בר אבידן -מאמינה באהבה

טקסס

כמה רחוק נראה לי יום אתמול.

כאשר צלצל אליי דן מנור והזמין אותי לבית הוריו לא התחשק לי לבוא. אני באמצע פרויקט, ואת השעות שאינני מתכנת בהן אני מעדיף להעביר במשחק מחשב כדי לרוקן את הראש ממחשבות.

"אתה חייב להתאוורר," הוא אומר לי. הוא יודע בדיוק כמה קשה אני עובד, כיוון שהוא עובד אצלי. "אחותי אריאל תהייה. אתה יודע שהיא קצת מדוכדכת מאז שנפרדה מיאן."

"מה הוא חושב לעצמו שאני צוות בידור?" אני חושב לעצמי. היא באמת חמודה אחותו הקטנה, אבל היא לא הסיבה שתגרום לי לבוא.

"נו בבקשה טקסס, אני לא רוצה להתמודד איתה לבד. אתה יודע שהיא קשורה אליי יותר מאשר לאחותנו היקרה לילי."

אני מחייך לעצמי. "זו הדרך שלו לשכנע אותי לבוא?"

"בסדר, אני אגיע," אני עונה לו לבסוף, אבל לא מבטיח שאשאר הרבה.

לשמחתי הרבה המפגשים אצל משפחת מנור אינם פורמלים ולכן אני מחפש לי חולצת טריקו עם פרסומת למשחק החדש של מבוכי הדרקון, ונשאר עם הג'ינס הזרוק שלי.

אביו של דן, מייק, בא לקראתי בשמחה. תמיד יש לו רעיונות שהוא רוצה שאעזור לו ליישם אותם. הוא מפתיע אותי עם רעיונות מעולים. אני תוהה מה הדבר הבא שיביא בפניי.

"טקסס. טוב לראותך," הוא אומר לי, "בוא תעזור לי להוציא את הבירות."

אני ממתין שיתחיל לדבר, אבל לא. הוא באמת רצה שאעזור לו לסחוב את הקרטונים עם הבירה. יש פה היום אנשים רבים מהרגיל, מה שמסביר את כמויות הבירה שאנחנו מביאים. אני מחפש  בעיניי את דן.

"לא ידעתי שיהיו עוד אורחים," הוא אומר לי בטון מתנצל.

"שטויות," אני עונה לו, "הרי באתי להיות איתך."

"יש פה כמה ילדות יפות," הוא קורץ לי.

"לא בעניין," אני עונה, "טוב לי כך בלי דרמות בחיי."

"ספר לי על דרמות," הוא עונה לי מייד, "אין לך מושג מה מלאני עושה לי. היא מצפה שאציע לה נשואין ביום הולדתה שחל עוד פחות מחודש."

"אמרתי לך שזה יגיע לזה. אתה חייב לאמר לה מה אתה מרגיש. אל תשחק איתה," אני אומר לו.

"ראית איזה גוף יש לה? בא לי עוד קצת ממנו לפני שאני חותך," הוא עונה לי. אני ממש לא אוהב את הדיבור שלו. כמה שיחות היו לנו בנושא. שום דבר לא עוזר. הוא בשלו. "אני צעיר ואני רוצה ליהנות ממה שיש לחיים להציע לי."

 "זה בסדר גמור כל עוד בת הזוג שלך מודעת לזה," אני עונה לו, "מה שלא נראה לי המקרה עם מלאני."

"אני שונא שאתה מדבר אליי בהיגיון," הוא עונה לי, "אתה צודק. אני באמת צריך לערוך איתה שיחה."

"בוא נלך לשחק," הוא אומר לי. אנחנו הולכים למוסך כדי להוציא את הכדור. השערים הנעולים נפתחים וג'יפ לא מוכר נכנס לרחבה שלפני הבית. אני מופתע לראות את אריאל יוצאת ממנו.

