בן
כל השלווה שהייתי שרוי בה כאשר הגענו לכאן נעלמה.
החושים שלי שוב חדים כחיית טרף.
אסור לי לשתף את סופייה בכלום, כשם שאין לי כוונה לשתף את מילה בקשר למילותיו של צ'ארלי. אני מוצא עצמי קרוב אליה יותר משאי פעם הייתי עם סופייה.
חושיי בכוננות כדי להגן עליה מכל מה שצפוי לה, ואני קולט שלא הכנסתי את סופייה למשוואה הזאת, כאילו שהיא לא זקוקה להגנתי יותר.
אני לא מאוהב במילה, אם כך זה נשמע. רק שהיא קולטת אותי ומבינה אותי הרבה יותר טוב מסופייה שחיה לה בעולם משלה. אני תוהה האם אני מתרחק מסופייה באופן שלא שמתי לב אליו לפני כן. ואולי זאת היא שמתרחק ממני ולכן נמנעת מלהרות את ילדי.
המחשבות האלה גורמות לי לחוסר שקט גדול לצל הידיעה שצ'ארלי אמור להגיע כל רגע ואני חושש ממה שיש לו לספר לי.
אני חייב למצוא דרך למלט את מילה מכאן. ברור לי שזה לא יכול להיות בדרך המקובלת דרך נמל התעופה הבינלאומי בדוחה.
היא בהיריון וזה משהו שעליי לקחת בחשבון. לפי השלווה שעוטפת אותה מרגע שהבינה שהתינוק הוא של תיאו, אני מבין שההריון הזה מאד יקר לה ולכן אעשה הכל כדי לשמור עליו ועליה.
יש לי רצון עז לפרוק את המתח שמצטבר בי, אבל אני יודע שאסור לי להראות זאת כדי לא לעורר שאלות מצידה של סופייה ומצידה של מילה שיודעת לקרוא את שפת גופי בצורה נדירה.
לא נותר לי אלא לחכות לטלפון מצ'ארלי.
מילה
ככל שאני חושבת על זה אני מרגישה יותר ויותר שאין לי צורך לדבר לא עם אבי ולא עם תיאו. מה כבר יש לי לאמר להם?
מי ששם במחשבות שלי היא רק אחת.
אני חייבת למצוא דרך לתקשר איתה. אבל איך?
קשה לי להסביר את הקשר המיוחד שנוצר בין בן לביני. זה בפרוש לא סיפור אהבה, אלא קשר בין שתי נשמות בודדות.
אני יודעת שהוא מאד אוהב את סופייה. כמה קשה לו להסתיר מהאישה הכל כך קרובה לליבו חלק כל כך משמעותי בחייו. איתי הרבה יותר קל לו. מבט אחד, תנועת ראש, הגוף שמדבר ואני מבינה הכל.
"אני יכול לשתף אותך במשהו מאד אישי?" הוא שואל והמבט בעיניו מראה לי שהוא במצוקה.
"ברור. אחרי כל מה שאתה עושה בשבילי, אני אשמח אם אוכל לעזור," אני עונה לו מייד.
"אני תוהה האם העובדה שסופייה לא בהיריון קשורה אליי. האם היא נמנעת בכוונה להרות. אני רופא, וגם אם לא הייתי, אני מודע היטב לתאריך של המחזור שלה, ובשל כך מתי היא מבייצת. אני לא זוכר מתי נענתה לי בימים האלה. תמיד היא דוחה אותי במין כעס סמוי שדווקא אז אני רוצה להיות איתה.
אולי הייתי צריך להרגיש שאני גבר דחוי, אבל שמתי לב שזה רק בזמנים מסויימים."
"דיברת איתה?" אני שואלת, "שאלת אותה האם היא חוששת להכנס להריון?"
"העניין הוא שכל פעם שאני מעלה את הנושא היא מתחמקת ואומרת שאני דוחק בה. כשהיא תרצה, כך היא אומרת ומדגישה את המילה, היא תדאג שזה יקרה," הוא עונה לי מתוסכל.
"השאלה שלך בעצם היא האם היא אי פעם תרצה?" אני שואלת. אני יודעת שקשה לו לשמוע את השאלה, אבל אם אני רוצה לעזור אני חייבת לומר את המילים בגלוי.
"אני משקיע בה, מחזר אחריה ונדחה פעם אחר פעם," הוא אומר לי. קולו הופך להיות חסר רגש.
"ומה הסיבה לכך לדעתך?" אני שואלת.
"אני יודע, לפחות אני מאמין, שאין לה גבר אחר," הוא אומר, "למרות שלעיתים מנקרת במוחי המחשבה הזאת. היו לנו בעבר חיים מלאי תשוקה. חשבתי שאם אחזיר אותה לכאן זה יעזור. מסתבר שלא," הוא אומר, "אני לא זוכר מתי יצאה מהבית יום אחרי יום והנה ביומיים האחרונים היא כמעט לא פה."
