קתרין
"את יודעת מדוע היהלומים הם ידידיה הטובים של האישה?" שואלת אותי אמא בקול חלש.
"מדוע אמא?" אני עונה לה.
"כיוון שגם היהלומים וגם האישה בלתי ניתנים לשבירה," עונה לי אמא ועוצרת רגע כדי לנשום. הדיבור קשה עליה היא יודעת שזמנה הולך ונגמר. היא מודעת היטב לכך שהפסידה את המאבק במלחמה נגד הסרטן שפשט בכל גופה.
אני אוחזת בידה ומלטפת אותה כל הזמן. "מתחת לכרית שלי ישנו מפתח קטן. הוא פותח את הכספת מספר אלפיים ושש עשרה הנמצאת בבנק בפינת הרחוב שלך. אביך לא יודע על קיומה. אני מבקשת שתלכי לשם עוד היום ותרוקני אותה. החזירי את המפתח לשומר הכספת ואימרי לו שהוא יכול לסגור אותה. הוא מצפה לך."
אמא שוב מתנשמת.
"אני מבקשת שתיגשי לשם עוד הבוקר. אני רוצה לשמוע שתכולתה בידיך כדי שאוכל לעצום עיניים בשקט," היא אומרת.
אני נאבקת בדמעותיי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לצער את אמא.
"תבטיחי לי עוד משהו קיית. תבטיחי לי שתעזבי את בעלך ותגשימי את החלומות שלך. את חזקה ממני. את יכולה לעשות זאת. ועכשיו לכי."
אני עושה כדבריה וממהרת לבנק. אני פותחת את הכספת ומוציאה את תוכנה. אני מחזיקה ביד רועדת את הקופסה. אני פותחת אותה ומתוכה מנצנצים אליי אוסף תכשיטי היהלומים של אמא. אני מביטה שנית בכספת ומוציאה ממנה מעטפה ובה תמונות של אמא.
"אמך נתנה לנו הוראה לסגור את הכספת כאשר תוציא את תכולתה," אומר לי הפקיד שמלווה אותי, ומושיט ידו לקבל את המפתח. "היא רשמה את הכספת על שמך, קתרין מקסוול ולכן את יכולה לחתום על סגירתה."
אני מחייכת לעצמי. כמה אמא שלי חכמה. היא חשבה על הכל ולכן רשמה את הכספת בשם נעוריי, כדי שגם בעלי לא ידע על קיומה. "העניין הוא," אני עונה לו, "ששמי כעת הוא קתרין גרהם. אני חושבת שאדחה את סגירת הכספת לזמן אחר."
"אני מבין," הוא אומר וממתין שאחזיר את התכולה חזרה למקומה.
"יש עוד משהו שאני יכול לעזור לך?" הוא שואל.
"אם יש לך כמה דקות זמן, הייתי רוצה שתסביר לי מה עליי לעשות על מנת לקבל הלוואה לפתיחת עסק."
אני חוזרת לבית החולים ומציצה דרך החלון על מיטתה של אמא. היא ישנה. כמה שלווה היא נראית בשנתה. "עשיתי מה שביקשת. אפילו נפגשתי עם מנהל הבנק בקשר להלוואה לעסק משלי." אני מספרת לה. למרות שעיניה עצומות אני יכולה להשבע שהיא מחייכת. "אני כבר כל כך מתגעגעת אליך," אני לוחשת לה, "מה אעשה בלעדייך."
היא פוקחת את עיניה היפות ומניחה את ידה הגרומה על ידי. "אני לעולם לא אעזוב אותך. תמיד אהיה לצידך ילדה אהובה שלי," היא אומרת ועוצמת את עיניה לנצח.
*
*
*
מעל שלוש שנים עברו
אני עומדת כהרגלי ומתלבטת מה ללבוש היום. המשחק הזה מוציא אותי מדעתי. למה אנשים שופטים אותנו לפי הלבוש? למה אני לא יכולה פשוט ללבוש ג'ינס וחולצת טריקו מקושקשת. אני מרפרפת בידי על ערימת החולצות שלי. אני חורצת להן לשון כמו ילדה קטנה. אני ניגשת לחלק של הבגדים המחוייטים שלי, שולפת חולצת בד בצבע שמנת עם כפתורי פנינה, וחצאית עיפרון שחורה שאורכה מתחת לברך. "אתם מרוצים?" אני שואלת קהל דימיוני.
אני מוציאה את קופסת התכשיטים שלי. דווקא איתם אין לי בעיה. זו לא שאלה של אם, אלא מה נראה לי מתאים היום למצב הרוח שלי. כיוון שאין לי תכניות היום מעבר לעבודה במשרד, אני יכולה לבחור מה שבא לי. למרות זאת בא לי להתגנדר היום עם יהלומים. עכשיו מתחילה ההתלבטות שלי. האם לבחור בנטיפי יהלומים ארוכים או משהו שצמוד לאוזן. כמובן שהעגילים הם שיקבעו איך תראה התסרוקת שלי היום. אני מחליטה לענוד את הצמודים, ובכל זאת מוציאה דווקא את אלה הארוכים. אני מצרפת לזה שרשרת עם יהלומים קטנטנים, אבל מספיק גדולים כדי שינצנצו על צווארי. לרוב אינני עונדת טבעת. מאז שנפרדתי מבעלי, יש לי מין צורך להרגיש משוחחרת באצבעות שלי. מה שאני כן אוהבת זה צמידים. אני אוהבת את המגע שלהם בשעה שאני מזיזה את היד. זה מרגיש לי סקסי.
