קרטר
אני פושט את חליפת החתן שלי ונכנס להתקלח. האלכוהול זורם בדמי, מטשטש את המציאות עבורי, אם כי במידה. אני לא שיכור, אבל מרגיש כעת רגוע.
בעוד חבריי נוהגים לשתות עד כדי אובדן הכרה, אני מעולם לא השתכרתי. אני יודע לשתות במידה. מילדותי הוחדרה בי הידיעה שלעולם אין להגיע למצב של אובדן שליטה.
אני נוהג לישון כשרק תחתוני הבוקסר לגופי. גם זה רק בגלל שתמיד יש מישהו בבית. לפעמים אני משתוקק להישאר לבד, ולהיכנס למיטה אחרי מקלחת טובה, ללא בגדים.
הלילה לא רק שאינני לגמרי לבד, ישנה אישה זרה במיטתי, אישה שמהלילה היא אישתי.
אני בוחר מכנס פיג'מה שחור עשוי מבד משי שקיבלתי ליום הולדתי מאחת הנשים שעברו בחיי. אני מנסה לזכור מיהי, אבל לא מצליח. מה הפלא?
אני לא חושב שאם הייתי סופר על יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי עם אותה אישה, שהייתי מגיע לכף יד אחת מלאה. אני מסוג הגברים שלא משקיעים ביחסים, שהכל בא לי בקלות יתרה. שם המשפחה אותו אני נושא, הוא שמושך אליי אנשים, גברים ונשים כאחד.
אני לא חושב שיש מישהו ביבשת שלא מכיר את משפחת ג'ורדן. זה כאילו אמרת שאתה לא יודע מיהי משפחת רוקפלר, משפחת רוטשילד, וכמובן משפחת קנדי.
אני לא גבר שמעניינות אותו שיחות עומק, שיחות של נפש אל נפש. את הכושר השכלי שלי אני ממצה בעבודה בה אני מנצל את מה שהעניק לי בשפע הטבע. אני נהנה לשבת לשיחות רציניות עם חוג מכריי שביניבם נמנים אנשי העסקים מהמובילים בעיר. זו הסיבה שבזמן הפנאי שלי אני מרגיש משוחרר מהצורך לפתח קשרים רציניים עם אנשים. בסופו של דבר אני עדיין לא בן שלושים וכבר חולש על אימפריה ענקית.
אני מביט על המיטה ורואה אותה ישנה בצד שלה כפי שהוריתי לה. היא מצמצמת את נוכחותה ככל שהיא יכולה, ושוכבת הכי רחוק ממני. אין לי כוונה לגעת בה היום כיוון שאני לא בשיא חושיי. הדבר האחרון שאני צריך זה להיכשל במבחן הגבריות שלי איתה, לא שאי פעם זה קרה לי. אני מבין שהפעם הראשונה תהיה זו שתקבע את מערכת היחסים בינינו.
אני נכנס למיטה, נרדם מייד, ומתעורר לקראת בוקר לקול מילמולים. 'אל תאכל אותי,' היא מתחננת מתוך שינה, כשדמעות זולגות על עיניה. מעולם לא שמעתי מישהו מדבר מתוך שינה, ואני תוהה האם זו הסיבה לחתונה החפוזה הזו.
אני קם מהמיטה ומתיישב על הכורסא בפינת החדר. זה אחד המקומות האהובים עליי ביותר. זה אי השפיות שלי בו אני מסיר את כל המסיכות ויכול להיות פשוט אני. על השולחן העגול לידי יש מנורה המאירה את הכורסה בזמן שאני קורא, וערימה של חמישה ספרים שאת הראשון כבר התחלתי לקורא.
אני ניזכר במעטפה שהגיש לי אבי לפני הטקס אתמול, וניגש להביא אותה.
אני עומד בחדר הארונות וקורא לראשונה את הסכם הממון עליו היא חתמה. אני לא יכול להבין מה גורם לאישה להתחייב להיות במערכת יחסים בה פרט להתחייבות שלי לספק לה קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים, אין לה שום זכויות, לא כעת ולא בעתיד, גם אם תהייה אם ילדיי. גם גורל הילדים יהיה נתון להחלטתי.
