אנאבל
'אנחנו צריכים לדבר קונור?' אני שואלת אותו בליבי, 'על מה בדיוק יש לנו לדבר?'
אני נוגסת בהיסח הדעת מהעוגה החמה. "אני חייבת לסיים משהו דחוף," אני אומרת למייפל.
"את בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"כשאסיים את הדו"ח אני אהיה," אני עונה לה.
"תתקשרי אם את צריכה אותי," היא אומרת, מסמנת למלצרית שתביא את החשבון, משלמת ויוצאת.
אני שמחה שבחרתי שולחן שמוסתר מהרחוב. כך ייקל עליי לעבוד בלי לדאוג שמישהו יראה אותי.
אני שוקעת בדוחות ומגלה שתחושת הבטן שלי הייתה נכונה. גודל המעילה גדול אפילו ממה שקונור מדמיין . כרטיס האשראי הפרטי שלו שימש לקניות רבות שלא ייתכן שנעשו על ידו בזמן שהוא שהה במזרח הרחוק. אני מניחה שכיוון שהכרטי שולם במלואו כל פעם הוא לא יכול היה לדעת שזה מה שנעשה.
אני מעתיקה את הדוחות 'הוצאותיו הפרטיות' של קיילב לטבלה שלישית.
כאשר שלושת הטבלאות מוכנות, אני שולחת מייל לקונור.
לכב' מר מיין,
מצורפים בזה המסמכים הבאים-
רישומי תשלומי משכורת שלך החל מאוקטובר שנה שעברה.
העברות בנקאיות בגינן לחשבון המסתיים בספרות שמונה-חמש-חמש-ארבע.
שם בעלי החשבון אליו הועברו המשכורות שלך.
דוחות כרטיס האשראי האישי שלך ובהן פרוט של הוצאות שנעשו בהונג קונג, והוצאות שנעשו בניו יורק.
תשלום עבור כרטיס האשראי שלך בבנק.
פרוט תשלומים שהועברו לחשבונו של מר קלייב סטון 'בגין הוצאות.' כפי שניתן לראות הם זהים במדוייק לחשבונות כרטיס האשראי שלך.
רואה החשבון של החברה יוכל לאשר לך שאלה נתונים שהוצאתי מתוכנת החשבונאות של חברתך, ולא נעשן על ידי. עם הנתנונים המצורפים יוכל רואה החשבון לסיים את התאמת הספרים בהתאם.
עם הגשת הדוחות האלה סיימתי את העבודה שלשמה נשכרו שירותיי בחברת אושיין.
מודה לך על ההזדמנות שניתנה לי.
בכבוד רב,
אנאבל מייג'ור, אנליסטית
*
אני עוברת פעמיים על המייל והדוחות ושולחת אותם. אני ממהרת להתנתק מהמערכת, וסוגרת את המחשב.
כאשר מתקבלת התראה על מסרון אני מתעלמת. אין לי שום רצון לקרוא מה יש לקונור עוד לומר לי. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי במייל.
אני נכנסת למחוק את ההודעה ומופתעת לראות את השם – דיוויד פארקר.
דמעות מציפות אותי. כל העבר עולה לנגד עיניי.
דיוויד פארקר:
אני בניו יורק.
הייתי רוצה לפגוש אותך.
מחכה לשמוע ממך.
דיוויד.
'מה עוד יקרה ביום הקשה הזה שעוד לא קרה?' אני חושבת לעצמי.
אני מתלבטת היכן להיפגש איתו. ברור לי שאינני רוצה אותו בדירתי. מצד שני מקום מוכר כמו בית הקפה אצל בן במגדל הנהר הוא מקום מאד פופולרי בקרב צעירי ניו יורק.
הדבר האחרון שאני רוצה זה שקונור יופיע פתאום ויראה אותי עם דיוויד. 'הוא עוד עלול לחשוב שאני סוכנת של דיוויד שנשתלה להפיל את החברה שלו,' אני חושבת במרירות.
לבסוף אני מחליטה לשאול את דיוויד היכן הוא.
אנאבל מייג'ור:
אני מסיימת לעבוד בקרוב.
היכן אתה?