עכשיו רק נשאר לי לסיים להתאפר ולאסוף את שיערי. ואולי לתת להשאיר אותו פזור?
אני מוציאה מהמטען את הנייד ומפעילה אותו. אני מתקשרת למשרד. "היי מרי-אן," אני אומרת למזכירתי, "את יכולה להקריא לי מה רשום ביומן הפגישות שלי היום?"
אני נזכרת שעדיין לא נעלתי נעליים וחוזרת לחדר הארונות לבחור זוג מהמבחר הלא מבוטל שלי. מודה שיש לי חולשה לנעליים. קריר קצת בחוץ ובא לי לנעול מגפונים, וכך אני עושה בשעה שמרי-אן מדברת.
הפגישה האחרונה לפני ארוחת הצהריים היא עם מילן אוניל. השם הזה לא מוכר לי.
"מה את יודעת על מילן אוניל," אני מבקשת.
מרי-אן מסתבר יודעת הכל ומתחילה להקריא לי את תולדותיו כפי שרשום בקורות החיים ששלח עבור המשרה של מתכנת.
בסוף הרשימה היום היא ארוחת הצהריים עם פרקליט המחוז, ג'ון מקסוול, הלא הוא אבא שלי. "תודה מרי-אן שהזכרת לי," אני אומרת לה. אם יש משהו שיש לי נטייה לשכוח זה הפגישות עם אבא שלי. אני שמחה על בחירת הבגדים שלי. "הוא בהחלט לא היה מקבל אותי עם ג'ינס וחולצת טריקו למרות שכל בגדי, עד האחרון שבהם, נרכשו בבית האופנה היוקרתי מיו מילאן," אני מדברת לעצמי. מין הרגל שסיגלתי לעצמי כאשר נפרדתי ממקס בעלי.
אבא שלי מעולם לא נפגש איתי לבד. תמיד יש לי הרגשה שאני אחד הצעצועים היוקרתיים שהוא מתהדר בהם, כמו הטסלה המפוארת שלו, כמו שעון היד היוקרתי שלו. אני תמיד תוהה מדוע יש לו צורך לענוד שעון ששויוו עולה על מיליון דולר. אני נזכרת בשעון שקנה לי. אני לא יכולה לגרום לעצמי לענוד אותו. זה מגוחך בעיניי.
הוא תמיד מציג אותי בתור "תכיר זו בתי, הבעלים של חברת קיית מקסוול." כאילו אם היה אומר "זו קתרין" לא היה די בכך. אני נאנחת רק מהמחשבה על הארוחה שצפויה לי.
הבוקר זורם בנעימים. אני עובדת במרץ על פרוייקט חדש. מזכירתי מרי-אן נכנסת מידי פעם ומניחה כוס קפה על שולחני, ויוצאת בשקט כפי שנכנסה.
"קיית, מילן אוניל כאן," אומרת לי מרי-אן וכולה סמוקה מהתרגשות. אני מביטה בה מופתעת, "הוא חתיך מעלף," היא לוחשת לי.
"את זוכרת שזו לא סוכנות דוגמנים, נכון?" אני שואלת אותה. כל חיי אני מוקפת בגברים מעלפים. כבר מזמן הפסקתי להתרגש.
אני מביטה מרוצה על השעון ורואה שהוא הקדים בעשר דקות. "תאמרי לו שהוא יכול להכנס אני כבר מסיימת את המייל."
"הקדמת," אני אומרת לו בשעה שאני מוסיפה שתי שורות אחרונות, חותמת את שמי ולוחצת על שלח."זה מוצא חן בעיני."
אני מרימה את עיני ומבינה מדוע הסמיקה מרי-אן. הוא עומד מולי. הוא גבוה, ומבטו בוחן אותי. אני מחייכת לעצמי ורוצה לאמר לו מה שאמרתי למרי-אן, שזה לא סוכנות דוגמניות, וכן אני יודעת שאני יפיפיה. אבל שותקת.
הוא לובש ג'ינס שנופל מעט וחושף את תחתוני הבוקסר המשובצים שלו. לגופו חולצה טריקו לבנה שנראית כאילו נלבשה פעם ראשונה. "בדיוק כך רציתי להתלבש הבוקר," עוברת בי המחשבה במוחי.
"מדוע אתה לא יושב?" אני אומרת לו ומצביעה בידי לעבר הכיסא שמולי, למרות שברור לי שהוא רצה להפגין בפנייו את הופעתו. אבל אני לא התעלפתי כמו מרי-אן.נראה לי שזה לא מצא חן בעיניו.
הוא לא מחכה שאני אתחיל לשאול שאלות. "אז מה בעצם את יודעת על מחשבים שאת חושבת שאת יכולה לראיין אותי?" הוא אומר בקול זחוח.
"לא ידעתי שאני בראיון אצלך," אני עונה לו בקול רציני, כאילו נדרשתי לפתור את חידת היקום, "אתה מתכונן לבחון אותי?"