'מי את, ומה גרם לך לחתום על הסכם דרקוני כזה, ומה כל זה קשור לאביך?' יותר מזה מטריד אותי מה גרם לאבי לנהוג כך כלפיי, הרי כל חיי הייתי אהוב נפשו. מה עשיתי אם כך שגרם לו לקשור את חיי עם אישה כזו?
אני מגיע לעמוד האחרון ורואה את חתימתה. יש לה כתב יפה ושמה מופיע בברור- ג'וי בדמינטון. אני מנסה לפשפש בזכרוני ולא מצליח להיזכר אם אי פעם שמעתי את שם המשפחה הזה.
אני עומד לקפל את המסמך ולהכניסו חזרה למעטפה, כאשר אני מבחין בדף נוסף.
מר ג'ורדן,
הנדון: מיס בדמינטון
לבקשתך בדקתי את הבדיקות הרפואיות של מיס בדמינטון.
לפי הנתונים שהובאו לידי הריני לאשר שהיא נמצאת במצב גופני מעולה.
רופאת הנשים אישרה בפניי כי בדיקת מחלות המין הינה שלילית,
וכי היא התחילה לקחת גלולות למניעת הריון.
כן לא תועדו שום בעיות נפשיות אצלה, או במשפחתה.
בברכה,
כריס ברוקלין, עורך דין מסחרי
אני מבולבל. ככל שאני לומד יותר, כך אני יודע פחות.
בוקר של יום חדש.
אני מתלבש וניגש לקחת את הטלפון הנייד שמוטען ליד מיטתי. אני רואה אותה מחייכת כשהיא מביטה על הצד שלי במיטה. מה גורם לכך אין לי מושג.
"אני מבין שזה הרגל עבורך להצחיק את עצמך," אני מסנן לעברה. אני מתחיל לפתח נגדה רגשות שליליים. הכעס מבעבע בי.
היא מרצינה מייד ומתחילה לסדר את המיטה. אני מבהיר לה שיש מי שעושה זאת עבורי. 'זה מה שהיא חושבת. שהבאתי אישה שתשמש לי כעוזרת בית?'
היא נכנסת לחדר הארונות שלה, אני מניח כדי להתלבש. אני עושה כמוה ונכנס להחליף בגדים, אבל ניזכר מייד שאבי הורה לי לא להגיע למשרד עד יום שני, ולכן אני לובש את בגדי הספורט שלי ויורד לחדר הכושר הביתי כדי להתאמן.
הייתי מעדיף להכות בשק האיגרוף עד שאתיש את עצמי, ובדיוק זו הסיבה שאני מפעיל את המסך על הקיר מול ההליכון, בוחר את אחת מתוכניות אימון הריצה ומתחיל לרוץ.
אני מסיים את הריצה אחרי שעה וחצי, כאשר אני לא יכול לסבול עוד את הגופיה שדבוקה לגופי מרוב זיעה.
אני מוותר על שאר המכשירים ועולה לשטוף את עצמי. כשאני מסיים אני נכנס לחדר הארונות שלי כשמגבת עטופה סביב מותניי, ומבין שאני לא לבד בו.
"מה את חושבת שאת עושה פה? מי הרשה לך לחטט בארון שלי?!" אני מסנן לעברה בכעס.
מדלין, אחת מעובדות הניקיון מתרוממת בבהלה. "אני מצטער אדון, ראיתי איך שהגברת סידרה את הארון שלה, וחשבתי להפתיע אותה ולסדר לך את הארון."
'להפתיע אותה? זה הארון שלי,' אני רוצה לאמר אבל מתאפק.
"אני מרוצה ממנו כפי שהוא," אני מפטיר לבסוף, "ועכשיו תצאי מכאן, אני רוצה להתלבש."
אני לובש מכנס ג'ינס שחור וחולצת טריקו לבנה. לאחר שאני מוודא שאין איש בחדר אני ניגש לחדר הארונות שלה שדלתו פתוחה, ומציץ לתוכו. אני נדהם מהסדר ששורר בו. היא סידרה את הבגדים לפי צבעים, והוא בהחלט נראה מרשים מאד.
בארון שתי שורות של מדפים וביניהם צמוד לקיר יש שולחן איפור. אני רואה שהיא הניחה את המחשב שלה עליו, וסקרן לראות את תוכנו. כיוון שיש לי ידע רב במחשבים, גם אם יש לה קוד כניסה, אוכל לפרוץ אותו בקלות.