"היי ילדה, תתחדשי על הג'יפ," אני אומר לה.

"הלוואי," היא עונה לי, "הוא של מיה."

אני מסתכל לראות מי זו מיה. את הרגע הזה אני זוכר היטב. את הרגליים שגלשו החוצה מבעד לדלת, את החיוך המהמם, את הקול שלה בשעה שאמרה: "היי דן."

השתיים מיהרו לחצר האחורית בה נמצאו כולם, ואני עומד שם, מנסה להסדיר את הנשימה שלי.

"מיה עובדת עם אריאל," מנדב לי דן מידע.

"עורכת דין?" אני שואל.

"מהמשובחות שבהם," הוא עונה, "אריאל מעריצה גדולה שלה."

את המשחק אני מעביר לא מרוכז. אני רוצה שיסתיים כבר. לשמחתי לדן נמאס מהר מאד לשחק, כי למרות שאיני מרוכז אני מנצח אותו.

אנחנו חוזרים לחצר האחורית. אני רואה אותה הולכת לביתן של לין, אימם של דן ואריאל. שפת הגוף שלהן מראה על קירבה. הן מדברות בשקט ומחייכות אחת לשניה. איזה חיוך מקסים יש לה. אני מביט בה מוקסם ולא מצליח להסיר מבטי ממנה.

"טקסס?" אני שומע את דן מדבר אליי.

"איזה ריח משכר של פרחים יש פה," אני אומר לו. הדבר האחרון שאני רוצה שהוא ישים לב למה שעובר עליי.

"זה הבייבי של אמא שלי. מהם היא מכינה את תמציות הבשמים שלה," הוא עונה לי.

לאחר זמן שנראה לי כמו נצח הן יוצאות מהביתן ומצטרפות לכולם.

אני עושה את הדבר הראשון שעובר לי בראש, הולך לבר המשקאות וחוזר עם שתי  כוסות של לימונדה צוננת.

"הריחות בגן שלך מדהימים," אני אומר ללין ומגיש לה כוס לימונדה.

"זה בשבילך," אני אומר ומגיש למיה את הכוס השנייה.

"תודה," היא אומרת לי ולוגמת ממנה. אני מביט על שפתיה וחושב כמה הייתי רוצה לטעום אותן כעת. אני מסיט מיד את מבטי. 

"מיה, תכירי זה הריסון," אומרת לה לין, "חבר טוב של דן. הם עובדים יחד." אני מודה לה בליבי שלא הזכירה שאני הבוס שלו. "אני אשאיר אתכם לבד, אני רואה שלילי הגיעה."

"אני רואה שאתה חובב את מבוכי הדרקון," היא אומרת לי, "משחק מעולה."

"את משחקת?" אני אומר לה מופתע.

"לפעמים בלילות הייתי משחקת בו," היא אומרת, "לנקות את הראש מטרדות היום."

"בטח היית הנסיכה הקסומה," אני אומר לה.

"ככה אתה מתרשם ממני?" היא עונה לי וצוחקת.

"אם להיות כנה איתך אז לא," אני עונה לה, מעמיד פנים שאני מאמץ את מוחי, "את בטח אחת הלוחמות האמיצות, רק שאני צריך לחשוב איזה. אני יודע! לוחמת הצדק?"

"כמה בלתי צפויה אני,"  היא עונה לי וצוחקת שוב.

"לזכותך יאמר שאיש לא יודע מי את באמת, כך שהבחירה שלך נשמעת הגיונית. אני מניח ששם את מרגישה הכי טוב," אני עונה לה.

"האמת שכן. אני מאמינה גדולה בעשיית צדק. עיוותו גורם לי לרצות להילחם. בדיוק כמו במשחק," היא עונה לי ברצינות.

"עכשיו תורך לנחש," אני עונה לה.

"מממ…" היא מביטה בי במבט מרוכז ורציני. לו רק היתה יודעת איך המבט הזה משפיע עליי. "אני יודעת! אתה רוכב הגלים."