"למה לא בעצם," הוא אומר בחיוך. הוא מוציא את מחשבו האישי מתיקו. "טעם טוב יש לבחור," אני חושבת לעצמי בשעה שאני מזהה את המחשב. אני יודעת שהוא נחשב לאחד הטובים והיקרים בשוק.
"מה את עושה במקרה ששולחן העבודה שלך נראה כך," הוא שואל אותי.
"אוי זה כל כך מסובך. אולי כדאי שאכנס ואנסה להבין איפה מתחילים בכלל. אתה בטוח שאפשר לפתור את זה? כי נראה לי שהמחשב מקולקל. אולי כדאי פשוט לסגור אותו ולהפעיל מחדש ונראה מה יקרה? אתה מרשה לי לנסות?"
"תקשיבי," הוא אומר לי.
אני לא נותנת לו להשלים את המשפט. אני קמה, מתיישבת בהתגרות על השולחן לידו, חושפת מעט מרגליי. אני מסובבת את המחשב מעט אליי, משנה את הקודים השגויים שמופיעים בו. "אתה חושב שככה זה בסדר?" אני שואלת אותו, "או שקילקלתי משהו."
"הבנתי," הוא אומר, אבל לא מראה לי כמה הוא מתפעל.
"אני מקווה שהבנת שאני זו שמראיינת אותך ולא ההפך," אני אומרת.
"ברור," הוא אומר לי, "כנראה הסתנוורתי מנצנוץ היהלומים ודעתי השתבשה."
"האם אחד מהתנאים שתשקול לעבוד אצלנו הוא שאסיר את היהלומים מעליי?" אני יודעת שדחקתי אותו לפינה, כיוון שהוא חוכך בדעתו איך לענות לי. אני מסירה את העגילים מאזניי, את השרשרת מצווארי וגם את הצמיד. "אני מקווה שצמיד הרגל לא מפריע לך. הרי בכל מקרה רגליי מתחת לשולחן. עכשיו אתה מרגיש יותר בנוח להתחיל בראיון?"
אני רואה שהוא עדיין מתלבט מה לענות.
"יש לי רק שאלה אחת," אני אומרת אותו, "מה גרם לך לפנות אלינו."
"קראתי כתבה על החברה והיא נשמעה לי מעניינת. שמחתי לראות שיש לכם משרה שתפורה עליי," הוא עונה לי, "והחלטתי לנסות את מזלי. המקום שאני עוזב אינו מתאגר עבורי יותר."
"אני מקווה שלא תשתעמם פה מהר," אני אומרת לו, "אנחנו מחפשים אנשים שרוצים להתפתח ולגדול עם החברה."
"מעולה," הוא עונה לי, "גם לי יש רק שאלה אחת. איך הבוסית, איך קיית מקסוול."
"מאיזו בחינה?" אני שואלת אותו. פניי חתומות. איני רוצה שיראה כמה אני מופתעת מהשאלה הישירה הזו.
"איך היא בתור בוסית, האם נעים לעבוד איתה?" הוא שואל.
"בינינו היא די ביצ'ית," אני אומרת, לא מאמינה שאני מדברת ככה על עצמי, "אבל אשת מקצוע מבריקה, אשה חרוצה ומי שאיתה רק מרוויח."
"אני מניח שככה זה בעולם הזה. מנהלות צריכות להיות ביצ'יות," הוא עונה לי מהורהר מעט. "יש סיכוי שאני אוכל לפגוש אותה. הייתי רק רוצה להתרשם ממנה בעצמי."
"להתרשם ממנה?" אני שואלת בחיוך. "או להרשים אותה?"
"יש לי טביעת עין טובה," הוא אומר.
"ומה אתה אומר עליי," אני מתגרה בו.
"את, את לא נראית ביצ'ית זה בטוח. יש לך לב טוב," הוא אומר.
"תראה מה זה , אפילו לא הצגתי את עצמי בפניך," אני אומרת ומושיטה לו את ידי, "קתרין מקסוול. נעים להכירך."
"את קיית??" הוא אומר מופתע, "את קיית. את ממש לא ביצ'ית."
"אל תהיה בטוח," אני אומרת לו.
*
מילן
כמה בושות הספקתי לעשות בראיון אחד. לזכותה יאמר שקיית מדהימה. היא התעלמה מכל מה שקרה, הוציאה טיוטת חוזה עבודה והגישה לי שאקרא.
"אני לא באמת יודעת הכל על המחשב," היא אמרה לי. במקרה התקלת אותי בבעיה שאני מכירה. למדתי את יסודות המחשב באוניברסיטה."
אני עובר על סעיפי החוזה. אם יש משהו שאפשר לאמר עליה הוא שהיא הוגנת מאד. גם המשכורת שהיא מציעה לי עולה בהרבה על הציפיות שלי. "טוב, ילדת שוקולד מה אפשר לצפות," אני אומר לעצמי ומחליט לחקור קצת עליה.
כל שאני יודע הוא שהיא בתו של הפרקליט המחוזי. זה לא מסתדר לי עם החברה שהקימה. האם יתכן שהקימה חברה במו ידיה? כי אם כן היא ראויה להערצה. אני רושם לעצמי לבדוק את זה.
