כי תמיד הייתי קנאי לפרטיותי. יותר מידי דברים התגלו לי מאז שליליאנה נהרגה, ואני מתקשה להכיל אותם. יש לי צורך עצום לדבר עליהם בקול, וזו בדיוק הסיבה שעליי לשתוק.
אני שוב מהרהר בבקשה שלי מאן לואיז להיפגש. אולי עדיף שלא אראה אותה. זה רק יעצים את העובדה שליליאנה איננה.
אני מתלבט האם לשלוח לה הודעה, אבל כיוון שלא קבעתי איתה דבר, אני מחליט להניח לנושא.
*
מכשיר הניווט מתריע בפניי שהיעד אליו אני נוסע נמצא עוד חמש מאות רגל מצד ימין.
אני מבחין בפינת הרחוב במגדל מרשים ביופיו, שחלונות כהים מקיפים אותו. הבניניים הסמוכים אליו משתקפים בתוכם, ומחוורים לעומתו.
הבניין מוקף בחומה גבוהה, ועליה מוטבע השם
INTRENATIONAL FUTURE REALITY
השומר בכניסה מבקש ממני תעודה מזהה, ומדריך אותי לחניית האורחים בבניין.
אני מחנה את הרכב ונכנס ללובי בו נמצאים כבר אחדים מהקולגות שלי, שמברכים אותי במנוד ראש לשלום. אני מודה על כך שגם נציג החברה המארחת נמצא, מה שמונע מהם לגשת ולפתוח איתי בשיחה.
"ברוכים הבאים לINTRENATIONAL FUTURE REALITY , שמי גיא מקלאוד ואני המארח שלכם היום. אני מזמין אתכם להיכנס איתי לאולם בו תערך התצוגה.
החברה עוסקת בפיתוח תוכנות, רובוטיקה, ובינה מלאכותית. את האחרונה נציג בפניכם, ונמנה את היתרונות והחסרונות בשימוש בה."
אנחנו נכנסים לאולם שבו שולחן ארוך המכיל עשרים כורסאות סביבו.
"בהחלט מרשים," אומר לי בשקט עמיתי ד"ר רוז, "הלוואי ואצלנו היו משקיעים כך ביצירת אווירה נינוחה כזו."
"שמעתי שבחברות הייטק משקיעים רבות ברווחת העובדים. אני בטוח של יש להם חדר כושר ובריכה בבניין, כשם שאין לי ספק שיש להם גם חדרי מנוחה," אומר ד"ר מורדוך.
ד"ר מקלאוד מחייך למשמע המילים שנאמרות בינינו. "אני לא מכיר הרבה ענפים ששעות העבודה בהן לא מוקצבות. כשמתכנת נתקף בפרץ יצירתיות, או לחילופין כשעליו לפתור בעיה, הוא יכול לצאת מהבניין הזה בשעות הקטנות של הלילה, או בשעות המוקדמות של הבוקר. כשזה מה שאתה דורש ממי שעובד עבורך, עליך לתת משהו בתמורה."
הוא מתיישב בראש השולחן, מניח את המחשב, וברגע שהוא מפעיל אותו המסכים שעל הקירות מסביב קמים לתחיה.
"היי לינה," הוא אומר, "בואי תאמרי שלום לאורחים."
על המסך מופיעה דמות של צעירה יפיפייה ו…ביישנית.
"את יכולה לקרוא לחברה שלך אן?" הוא מבקש.
"לינה מדברת רק עם אן," היא עונה לו.
"איפה אן?" הוא חוזר על שאלתו.
השם אן מהדהד בחדר ואני תוהה האם יש קשר לאן לואיז. אינני יודע עליה הרבה. איזה סיכוי יש שהיא תופיע פה פתאום?
"לינה מדברת רק עם אן," היא עונה לו. ד"ר מקלאוד צוחק. "היא לא תשתף איתי פעולה, אלא אם כן היא תקבל הוראה מפורשת מאן. הפקודה הזו באה כדי להגן על המידע שבידה. אני מניח שאתם מבינים מדוע הדגמתי לכם זאת.
חשוב מאד במכוני מחקר ליצור הגנה מירבית. עלול להיות מצב שמידע יזלוג מהמערכת לידים לא מתאימות. לא כל אחד יעשה בו שימוש לטובה, וזה מצב מאד מסוכן."