אני המום. "איך עלית עליי?" אני שואל.

"אולי כי זו הדמות שמצוירת על החולצה שלך?" היא עונה לי.

"הרסת הכל," אני אומר לה, "ואני חשבתי שיש בך כוחות על."

"אז אני כבר לא מיוחדת בעיניך?" היא שואלת.

"את הכי מיוחדת בעיניי," אני עונה. ואני מתכוון לכל מילה. רק שהיא לא יודעת זאת.

השיחה בינינו קלילה וקולחת, וגם כאשר מצטרפים אלינו האחרים הדו שיח בינינו נמשך כאילו היינו מכרים ותיקים.

אריאל נעשית חסרת סבלנות פתאום. המהומה מסביב כנראה קשה לה. "בואי נלך הביתה," היא מבקש ממיה וזו נעתרת לה.

כמה הייתי רוצה לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, אבל מבין שעליי להמתין להזדמנות אחרת.

למחרת אני שולח מסרון לאריאל ומזמין אותה ואת מיה להצטרף אלי לקפה. אני שמח לקבל את ההודעה שהן באות. אני נכנס להתקלח וחושב תוך כדי מה לעליי ללבוש. אני מפתיע את עצמי. מעולם לא ייחסתי חשיבות למה שאני לובש מחוץ לשעות העבודה. אני רוצה להשאיר עליה רושם טוב. אין לי מושג אם היא אוהבת גברים בחליפות, או לבוש לא מתאמץ כמו אתמול. אני מחליט ללבוש מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת בד שחורה.

אני מגיע לביתה קפה בתאום מושלם איתן. אריאל כהרגלה באה לחבק אותי. מיה רק מחייכת ואומרת לי: "היי לך."

אני מחייך חזרה והיא משפילה את מבטה. אני מבין שלא אקבל ממנה חיבוק היום. אני מתרגל סבלנות. למרות זאת האווירה בינינו מאד נינוחה. אנחנו צוחקים הרבה. מזמינים מגש עם שלישית עוגות ואוכלים אותן יחד. אני לא יכול להסביר לכם, גם לא לעצמי. אני פשוט נהנה בחברתן.

לשמחתי אריאל ניגשת לשירותים. "אני רוצה להיפגש איתך לבד," אני אומר לה.

"לדייט?" היא צוחקת.

"כן," אני עונה לה בפנים רציניות. אני רואה שהיא מהססת ומוסיף, "אני אתנהג יפה. מה דעתך על ארוחת ערב?"

"אני חוזרת מחר לעבודה אחרי היעדרות של חודשיים," היא אומרת לי, "אני לא יודעת איך יעבור עליי היום. תתקשר אליי אחר הצהריים ונראה."

*

עכשיו אני מחכה לה כאן במקום שקבענו. אני נשען על חלון המסעדה. רגליי מסוקלות, ידיי תקועות בכיסים.  המראה שלה גורמת ללב שלי לקפץ. אני לא זוכר מתי, אם בכלל, הבטתי כך על אישה. אני מישיר מבטי עמוק לתוך עיניה והיא נרעדת.   

היא חוצה את הכביש בזהירות, ואני איני מסיר את עיניי ממנה. הרווח בינינו מצטמצם והיא עוצרת קרוב אליי. אני אוחז אותה בזרועותיי ומתכופף לעברה, מדביק לה נשיקה רכה על המצח. "שמח שבאת," אני אומר לה ומושיט לה את זרועי שתשען אליה.

אנחנו נכנסים למסעדה שלובי זרוע. אני מוביל אותה לשולחן באמצע שממנו רואים את מי הנהר החוצה את העיר. "את נראית נפלא," אני לוחש לי.

היא מחייכת במבוכה. נראה לי שהיא לא רגילה למחמאות מגברים.

"אני מביך אותך?" אני שואל בשקט.