אני מכניסה את המחשב לתיק ויוצאת מבית הקפה.
הפעם כשנשמעת התראת הודעה אני לא מהססת.
דיוויד פארקר:
אני אצל עורך הדין ארן רוטשילד מחברת ל.א.ר.
המשרד נמצא במגדל הנהר. ידוע לך היכן?
אני אתפנה מתי שתגיעי.
אנאבל מייג'ור:
אני בדרך. אהיה שם תוך רבע שעה בערך.
אני מגיעה למגדל הנהר וניגשת למעלית העולה לקומה של משרד עורכי הדין. אני עומדת להיכנס ומעיפה מבט זריז במראה. אני שמחה על כך כיוון ששכחתי שהחולצה שלי הוכתמה מרוטב העגבניות.
אני ממהרת לצאת מהמעלית ונכנסת לחנות של מיו מילאן לקנות לי חולצה.
המוכרת מעיפה מבט על חולצתי המוכתמת. אני שמחה שהיא לא מעירה דבר על כך ומונעת ממני את אי הנעימות.
"קיבלנו היום מבחר של שמלות שחורות. אני יכולה להציע לך למדוד אחת מהן?" היא שואלת בחביבות.
"למה לא, שמלה שחורה תמיד נראית לי מתאימה," אני עונה לה. אני חושבת שזה מתאים שאפגש איתו לבושה כך.
המחשבות על מה יש דיוויד לומר לי לא עוזבות אותי.
אני ניזכרת במילותיה של אימו של ג'ונתן
*
"אני חושבת שזה יהיה הוגן אם ירושתו של ג'ונתן תעבור אליי, בסופו של דבר אני אימו," היא אמרה לי בבית הקברות. "בואי נודה על האמת, כמה שנים היית איתו אנאבל?"
"העובדה שעדיין לא הספקנו להקים משפחה לא עושה אותו פחות שלי," עניתי לה.
"נו באמת. את משווה קשר של אימא ובן למה שהיה ביניכם?" היא ענתה לי בזילזול.
"קשר בין אימא לבן?" לא התאפקתי, "אימא שלא טרחה במשך חודשים לבקר את בנה הגוסס בבית חולים? על איזה קשר את מדברת?"
אני כל כך רוצה לומר לה שג'ונתן נתן הוראה לאסור עליה להגיע ללוויה, אבל שותקת.
אני מקווה בכל ליבי שאימו של ג'ונתן לא נמצאת כאן גם.
*
אני בוחרת את אחת השמלות. "אני אשאר איתה," אני אומרת למוכרת וניגשת לשלם עבורה.
ביציאה אני ניזכרת בטבעות שלנו שמסרתי לדורי.
"התליון שלך מוכן," היא אומרת לי עם הכנסי, מוציאה קופסה קטנה מהמגירה ומגישה לי אותה.
אני מוציאה אותה ביד רועדת ומלטפת את הלב מזהב באצבעי. אני מתקשה לענוד אותו ודורי עוזרת לי.
"אני חייבת לברוח, שכחתי לגמרי שמחכים לי," אני מתנצלת וממהרת חזרה למעלית.
המעלית ריקה, ואני מתקרבת למראה לבחון את התיליון. 'תשמור עלי,' אני מדברת אליו בליבי ואוחזת בו.
איך שהוא הוא נוסך בי בטחון שאני מוגנת.
אני יוצאת מהמעלית ונפעמת מהעיצוב של משרד עורכי הדין. יש בו משהו מאד מרגיע ומזמין.
"שמי אנאבל מייג'ור," אני מציגה את עצמי בפני אחת הפקידות בקבלה.
"עורך הדין ארן רוטשילד ומר פארקר ממתינים לך," היא אומרת ומובילה אותי לחדרם "אני משתתפת בצערך."
היא מקישה על הדלת. "היכנסי," נשמע קול של גבר מהחדר.
אני פותחת את הדלת ונכנסת בצעדים מהססים.
אני מופתעת לראות גבר צעיר יפה תואר שקם עם הכנסי. לא יודעת למה דימיינתי שעורך הדין יהיה מבוגר ורציני.