"מתי אתה רוצה להתחיל?" היא שואלת אותי. היא עומדת ובידה המפתחות שלה ותיקה.
"אני אתן לך תשובה. אני חייב להודיע קודם על התפטרותי. אברר כמה זמן הם דורשים שאודיע מראש."
"אין בעיה," היא עונה, "הרי לא חשבתי שאמצא כל כך מהר את המועמד המתאים."
ביני לבין עצמי אני חשוב מה גרם לה להחליט שאני המועמד המתאים. "אם כך להתראות," היא אומרת ויוצאת מהחדר. אני רוצה לקרוא אחריה ולאמר לה שתכשיטי היהלומים שלה נשארו על השולחן, אבל היא נעלמת מהר מידי.
אני חותם על החוזה ומשאיר אותו על השולחן שלה. "אצלם לך עותק," אומרת מזכירתה מרי-אן. די ברור לי שהיא רק חיפשה את ההזדמנות להיות איתי לבד. "אז מגיע לך בהצלחה," היא אומרת ומסמיקה, "קיית אמרה שאכיר לך את אדוארד. הוא מי שמתעסק במיחשוב ועומד לעזוב בגלל שהוא וחברה שלו התארסו והם עוברים לאוסטרליה." ברור לי שהיא כל כך נבוכה מנוכחותי שהיא מפטפטת ללא מעצורים. היא ממשיכה גם בשעה שהיא מלווה אותי לאגף שבו המשרד של אדוארד. בא לי כל כך לשאול אותה איפה הכפתור של "השתק" אצלה. מה היא חושבת לעצמה שחייו הפרטיים של אדוארד או מישהו אחר כאן מעניינים אותי? "אז היום החבר'ה נפגשים במועדון "השחקים". כמובן שגם קיית תהיה שם. היא כזו כייפית." ואז היא קולטת שפיטפטה מידי ומשתתקת.
למי שלא מכיר את העיר, מועדון "השחקים" הוא מועדון לצעירים בני גילנו. האוירה בו תמיד מחשמלת ולא משנה מה הנושא לאותו ערב. אמנם יש בו גם את קומת הוי.אי.פי., אבל הוא פתוח לכל מי שרק רוצה לבוא לרקוד ולשתות. אני תוהה אם קיית על שלל יהלומיה, יושבת וצופה בקהל שרוקד ברחבה הממוקמת קומה מתחתיה.
אני מגיע לחדרו של אדוארד. הוא מדבר בטלפון. "כן פיצית מתוקה, ארנבונית שלי, גם אני מתגעגע אלייך," הוא אומר.
הוא מבחין בי מסיים את השיחה. הוא נראה נבוך מעט ואיננו יודע כמה מהשיחה שמעתי. "אז אתה החדש," הוא אומר לי. "נשים אתה יודע. אם לא תאמר להם כמה אתה אוהב אותן שלוש מאות פעם ביום אוי לך." אני מהנהן בראשי בהבנה, למרות שאני לא כזה. "אז מה אתה נשוי?"
"ברחתי מחתונה ברגע האחרון," אני אומר לו, "אני חופשי ומאושר."
הוא מביט בי בוחן אותי כדי להבין אם אני רציני או לא. "ומה קרה, אם מותר לי לשאול?" הוא שואל ברצינות תהומית שאני מתלבט איך לענות לו.
"הרגשתי שאיבדתי איתה את עצמי. הכל היה אמור להתנהל לפי דרכה, וזו כבר לא הייתה זוגיות כפי שחשבתי שצריכה להיות," אני עונה לו.
"אז הפרת את האירוסין," הוא מסכם לעצמו.
"לא הצעתי לה נישואין. אמרתי לה שזה לא זה וזהו," אני אומר.
"יש לך אומץ," הוא אומר, "הלוואי ולי היה."
"תקשיב, חתונה זה אמור להיות לכל החיים. לא איזה ניסיון שאולי יצליח ואולי לא. לא צריך להקל בזה ראש," אני אומר, מפתיע אפילו את עצמי ברצינות דבריי.
"אלה ממש המילים של קיית," הוא עונה לי. "אני הכרתי אותה עוד שהייתה נשואה. הוא אף פעם לא רצה שתהיה עצמאית, שתפרוס כנפיים. הוא רצה אותה בתור אישה הקטנה והצייתנית. קיית אמרה לי שאפשר לכפות על אדם להיות כנוע, אבל אז הוא מאבד את הזהות שלו והוא כבר לא הוא. אז מה כל העניין? תראה איזו אימפריה היא הקימה מאז שנפרדה ממנו לפני שלוש שנים. היא רקמה חלום ומימשה אותו. כמובן שפרקליט המחוז לא אהב את הרעיון, אבל היא הוכיחה לו שהיא יכולה להצליח ללא העזרה שלו. אם זה תלוי בי, לעולם לא ארצה לעזוב את העבודה בחברה. אני אוהב לעבוד כאן. קיית היא בוסית נהדרת."
"אז היא לא ביצ'ית?" אני שואל.
"קיית? ביצ'ית? אולי כשהיא מנהלת משא ומתן. בעצם גם אז לא," הוא עונה לי.
"מה יש לאנשים כאן," אני חושב לעצמי. הם כאלה פטפטנים. מהשיחה הקצרה עם קיית התרשמתי שהיא לא.
