אתם בטח מסתכלים עליי בבוז ואומרים שאני ילדה מפונקת.
איך לאישה כמוני שנולדה עם מוצץ זהב בפה, עם מטפלות שסובבות סביבה כל שעות היממה, עם כרטיס אשראי בלתי מוגבל מגיל צעיר , ועוד רשימת עושר ארוכה, יש זכות לומר מילה.
האם פעם חשבתם האם אני באמת מאושרת?
האם הדולרים שעוטפים אותי מחממים לי את הלב? כי את המיטה הם בהחלט מחממים. איזה גבר שפוי לא ירצה להיות עם אחת כמוני? אף אחד מהם לא יודה שהדולרים שלי מדברים עבורי.
נכון שאני אישה יפה שנראית טובה, אבל את הצלקות שבתוכי, את דמעות האבן, את המערבולת שמעולם לא שוככת, אותם אי אפשר לראות.
בזה אני אלופה, בלהעמיד פנים שאצלי הכל נפלא.
אני מסתכלת לפעמים על חברותיי, דור שני ושלישי לעושר, כריסטינה, לורי, קייטי, ובריטני. הן חיות בעולם משלהן ולא רואות אותי כפי שאני.
ניסיתי פעם לדבר איתן על רגשותיי. הן הביטו עליי בהשתוממות כאילו דיברתי שפה לא מובנת.
מאז אני בוחרת גברים ללילה, רחוק מעיני כולם.
אני יודעת שאני לא רוצה לבנות בית, משפחה, חיים, כמו אלה שחייתי.
את הכסף אני מוציאה ללא הכרה על בגדים ותענוגות, ולא חושבת על המחר. מבחינתי המחר לא קיים.
איש לא יודע את הסוד הגדול שקבור בתוך הקירות של האחוזה המפוארת של משפחת ואדוארד וג'יזל הדסון.
*
בימים שקדמו להריונה של אימי איתי היה לה רומן עם גבר אחר.
למרות שאבי בחר להעניק לי את השם אליזבת, שם של מלכה כדבריו, איני יודעת אם אני בתו או פרי הרומן אסור, שאמנם היה מעידה חד פעמית לטענה אימי, אבל יתכן שהיה הסיבה להגעתי לעולם.
"מעניין שיש לנו שלושה בנים ורק אליזבת נולדה בת," אמר אבי לאימי בשעת רתחה. לא היה לו מושג כמה מילותיו פצעו אותי למרות שהייתי צריכה כבר להיות רגילה כיוון שהוא היה מרוחק ממני מיום שאני זוכרת את עצמי.
אחיי לעומתו מעריצים את האדמה עליה אני הולכת, וגאים מאד באחותם.
הייתה תקופה שקיצצתי את שיערי ולבשתי רק מכנסיים וחולצת מכופרות. כל כך רציתי לדמות לבן. חשבתי שאולי כך יאהב אותי.
אחר כך באה התקופה הפרועה שהירבתי ללבוש בגדים צבעוניים ומלא תכשיטים.
רק לקראת מסיבת הפרום שחתמה את ימי בבית הספר התיכון, נרגעתי משיגעונותיי.
*
בית החולים הר סיני, ניו יורק
אחד התפקידים הקשים ביותר של מי שעוסק בגניקולוגיה, הוא לשבת בוועדה להפסקת הריון.
יושבת מולך אישה הרה שהוועדה עומדת לקבוע האם יאושר לה להפסיק את הריונה.
לפעמים ההזמנה לוועדה באה בגלל בקשת הרופאים לשכנע את האישה שהעובר שהיא נושאת ברחמה פגום. מה שלא עושה את זה קל יותר עבורנו, כרופאים המלווים הריון ולידה.
לא פעם האישה מסרבת להיפרד מעוברה, יהיה המחיר אשר יהיה. היא מוכנה להקריב את חייה למענו, ולא חושבת לרגע לאיזה חיים היא דנה אותו.
יש פעמים שהבקשה להפסקת הריון באה בעקבות הריון שנכפה על האישה על ידי גבר שאנס אותה. דווקא אז זה מלווה בהרבה רגשות אשם, כאילו היא זאת שהביאה את עצמה למצב בו היא נמצאת.
