ויליאם
אנחנו מגיעים למסעדה של אלברט. "חכי פה," אני מבקש ממיגן. אני נכנס למסעדה וניגש למרי. "אני מניח שיש בידך מה שאני מחפש," אני אומר לה ומושיט את ידי. "את ידעת שאמצא אותה," אני אומר בשעה שהיא מניחה בכף ידי את השקיק.
אני ממהר לצאת חזרה. אני אוחז בידה של מייגן והולך איתה לאורך קו המים. "אני אוהב אותך מיגן מקנזי או'בריאן." אני כורע ברך ומבקש ממנה שוב להינשא לי.
"כן!" היא אומרת לי בשעה שאני עונד שוב את הטבעת שלה על אצבעה.
"בקשר לעבודה, התקבלתי?" היא שואלת בצחוק.
"ומה היתה הפגישה בבית הקפה אם לא עבודה?" אני עונה לה.
"כי פשוט יהיה לי קשה להיות רחוקה ממך במשך היום, אחרת הייתי עובדת אולי אצל.."
אני לא נותן לה לסיים את המשפט ומנשק אותה נשיקה ארוכה עד שלשנינו נגמר האויר.
רק אז אני שומע את מחיאות הכפיים מסביבנו.
"סוף סוף אפשר לנוח," אומר סבתא מרי ונאנחת. "כמה דרמות שניכם מייצרים."
*
מיגן
אני שמחה לראות את סבתא פה, אבל לא רק. גם ההורים שלי כאן ואחותי. אני המומה לראות את כולם.
"מה את מסתכלת מופתעת כל כך," אומרת אמא , "לא כל יום הבת שלנו מתארסת."
"אבל אמא, אנחנו התארסנו מזמן."
"כן מאפין, אבל אז לא חגגנו," היא מסבירה לי.
"אני סקרנית לשמוע איך זה קרה," שואלת סבתא. איש מסביבה לא מבין את השאלה פרט לנו.
"האמת היא שמיגן עזרה לי," אומר בילי בחיוך מבוייש.
"תנו לנו עוד קצת זמן לבד," אני מבקשת. המשפחה עושה כבקשתי וחוזרת לתוך המסעדה.
אנחנו ממשיכים ללכת לאורך גדת הנהר.
"תודה שהוצאתי לך את הנשמה עד שמצאת את הנוסח הנכון של המילים. כל כך חיכיתי שזה יהיה כבר מאחורינו," אני אומרת לו,
"זה לא היה נראה כך כשבאת למשרד שלי," הוא עונה לי.
"אני מודה שהיו בי עדיין שרידי גאווה. הייתי צריכה לשמוע שאתה מצטער על מה שקרה. אז מה זה עזר לי? סבלתי כל כך," אני אומרת לו.
"וכשביקשת ממני להיפגש וסיפרת לי על בית החולים," הוא אומר, "לא הסכמת לדבר עלינו."
"איך לא הבנת כמה אישי זה היה שרצתי לספר לך את מה שנודע לי. איך לא קלטת שאני נלחמת עבורך כי אתה חשוב לי. זה לא הכסף שהטריד אותי, רצית שאתה תשלוט במצב, שבידיך תהיה זכות הבחירה. אתה לא הקשבת לי, חשבת שאני לא רואה אותך. איך יכולת?" אני שואלת.
"כשאת אבדת לי, אבד לי הבטחון. הרגשתי שכל העוצמה שבי מתפוגגת. הייתי חזק לפני שהכרנו, אבל התעצמתי בזכותך, וכשהלכת לקחת איתך הרבה מהכח שלי, " הוא אומר לי.
"אתה מבין למה הלכתי נכון?" אני שואלת מביטה לתוך עיניו. כבר אין בהן כאב, "היית צריך לדעת שלנצח אני אוהב אותך, לא משנה מה שיקרה. זה הבסיס לכל בינינו, הידיעה הזו שאני לנצח שלך. תבטיח לי שאתה יודע," אני מבקשת ממנו בתחינה, "תבטיח לי."
"אני מבטיח לך מאפין אהובה שלי, את החזרת לי את הכח. אני אלחם בשבילנו בכל מה שצריך. מהיום את שותפה מלאה שלי בכל החלטה. תבטיחי לי את שאם אי פעם יהיה לך ספק, תשאלי. את מבטיחה לי?"
"אין צורך," אני עונה לו להפתעתו, "לעולם לא יהיה בינינו עוד ספק. אני חושבת שהימים האלה לימדו אותנו שיעור לכל החיים. חוט הזהב שלי, קצהו בידך."
