מרשל
אני מגיע לחניון בית החולים ומודה על כך שיש לי חניה מסומנת הקרובה לדלת הכניסה לחדר המיון.
אני שוב עירני לגמרי. בתא המטען יש לי תמיד תיק עם בגדי בית החולים ובו חלוק, מכנס שאני לובש כשאני נכנס לניתוח וזוג נעלי התעמלות בהם אני משתמש רק בבית החולים.
תוך כדי הליכה מהירה לחדר המיון אני לובש את החלוק, מוציא את הסטטוסקופ, ומניח אותו בכיס הקדמי.
סמוך לדלת הכניסה, אני מעביר את הכרטיס שלי שמסמן את הגעתי וגם פותח בפניי את הדלת לחדרי רפואת החירום.
על הלוח שעל הקיר בתחנת האחיות רשומים פרטיהם האישיים של הפצועים. אני ניגש לקרוא את המידע שרשום בו. שם, גיל, כמה מילים על הפציעה, ומי הרופא המטפל.
אני עדיין עובר על הרשימה כשגבר צעיר פצוע בראשו מובל פנימה במהירות על ידי הפרמדיקים. האחות מפנה אותם מייד לתא מספר ארבע. "אני ניגש אליו," אני אומר לאחות וממהר לבדוק אותו.
"את לא יכולה להיכנס," אני שומעת את האחות אומרת למי שבמבט מהיר נראית לי אימו.
"אני מבקש שתעבירו אותו למיטה אחרת," היא אומרת בקול חנוק, 'ארבע זה מזל רע."
"מה שהכי חשוב כעת הוא שרופא יבדוק אותו. בכל מקרה הוא יועבר מכאן למחלקה," היא אומרת למרות שדי ברור שהוא יועבר לחדר ניתוח."אני מבקשת שתחכי בחדר ההמתנה."
"אני לא זזה ממנו," היא אומרת בתקיפות.
אני פותח את הוילון, מסמן לאחות בתחנה שתדאג להוציא אותה מכאן. זה הדבר האחרון שהפצוע צריך לשמוע כעת. אני ממשיך לבדוק אותו כשפרופסור יואכים נכנס בסערה.
"ברור לך שאנחנו בדרך לחדר ניתוח, בתקווה שנצליח," הוא אומר בסבר פנים רציני.
"אין לי ספק שאתה צודק," אני עונה לו וניגש לתחנת האחיות להזמין חד ניתוח. ברור לי כבר שכל דקה חשובה.
"אני צריכה עזרה," אומרת לי ד"ר ג'ניס לוין, "תבוא לעזור לי?"
*
את ג'ניס הכרתי בבית ספר לרפואה. תמיד אמרתי לה שעם גוף כמו שלה היא הייתה צריכה להיות דוגמנית.
"אני יפה בעינייך?" היא שאלה בטון מתחנחן.
"מאד," השתתפתי במשחק שלה. היא לא ידעה שיש לי חוק ברזל- אני לא מנהל רומן עם מי שאני עתיד לעבוד איתה.
למרות שדחיתי אותה בעדינות, היא לא מפסיקה לחזר אחריי גם היום, גם כשאנחנו נמצאים בחדר מיון בזמן של תאונה רבת נפגעים.
*
אני ניגש לפרופסור יואכים. "אתה זקוק לי?" אני שואל אותו.
"אני חושב שעדיף שרופא כמוך ישאר כאן," הוא אומר לי. הוא מעולם לא נותן מחמאות. זאת הדרך שלו לאמר לי שהוא מעריך את כישוריי.
אני נד בראשי ניגש לתא מספר שש. ג'ניס מגישה לי את התיק של הפצוע ונעמדת קרוב לידי.
"תעשי לי טובה, לכי תאמרי לפרופסור יואכים שחדר הניתוח מחכה לו ותראי מה את עוד יכולה לעזור לו."
"אתה רשע," היא מסננת לעברי, אבל אני כבר בודק את החולה ומתעלם ממנה. לשמחתי הפגיעות של המטופל שלי לא מצריכות להערכתי חדר ניתוח ואני מזמין לו צילום וסריקה כדי לוודא שהפגיעה היא חיצונית בלבד.
"היא נראתה מאוכזבת," אומר לי החולה.
"מה שיותר מעניין אותי זה אתה, ואיך אתה מרגיש," אני עונה לו וממשש את בטנו קלות.