גם דיוויד קם לקראתי. הוא מושיט יד מהססת לעברי ולבסוף מתקרב ומחבק אותי. "תודה שהגעת. לא הייתי בטוח שתסכימי לראות אותי."
יש משהו חם ומנחם באופן שהוא מדבר אליי ומחבק אותי. כל כך הייתי זקוקה לחיבוק כזה היום.
"תכירי זה עורך הדין שלי. למדנו יחד באוניברסיטה. ביקשתי ממנו שיטפל ב…" הוא מפסיק את דבריו לרגע, "בואי תשבי."
הטון החביב שהוא מדבר אליי נוסך בי בטחון שהוא לא כאן כדי לדרוש משהו ממני. מדוע אם כך אני פה?
"אני מבין שאת אלמנתו של ג'ונתן, אחיו של דיוויד," אומר לי עורך הדין רוטשילד, "אני ארן רוטשילד ונתבקשתי על ידו להוציא לפעול… אני מקדים את המאוחר. אני מבין שלא היית בקשר עם משפחת פארקר מאז. אני חושב שעדיף שאתה תספר לה."
המבט על פניו של דיוויד בזמן שהוא מסתכל עליי לא נראה לי מאיים ועדיין אני מרגישה מתוחה.
"אני מצטער על האופן שבו נהגה בך אימי. אומרים שאין לשפוט אדם בצערו אבל בינינו, שנינו יודעים שג'ונתן ואימי לא היו בקשר. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בך, אם לרגע חשבת. היא הייתה אישה לא פשוטה," הוא אומר.
"הייתה?" אני שואלת כמעט בלחש.
"לאחר מות אבי היא השתנתה. היא מודה שנהגה בך בחוסר הגינות ומבקשת לתקן את הנזק שעשתה. היא מינתה אותי לייצג אותה ולהעביר לך את מה שמגיע לך.
אני זוכר שכילדים תמיד התלוננו שתשומת הלב שלה יותר במה שקורה בנייד מאשר בנו. היא לא הסתכלה עלינו כמעט. וכשכבר עשתה זאת היא הביטה בנו במבט כה כאילו שהיא לא באמת מכירה אותנו.
ג'ונתן תמיד צחק שיום אחד היא תביט בנו ותשאל –'היכן הילדים שלי' כי לא שמה לב שהתבגרנו.
לא סתם ג'ונתן התגייס לצבא ושירת רחוק מהבית. המזל הגדול שלו הוא שהוא מצא אותך. את היית הבית שלו.
הוא כתב לי שאת היצלת את חייו. החזרת לו את השפיות. הוא היה מודע לכך שמגיע לך יותר. הוא באמת רצה לבנות לך בית כאן, אבל היה מכור לריגושים שהעניק לו הצבא.
'כשאני למעלה בשמים,' אמר לי, 'אני מרגיש משוחרר מכבלי העולם.'
הייתי מופתע שהוא אמר זאת אחרי שכל הזמן דיבר עלייך ושאלתי אותו למה הוא מדבר כך כשיש לו אותך.
'דיברתי על אימא שלנו,' הוא ענה לי בכעס כבוש.
אני לא יודעת אם שמעת שהיא נפרדה מאבי אחרי שקרתה התאונה של ג'ונתן. אבי כבר היה מאד חולה ולא יכול היה לבקר את אחי, הוא נפטר זמן קצר אחריו.
בצוואתה היא הורישה את כל רכושה לי בלבד. מה שעצוב הוא שהיא נרשמה לפני התאונה של ג'ונתן. אני שמח שזה נמנע ממנו."
"אולי אני לא צריכה לספר לך זאת, אבל הוא ביקש במפורש שהיא לא תגיע ללוות אותו בדרכו האחרונה. הוא אמר שהיא נפרדה ממנו מזמן.
לא היה לי מושג שכך היו פני הדברים כי הוא לא דיבר עליה. חשבתי שהעובדה שנישאו באירופה הייתה הסיבה לאי הגעה לחתונה. רק כשעמד לעזוב את העולם הוא שיתף אותי שהיא פשוט סרבה לבוא. 'אני מודה שהוקל לי,' הוא אמר. עכשיו הכל מתחבר לי," אני אומרת לדיוויד.