ויש פעמים שזה הבעל או המאהב ש'חייו יהרסו אם התינוק יבוא לעולם.'
לא פעם כשאני יושבת בוועדה כזאת אני לא יכולה שלא לחשוב על כך האם השיחה הזאת התנהלה אי פעם בין הוריי לגביי. אני יודעת שאימי משלמת כל חייה על ההחלטה להמשיך בהריונה איתי.
כל פעם אחרי ישיבה כזאת אני אומרת לעצמי שהפעם אבדוק האם אי פעם ניגשה אימי לוועדה כזאת, אבל לא מוצאת בי את הכח לעשות זאת.
אם כן, האם אני באמת רוצה לדעת מה נאמר בה?
*
חמישי בערב
בדרך כלל ישיבות הוועדה נערכות בבית החולים.
יש מקרים בהן הן נערכות במרכז רפואי פרטי ואליו מוזמנים רק קומץ של רופאים נבחרים. שמי מופיע ברשימה של הרופאים האלה, וזה מה שגורם למזכירת המרכז לשלוח לי הודעה בשעת לילה מאוחרת יחסית, להגיע לישיבה.
אני מודה על כך שלא התחלתי לשתות עדיין, כיוון שנפגשנו במועדון מאוחר הלילה, כפי שאנחנו, חבריי ואני, נוהגים מידי יום חמישי לקראת סוף השבוע.
אני לובשת שמלה שחורה קצרה, ונועלת נעלי עקב שחורות. בהחלט לא האופן בו אני אמורה להופיע בפניי הוועדה. מצד שני אי אפשר להאשים אותי כשהישיבה מתחילה באחת עשרה בלילה, שזה עוד כעשר דקות. אני נפרדת מחבריי וממהרת לצאת למרכז הרפואי להריון ולידה ע"ש ברנרד כהן.
אני מודה על כך שיש לי מכנס שחור בתיק לעת חירום ברכב. לצערי אין לי בו גם חולצה. 'בכל מקרה את תלבשי חלוק עלייך,' אני מנחמת את עצמי על בחירת הלבוש הבלתי שיגרתי שלי.
"חיכינו לך ד"ר," אומרת לי עמיתתי ד"ר שילון.
"בהתחשב בעובדה שקיבלתי את ההודעה לפני כעשר דקות, והגעתי מהקצה השני של העיר, אני חושבת שעמדתי יפה בלוח הזמנים," אני עונה לה.
"ואף מילה על מה שאני לובשת," אני לוחשת לה.
"שמלה מהממת," היא לוחשת לי חזרה, "חבל שאת נאלצת לכסות אותה עם החלוק."
"החלוק דווקא מציל אותי. כי זה נראה לא שייך עם המכנס השחור למטה," אני ממשיכה להתלחש איתה.
"צודקת," היא מצחקקת מולי.
"סליחה שאני מפריעה לכן בנות," גוער בנו ד"ר דוסון.
*
ד"ר דוסון הוא רופא צעיר ויפה עד כאב, אבל לא ממעריציי אחרי שדחיתי אותו פעם אחרי פעם. לא כי רציתי, ותאמינו לי שרציתי אותו בטירוף, אלא כי פחדתי מה יקרה ביום שאחרי. הוא בהחלט אחד להתאהב בו, ואני מניחה שזה לא מה שעובר לו בראש לגביי.
*
אנחנו מתיישבים ליד השולחן, וד"ר דוסון מבקש מהאחות להכניס את האישה.
"ג'וליאנה מסינו, רווקה בת 23, הריון ראשון, שבוע שמונה להריון," הוא מקריא את הפרטים היבשים של מי שיושבת מולנו.
"מה יש לך לאמר?" הוא שואל אותה.
"אני מבקשת להפסיק את ההיריון," היא אומרת.
"אני מניח שזה ברור אם הגעת לוועדה שלנו," הוא עונה לה ומעיף מבט אטום לעברה, "תפקידך לשכנע אותנו למה אנחנו צריכים לאפשר לך הפסקת הריון."