ד"ר מקלאוד מוציא את הטלפון הנייד שלו ומחייג.
"היי אן, אני זקוק לך בחדר הישיבות. לינה מסרבת לשתף איתי פעולה," הוא אומר לה, "אני פותח את הרמקול ותדברי איתה."
"ד"ר מקלאוד, עדיין לא למדת מהי אבטחת מידע?" היא עונה לו, "לינה מתוכנתת לכל מצב. היא תדבר איתי רק כשאני מולה."
"אני לא מבין," הוא עונה לה, "הרי את יכולה לדבר איתה מכל מקום."
"לא בדיוק," עונה אן בטון רציני, "נאמר שמישהו מאלץ אותי לדבר איתה תחת איומים ורוצה לשתול בה מידע עויין? אתה מבין למה יש לה את 'בן האנוש שלה' ורק הוא יכול לתקשר איתה, אלא אם כן הוא נותן הוראה פנים אל פנים, שהוא מאשר לה 'בן אנוש' אחר?"
"מה אני אמור לעשות כעת?" הוא שואל, "אני מעביר הרצאה לפרופסורים מהאוניברסיטה."
"היה נחמד אם היית מידע אותי. הרי היה נפגשנו הבוקר. אני נמצאת כעת באוניברסיטה אצל הדיקן בקשר לעבודת הדוקטורט שלי. בעצמך אמרת ש… לא משנה."
"תמתין כמה דקות, אני אמצא חדר שקט ואתחבר אליכם. בינתיים תציע להם קפה ותבקש מלורן שתזמין מאפים מהמאפיה בפינת הרחוב," אומרת אן.
ד"ר מקלאוד מחייך נבוך. "היא צודקת הייתי באמת צריך לאמר לה שקבעתי מצגת היום. בסופו של דבר לינה היא ה'בייבי' שלה."
תוך דקות ספורות מתמלא השולחן בכוסות קפה ומגשים שריח של מאפים טריים עולה מהם.
המסכים שהוחשכו כיוון שהפרופסור דיבר בטלפון, מתעוררים פתאום לחיים.
על המסך מופיעה אישה בעלת שיער שחור ארוך. אי אפשר לראות הרבה ממנה כיוון שהיא יושבת בגבה אלינו.
"אחר צהריים נעימים לכם. אני מתנצלת על כך שנבצר ממני לעמוד מולכם כעת בחדר. כידוע לכם עולם המחשבים מחבר בין אנשים מכל קצוות העולם, והנה אני פה איתכם.
שמי אן לואיז מגריי ואני אערוך לכם הכרה עם לינה. אציין כי לא אני בניתי אותה, אבל אני זו שאימנה אותה, והפכה אותה למי שהיא היום.
"היי לינה, זו אן," היא אומרת.
"היי אן חברה שלי," היא עונה לה בחיוך מבוייש.
"לינה יש לנו היום אורחים. הם רוצים לשמוע על העולם שלך. את מוכנה לספר להם על משחק הילדים טלפון שבור?" אני שומע את קולה של אן ועוצם את עיניי.
שלא כבשיחה שלי איתה, היא מדברת בקול רך שגורם לי להרגע.
"אן מספרת ללינה סוד. אן אוהבת תות שדה." מתחילה לינה לספר וגורמת לי לחייך למשמע המילים.
"לינה מספרת למייקל שאן אוהבת תות שדה. מייקל מספר לדיוויד שלוש שאן אוהבת תות. דיוויד מספר לג'ורג' שאן אוהבת תות עץ. ג'ורג' מספר שאן אוהבת עץ. הנרי מספר לאן שאן אוהבת לטפס על עץ."
"תודה לינה. סיפור מאד יפה. את מוכנה להסביר מה כוונת הסיפור?" שואלת אן.
שקט עוטף את החדר. כולם מרותקים לשיחה של אן עם לינה הבינה המלאכותית שהיא פיתחה.
'כמה היא שונה מליליאנה," אני תוהה מה גרם להיות חברות הכי טובות.
אני שומע את קולו של ד"ר מקלאוד שמביט בהערצה על המסך. "את פשוט מדהימה," הוא לוחש.