"זה דווקא נעים לי לשמוע," היא עונה, "התלבטתי אם לאמר לך שאתה מעלף. לראות אותך ככה עומד, במין תנוחה כזו נונשלנטית ומביט בי עמוק לתוך עיניי בהחלט גרם לי ל.." אבל היא לא מסיימת את דבריה.

"אני שמח שאת אוהבת איך שהתלבשתי לכבודך. מודה שהתלבטתי," אני אומר לה בגילוי לב.

"אני חושבת שכל מה שתלבש יראה עליך נפלא," היא אומרת.

"מעניין שזה מה שחשבתי עליך," אני אומר לה ומרפרף בידי על זרועה. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה. הרגשתי שאני חייב לגעת בה.

"תצטרף להיות סבלני איתי," היא אומרת לי, "עברתי חודשים לא פשוטים. חזרתי לחיים רק לפני כמה ימים." 

"אני מבטיח לך לצעוד איתך בקצב שלך," אני אומר לה.

"יש לי שני ילדים קטנים, זו בעיה מבחינתך?" היא שואלת ישירות.

"הבעיה היחידה היא אם את נשואה ואני מניח שכבר לא," אני עונה לה, "אחרת לא היית כאן."

"בעלי התאבד," היא אומר לי בלי ליפות את העניינים. "עמדנו להתגרש. הוא הסתבך בכספים וגרם לי לאבד את כל מה שהיה לי." אני נותן למילים שלה לשקוע. אני מרגיש שהיא זקוקה לזמן לעכל את מה שאמרה בקול רם. "תבטיח לי שתמיד תהיה כנה איתי, שלא תסתיר ממני דבר."

"מבטיח לך אישה יפה. אני לעולם לא אפגע בך," אני עונה לה.

"יש עוד הרבה שאני רוצה לספר לך. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליך," היא אומרת לי, "ועכשיו אני אודה לך אם תזמין לנו משהו. כל כך נסחפתי בעבודה שלא אכלתי."

 "את מבינה שאת צריכה ללמד אותי מה את אוהבת לאכול," אני אומר לה.

" אני אוהבת אוכל איטלקי זה לא ברור?" היא  צוחקת, "תבחר אתה."

*

מיה

אני לא מאמינה איך הכל מתחיל להסתדר בחיי. כמו פאזל שהתפזר לכל עבר ועכשיו כל החתיכות שלו מתחילות להסתדר. יותר מכל אני לא מאמינה איך משום מקום פגשתי את טקסס. אנחנו יושבים במסעדה שהוא בחר. שמחתי לשמוע שבחר ב"איטלקיה על הנהר." הוא מוצא לנו שולחן שמשקיף על המים. אני מרגישה את הפרפרים בתוכי מתרגשים מהנוכחות שלו. אני אוהבת את הבחירה שלו בבגדים. הוא נראה מעלף, ואני אומרת לו זאת. איך אסביר לכם שאני מרגישה איתו כל כך נינוחה, כשלעצמי אני לא יכולה להסביר. יש בו משהו שמיד מרגיע אותי. הוא מעביר את אצבעו על זרועי, אני מרגישה שאני רוצה לנשק אותו כעת. המגע הזה כל כך נכון לי.

אני חייבת לצנן את ההתלהבות שלי. כבר שנים שאני מחוץ למעגל של הדייטים. אני צריכה לזכור שהלב שלי עדיין פגיע. אני שמחה שהוא מבין שעליו להיות סבלני איתי, כשם שאני שמחה שלא נבהל שיש לי ילדים.

"את מבינה שאת צריכה ללמד אותי מה את אוהבת לאכול," הוא אומר לי בשעה שאני מבקשת שיזמין עבורנו.  לבסוף הוא מזמין שתי מנות שגורמות לי לחייך.

"אתה רואה שאתה יודע," אני אומרת לו וממלאת לי את הצלחת בצדפי פסטה ממולאים בגבינת מסקרפונה ותרד.