"זה הכל היא אשמה. מצאה לה זמן לריב איתי. גם אחרי ששתיתי, גם כשירד גשם," הוא מתלונן.
דווקא משמח אותי שהוא מתלונן. זה מראה שמצבו לא כל כך קשה.
"לא לימדו אותך שאם שותים לא נוהגים?" אני שואל אותו וממשיך לבדוק אותו.
"זאת היא שנהגה. נראה לך שלא הייתי שם לב שהרכב לפניי עצר? היא לא סתמה את הפה וכל הזמן הסתכלה לכיווני, למרות שצעקתי עליה שתסתכל קדימה על הכביש. אני לא מבין למה היא לא פה. בעצם עדיף שכך. בטח גם כאן היא הייתה רבה איתי."
"מה שמה?" אני שואל.
"למה אתה שואל?" הוא עונה מייד בהתגוננות.
"רציתי לראות אם היא הגיעה לפה," אני עונה לו.
"אין לך מה לחפש," הוא עונה ונאבק בדמעותיו, "אני יודע, רק שמסרב לקבל את זה שהיא איננה. אני אהיה בסדר."
"אני מצטער," אני אומר לו ובודק את הדופק שלו. משום מה נראה לי שהוא ממש לא. אני יוצא במהירות לתחנת האחיות.
"אני צריך תגבורת, ועגלת החייאה," אני אומר לאחות הראשית. כל פעם שהמילים האלה יוצאות מפי אני מחסיר פעימה.
אני חייב להיות מרוכז במה שהגוף שלו משדר.
"זה גורלי," הוא אומר לי, "לחיות איתה, למות איתה."
"לא," אני אומר לו ומאגרף את ידיי, מוכן להניח אותן על לוח ליבו ולהתחיל בעיסוי הלב.
"אני לא רוצה לחיות," הוא אומר ועוצם את עיניו, "בבקשה."
אני מחבר אותו לאינפוזיה ומתחיל בטיפול הראשוני בו.
ג'ניס חוזרת ואני מבקש ממנה בשקט שתברר מה עם החברה שלו. היא מעקמת מולי את הפרצוף. "אתה עושה הכל כדי לנפנף אותי," היא מסננת.
למרות שלמדנו יחד, ההתקדמות שלי הייתה מהירה משלה ואני נחשב לרופא בכיר ממנה. מבט אחד והיא ממהרת לתחנת האחיות לברר בקשר לגורלה של החברה.
אחרי דקות ארוכות הוא פוקח את עיניו. "אני לא באמת רוצה למות," הוא ממלמל.
"אני שמח לשמוע, כי יש לי חדשות בשבילך. החברה שלך נפצעה, אבל הפציעות שלה לא רציניות."
"באמת?" הוא אומר מופתע, "חשבתי…"
"אז עכשיו בוא נתרכז בך ובהחלמתך. אני שולח אותך כעת לבדיקות ונדבר אחר כך," אני אומר לו ונושם לרווחה.
אני שמח שהתרופה פעלה עליו מייד והוא נראה מאושש.
אני מביט על הלוח מולי. כל אחד מהפצועים מסומן שהוא בטיפול ואני מרשה לעצמי ללכת להכין לי קפה. בסופו של דבר עברו שתיים עשרה שעות מאז שיצאתי מכאן אחרי יום עבודה ארוך, ועדיין לא נחתי אפילו דקה אחת.
אני בודק מה המצב בחדרי הניתוח. לצערי החולה שהיה בטיפולו של פרופסור יואכים לא שרד את הניתוח. שלושה ניתוחים נוספים עומדים לפני סיומם.
העייפות משתלטת עליי. אני ניגש לבדוק את היומן בחדר האחיות. אני מוודא שהכל רגוע ומודיע שאני עוזב.
אני עומד לצאת מדלת היציאה כאשר אני מבחין בעיתונאים שמתגודדים מול הדלת עם מיקרופונים שלופים.
"פרופסור יואכים עומד לתת הצהרה," אומרת לי אחת האחיות.
אני ממהר להסתלק מהמקום לפני שהוא יבחין בי. הדבר האחרון שאני רוצה כעת זה להתראיין. יש לעיתונאים נטייה לשאול אותי שאלות ולא את הפרופסור, וזה ממש לא מתאים לי.