"אתה בא היום לשחקים?" שואל אותי אדוארד.
"האמת שלא תכננתי, אבל נראה לי שזה רעיון טוב," אני עונה לו.
"אגב, אני אדוארד," הוא אומר לי.
"אני מילן," אני מציג את עצמי.
אדוארד לוקח אותי למשרד החדש שלי. המשרד מאובזר ומוכן לשימוש מיידי. אני מחייך כשאני רואה איזה מחשב מונח עליו. "היא יודעת מה שהיא עושה," אני חושב לעצמי.
"בוא נקפוץ למי האוקיינוס שנקרא קיית מקסוול. מקווה שהבאת בגד ים," הוא אומר. וכך הוא פורש לפניי את התרשים של החברה. הוא מספר לי ארוכות על כל מחלקה, בלי שבעצם מספר עליה הרבה.
הוא מסביר לי מה תפקידו של האחראי על המיחשוב ואני חושב בליבי שעשיתי את ההחלטה הנכונה כאשר הגעתי לכאן. אני שולח הודעה למשרד שבו עבדתי ומודיע על כוונתי לעזוב. מר מורדוך לא מקבל את ההודעה ברוח טובה. "מצידי אל תחזור בכלל," הוא כותב לי, "ותשכח מהפיצויים שלך." הוא רק שוכח את הסעיף הקטן הזה בחוזה שלי שגם אם אני מתפטר אני זכאי לפיצויים. אני לא מגיב. אני מעריך את העובדה שהסעיף הזה קיים גם בחוזה שחתמתי עם קיית. אני מרגיש שלם לגמרי עם הצעד שעשיתי, מתחבר למערכת של קיית מקסוול ומתחיל לעבוד. אני כל כך נהנה שלא שם לב לזמן.
"אין היום בעיות מיוחדות," אומר לי אדוארד, "כך שאנחנו יכולים לסיים בזמן. אני מניח שנתראה בערב," הוא אומר.
"אתה מביא את הארנבונית שלך?" אני שואל.
הוא מחייך במבוכה כמו ילד שנתפס בקלקלתו. "הערבים האלה הם של עובדי החברה בלבד. בני הזוג נשארים מחוץ למשחק." אני תוהה עם לקיית יש בן זוג.
*
אני נכנס למועדון. הערב כבר בשיאו. הרחבה מלאה ברוקדים. אני מעיף מבט לעבר קומת הוי.אי.פי. קיית לא שם. "כנראה שהיא עדיין לא הגיעה," אני חושב לעצמי וניגש לבר להזמין לי משקה צונן. עיניו של הברמן סוקרות את רחבת הריקודים. אני עוקב במבטי אחריו ורואה חלק מעובדי המשרד שהיכרתי וביניהם מרי-אן. היא מנופפת לי בידה. היא עוזבת את הרחבה, ניגשת אליי מושכת אותי בידה. "בוא לרקוד." אני נגרר אחריה נגד רצוני, אבל המוסיקה משפיעה עליי מיד ואני מתחיל להתנועע.
רק אז אני רואה שבמרכז הרחבה נמצאת קייט. היא לובשת מכנסי ג'ינס שקרועות בברך, וחולצת טריקו צמודה לבנה ועליה ציור של גשר הזהב של סן פרנסיסקו. היא נראית כמו נערה בתיכון. אני חושב לעצמי שלא הספקתי לקרוא הרבה עליה ואין לי באמת מושג בת כמה היא. היא נראית רגועה, משוחררת , חסרת דאגות. בכל מצב אחר, אם לא הייתה הבוסית שלי, כבר הייתי עושה צעד לקראתה. אני יודע שאסור לי לשכוח מי היא בשבילי. היהלומים המנצנצים על השולחן שלה אמורים להזכיר לי כמה שונה העולם שלה משלי.
היא רוקדת ושרה, וסביבה העובדים במשרד. "היא מאד אוהבת לרקוד," אומרת לי מרי-אן שמזכירה לי את קיומה לידי. "היא בטח מילדות השמנת האלה שהתחילו ללמוד בלט בגיל שלוש. מה הפלא אם כך שהיא אוהבת לרקוד," אני חושב לעצמי. כמובן שלא אשתף איש במחשבה שלי, בטח לא את מרי-אן.
אני מנתק את מחשבותיי ממנה. באתי להנות ולהכיר את חבריי לעבודה וכך עליי לעשות. מיד פעם נפגשות העיניים שלנו, אך לזמן קצרצר וחסר משמעות.
אנחנו רוקדים עד חצות. הגיע הזמן לפרוש הרי מחר זה יום עבודה.
למחרת, אני יוצא מוקדם מהבית. מתחשק לי ללכת ברגל לעבודה. אני נדהם כמה דברים נעלמים מעיניך בשעה שאתה נוסע ברכב, או באופנוע במקרה שלי. אני נהנה מדברים קטנים. כמו חלונות ראווה של חנויות קטנות שלא שמתי לב לקיומם, או בתי קפה שאינם מרשת זו או אחרת.
אני נכנס לאחד מהם ומזמין לי קפה. המוכר מאד ידידותי ופותח איתי בשיחה. "אתה חדש פה," הוא ספק שואל ספק קובע.