המלצר בא ומוזג לנו יין אדום. טקסס טועם ממנו, מגלגל מעט בתוך פיו. "מעולה," הוא אומר למלצר וממלא לי את הכוס.

אנחנו מתענגים על האוכל אבל אני מרגישה שטקסס מוטרד. "הכל בסדר?" אני שואלת אותו, "נראה לי שיש משהו שמפריע לך."

"האמת היא שהטלפון בכיסי רוטט כבר די הרבה זמן," הוא עונה לי, "זה לא קורה לי הרבה בשעה כזו."

"אז תענה לו," אני אומרת.

"אני לא נוהג לעשות זאת כשאני בחברה," הוא עונה.

"אתה יוצא הרבה לדייטים?" אני שואלת, מקווה בליבי שהתשובה תהיה שלילית.

"מה פתאום," הוא עונה לי מייד, "התכוונתי כאשר אני אוכל בחברת אנשים."

"אני חושבת שכדאי שתראה מי כל כך צריך אותך כעת," אני אומרת לו.

"אני לא רוצה שתחשבי שאני לא נהנה איתך," הוא אומר, "כייף לי ואני מרגיש מאד בנוח איתך."

"וזו בדיוק הסיבה שאתה יכול לענות לטלפון," אני אומרת לו.

הוא מוציא את הנייד מכיסו ופניו מרצינים.  "יש לי בעיה במשרד," הוא אומר לי. אני רואה על פניו את המלחמה הפנימית שמתנהלת בינו לבין עצמו "אני חייב להגיב על ההודעות."

למרות שטרם הזמנו קינוח אני מסמנת בידי למלצר שלנו שיביא את החשבון. טקסס ממהר לשלוף את כרטיס האשראי שלו. מבט מהיר על סוג הכרטיס מעיד שהוא נמצא במועדון האקסקלוסיבי של כרטיסי האשראי הבלתי מוגבלים בסכום. הוא מסמן לי בראשו לשלילה כאומר "אל תחשבי לשלם."

"תודה על הארוחה," אני אומרת  כאשר הוא משלם את החשבון, "מאד נהניתי."

*

טקסס

אני עדיין לא יודע מה גרם לשריפה. אני לא יכול לחשוב על סיבה אחת לכך שזו הצתה מכוונת. מצד שני זה הדבר האחרון שמטריד אותי כעת.

אני קולט את המבט המהיר שלה בשעה שאני מניח על השולחן את כרטיס האשראי שלי. עכשיו היא כבר מבינה שאני בעל אמצעים. אני בוחן את המבט בעיניה ושמח לראות שאין בו אלא הבנה שזה בסדר שאני אשלם. כל כך שונה מהמבט המתפעל שאני זוכה לו בדרך כלל, שאליו מצטרפות גם מילים של הערכה.

"תודה על הארוחה," היא אומרת, "מאד נהניתי."

"הלוואי ולא הייתי צריך ללכת," אני אומר לה. כל כך הייתי רוצה שהערב הזה לא יגמר. אני מרגיש שאני חייב להסביר לה כדי שלא תחשוב שאני באמת רוצה לסיים את הערב. "אני לא יודע בדיוק פרטים. קיבלתי הודעה שפרצה שריפה בבנין המשרדים בו ממקום המשרד שלי," אני אומר לה.

"למה אתה מחכה? חבל על כל רגע," היא עונה לי, "סע לשם."

"קשה לי להפרד ממך," אני עונה לה.

"אתה לא נפרד ממני," היא אומרת.

"תבואי איתי?" אני שואל אותה בלי לחשוב.

"כן," היא עונה לי. מילה אחת שאומרת לי מה שאני רוצה לשמוע.

אנחנו יוצאים במהירות מהמסעדה. "נסע באופנוע שלי?" אני שואל.