ברגע האחרון אני מבחין בסמל של תחנת השידור MNYC אותו אוחזת אירלנד.
'לא קשבת לי,' אני חושב לעצמי.
אני קולט שבזה אנחנו דומים. לא משנה מה קורה, כשאנחנו מקבלים קריאה אנחנו מתייצבים מייד.
אני מסיר מעליי את החלוק ומגחך כשאני קולט שלבשתי מתחתיו את הג'ינס הקרוע והנעליים שראו ימים טובים.
עכשיו זה מסביר את המבטים של האחיות שסקרו אותי. אני כל כך רגיל למבטים שלהן שלרגע לא חשבתי שזאת הסיבה.
'מעניין מה יאמרו עליי כעת. לאיש, פרט לחברי ללהקה, אין מושג שאני מנגן.
אני חומק בזריזות לרכב, וגולש מייד לאתר של חדשות MNYC, לא כי מעניין אותי מה יאמר פרופסור יואכים, אלא כי אני רוצה לראות אותה.
אירלנד
אני מחייכת למראה ההודעה.
מרשל גריפיט:
תלבשי מעיל שלא תתקררי.
הגיע הזמן ללכת לישון.
'אז מסתבר שהוא צפה בי.' אני לא יכולה להוריד את החיוך המטופש מפניי. לפעמים מה שנכתב בין המילים הוא הרבה יותר מהמילים עצמן.
אני נזכרת שאני עדיין לא יודעת את שם הלהקה בה הוא מנגן. אבל יותר מזה מעניין אותי לדעת מהו עושה בחייו.
להפתעתי שמו אינו מופיע ברשת החברתית. אני מניחה שהוא אימץ לעצמו שם בדוי, מה שמדליק לי נורה אדומה. יש סיכוי שהוא מסוג הגברים שמשחקים עם נשים.
אולי טעיתי ברושם הראשוני עליו, והוא התנהג יפה רק כדי לגרום לי לערוך כתבה על הלהקה.
אני מחליטה לא להכנס למנוע החיפוש. אני מעדיפה לא לדעת כלום ולשמוע מה יספר על עצמו.
יש לי משהו יותר דחוף שיושב לי על הלב. הכתבה על ג'יימי.
אני מתקשרת למייפל.
"הכל בסדר?" היא עונה לי מנומנמת.
הייתי כל כך שקועה בעניניי שלא שמתי לב לשעה.
"מצטערת שהערתי אותך. לא שמתי לב לשעה," אני אומרת לה נבוכה.
"עכשיו אני כבר ערה," היא אומרת, "הכל בסדר איתך?"
"סיימתי שידור חי מבית החולים בקשר לתאונה שהייתה הלילה בלב העיר," אני אומרת לה.
"אז בואי אליי. את בטח גוועת. אני אכין לך משהו לאכול. ואירי," כך היא קוראת לי בחיבה, "סעי בזהירות."
לשמחתי דירתה של מייפל לא רחוקה מבית החולים וגם הגשם הפך לטיפטוף קל.
שוב אני חושבת על מרשל, מנסה לנתח את המילים שלו, מילים שכתב רק לאחר שהופעתי במבזק.
רק כשאני מגיעה לחניון בבניין בו גרה מייפל, אני מתנערת ממחשבותיי ושבה למציאות. 'מה שיהיה יהיה,' אני מפטירה לחלל הרכב.
אני לוקחת את התיק והטלפון הנייד וממהרת לכיוון מעלית. אני מנפנפת בידי לשלום לעברו של השומר.
"שלום לכוכבת שלנו," הוא אומר לי כשחיוך גדול על פניו, "המעלית כולה שלך."
"תודה," אני אומרת וניגשת להזמין אותה.
רק כשאני בתוכה אני קולטת ששוב שכחתי ללבוש את הז'קט שלי. 'אני מבטיחה לך שאם יהיה לי קר אני אשאיל ממייפל בגד,' אני מדברת למרשל בליבי.
אני חסרת מנוחה ורוצה כבר להגיע למייפל. למרות שמדובר בדקות בודדות אני מעדיפה לא לחזור לרכב.
'שוב את חושבת עליו,' אני מדברת אל עצמי, 'תראי מה הגבר הזה עשה לך. ממתי את כזאת?'