"אני לא נשואה," היא עונה.
"זאת עדיין לא סיבה," הוא אומר לה.
"הגבר לא רוצה בתינוק," היא אומרת בהרכנת ראש.
"ואת רוצה בו?" הוא שואל.
"אני אוהבת אותו," היא עונה. לרגע זה לא ברור למי היא מתכוונת, האם לתינוק או לגבר שהכניס אותה להריון. "אני אעשה כל מה שיבקש."
"אם אני מבין נכון, אבי התינוק דורש ממך לעבור הפלה," אומר ד"ר דוסון.
היא מהנהנת בראשה.
"אני מבקש לדבר איתו," הוא אומר.
"אני מסרבת לומר לך מיהו," היא אומרת מייד.
"אם כך לא נוכל להמשיך. אני לא אחתום על תום חייו של עובר אם אני לא בטוח שאין דרך אחרת," אומר ד"ר דוסון.
זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מדבר ברגישות כזאת. אני מזדקפת ומביטה בו בפליאה. הוא מביט עליי ולוחש לי. "מה חשבת לעצמך שאני גבר חסר רגש?"
"מה?" אני מעמידה פנים שזה בכלל לא עבר לי בראש.
"לא כולם…"" הוא אומר ומשתתק.
"למה הפסקת? תאמר לי את המובן מאליו," אני מסננת לעברו.
"אם את יודעת, לא חבל על המילים?" הוא אומר.
בינתיים האישה קמה ויוצאת מהחדר בגב שפוף. אני ממש לא מקנאת בה.
אין זאת הפעם שאנחנו עדים למחזה כזה, ולכן אנחנו נשארים במקומותינו. היא עוד תחזור.
'יופי אליזבת,' אני ממלמלת לעצמי, 'את והפה הגדול שלך.'
אני מורידה את ידי מתחת לשולחן, משלבת את אצבעותיי חזק, ועוצמת עיניי.
"זה בסך הכל אני," הוא לא מרפה, "מה את מתרגשת."
אז הוא קלט את המצוקה הרגעית שלי.
אני עוטה שוב חיוך על פניי. "אז כמה זמן זה ייקח לדעתכם עד שתחזור?" אני שואלת. אני רק מסיימת את דבריי והאישה מתפרצת שוב.
"אני לא אתן לכם להרוס לנו את החיים. הוא מוכן לשלם כל סכום," היא אומרת.
"אני לא ממשיך אם הוא לא מתייצב לפניי," אומר ד"ר דוסון.
היא יוצאת שוב והפעם קולות של ריב קולני נשמע מבחוץ. הדלת נפתחת לרווחה. "אתה יודע הכל, נכון? דבר איתם." היא אומרת ומפנה לו את הדרך שיכנס.
"אני לא מבין מה לא מובן? אני גבר נשוי ואב לילדים, ולא מעוניין בדרמה הזאת. אמרתי לה שתגן על עצמה. עכשיו זאת בעיה שלה," הוא אומר ומביט על ד"ר דוסון.
"אתה צודק," עונה לו דוסון בנועם, "אם זה המצב הכל ברור לי. אתה לא הגבר הראשון שנמצא במצב הזה."
"את רואה?" אומר הגבר בטון מרוצה.
ואז הוא קולט אותי.
"מה את עושה כאן." הוא מביט בי המום.
"ד"ר הדסון היא רופאה במחלקת נשים בבית החולים הר סיני," עונה ד"ר דוסון במקומי.
"ומתי זה קרה?" הוא שואל מופתע.
"מקומי לא פה," אני מתעלמת משאלתו, קמה ופונה לעזוב את המקום.
"תתקשרי בבוקר למרפאה ונקבע לך תור להפסקת ההיריון," אני שומעת את קולו של ד"ר דוסון, "רק הערה קטנה אדוני, לטנגו צריך שניים. לעולם אל תאשים את האישה שנכנסה להריון, אם גם אתה לא הגנת עליה."