אני בוחר שלא להסתכן, ופונה לעבר הכורסה שלי, אבל לא מתיישב עליה אלא משקיף מבעד לחלון ורואה אותה בסככה הסמוכה לבריכה. על הריצפה פרוש שטיח בצבע ורוד והיא עושה עליו תרגילי יוגה, מה מאפשר לי לחזור לחדר הארונות שלה ולהסתכל בתוכנו של המחשב.
במגע אצבע קל המסך מתעורר לחיים. אני מופתע לראות שאין לה קוד כניסה. גם לרשתות החברתיות ניתן להיכנס בלחיצת כפתור אחת, שכן הסיסמאות שמורות בו.
אני מפעיל את מערכת המצלמות של הבית בנייד שלי כדי שאדע מתי היא נכנסת חזרה. אין לי כל רצון שהיא תראה אותי מסתכל על המחשב שלה, ופותח את הווצאפ שלה.
מתברר לי שאין בו הרבה שיחות בחודש האחרון. בהודעה האחרונה שלה בקבוצה עם חברות היא מספרת להם שהיא עובדת על פרוייקט, ותעדר זמן ממושך מהעיר.
ברשת החברתית אני מסתכל על תמונת הרקע שלה בה היא מצולמת, כאשר המצלמה מתמקמת על עגיל יפיפה שהיא עונדת.
אני נכנס לקרוא את הפוסטים האחרונים שלה.
בפוסט האחרון היא משנה את הסטטוס שלה ל: במערכת יחסים.
אני מביט על התאריך ורואה שהוא פורסם לפני חודש בדיוק.
אני סקרן לראות איך הגיבו על כך חבריה.
מאיה מיה: מתי זה קרה? איך אני לא יודעת מזה???
שלי ב.: את לא יכולה לעשות לנו את זה. תתחילי לספר. איך קוראים לו? מיהו? איפה היכרתם? תשפכי את כל התה.
בלה סולבר: הרגת אותי . אין לך מושג מה זה יעשה לאיאן.
ג'וי בדמינטון:
זה קרה היום.
אין לו חשבון ברשת החברתית.
היכרנו דרך חברים משותפים.
להזכירכם איאן סיים איתי את מערכת היחסים כי לא רציתי להתחתן איתו.
אני גולל למטה ורואה את ההודעה של איאן סינקלייר שנכתבה לפני כחמישה חודשים.
האמנתי שהיום אבשר לכם שג'וי ואני מאורסים.
ג'וי חשבה אחרת, וסירבה להצעת הנישואים שלי.
היינו יחד חמש שנים, אבל היא טוענת שהיא צעירה מידי
בשביל לקשור את גורלה בגורלי.
אמרתי לה שאיני רואה טעם להמשיך להיות איתה במערכת יחסים .
אני מאחל לה את כל הטוב שבעולם.
ליבי שבור,
איאן
אני בוהה בהודעה בדיוק כשיש התראה שמישהו נכנס לבית מכיוון הבריכה, מה שגורם לי לצאת במהירות מהרשת החברתית. רגע לפני שאני סוגר את המחשב אני מבחין בסמל של ענן ומתחתיו הכיתוב הענן של ג'וי. למרות שאני סקרן לראות מה תוכנו אני סוגר את המחשב, וניגש להתיישב על הכורסא שלי, פותח את הספר, ומעמיד פנים שאני קורא.
אני שומע צלצול של טלפון מחוץ לדלת החדר, וג'וי נכנסת לתוכו בצעדים מהירים.
"לאיפה נעלמת?" אני שומע קול של אישה בוקע מהטלפון הנייד שלה, "למה לא רואים אותך יותר?"
"מה זאת אומרת? בא נסיך על סוס לבן וחטף אותי לארמון שלו," היא עונה לה.
"את ממשיכה עם המסתוריות שלך לגבי הגבר שהצהרת שאת במערכת יחסים איתו?" רוטנת חברתה.
"נו באמת מאיה," עונה ג'וי בקול מאופק, "את לא זוכרת שאמרתי לך שאני עסוקה מעל הראש בפרוייקט שלי. את לפעמים שוכחת שאני כבר לא סטודנטית כמוך, שפרשתי בשנה האחרונה? חשבתי שלסטודנטית במדעים אמור להיות זיכרון פנומנלי."