היא מסתכלת עליו בהתפעלות, "אופנוע רציני יש לך כאן," היא אומרת ומזדרזת לחבוש את הקסדה.

אני מתניע את האופנוע ויוצא לדרך. התנועה בשעה הזו ערה. אנשים מתחילים את הפעילות הלילית שלהם, ואני מודה על כך שאני כאן עם האופנוע ומתמרן בין המכוניות. אני מרגיש את ידיה של מיה מקיפות את בטני בחוזקה וראשה מונח על גבי. אני מרוכז מאד בנהיגה ועדיין מודע היטב למגע שלה עליה. כמה הייתי רוצה לנשק אותה עוברת בי המחשבה לשבריר שנייה.

אנחנו מתקרבים לבנין. הלהבות העצומות המקיפות אותו מכל עבר, מאירות את כל הסביבה. השאגות של סירנות לוחמי האש נשמעות מכל עבר.

"דן," עוברת בי מחשבה בראש, "הוא אמור לעבוד כעת."

אני עוצר בצד ושולף את הנייד שלי מתוך הכיס הפנימי. אני מחייג אליו והוא אינו עונה. הלב שלי מחסיר פעימה. "נו תענה כבר," אני מתחנן לטלפון. אבל אין תשובה.

אני מסתובב למיה. המבט שעל פניי אומר לה שקרה משהו.

"דבר איתי," היא אומרת לי בקול שקט. יש בו משהו כל כך מרגיע בקול שלה.

"זה דן, הוא לא עונה לטלפון," אני אומר.

"הוא בסדר," היא אומרת לי בחיוך בשעה שאני מרגיש יד מונחת על כתפי.

 "יש לך מושג מה קרה?" אומר לי דן.

"זה ממש לא מעניין אותי," אני עונה לו מיד, "העיקר שאתה בסדר."

דן מביט בי מופתע. "למה שלא אהיה בסדר," הוא עונה.

"לא ענית לטלפון וכבר התחילו לרוץ לי סרטים בראש. אם היה קורה לך משהו ..," אני עונה לו.

"אבל לא קרה," אומר לי דן, "בוא נלך לברר עם לוחמי האש מה ידוע להם."

*

אנחנו מביטים בבניין המפויח. קרני שמש ראשונות מתחילות להאיר את השלד של מה שהיה פעם בנין משרדים מפואר.

"לעיתים," אומרת לי מיה, "יש צורך לשרוף משהו עד היסוד, כדי לבנות אותו מחדש נכון. אולי השריפה הזו באה ללמד אותך משהו."

אני מסתכל על האישה היפה הזו. השיער שלה סתור, ופניה סמוקות מהקרבה לאש. ועם זאת היא כל כך רגועה. היא עוברת בין האנשים. בידה האחת מגש עם קפה ובשנייה קופסה עם דונט, אותם  הזמינה מסניף סטארבקס שנמצא בקרבת מקום.

לוחמי האש שלא רגילים למחווה כזה מודים. אני עומד בצד ואינני שומע את השיחה ביניהם, רק רואה את החיוך על פניהם ושומע מידי פעם פרצי צחוק.

"היא מדהימה," אומר לי דן שמביט בה גם. אני תוהה אם היה פעם ביניהם משהו. "אם לא היתה חברה טובה של אריאל כבר הייתי מנסה את מזלי איתה." אני אוהב את מה אני שומע. אני מרגיש שאני רוצה אותה רק לעצמי. מין יצר רכושנות כזה שמתעורר בי פתאום. "תתנהג אליה יפה," הוא מתריע בי. כאילו שיכול להיות אחרת עם אישה כזו.

"אני לא כמוך," אני אומר לו.

"אני יודע," הוא אומר ונאנח, "עוד לא מצאתי את האחת שתגרום לי להשתנות."