*
אנחנו חוזרים למסעדה. השולחן כבר עמוס בכל טוב. המשפחות יושבות ומפטפטות ביניהן כאילו הכירו מאז ומעולם. "אני כל כך מצטערת שאמא שלך לא פה," אני אומרת לו, "הייתי רוצה שתראה שגם הבן שלה יודע מה היא אהבת אמת. אני בטוחה שהייתי אוהבת אותה."
"אני בטוח שהיא היתה שמחה מאד עם הבחירה שלי. לו רק ידעה שאני למדתי להבין מהי היא אהבת אמת מיום שהבנתי מה שאבא שלי מדבר אליי. אני שמח שאני חי אותה בזכותך," הוא עונה לי.
"כיוון שלא באמת התארסתם היום, כפי שמיגן ציינה, אפשר לשאול מה התכניות בקשר לחתונה?" שואלת אמא.
"זה לא ברור?" עונה בילי, "זה יהיה על שפת האוקיינוס, במקום שמיגן תבחר. זה יהיה סמוך לשקיעה,
כשהשמש צובעת את המים בזהב."
"ומתי זה יקרה?" שואלת אמא.
"מצידי עוד היום," הוא צוחק, "אבל כיוון שאני רוצה שזה יהיה מושלם אז נחשוב על זה ונספר לכם מה החלטנו."
את החגיגה מפריעים צלצולי הטלפון שלא מפסיקים. גם אצלי וגם אצל ויליאם.
"מקארת'ור מחפש אותי," אני אומרת לו.
"תעני לו," אומר לי ויליאם, "מעניין מה עכשיו."
אני עונה לטלפון.
"מיגן מדברת."
"תגידי את עושה ממני צחוק?" הוא שואג לתוך הטלפון.
"מדוע?" אני עונה לו. אני לא מבינה למה הוא מתכוון.
"כל התכניות כביכול שיש כאן לגבי הפרסום של בית החולים , אין בהן כלום. אני לא מאמין שאחרי קמפיין כזה גדול, זה מה שתכננת. זה שיא העליבות מה שיש בידי," אומר מק'ארתור.
"סליחה, אבל אני לא מבינה מה הבעיה," אני עונה ברצינות אבל מרגישה שעוד רגע לא אשלוט בעצמי ואצחק.
ויליאם שמקשיב לשיחה מסתכל עליי ולא מבין.
"אני מציעה לך," אני ממשיכה, "שתעזר בצוות המוכשר שלך להמשך הקמפיין. מסתבר שלפרסומאים שלנו כאן בחברת הפרסומאים נגמרו כל הרעיונות."
"את רוצה לאמר לי שחזרת לעבוד אצלו?" הוא שואל בכעס, "את מבינה שאני יכול לאסור עלייך לעבוד שם."
"זה באמת היה מאד קשה לשכנע את מר טרופר. ממש התחננתי בפניו. הסברתי לו שפשוט אין לי איך לשלם שכר דירה," אני אומרת.
"את עוד תשמעי ממני," הוא מסנן, "איתי לא משחקים."
"תנסה ללכת נגדי, זה יכול להיות מאד מעניין," אני אומרת לו, "אם יש מישהו שאני חייב לו את נאמנותי זה דווקא מר טרופר. חוץ מזה שאם עבודה כל כך עלובה למה אתה בכלל נלחם בי? אין צורך שתענה. אני יודעת בדיוק מה העסקה שעשית עם פרופסור מיכאלוב. כמה עצוב שנאלצת לשלם הון עבור חומר גנוב. מה חשבת לעצמך שאני כזו חסרת זהירות שאשאיר חומרים כאלה גלויים לעיני כל? אז לידיעתך החומר מוצפן אצלי במקום שאף אחד, אפילו לא רוג'ר הנאמן שלנו, יכול היה להגיע אליו."
אני רואה את החיוך הגדול מתפשט על פניו של ויליאם.
"אני מניחה שהטלפון שמצלצל ללא הפסקה אצל וילאם, מר טרופר בשבילך, הוא מבית החולים שגילה שאין מאחוריי ההבטחה שלך לטפל בקמפיין שלהם כלום," אני מסיימת את דבריי.
"אני חושבת שאני יכולה לאמר לצוות של בית החולים שיריצו את הקמפיין," אני אומרת לויליאם, "אין לי ספק שהבקשה מהועדה מונחת אצלך במייל."
"את ידעת כל הזמן שינסו לגנוב את הרעיונות שלנו," אומר לי ויליאם בהבנה.