"את לא מבינה שהפנים היפיפיות שלך שתמיד מחייכות, חסרות לי ולכל המחזרים שלך?" אומרת מאיה.
"בכלל לא הגזמת," צוחקת ג'וי, "כל חיי הייתי במערכת יחסים אחת שנגמרה את יודעת למה. על איזה מחזרים את בדיוק מדברת?"
"כאילו שאת לא יודעת שכולם כאן מאוהבים בך," עונה לה מאיה.
"חשבתי במחלקה למתמטיקה לא מלמדים רומנטיקה. אני במערכת יחסים, ואני לא מחפשת הרפתקאות עם גברים אחרים. מבחינה זאת שום דבר לא השתנה אצלי," עונה ג'וי, "אבל מה איתך? יש לי מישהו תורן?"
"בדיוק כמו שאמרת. את יודעת שאני לא אישה נאמנה כמוך. אני כמו פרפר שעף מפרח לפרח," עונה מאיה.
"פטפטנו יותר מידי. אני אחרי אימון בדרך למקלחת, והעבודה כבר מחכה לי. נדבר בהדמנות אחרת," אומרת ג'וי ומנתקת את הטלפון.
'שזה אף פעם.' אני מפטירה לעצמי בשקט.
אני נכנסת להתקלח בזריזות, בוחרת שמלת טריקו שחורה שמכסה את הברכיים, ורוצה לעבוד על עיצוב האתר החדש שלי. כיוון שאין לי מושג היכן מותר לי להיות, אני לוקחת את המחשב ומתיישבת על המיטה.
אני מדפדפת בתמונות שצילמתי את עצמי ותוהה האם זה ראוי שאעלה כעת תמונות של עצמי, ומחליטה שלמרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, יהיה עליי לדבר עם קרטר ולבקש את רשותו להמשיך להקים את האתר שלי.
"ארוחת הצהריים מוכנה אדוני," אני שומעת את קולה של דזירה.
אני מרימה את עיניי אליה, אבל היא אינה מסתכלת אליי. אני עוקבת את מבטה וקולטת שקרטר יושב על הכורסה ליד החלון ושקוע בקריאה.
"אני כבר יורד," הוא עונה לה.
אני מחזירה את מבטי למחשב ומעמידה פנים שאני מתרכזת במסך מולי.
"שמעת את דזירה, ארוחת הצהריים מוכנה," הוא אומר ופונה לכיוון הדלת.
"תודה. אני לא רעבה," אני אומרת.
"כל בן אדם חייב לאכול," הוא אומר, "אני לא מוכן שתפתחי לי בשביתת רעב. זה לא ישנה את המצב."
'מאיפה באים לו רעיונות כאלה? נכון שאני רזה, אבל בהחלט לא אנורקסית.'
"אני לא שותה אף פעם, ואתמול …" אני משתתקת.
"כרצונך," הוא אומר ויוצא.
אני לא מסוגלת להתרכז יותר, שומרת את החומר בענן, וסוגרת את המחשב. אני מעבירה את הנייד שלי לשקט, ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי, כיוון שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת, ולכן איני מצפה לשיחה מאיש.
אני מניחה את ראשי על הכרית ונרדמת. אני מתעוררת בבהלה כאשר אני מרגישה את הנייד רועד ללא הפסקה על המיטה. אני מתיישבת מייד. 'מי מחפש אותי?'
אני רואה את קרטר עומד ומסתכל במבט מצומצם על המסך. תמונתה של אימי האהובה מופיעה עליו.
אני עונה מייד.
"מאמי, הכל בסדר?" אני שואלת בחשש.
"איפה את ילדה שלי?" היא שואלת.
"מאמי תעני לי, הכל בסדר?" חשש כבד מתגנב לליבי.
"תגידי לי את. מה קורה איתך?" היא שואלת. יש משהו בטון שהיא שואלת שגורם לי להבין שהיא לא.
"ספרי לי מה קרה," אני מבקשת ממנה, מנסה לשוות לקולי טון רך.
"אני מבקשת לדעת אם זה נכון," היא אומרת.
"על מה את מדברת מאמי?" אני מנסה להרוויח זמן וכבר מבינה שאבי דיבר איתה.
"ספרי לי מה קורה בחייך," היא חוזרת שוב. אני מרגישה לא בנוח כיוון שקרטר בחדר ואין לי ספק שהוא מקשיב לשיחה, למרות שהוא מעמיד פנים שלא.