אני ממשיך לעמוד כך ורואה שפניה של מיה מרצינים בשעה שהיא מדברת. אני סקרן לשמוע על מה ולא מתאפק. אני מתקרב אליה. היא אוחזת בידי. "זה הריסון א'וניל," מציג אותי דן, שמצטרף אלינו, בפניי ראש צוות לוחמי האש.

"אני מצטער על הבניין שלך," הוא אומר לי, "עשינו כמיטב יכולתינו."

אני לא כל כך מרוכז במה שהוא מדבר. מה שיותר מעניין אותי כעת היא תגובתה של מיה לגלוי שאני בעל הבניין.

"הנחמה היחידה באמת," היא אומרת לי בפנים חתומות, "שנשללה האפשרות שזו הצתה."

רק כאשר אנחנו מתרחקים מעט מהם אני אומר. "את ידעת שאני הבעלים של הבנין?"

"לא," היא עונה לי, "מאין לי לדעת. הבנתי זאת רק כאשר אמר זאת מפקד לוחמי האש. זה אמור לשנות משהו?"

"זה בדיוק מה שאני שואל אותך," אני עונה לה.

"אתה חושב שאני אסתכל עלייך אחרת עכשיו?" היא שואלת. מהבעת פניה אינני יודע מה היא מרגישה.

"אתה יודע מי אני?" היא שואלת אותי.

"אני לא מבין את השאלה," אני עונה לה.

"אני בתו של סנטור אנדרסון. זה משנה את דעתך עליי?" היא שואלת.

"הבנתי אותך," אני עונה, "את אישה כל כך מיוחדת. אני תמיד נמנע מלספר מי אני כדי שלא ישפטו אותי לפי זה."

"גדלתי בהמפטונס מוקפת באנשים עשירים. עושר אינו משפיע עליי. כשהסתכלתי בעיניך לא ראיתי בהן את תאוות הבצע, אלא את היופי והעומק שלהן.  שלא תבין  נכון. כסף איננו מילת גנאי בעיניי. אני בהחלט מכירה בערכו. אני עצמי מייצרת הרבה ממנו."

 "אני מרגיש שכזו את," אני אומר לה, "מרגיש שאת לא שופטת אותי לפי העושר שלי. אני עובד קשה מאד בשבילו. אמנם כמוך לא צמחתי בשכונת עוני, אבל אין לזה קשר למה שקורה איתי היום. אחי ואחותי עובדים בעסק המשפחתי. להם זה מתאים. אני תמיד הייתי המרדן במשפחה, ואולי זה מה שדחף אותי להוכיח את עצמי. אני מכבד את הוריי אבל מתחמק ככל שניתן מקשר איתם."

אני רואה שעיניה מתמלאות בדמעות. "אין לך מושג מה קורה אצלי."

אני מחבק אותה חזק. מצמיד אותה אליי. מיה מניחה את ראשה עליי ומחניקה את הבכי. אני מלטף ביד אחת את ראשה ואת השניה מניח על גבה. אנחנו עומדים כך עד שהיא נרגעת.

אני לא יכול לתאר לעצמי שמישהו לא אוהב אותה. בטח לא המשפחה שלה. מעניין מה הסיפור שלה. היא הייתה ממש נסערת. אני יודע שאני צריך לחכות בסבלנות עד שתהייה מוכנה לספר לי, בדיוק כשם שאני חייב להתאזר בסבלנות עד שתהיה מוכנה להתמסר לי. דרושה לי מידה רבה של שליטה עצמית כדי להרגיע את ההשפעה של המגע שלה על גופי.

"אני רוצה לספר לך," אני שומע אותה מעירה אותי ממחשבותיי, "אבל לא כאשר אנחנו מוקפים באנשים. אני יודעת שכשהמילים תצאנה ממני אני אתפרק לגמרי. אפילו אריאל לא יודעת את כל האמת."
 

השעה שש בבוקר..

"בואי אחזיר אותך לרכב שלך," אני אומר למיה, "כבר ממש מאוחר. תודה שהיית לצידי בשעות הקשות האלה."