"כן," אני עונה לו, "התחלתי לעבוד אצל קיית מקסוול."
"וואו, איזה כייף לך.צריך לחגוג את הארוע,"הוא אומר ומוסיף לי פרוסת עוגת שוקולד עם הקפה. זה על חשבון הבית."
אני קופץ על ההזדמנות שהוא מדבר עליה ושואל: "אתה מכיר אותה?"
"היא עזרה לי המון," הוא אומר, "הוציאה אותי ממקומות ממש לא טובים שנגררתי אליהם." אני מחכה שיספר עוד, אבל הוא משתתק ושוקע בהרהורים. "מקום ממש לא טוב. היא ממש הצילה אותי. באמת זכית לעבוד איתה."
הוא מדבר עליה בהערצה. לא נראה לי שהוא מאוהב בה, אלא ממש אסיר תודה לה על מה שזה לא יהיה שעשתה למענו.
*
קתרין
אני נכנסת לחדר הארונות שלי כדי לבחור בגדים. אמש לפני שיצאתי למועדון הפעלתי את מכונת הכביסה. כעת מונחים בסל הכביסה המלוכלכת רק הג'ינס שלבשתי אתמול וגופיית סן פרנסיקו. אין לי היום פגישות עם אנשים, רק עבודה שוטפת. "למה שלא אלבש ג'ינס היום?" אני חושבת לעצמי. כמובן לא אחד עם קרעים כמו זה שלבשתי למועדון. אני בוחרת לי סקיני ג'ינס וניגשת להתאים לו חולצה. אני חושבת על מה שמילן לבש אתמול ומחייכת. זה בדיוק מה ששבה אותי אתמול. המראה של הג'ינס הזרוק מעט ותחתוני הבוקסר שמציצים ממנו. אני חושבת לעצמי כמה אני מעדיפה את הגבר שלי כך ולא עם חליפות. "היי," אני גוערת בעצמי, "מה המחשבות האלה. זה עובד שלך. הוא בהחלט לא בענין שלך." אני נזכרת ביהלומים שהסרתי בגללו. שכחתי אותם על השולחן שלי, לכן אני בוחרת זוג עגילי זהב.
אני יורדת לחניה שלי, מחברת את הנייד לדיבורית ויוצאת לדרכי. אני פונה לצאת מהחניון לכביש הראשי בשעה שהטלפון מצלצל. שמו של אבא על הצג. אני נאנחת. "מה אתה רוצה עכשיו?" אני ממלמלת. הפגישה שלי איתו לארוחת הצהריים לא היתה לרוחי. אני מקווה שאין קשר לכך.
אני עונה לשיחה. "בוקר טוב אבא," אני אומרת.
"אני מבקש שתגיעי כעת אליי," הוא מורה לי, לא שואל אם מתאים לי, פשוט פוקד עליי.
לפעמים אני תוהה איך ילדת פרחים כמו אליזבת, אמא שלי, היתה נשואה לו. היא עזבה למענו את קליפורניה ועברה לניו יורק שהיתה כה מנוכרת לה, רחוקה מבני משפחתה וחברותיה. הוא מצידו היה זקוק לה כאשה יפה ויצוגית. אהבה לא ראיתי ביניהם מעולם. כשם שאין בו טיפת אהבה כלפי. לפעמים נדמה לי שהוא מרגיש שאני חלק מנכסיו, והוא יכול לעשות איתי מה שהוא רוצה.
מה הפלא שהתחתנתי כשעוד לא הייתי בת עשרים. אמנם ריציתי את אבי בכך שהתחתנתי עם אחד עורכי הדין שעבדו אצלו במשרד, אבל האמנתי באמת ובתמים שאוכל להשתחרר מכבליו החונקים. ניסיתי להקים בית חם ואוהב. מה שקרה הוא שפשוט בחרתי בגבר שהתייחס אליי כמו שאבי התייחס לאימי, שחשב שאני קישוט יפה שמתאים לתדמית שלו ומנע ממני להגשים את כל החלומות שלי.
אני משנה כיוון ויוצאת לכביש היציאה מהעיר. בשעה זו של הבוקר הכביש פנוי יחסית. אני חולצת את נעלי העקב שלי כדי שאוכל ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף ופותחת בנהיגה מטורפת לכיוון השכונה שבה מתגורר אבי. רק אז אני קולטת שאני לובשת היום ג'ינס. אני מחייכת לעצמי בהנאה וצועקת לחלל הרכב "יששששש". אני בטוחה שמה שלבשתי ירגיז אותו, ומשום מה זה משמח אותי. אל תחשבו שאני רעה. אני לא. אבל הצורך של אבא שלי לשלוט בכל דבר בחיי ממש לא לרוחי. אני אישה בוגרת שבנתה עסק שמגלגל מיליונים. מגיעה לי קצת הערכה על מעשיי, הערכה שהוא לעולם לא ייתן לי.
אני מגיעה לכניסה לביתו של אבי. השערים נעולים. אתם מאמינים שאין לי שלט לפתוח אותם? אני לוחצת על האינטרקום. "זו קתרין," אני אומרת.
השערים נפתחים ואני גולשת באיטיות לאורך שביל הגישה. אני אוהבת את הבית של אבא שלי. בעיקר את הגנים הפורחים מסביב. גנים שאינם מעידים דבר על הקור ששורר בתוך הבית.