"הכנתי לך קפה ויש עוגת בננות שאת אוהבת," אומרת מייפל שפותחת בפניי את דלת דירתה. היא מניחה את ספל עם המגש ועליו העוגה על הדלפק במטבח, במקום שאנחנו אוהבות לשבת ולפטפט.
מאז שהיא נפרדה מלירוי אני מרגישה בנוח לבוא אליה מתי שבא לי. הנוכחות שלה משרה עליי שלווה ואני נרגעת מייד.
"אני חייבת לאסוף את עצמי ולסיים את הכתבה על ג'יימי. כמה שאני כועסת עליו אני מרגישה חובה לספר לחבריו את האמת. הבעיה היא שלראשונה אני לא מוצאת את המילים," אני אומרת לה ותולה בה מבט.
"אני חושבת," היא אומרת ומדברת לאט, "שאת צריכה לדבר מהלב, בלי לנסות לייפות דברים. תספרי להם שגם אותך הוא הוליך שולל.
בסופו של דבר את לא ניהלת איתו רומן, אלא היית לו אוזן קשבת. הוא דיבר איתך תחת שם בדוי, שזה בסדר. דווקא בגלל זה הוא יכול היה לספר לך את האמת כולה, ולא רק חלקים ממנה.
אני מבינה שהוא בדק אותך ורצה לדעת שהוא יכול לבטוח בך, אבל אני בטוחה שהוא ידע שכן. השיחות האלה היו די צפופות ונמשכו שעות.
אני מציעה שאקח את המצלמה ואצלם אותך. אל תחשבי, פשוט תוציאי ממך את מה שאת מרגישה. תמיד אפשר בחדר העריכה לחתוך משפטים שאת לא רוצה שישודרו ולערוך זאת כפי שאת רוצה. מה דעתך?"
"את מבינה למה באתי אלייך? את מבינה אותי ויודעת לאפס אותי," אני עונה וכבר מרגישה טוב יותר.
אני מוציאה מתיקי את המצלמה ומניחה אותה לפנייה. אין זאת הפעם הראשונה שאני מבקשת ממנה לצלם אותי ולכן אין צורך בהסברים.
"לפני שאנחנו מתחילות, את מוכנה לשתף אותי מה באמת מטריד אותך?" היא מפתיעה אותי, למרות שאני יודעת שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח.
"צפית היום במהדורת החדשות?" אני שואלת אותה, ובעצם קולטת שאת מה שנעשה מאחורי הקלעים לא נראה בשידור.
"את יודעת שאני לא ממעריצותיו של ריצ'ארד קולר. הוא מאד מקצועי ובעל ידע רב, אבל חסר לו פלפל," היא עונה ומקמטת את מצחה בניסיון להבין מה היה במהדורה שמטריד אותי.
"אז זהו, שזאת אני שהגשתי היום את המהדורה המרכזית. אבל בעצם זה לא קשור.
אנה הכתבת לענייני תרבות עברה תאונה קלה ומישהו היה צריך להחליף אותה בראיון עם להקה חדשה שביקשה חשיפה. ברדלי רצה שאני אחליף אותה, אבל הצלחתי לשכנע אותו שישלח את ריצ'ארד ואני אחליף אותו במהדורה המרכזית," אני מסבירה לה ועדיין לא אומרת כלום.
"זה כל כך לא את. אני לא יכולה לדמיין אותך מגישה את מהדורת הערב באופן קבוע, למרות שאין לי ספק שאת טובה ממנו," היא אומרת, "ועדיין את הולכת סחור סחור. אני מבינה שקשה לך לשתף. בואי נתחיל לצלם."
"הראיון עם הלהקה היה אסון. הם הגיעו לאולפן וביקשו להיכנס לשידור. היה מביך לראות את ריצ'ארד כך," אני עדיין לא מספרת לה מה שאני רוצה לספר.
"הוא אלפא רציני," היא מחייכת.
"השתגעת?" אני מזדעקת.
"לא ריצ'ארד אירי, זה שגורם לך להתפתל," היא עונה ונושכת את שפתיה.
"שום דבר לא ניסתר מעינייך. אוף איתך מייפל," אני רוטנת.
"שנתחיל לצלם?" היא שואלת ומושיטה יד למצלמה.
"את יודעת שאני לא מתחברת ברמה כזאת למי שאני עושה עליו כתבה. אני באה ממקום הכי נקי. אבל אני לא מפסיקה לחשוב עליו.