*
אני יכולה רק לנחש מה עובר לד"ר דוסון בראש. הוא בטח חושב שגם אני הייתי עם אבי התינוק.
אני שומעת צעדים מהירים מהדהדים בזמן שאני הולכת במסדרון. אני קולטת שהוא לא היחיד.
"אליזבת!" קורא בקול 'אבי התינוק.'
אני מסתובבת לאט לאחור.
"אני דורש ממך…" הוא מתחיל לאמר בקול מאיים.
אני קוטעת אותו. "סודך שמור עימי," אני אומרת לו. הוא מביט בי במבט רושף.
אני רואה את ד"ר דוסון מביט בי מרחוק במבט לא מרוצה.
אני מתלבטת האם לחשוף את זהותו בפניו של ד"ר דוסון, אבל עדיין נשארה בי טיפת נאמנות.
"אני בהחלט מקווה," הוא אומר.
"זה היה מיותר לומר זאת. זה ברור לי לחלוטין," אני עונה לו, "אתה לא חושב שאם סיימתי את האוניברסיטה עם דוקטורט ברפואה, כנראה שאני לא כזאת מטומטמת?" אני יודעת שאני מעלה לו את הדם לראש, אבל מרגישה שאני חייבת לענות לו.
יום שישי היום
למרות שהשבוע עומד להסתיים, אנחנו שוב נקראים לוועדה להפסקת הריון.
"מה עובר על כולן בימים אלה?" אני אומרת לד"ר מרלין שמצטרפת אלינו היום לוועדה.
"את רוצה שאברר את זהות האב לפני שנתחיל בישיבה?" עוקץ אותי ד"ר דוסון.
"אין לך מושג על מה אתה מדבר," אני עונה לו, ומתאפקת לא להתפרץ.
"מה קורה ביניכם?" שואלת ד"ר מרלין בסקרנות.
"ד"ר דוסון החליט שהיה לי רומן עם גבר שהפילגש שלו הייתה אתמול בוועדה," אני עונה.
"מאיפה לו הרעיון המטופש הזה," היא צוחקת.
"כי אני יודעת את זהותו," אני עונה, "את חושבת שזה הופך אותי למאהבת שלו?"
"בינינו, אני לא חושבת שהיית מסוגלת להיות עם גבר שלא טורח להגן עלייך," היא עונה.
"סוף סוף מישהי שמבינה אותי," אני עונה לה.
הפעם הישיבה היא קצרה. לצערנו התינוק הוא בעל מום מאד קשה ואנחנו נענים לבקשת האם להפסיק את ההיריון מייד.
אני משתוקקת לחזור הביתה ולשכוח מהשבוע הזה.
אני מגיעה הבית וניגשת למלא לי אמבטיה עם שמנים ריחניים, מתפשטת ונכנסת למים. אני מניחה את הנייד על שרפרף העץ לידה. זאת השעה שהוא שולח לי הודעות.
*
אתם וודאי תוהים מיהו.
זהו, שאת זה אני לא יכולה לספר לכם.
לא כי אני מסתירה אותו מכם, אלא שאני לא יודעת מיהו באמת.
התחלנו לדבר לפני כמה ימים במקרה לגמרי. שיחקנו במשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק, ומשהו שאמרתי גרם לו לבקש שאכנס לדבר איתו בפרטי.
כיוון שכדי לשחק במשחק אנחנו צריכים לפתוח חשבון עם שם פקטיבי ברשת החברתית, מתאפשר לנו לדבר בלי שום קשר לכך שמתקיים משחק.
*
כאשר הודעתי לאבי שבחרתי להתמחות בגניקולוגיה, הוא אמר שדווקא זה נשמע לו מעניין. זה לא שנוירולוגיה, המקצוע בו מתמחה אבי, הוא מקצוע לא מעניין, אלא שהעדפתי לא להיות בצילו.
"ברוך בואך לעולם הנשים," הוא ברך אותי, כאילו כבר לא ידעתי מה הן נשים.