"אהבתי את אחי אהבת נפש. אני יודע שאת צעירה ויום אחד יהיה לך בית חדש, ובכל זאת הייתי שמח להיות איתך בקשר. את מסמלת עבורי את הקשר אליו.
"אני לא יודעת מה לומר לך. אני אשמח להיות איתך בקשר, אבל בקשר לכסף אין לי צורך בו, אין בה כדי להחזיר לי אותו," אני עונה לו.
"את לא חייבת להחליט כעת," מתערב ארן, "אולי תשני את דעתך."
"לא נראה לי, אבל אני מסכימה לתת לך תשובה מאוחר יותר," אני אומרת וכבר נרקמת במוחי תוכנית להציע לו להקים עם הכסף קרן להנצחתו של ג'ונתן.
קונור
אני כועס על עצמי. כועס זאת לא המילה הנכונה. אני רותח. 'אבדת את שפיותך,' אני גוער בעצמי, 'מה פתאום התנהגת אליה כך. היא הוכיחה לך את נאמנותה ללא כל ספק.'
אני מריץ במוחי את מה שקרה פה שוב ושוב. ברור שאם הייתה רוצה לפגוע בי, היא לא הייתה יורדת לעומקם של דברים למעני, אלא עושה רק מה שביקשתי ממני. אין ספק שהיא התאמצה הרבה יותר, ולא הניחה לאף פרט לחמוק מעיניה.
אני מבין אותה לגמרי שהיא לא רוצה לשמוע ממני. לא פלא שהיא לא עונה למיסרונים שלי.
אבל אני לא הולך לוותר. לא רק בגלל שאני עקשן,, אלא שמבחינתי אין אפשרות אחרת. הלב שלי בידיה, אני זקוק לה כמו אוויר לנשימה.
ואז מגיע המייל שלה. אם הייתי צריך הוכחה לנאמנותה כלפיי היא מונחת כעת לפניי.
אני נכנס לקרוא את המייל המפורט שלה, ועומד מולו המום. אני שולח אותו לכריס ברוקלין.
הנייד מצלצל. הלב שלי מתרגש אבל מייד מתאכזב. זה כריס.
"אתה לא מבין מה יש לך ביד. האישה הזאת היא זהב טהור. היא הגישה לך על מגש של כסף את כל ההוכחות באופן כזה, שאין אפילו צורך להסביר דבר.
אני המום מכך שקיילב הירשה לעצמו לעשות בחברה שלך כרצונו, ולא רק אלא פלש לכיסך הפרטי כדי לממן את חייו.
אגב, שמת לב שבחשבון של לפני חודש, כאשר היית עדיין בהונג קונג, נעשתה רכישה בחנות התכשיטים קתרין לה בלנק בסכום פעוט של מאה חמישים אלף?
ברור שכרטיס האשראי שלך שאינו מוגבל בסכום אושר.
התקשרתי לחנות ודיברתי עם המעצבת, עם דורי ברמינגהם, שאישרה לי שהוזמנה אצלה טבעת משובצת יהלומים. למזלך הטבעת לא נמסרה עדיין. את שם המזמין אין לי צורך שאומר, נכון?"
"מה שאני רוצה זה רק שהרישומים יחזרו להיות כפי שצריך, ושיותר לא אראה אותו," אני אומר לכריס. אני עייף מכל הסיפור הזה ומה שבאמת צטריד אותי כעת הוא לדבר עם אנאבל והביע בפניה חרטה על כל מילה שאמרתי לה.
"אתה תעשה כרצונך, אבל אני כבר ביקשתי עיקול על חשבון הבנק שלו, ביחוד כשידוע לי שהועברו לשם מיליונים ממך עבור הדירה שמכר לך."
"אני סומך עליך," אני אומר, "אני חייב לסיים."
בהחלטה של רגע אני נוסע לחנות התכשיטים קתרין לה בלנק.
דורי מקבל את פניי בחיוך. "דיברתי לפני כמה דקות עם עורך הדין כריס ברוקלין. תראה," היא אומרת לי ומראה לי את שובר התשלום, "ביקשתי שיזכו את כרטיס האשראי שלך."