כשראיתי איזה גשם בחוץ, דאגתי לו פתאום. הייתה תאונה ופחדתי שהוא נקלע לאזור. הוא באמת היה שם, אבל שני רחובות לפני המקום בו ארעה.
אני לא יכולה להסביר לך למה אני כל כך נסערת. בסך הכל לא החלפנו הרבה משפטים, אבל המועטים שכן, הראו לי לפי בחירת מילים שלו שהוא גבר חכם ומסקרן מאד. רק שאני לא מצליחה לפענח האם הוא פלרטטן או שבאמת… לא יודעת. הוא מבלבל אותי."
"מה את יודעת עליו?" מתעניינת מייפל.
"חוץ משמו, כלום," אני מושכת בכתפיי.
"זה כל כך לא מתאים לאופייך כתחקירנית." כל פעם אני נדהמת מהאבחנה המדוייקת שלה.
"דווקא כיוון שאני עורכת כתבה על הלהקה שלו, החלטתי לא לבוא עם מידע קודם, ולחכות שהם ילמדו אותי עליהם," אני מסבירה לה.
"נשמע הגיוני," היא אומרת ואני לא בטוחה שהיא משתכנעת. אולי כי היא יודעת שאני לא בטוחה בעצמי שכך יהיה, "אגב מה התפקיד שלו בלהקה. אני מניחה שהוא הסולן."
"את מאמינה לי שגם את זה אני לא יודעת?" אני עונה ונאנחת, "אני לא יכולה לדמיין את השיחה הזאת עם יסמין או טסה. תודה שאת קשובה לי. ועכשיו הגיע הזמן שתקשיבי למה שיש לי לאמר על ג'יימי. אם יהיה לך מה להעיר אני אשמח לשמוע."
מייפל לוקחת את המצלמה בידי מפעילה אותה, ומסמנת באצבעותיה את הספירה לאחור.
שלוש-שתיים-אחת- מתחילים…
אני נושמת עמוק ומישירה מבט למצלמה.
את מה שאני עומדת לספר לכם, אני מספרת גם לעצמי.
לפני שאני מתחילה בסיפור עצמו כפי שסופר לי על ידי חברכם
ג'יימי, אני רוצה לשרטט בפניכם את הדרך שעברתי איתו, ורוצה שתדעו שגם אני לא צפיתי את סופו של הסיפור.
קאט אני מסמנת לה בידיי.
"כל סיפור מותו של ג'יימי קשה לי. אני מבינה בהיגיון שלא יכולתי למנוע זאת, למרות שתאמיני לי שהפעלתי את כל הקשרים שלי לאתר אותו. הבחור היה מתוחכם וערמומי. הוא ידע מה עליו לעשות כדי להסוות את מיקומו.
העניין הוא שלא רק עליי הוא הערים, כפי שהבנת, אלא גם על חבריו.
יש קטע שלא נתתי לך לקרוא ובוא רשימת החברים אותם הוא מבקש ממני לזמן להקרנה.
אני לא מאמינה ששכחתי לספר לך שכמה ימים אחרי מותו הגיע לי שיק בנקאי על סך מאה אלף דולר על שמי עבור הכנת הכתבה.
החלטתי להתייעץ עם חבריו להיכן לתרום את הכסף. אין לי כוונה לגעת בו.
יש משהו אחד שלא סיפרתי לך מייפל ואני חייבת," אני עוצרת את שטף דיבורי ומסתכלת עליה. אני יודעת שהיא צריכה לדעת זאת.
"בין חבריו נמצא… דן סקיי," אני משלימה את המשפט.
"אני יודעת," היא עונה בקול חסר רגש, "אני לא זוכרת אם את סיפרת לי או שחיברתי בעצמי בין הסיפור של מותו של חבר של דן לסיפור שלך. כך או כך, אין לזה משמעות. שנמשיך לצלם?"
עוגת בננות
באמריקה הצפונית קוראים לזה לחם בננות.
למעשה זאת עוגת בננות שנאפת בתבנית אנגלייש קייק
ודומה לכיכר לחם, ומכאן שמה.
קוראים לו לחם בננות.
למעשה זאת עוגת בננות שנאפת בתבנית אנגלייש קייק
ודומה לכיכר לחם, ומכאן שמה.