רק לאחר שהתחלתי בהתמחות שלי הבנתי למה הוא התכוון. משום מה נשים חושבות שאם אתה גניקולוג, המקום הקסום שנמצא במסתורי גופן מעוטר בדובדבן המתוק, כבר לא מעניין אותך, שכן 'זאת העבודה שלך.'
אני יכול להעיד שכאשר אני בודק מטופלת המקום הזה לא עושה לי כלום. לא מרגש אותי ולא גורם לדמיון שלי להתעורר.
אין זה אומר שחדלתי להיות גבר עם רצונות ותשוקות.
רבקה, מי שהייתה בת זוגתי לחיים, דווקא ניצלה את העובדה הזאת לטובתה. היא שלפה את העובדה שאני בטח משתעמם מהר, או שהיא לא מרגשת אותי, כל פעם שסירבה לעשות איתי סקס. היא דחתה אותי כך, שלבסוף אמרתי לה שזה לא הולך בינינו ונפרדנו.
ואז הופיעה במחלקה מתלמדת חדשה.
מהר מאד למדתי שהיא בת למשפחת הדסון, שהיא מסוג המשפחות שחושבות עצמן למשפחות מלוכה. אני לא אתפלא אם בגדי תינוקת הראשונים שלה היו משובצי יהלומים.
ועדיין, משהו לא הסתדר לי עם התדמית הזאת.
על פניו הי נראתה חסרת דאגות, אבל ברגעים האלה שתפסתי אותה מהורהרת ומסתגרת בעצמה הרגשתי שהיא לא כזאת.
אנחנו יוצאים לא מעט יחד לבלות. לא פעם היא שולפת את הכרטיס ללא הגבלת סכום, ומשלמת על כולם בנדיבות.
גם הבגדים שהיא מתחדשת בהם לעיתים קרובות, מצביעים על כיסים מלאים.
לא מעט פעמים ניסיתי לחזר אחריה, אבל היא דחתה אותי. זה לא אומר שאפסיק לנסות.
*
מעולם לא הרגשתי רכושנות כלפי אישה. גם לא כלפיי רבקה שהייתה בת זוגי תקופה לא קצרה. אני לא יודע מה גרם לי אתמול להיעמד על רגליי, כשראיתי אותה עם הגבר שהפילגש שלו הגיעה לוועדה לבקש הפסקת הריון.
הבנתי שאליזבת מכירה אותו, והאופן בו דיבר אליה אישר את העובדה שהיה ביניהם קשר מאד קרוב. הבטן שלי בערה מקנאה.
איך אני מסביר את זה? אין לי מושג. ברור מההתנהלות ביניהם שמה שהיה ביניהם נגמר, אז למה אני בוער מקנאה?
*
אני חוזר לביתי אחרי יום קשה במחלקה ועוד וועדה שהפעם נגמרה מהר. הסתירה הזאת בין המסע להבאת ילד לעולם, לבין הצורך לקטוע חיים, הוא לא פשוט גם אם בהגיון אתה יודע שזה מה שאמור לקרות.
אני לא אדם מאמין, ועדיין קשה לי להיות זה שנותן את החותמת.
אני נכנס למקלחת זריזה. היום יותר מכל יום אני כבר חסר סבלנות לקראת ה'פגישה' שלי עם 'פריחת הדובדבן'.
אני נכנס לרשת החברתית ומגחך למקרא השם שבחרתי לי ככנוי.
כובש העמקים: ערב טוב מתוקה. איך עבר יומך?
אני רואה אותה מקלידה תשובה. אני מחייך מול שמה. לו ידעה מה מעורר בי השם. כמה הייתי רוצה לגעת בה.
פריחת הדובדבן: תודה ששאלת. אני מודה השבוע במיוחד שהשבוע הזה נגמר.
כובש העמקים: שתפי אותי מתוקה. יש משהו שאני יכול לעשות כדי לשמח אותך.
פריחת הדובדבן: מממ…
כובש העמקים: תעני לי בלי לחשוב. מה עובר לך בראש?
פריחת הדובדבן: הייתי רוצה טעימה ממי שאתה באמת. תתן לי משהו, אבל בלי לחשוף אותך.
כובש העמקים: את לא מפחדת להתאכזב?