"אני לא רציתי להאמין שאהבה גדולה כמו זו שחוויתי איתך באמת נגמרה. שמרתי את כל החומר אצלי בלי שיהיה לאיש גישה אליו. הייתה לי הרגשה שעוד ייעשה בו שימוש," אני אומרת לו.
"אני מניח שתורי לענות לנציג הועדה," אומר ויליאם, " הוא מתקשר לד"ר רובינסקי ומחכה שיענה לו.
"אתה מבין," הוא אומר מיד כשהוא עונה, "אני אצטרך לערוך חשבון מחדש, עכשיו שהחומר שלי בידי מתחריי, אם תרצה שנסיים את הפרויקט."
"ברור," עונה לו ד"ר רובינסקי, "כל סכום שתבקש. יש משהו שלא הבנתי. מייגן, כך נאמר לי ע"י פרופסור מיכאלוב, עובדת אצל מק'ארתור."
"לא ידידי, מיגן היא השותפה שלי ועומדת להיות אשתי. היא בהחלט לא עובדת עם מישהו אחר פרט לי."
"תספור עד חמש," אני אומרת לו, "כיוון שהטלפון הבא הוא ממק'ארתור."
לא טעיתי. הטלפון מצלצל ואיתו באות השאגות של מק'ארתור. "תתן לי סיבה אחת," אני אומרת לו שאני צריכה לשתף אותך בחיים הפרטיים שלי."
"את נוכלת," הוא עונה לי.
"אני? ואיך אתה קורא למה שאתה עשית? גנבת מאתנו חומר? אתה יכול להשאיר אותו אצלך. אם באמת היית איש מקצוע טוב היית מגלה מיד שזו היתה מלכודת. החומר הזה הוא באמת גיבוב של שטויות. איש, פרט לויליאם, אינו יודע היכן מאוחסן באמת החומר, אפילו לא יד ימיני בעבודה. חבל שתשלח מישהו לרגל אחריי."
כשאני מסיימת את השיחה אני שמה לב שעיני הכל נעוצים בי.
"מה אתם מתפלאים?" אומרת סבתא מרי, "תמיד אמרתי מאפין דומה לי. אז הנה ראיתם במו עיניכם."
"את מכירה אותה כל כך טוב," אומר ויליאם, "ועם זאת לא הצלחתי להבין את הרמזים שלך ולהגיע אליה מהר יותר. מצד אחד נתת לי להבין שאת חושבת שהיא האחת שלי, מצד שני לא הסכמת להנחות אותי מה עליי לעשות."
"אתה באמת חושב שהיה לי קל לראות שניכם סובלים כך בנפרד?" עונה סבתא מרי, "אבל ידעתי שאסור לי להתערב. ידעתי שאתם הם אלה שצריכים למצוא את הדרך חזרה בעצמכם. לא היה לי ספק שזה יקרה."
"שלא תחשוב בילי שהמצד שלי זה היה שונה. עכשיו כשאני יודעת שהיה קשר בין סבתא לבין אבא שלך, אני מבינה שסבתא ידעה דברים ולא שיתפה אותי בכלום. אני לעומת זאת אמרתי לה מה אני מרגישה כלפייך. אני מבינה שכך צריך היה להיות שנמצא את הדרך אחד לשנייה לבד. אני מבינה גם שסבתא היתה בטוחה שזה יקרה ושאיננו באמת צריכים שמישהו יגרום לנו לחזור אחת לשנייה," אני אומרת.
"אני רק יכול לאמר לך שלא יכולתי לדמיין את חיי בלעדייך, ואני שמח שכל זה מאחורינו," אומר ויליאם.
"אני מודה לכולכם שבאתם לחגוג איתנו היום," אני אומרת, "אבל אנחנו נאלצים לחזור לעבודה. יש לנו דד ליין רציני."
אנחנו נפרדים מכולם ונוסעים לכיוון המשרד.
"יש לי שני דברים לאמר לך," אומר ויליאם, "האחד אני מבקש שתשקלי לעבור לקומת ההנהלה." הוא עוצר רגע ומחכה לתגובתי.
"אם זה חשוב לך," אני עונה לו, "אני מסכימה."
" לא הייתי בטוח שתסכימי, ובכל זאת הוראתי להכין לך משרד קרוב אליי. הוא נמצא בדיוק מעל המשרד שלך, כך שהנוף הנשקף מבעד לחלון הוא הנוף שאת אוהבת, רק מקומה גבוה יותר," אומר ויליאם, "כמובן שלא אמרתי עבור מי המשרד. חיכיתי שלקבל את הסכמתך."