"אל תכעסי עליי מאמי. התחתנתי אתמול. לא יכולתי להזמין אותך, כיוון שאבי היה שם," אני אומרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע, "תכננתי לספר לך זאת כשנפגש."
"אז את מבינה שהוא היה כאן," היא אומרת לי, "את יודעת מה הוא רצה? מעבר לעובדה שהוא רצה להכאיב לי כשסיפר שאמרת שאת שמחה שאני לא שם…" אני לא נותנת לה לסיים את המשפט.
"מאמי, את האדם היקר לי ביותר בעולם. אני מוכנה למסור את חיי למענך, ויודעת שגם את מוכנה עבורי. אני מקווה שברור לך שבחיים לא הייתי אומרת דבר כזה. את האדם היחיד שרציתי והייתי זקוקה לו איתי במעמד הזה," אני עונה לה מייד.
"הוא אמר שאת התחתנת עם גבר בגלל שהוא עשיר. הוא אמר שדוחה אותו המחשבה שאת כזו רודפת בצע, ושהוא לא מאמין שאת הבת שלו, וכמובן האשים אותי שזה בגללי," היא אומרת וגורמת לי כמעט לאבד שליטה.
"ואת מאמינה לו?" אני שואלת.
"את האישה האחרונה בעולם שהייתה עושה מעשה כזה. אני עדיין לא מבינה מה קרה שבחרת להתחתן. הרי סירבת לפני כמה חודשים להצעת נישואין של גבר בן לאחת המשפחות העשירות ביותר, בטענה שאת לא בשלה עדיין, ויש לך עוד הרבה חלומות להגשים," אומרת אימא ואני מרגישה את כאבה בזמן שהיא מדברת.
היא נושמת עמוק ומשחררת אנחה. "אני יודעת שזה הוא שגרם לזה לקרות. לא כי אני יודעת למה, אלא כי זה הדבר היחיד שנשמע לי הגיוני."
"אין זה משנה כעת. העובדה היא שאני נשואה. אין לך מה לדאוג לי, אני בסדר." את המילים האלה אני אומרת כשאני קולטת שבטעות לחצתי על הרמקול, וקרטר שמע כנראה את כל השיחה.
"כשאביך סיים את שיחת הרעל שלו נגדך, הוא הניח לפניי מסמכים וביקש שאחתום עליהם. הוא האיץ בי לחתום בלי לקרוא. הוא כנראה חושב שאני מטומטמת ואינני מבינה מה הוא רוצה ממני," אומרת אימא ואני רוצה לקבור את עצמי שלא שמתי לב שהרמקול פתוח. בטח עוד אשלם על כך ביוקר.
"הוא איים עליי שאם לא אחתום הוא ידאג להוציא צו שיאפשר לו להיות האפוטרופוס שלי," אומרת אימא וצוחקת, "מחכה לו הפתעה. אין לו מושג שביקשתי מהמטפלת שלי שתמציא בידי אישור שאני שפויה."
"ולמה שתעשי דבר כזה?" אני שואלת.
"כיוון שאני מכירה את אביך, וידעתי שיום אחד זה יקרה שהוא יטען שאני חולת נפש רק כדי להשתלט על רכושי, כיוון שסירבתי לתת לו לגעת בחשבון הבנק שלי. אז מי זה שרודף בצע? עכשיו את יודעת את כל האמת."
"אני לא אתן שזה יקרה מאמי," אני אומרת לה בקול רועד.
"אני יודעת ילדה שלי, ולכן חתמתי על יפוי כח. במקרה שיקרה לי משהו, מיניתי אותך לקבל את ההחלטות עבורי," אומרת אימא.
"אני אשמור שלא יקרה לך כלום מאמי" אני עונה לה, "אני אוהבת אותך יותר משאת עצמי."
"עכשיו את נשואה. זה בעלך שאת צריכה לאהוב יותר," היא עונה, "אני מקווה שזה מה שאת מרגישה. ברכותיי לנשואייך ילדה אהובה שלי."
אימא מנתקת את השיחה ואני מרימה את עיניי לקרטר. הוא נראה שקוע בקריאת ספר, אבל שפת הגוף שלו מראה שהוא רחוק מלהיות שקוע בקריאה.