"או.קיי," היא אומרת לי. אני רואה שהיא מסתגרת בעצמה.

"את בסדר?" אני שואל בדאגה, "זה בגלל מה שדיברנו?"

"לא," היא עונה ומשירה מבט אליי, "זה אולי ישמע מטורף, אבל אני עצובה להיפרד ממך. זה מחזיר אותי איכשהו למציאות."

"תשני איתי?" אני שואל מיד.

"באמת?" היא עונה מופתעת, "כי לא התכוונתי לעורר בך רחמים כלפיי. אני פשוט נהנית להיות איתך."  

"מיה! את מעוררת בי הרבה דברים, יותר משאת יודעת," אני עונה לה, "רחמים אינם חלק מזה. את אישה חזקה וראויה להערצה. אני מבין שעברת דברים קשים רק כי סיפרת לי, לא כי זה ניכר עלייך."

"איך אני אסביר לך מה אני מרגישה?" היא עונה לי, "אני מרגישה בטוחה ומוגנת כאשר אני איתך. זה נשמע לך הגיוני?"

"אני שמח שכך את מרגישה," אני עונה לה, "אני מרגיש שכמה שאהיה אתך לעולם לא אשבע מחברתך. זה נשמע לך הגיוני?"

"התשובה היא: כן, אני אשמח לישון איתך. אבל באמת רק לישון. יש לי יום מאד עמוס ואני זקוקה לשעה שעתיים שינה," היא עונה.  "אתה מבין, אני מלאה בצלקות. אל תיתן למראה שלי להטעות אותך. כשתלמד את הפאזל של חיי, בהנחה שבאמת תישאר איתי, תבין. אני עושה צעדים ראשונים בחזרה לשפיות."

"מיה, אני לא אחד שמתאהב כל יום. אני ממש רחוק מלהיות כזה. יש בך משהו שמושך אותי אלייך. לא זוכר שזה קרה לי אי פעם. גם לא כשרק גיליתי מה היא אישה."

 *

מיה נרדמת מיד כאשר אנחנו נכנסים למיטה. ראשה מונח סמוך על ליבי, והיא שוכבת לצידי בתנוחה עוברית. ידיה צמודות לגופה. אני לעומתה נסער מהקרבה שלי אלייה. אני מוצא עצמי שוכב בעיניים עצומות ולא מצליח להירדם. אני, שנרדם תמיד בלי בעיה.

לא עובר זמן והיא מסתובבת אליי, מניחה רגל אחת על שלי, ומחבקת אותי בידה. היא מחזקת את אחיזתה בי. אני מביט בה. עיניה עצומות, ונשימותיה השקטות מעידות שהיא ישנה.

אני לעומתה מתעורר לגמרי. הגוף שלי מגיב מייד. כבר אין לי אפשרות לדכא את האש שהיא מבעירה בי. "מיה," אני לוחש לה.

"מממ.." היא עונה מתוך שינה.

"מיה," אני קורא לה שוב.

"אהה.." היא עונה לה שוב.

"בבקשה מיה, " אני אומר שוב.

אבל מיה רק נצמדת אליי יותר. "כן," היא אומרת לא מודעת למה שהיא מחוללת לגופי.

אני משתגע איך היא יכולה לישון כך בשעה שאני כל כך בוער? אני מנסה להזיז את ידה אבל היא עושה בדיוק את מה שאני לא רוצה שתעשה. היא נצמדת אליי יותר.

אני לא יודע מה לעשות.  ברור לי שעוד רגע אני מאבד שליטה.

אבל היא כנראה מרגישה אותי ופוקחת עיניה. "מצטערת," היא ממלמלת ומתהפכת לצד השני ונרדמת שוב. משאירה אותי להתמודד לבד עם מה שקרה כאן עכשיו.

המשך יבוא….

בר אבידן

מאמינה באהבה


 [YY1]

 [YY2]

 [YY3]