"אני מתרגשת כבר לחזור לעבוד ומודה לך שזכרת כמה אני אוהבת את הנוף הנשקף מהחלון. אני מוצאת את עצמי לא פעם עומדת לידו כדי לספוג שלווה ולמצוא רעיונות חדשים לפרויקט. היה עוד משהו שרצית לאמר?" אני שואלת.
"בעצם שניים," הוא עונה לי.
"עכשיו אני סקרנית לשמוע," אני עונה לו ומחכה לשמוע מה יש לו לאמר.
"ראשית אני מבקש שתעברי לגור איתי עוד היום," הוא אומר.
אני מחייכת. "לא חשבתי אחרת," אני עונה לו.
"ושנית, אני מבקש שנמצא זמן לדבר על החתונה. אני לא רואה סיבה לחכות חודשים."
"אתה לוקח אותי חודשים לאחור, לימים שהייתי מאורסת לדניאל. הוא דיבר המון על החתונה. הוא רצה חתונה מפוארת, כל כך מי שלא אני. הוא רצה לקבוע איזו שמלה אלבש, ולא אחת כמובן. על התפריט החליט לבד. שלא לדבר על כך שלא נתן לי להזמין את מי שרציתי, אם לא היה נחשב מספיק בעיניו," אני אומרת ודמעות מציפות את עיניי, "בילי, אתה הרבה יותר עשיר ממנו ועדיין אני יודעת שאתה כל כך רחוק ממי שהוא. אני יודעת שכל מה שתאמר לי יהיה בדיוק מה שאני רוצה. התרגשתי לשמוע שאתה רוצה לערוך את הטקס ליד המים. אני כבר לא יכולה לחכות שתהפוך אותי לאשתך באופן רשמי. אתה יודע שהלב שלי שלך, לשם כך אינני זקוקה לטקסים, אבל עדיין אני רוצה להכריז על כך לעיני כל. מה שתבחר יהיה הנכון עבורי."
"ובכל זאת אנחנו נצטרך לדבר על זה. אז בואי נקבע שנקדיש לזה שעה בערב," הוא מסתכם את העניין," בשעה שהוא יוצא מהרכב אחרי שהוא מחנה אותו בחניה של המשרד.
"אני מניח שכולם כבר יודעים שאנחנו יחד," הוא אומר, "אני שמח שאין צורך להסתיר זאת." הוא לוקח את ידי בידו וכך אנחנו נכנסים למעלית ויוצאים ממנה בקומת המנהלים.
"תבקשי מהפרסומאים להתכנס בחדר הישיבות," הוא אומר לסוניה, "אנחנו נרד עוד עשר דקות."
כל אותה עת הוא לא מרפה את אחיזתו בידי. עיניה של סוניה נעוצות בידינו.
"אני רוצה להראות לך את המשרד שלך," אומר לי ויליאם ומתחיל ללכת לכיוונו.
"רגע ," אני אומרת לויליאם. אני מסתובבת חזרה לכיוונה של סוניה, ידי עדיין אוחזת בידו של ויליאם. אני מרימה את ידי השמאלית. "הבטחתי לך לראות אותה," אני אומרת לה ומציגה בפניה את טבעת הלבבות המשובצת יהלומים על ידי השמאלית.
היא נבוכה, לא יודעת איך להגיב. "היא יפיפיה," היא אומרת לי לבסוף.
"תודה סוניה," אני עונה לה ופונה שוב לויליאם. לא רק שהמשרד שלי צמוד שלו, מתברר לי שקיימת דלת שלא שמתי לב אליה בעבר, שמחברת בין שני המשרדים. הנוף הכה מוכר ואהוב ניבט מבעד לחלון, רק שכאן זו שורה של חלונות גדולים שדרכם נכנס האור ומציף את החדר הגדול.
"את בטח תוהה איך הספקתי בזמן כזה קצר לארגן לך את החדר," אומר לי ויליאם בחיוך מסתורי, "אז אני חייב להתוודות בפנייך. זו היתה הדרך שלי לשמור על שפיותי, האמונה שיום אחד תחזי אליי ותחזרי לכאן. החדר הזה מחכה לך כבר זמן מה. היום רק פתחו את החלונות שיכנס אויר נ, וכמובן הניחו על שולחנך את הוורדים האדומים שהזמנתי עבורך."
אני ניגשת לדלת ונועלת אותה. כאשר אני מסתובבת ויליאם כבר עומד קרוב מאד אלי, ולא עובר רגע ושפתיו כבר כובשות אותי. אני מתאפקת לא להיאנח מהענוג של הנשיקה הלוהטת הזו. אין לי ספק שיש מי שסקרן לשמוע מה מתרחש כאן מאחורי דלתי הסגורה.