"אביך מחכה לך בחדר העבודה שלו," אומרת לי בחורה צעירה שמעולם לא פגשתי.
אני נכנסת ומברכת את אבי לשלום.
"תכירי זה מר גורדובסקי. הוא הכין לך שיק בסך חמש מאות אלף עבור חמישים אחוז מהעסק שלך, בשאיפה לרכוש את כולו בעוד כמה חודשים."
"סליחה?!" אני עונה לו, "העסק שלי הוא לא למכירה."
"אל תבלבלי את המוח," הוא אומר לי, "הכנתי כבר את החוזה והוא חתום כבר על ידו."
"אתה יכול ל…. לעשות איתו מה שאתה רוצה. העסק הוא שלי בלבד ואין לך זכות לגעת בו. להזכירך אינך משמש כעורך הדין המייצג את החברה."
"את תעשי מה שאני אומר לך," הוא מרים עליי את קולו.
"אתה שומע את עצמך?" אני שואלת, "אני לא הילדה הקטנה שלך."
"תחתמי," אומר לי בקול מקפיא מר גורדובסקי.
אני יוצאת מהחדר, יוצאת מהבית בטריקת דלת וממהרת לנסוע מהמקום.
"אני בדרך למשרד," אני אומרת למרי-אן, "אני מנתקת את הנייד שלי."
*
אני מפעילה את הרדיו שלי על תחנה שמשדרת שירי רוק כבד. אני צורחת את המילים בשעה שאני נוהגת. אני בקושי רואה את הדרך וברגע האחרון נמלטת מלהכנס ברכב שלפניי כיוון שהדמעות שוטפות את עיניי ללא הפסק ואינני רואה את הדרך.
אני מכה בהגה בייאוש. "אמא! למה הבאת אותי לעולם?" אני צועקת.
אני מגיעה למשרד ונשארת לשבת שעה ארוכה ברכב שלי. אני נזכרת שהנייד מכובה ומי יודע אם מישהו מהמשרד מחפש אותי. אני ניגשת לשרותים בלובי, שוטפת את פניי, שמחה לראות שלא ניכר עליהן שבכיתי. אני מתקנת את האיפור מחייכת לדמותי הנשקפת בראי והולכת לכיוון המעליות.
הראש שלי כולו בעבודה. אני מפעילה את הנייד שלי. מיד נשלחת אליי הודעה.
מרי-אן: איפה את. דואגת לך.
לא העליתי על דעתי שהעובדה שכיביתי את הנייד תעמיד את המשרד על הרגליים.
קיית: אני נכנסת למעלית.
"הנה את," קוראת לעברי מרי-אן. העיניים שלה אדומות מבכי.
"מה קרה?" אני שואלת בדאגה.
"את עוד שואלת מה קרה?" היא עונה לי, "נעלמת לי."
"הודעתי לך שאני בדרך ולא זמינה. אני לא מבינה למה זה כל כך הלחיץ אותך," אני עונה לה.
"כי את תמיד זמינה," היא אומרת ומושכת את האף. היא לוקחת טישיו ומקנחת את אפה.
"שיהיה יום טוב לכולם," אני אומרת לעובדים שמציצים מהחדרים שלהם לראות שהכל בסדר.
אני נכנסת למשרד ומחייכת לעצמי. לא ידעתי שמרי-אן כזו היסטרית. היא צודקת אני תמיד זמינה עבורה. לא פעם היא מתקשרת אליי בלילות כדי לשטוח בפניי את בעיותיה האישיות.
אני עומדת להניח את תיקי על השולחן וקופאת. זר פרחים קטן וצבעוני מונח בתוך אגרטל בצבע כחול ירקרק. אני מבחינה במעטפה קטנה מצורפת. "תודה שקיבלת אותי לעבודה. מ."
אני חורגת ממנהגי ומתקשרת ישירות לחדרו של מילן. "זו קיית, כנס אליי בבקשה למשרדי."
"לשם מה זה?" אני שואלת אותו בשעה שהוא סוקר את הג'ינס שלי. הוא אינו מסתיר את שביעות רצונו מהמראה שלי, מה שמזכיר לי שאני צריכה לא לשכוח את התכשיטים שלי שעדיין מונחים על השולחן. אני גורפת אותם במהירות ומכניסה אותם לתא ניסתר בתיק. "אתה תמיד נוהג לשלוח פרחים לבוסים שלך?"
"בראיון איתך התנהגתי לא כשורה. זו הדרך שלי לבקש סליחה," הוא עונה, "אין בזה שום כוונה מעבר."
אני רוצה לענות לו אבל אז אבא שלי מתפרץ לחדר וזורק את ערימת הדפים, אלא שראיתי בביתו, על שולחני. הוא מתעלם מנוכחותו של מילן. "כשאני אומר לך לחתום את חותמת, לא מסתלקת כמו ילדה מפונקת."
"אם יש מישהי שאתה לא יכול לקרוא לה מפונקת זו אני," אני עונה לו, "כבר אמרתי לך שאני לא מוכרת את החברה."
"את כנראה לא מבינה מה שאני אומר לך. זו לא שאלה זו הוראה," הוא אומר לי ומוציא עט מכיסו.