"אין צורך," אני עונה לה, "אני רוצה לרכוש טבעת לאישה שאני אוהב."
דורי מראה לי מבחר של טבעות. אני מביט בהן ומייד בוחר את האחת. היא טבעת עם יהלום מרכזי אחד, ושלוש שורות של יהלומים קטנים מסביבה. הטבעת עדינה, אבל בהחלט בעלת נוכחות חזקה.
"ומיהי, אם יותר לי לשאול?" היא שואלת דורי בסקרנות בעודה אורזת לי את הטבעת.
"קוראים לה אנאבל, והיא האישה הכי מדהימה שפגשתי בחיי," אני עונה, כאילו לא קרה בינינו דבר.
"אני כל כך שמחה בשבילכם," היא אומרת בהתפעלות, "היא הייתה כאן לפני זמן לא רב. אתה בטח יודע שהיא נתנה לי לצרוף את טבעות הנשואים שלה ושל בעלה לתליון בצורת לב.
היא באה לאסוף אותו לפני שהיא עלתה למשרד של ארן רוטשילד. היא נראתה מעט עצובה."
אין לה מושג כמה משמחת אותי העובדה שאני יודע היכן היא. "אני מודה לה וממהר לעלות למשרדי עורכי הדין ל.א.ר. בה עובד ארן.
אני ניגש לקבלה ושואל האם אנאבל עדיין פה.
"היא עדיין בפגישה עם עורך הדין ארן רוטשילד," היא עונה לי ברשמיות.
"אם כך אחכה לה כאן," אני אומר לפקידה, אבל אז אני שומע את קולה של אנאבל.
'היא קולטת אותי וניגשת אליי בצעדים מהירים. "אתה עוקב אחריי?" היא מסננת לעברי בשקט.
"הייתי בחנות של דורי ושמעתי שאת פה," אני אומר לה, "התליון שלך מדהים," אני מוסיף כדי שתדע שבאמת הייתי אצל דורי.
אני לא חושב לרגע ויורד על ברכי. אני פותח את הקופסה ומראה לה את הטבעת.
"אני יודע שטעיתי, אני יודע שפגעתי בך. אני מבטיח לך לפצות אותך על כל כל חיי אם רק תתני לי את ההזדמנות לכך," אני אומר לה.
"איך העזת בכלל לחשוב שאני יכולה לבגוד בך?" היא שואלת בבכי עצור.
"אני מודה שאין לי הסבר. לא הבנתי למה את קוראת לי בן.. למה את מקללת אותי. הייתי עיוור לכל כך הרבה דברים וחשבתי שאולי זה רגע כזה. ברור לי שזה לא הגיע לך.
מייד אחרי שהלכת ניסית לדבר איתך, אבל את התעלמת ממני.
כריס התקשר להודיע לי שקיבל את החומר שלך ומאד שיבח אותך. אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק כי המחשבות שלי היו נתונות רק לך ואיך אני מתקן את מה שעשיתי," אני אומר לה.
"ואתה חושב שטבעת יהלום תעשה עבורך את העבודה?" היא שואלת.
"לא. זה אני שאצטרך להראות לך כמה אני מתחרט. הטבעת היא כדי להצהיר בפניי שאני אוהב אותך ורוצה שתהיי איתי לנצח," אני אומר.
"אז זהו? אתה חושב שפשוט תשים אותה על אצבעי ואני אסכים?" היא לא מרפה.
"לא מתוקה. ברגע זה אני לא בטוח בכלום, ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך שאלה. אנאבל מייג'ור האם.." הוא שואל
"כן!" אני עונה לו לפני שהוא מסיים את השאלה.
קונור עונד את הטבעת על אצבעי, ורק אז קם ומעניק לי נשיקה ארוכה.
"אתה שומע?" אני שואלת אותו.
"את מחיאות הכפיים של כולם מסביב?" הוא שואל.
"לא אהובי שלי, את משק הכנפיים שלי בנפרשות מעליי ומרימות אותי גבוה, כמו עוף החול שמתעורר סוף סוף לחיים."