"אני כל כך רעב למגע שלך, עדיף שנפסיק אחרת…נו את כבר יודעת למה זה יוביל," הוא אומר לי ומסדיר את נשימתו.
"בהחלט," אני מחייכת אליו, "וזה נהדר שזה כך, אבל הדד ליין נושף בעורפינו."
"חכי שיגמר היום הזה ונהיה לבד," הוא אומר לי ומביט בי במבט שאינו משתמע לשתי פנים.
"אני משתוקקת לזה לא פחות ממך," אני אומרת ונאנחת.
*
"אני לא יודעת מה שמעתם על מה שקרה עם הפרויקט של בית החולים, אז בואו נעשה קצת סדר בהשתלשלות הדברים," אני אומרת בשעה שאני עומדת מול הצוותים של הפרסומאים, "יודעים מה? בואו נסתפק בכך שאומר לכם שנגנב מפה חומר, רק שהוא לא החומר שיש בו תועלת. אני מקווה שזה ילמד אתכם את החשיבות של שמירת קבצים בענן באופן קבוע. אנו מתניעים שוב את המנועים, יש לנו זמן מאד קצר להעלות את הקמפיין של סוף החודש. לשמחתי תכנית העבודה שמורה אצלי ואני אעלה אותה עוד מעט לקבוצה של הפרוייקט. אני מבקשת לשבת עם ראשי הצוותים ולהתעדכן במה שקורה. אני שמחה לחזור שוב לעבודה. יש לך מה להוסיף מר טרופר?" אני פונה לויליאם.
"הייתי רוצה לעשות זאת בצורה רשמית. לא רק שמיגן חזרה לעבוד במלוא המרץ, היא הפכה להיות שותפה שלי באופן רשמי גם בחברה וגם בחיי הפרטיים. אם השמועה לא הגיע עדיין אליכם, אנחנו עומדים להינשא," אומר ויליאם ומביט בי במבט מלא אהבה, "אני שמח שאני לא צריך להסתיר יותר מה אני מרגיש כלפיך מיגן."
**
שנה עברה
"אינני זוכר את התאריך המדויק שבו נפגשנו לראשונה," אומר מנהל בית החולים בעומדו ליד מיטתי, "אבל זוכר במדויק את מילותייך.
"אני רוצה לספר לכם מדוע יש רק מקום אחד שבו אני ארצה ללדת, והוא מחלקת היולדות בבית החולים שלכם," כך פתחת מיגן את דבריך.
אני שמח לעמוד כאן לצידך בשעה שאת חובקת את בנך הבכור לואי. אני סקרן לשמוע מדוע בחרתם בשם."
אני נושמת עמוק. הבחירה בשם היתה מאד ברורה לשנינו, ועדיין קשה לי. "אימו של ויליאם נפטרה בלידתו. שמה האמצעי היה לואיז. זו הדרך שלנו להנציח אותה. לקשור בין המשפחות שלנו קשר נוסף. אני כל כך עצובה שהיא איננה איתנו לחוות את כל הרגעים המרגשים האלה."
"עכשיו אני מבין את ההתנהגות של ויליאם. את היית כל כך טובה ורגועה. ראיתי שאת מרגיעה אותו כל הזמן. היה תענוג ליילד אותך, ואילו הוא נראה לחוץ בצורה בלתי רגילה שלא הייתה מובנת לי. חבל שלא סיפרתם לי."
"בוא בילי," אני אומרת לו בשעה שלואי הקטן ישן עלי, "בוא תחזיק את הבן שלנו."
ויליאם לוקח אותו בזהירות מידי ומצמיד אותו לליבו. "אני אבא שלך קטן שלי," הוא אומר לו ונושק לו על מצחו.
הוא מתיישב על הכורסה ליד מיטתי ובוחן אותו בסקרנות. "יש בו הרבה ממני, אבל גם ממך. תראי הוא פוקח את עיניו. זה מרגיש לי שאמא שלי מסכלת עליי כעת," הוא אומר ודמעות זולגות מעיניו.
הוא מלטף את אצבעותיו הקטנטנות. "אני כל כך אוהב אותו כבר," הוא אומר, "אני כל כך אוהב אותך מאפין שלי. מעניין מי אוחזת בחוט הזהב שלו."
"אני לא חושבת שהיא כבר נולדה," אני עונה לה, "אבל יודעת שכשיפגוש בה, לא יהיה מאושר ממנו. בדיוק כמונו."
- ס ו ף –
בר אבידן
מאמינה באהבה