"התכוונת לאמר פקודה אדוני פרקליט המחוז," אני עונה לו, "זה לא משנה את העובדה. החברה הזו שלי."
"ובזכות איזה כסף רכשת אותה?" הוא מרים את קולו.
"בוא נדייק. אני הקמתי אותה מאפס. לא רכשתי אותה, וכל זאת בזכות תוכנית עסקית שהגשתי לבנק בתמורה להלוואה שקיבלתי. אף סנט מכיסך לא נמצא בחברה."
ואז אני מבחינה באיש הזר שרוצה לקנות את החברה. הוא מביט בי במבטו המצמית.
"את מרגיזה אותי ולכן אשלם לך רק מאה אלף עבור חמישים אחוז מהמניות. תעשי מה שאומרים לך ותחתמי," הוא אומר לי.
*
מילן
"אני מניח שלא הבנת. קתרין לא רוצה למכור לך אפילו מניה אחת, גם אם תשלם לה מיליון דולר עבורה," אני אומר לגבר הזר הזה.
"תקשיב לי טוב, זה שאתה עושה לה גוד טיים במיטה זה לא נותן לך רשות להתערב," הוא אומר לי.
"זה שאתה מדבר אליי כך לא יגרום לכך שקתרין תחתום על מה שאיננה מעוניינת בו," אני עונה לו. אני מזדקף מלוא קומתי. אין ספק שיש לי יתרון גובה עליו, מה גם שאינני מפחד ממנו. כאחד שגדל בשכונה ידועה לשימצה בעיר אינני מפחד מביריונים.
"הבנתי אותך. מהמבט בעינייך אני מבין שאתה מכיר את השפה שלי," הוא אומר לי ומנסה לצמצם את הרווח בינינו באופן מאיים. אני מושיט יד קדימה ומונע ממנו להתקרב. "אם קתרין לא תחתום, אבא שלה יפול. הוא יאבד הכל ואולי אף יותר."
אני מושיט את ידי לכיסי, מגשש אחרי הנייד שלי. אני שמח שלקחתי אותו איתי. "אתה רוצה לאמר לי שאתה חושב שתבוא לחברת קיית מקסוול הנמצא בבניין המאובטח של ברוק תעשיות, תאיים עליה להעביר לך את החברה ותצליח לחמוק מפה," אני לוקח את הנייר וקורא את שמו, "מר מקסים גורדובסקי. אז תרשה לי לחדש לך. ברשותך אגש רגע לחדרי. יש בידי מסמך שמאד יעניין אותך. הוא נחתם אתמול בצהריים."
"אני כבר חוזר מתוקה," אני אומר לקיית ונותן לה נשיקה על השפתיים. אני חושב לעצמי שעל המעשה הזה אצטרך לקנות לה את כל הפרחים שבחנות.
אני ממהר לחדרי ומוציא מתיק הגב שלי את החוזה שחתמתי עליו. אני שולח למרי-אן את השיחה שהקלטתי בחדרה של קיית ומבקש שתתקשר מייד למשטרה.
אני חוזר בפנים חתומות. המראה שלי בהחלט מקרין בטחון עצמי גבוה.
"מה את חושבת לעצמך!" אני שומע את אביה של קיית צועק. "אני מתבייש בך. את סתם אישה זולה. תראי איך את מתלבשת כמו אחת שעובדת ברחוב," הוא אומר לה.
"לאשה כזו קוראים זונה," היא עונה לו, "אתה צריך לדעת. היו לך הרבה כאלה."
"תרגעי אהובה," אני לוחש לה וחושב על קונטיינר של פרחים. "אני מניח את החוזה שלי. כמובן שלא כולו גלוי לעיניו. "אתה מבין שאינני מתכוון לחשוף בפניך את התנאים בהם רכשתי את החברה מקתרין, אבל זו חתימתי וגם שלה עם חותמת החברה. את יכול לראות שזה נחתם אתמול בבוקר בשעה אחת עשרה ושלושים. "
קיית מגששת אחרי ידי ואוחזת בה.
אני כל כך שמח לראות את הדלת שנפתחת ושוטרים עם אקדחים שלופים מקיפים אותנו.
"ידעתי שיגיע היום ברונו מרקוס, או שמא עליי לקרוא לך מקסים גורודובסקי, שימצא האיש שיפיל אותך. הדבר העצוב הוא מבחינתך שגם אם קתרין היתה חותמת, החברה לא היית עוברת על שמך שהרי אתה אינך באמת מקסים גורודובסקי."
"גם איתך אדוני הפרקליט אני צריך להחליף כמה מילים," אומר קצין המשטרה.
**
קתרין
אני שוכבת בזרועותיו של מילן. עיני עצומות וליבי מקשיב ליבו שמחסיר פעימה למגע גופי עליו. הוא מנסה להשקיט את קצב ליבו הדוהר אבל לא מצליח.
"תגידי את האמת קייתי," הוא אומר לי, "נכון שהג'ינס שלי הוא זה שגרם לך לבחור בי?"
"בטח," אני עונה לו, "זה ועוד דברים רבים אחרים."
"כמו למשל?" אני שואל.
"נראית לי אחד כזה שמבקש סליחה עם פרחים."
בר אבידן
מאמינה באהבה