המחשבות שלי נודדות לתיאו.
*
"במערכת זוגית," אמר לי פעם תיאו אחרי שעשינו אהבה, "חשוב מאד שהתשוקות של בני הזוג תהיינה תואמות. אני שמח שכך זה אצלנו.
זה יכול להיות מאד מתסכל כשצד אחד רוצה הרבה יותר מהצד השני. משום מה נדמה לי שזה הגבר שרוצה יותר, אבל אולי אני טועה.
בכל מקרה אני שמח שאת לא מהנשים שיש להן במלאי מלא תרוצים למה הן לא רוצות 'לעשות את זה' היום.
'מעניין עם כמה נשים היית מאז שנפרדנו?
הלוואי והייתי יכולה למחוק ממני את הרגעים האלה שהייתי עם אמיר. האם תוכל לסלוח לי על בגידתי בך?
*
"את בוכה מילה," אומר בן ומושיט יד לעברי. ברגע האחרון הוא מושך אותה חזרה, שומר לא לעבור את הגבול.
"הלוואי והייתי יכולה למחוק את אמיר ממני," אני אומרת לבן בדמעות.
"מילה, היית במצב בלתי אפשרי. נותקת מהאחרים בארץ זרה בלי יכולת לתקשר עם איש. אל תשפטי את עצמך." בן מנסה להרגיע אותי.
"כן, וכל הזמן שמרתי על עצמי. הרגשתי נטושה ואבודה. כל החושים שלי היו מעורפלים. כל מה שלמדתי אבד לי," אני עונה.
"הוא לא אבד מילה. את כעת בשיא עירנותך. מי כמוני יודע. אני קורא אותך בדיוק כמו שאת רגישה אליי," הוא אומר.
אני מחזיקה את עצמי. כל כך בא לי להניח עליו את ראשי ולהרגיש לרגע מוגנת.
"אני יודע מה עובר לך בראש. אני מרגיש שאני מתרחק מסופייה, וזה לא מגיע לה," הוא נושם עמוק, "אבל גם לא לי."
אני מרגישה שהקירבה בינינו מסוכנת.
"אני רוצה להעביר מסר. איך אני יכולה לעשות זאת בלי לסכן אף אחד?" אני משנה את הנושא בחדות.
הוא מביט בי. אני רואה את גלגלי המוח שלו חושבים. הוא מדבר עם עצמו.
"זו רק משאלת לב. אני לא רוצה להכביד," אני אומרת לו לבסוף.
"אני אדאג לך לנייד חדש," הוא אומר לבסוף, "רק יש לי בקשה. את המילים תכתבי בצמצום."
הוא משאיר אותי לבד ויוצא. אני מניחה את הראש ומנמנמת. אני נותנת לגופי להירגע אבל נשאר עירנית כל הזמן, בדיוק כפי שאומנתי להיות כעטלפית.
אני יושבת לכתוב את המילים שמתנגנות לי בראש.
דודתי היקרה.
אני ממשיכה בטיול הקסום.
ניפגשתי היום עם ידיד מהתיכון,
ואנחנו מתכננים לטייל כמה ימים יחד.
אוהבת, סקרלט
אני מקריאה את המילים לבן שיאשר אותן לפני שאני שולחת. "שם משפחתה של סקרלט מהסרט חלף עם הרוח הוא אוה'רה. מוכר לך?" אני שואלת את בן.
"זהו שם משפחתו של תיאו. שם שיהיה יום אחד שלך, אני בטוח," הוא אומר לי.
הוא לוקח ממני את הנייד. "אני צריך לאסוף אורח משדה התעופה. סופייה בדרך הביתה. היא צריכה להגיע כל רגע ואז אצא. אשלח את ההודעה שלך מדוחה."
אנחנו יוצאים דרך הדלת המיוחדת בדיוק כשהרכב שמסיע את סופייה נכנס מבעד לשער.
"אני מתכוונת לדבר עם סופייה בהעדרך. מקווה שיהיה לי מה לספר לך," אני אומרת וממהרת לצאת למרפסת לפני שסופייה נכנסת לבית.
"מילה, בואי תראי מה קניתי," היא קוראת לי. אני שמה לב שהיא בקושי מתייחסת לבן, מה שמכעיס אותי.
"אני חייב לצאת דרלינג," הוא אומר לה, "יש לי פגישה בעיר."
"תהנה," היא אומרת לו בחיוך, אבל לא מעיפה לעברו מבט.
אני מנצלת את ההזדמנות כדי לדבר איתה על בן.
"הכל בסדר סופייה?" אני שואלת.
"בטח, למה שלא יהיה?" היא אומרת ומתחילה לרוקן את תוכן השקיות על הספה בסלון אליו עברנו. חיוך מרוצה נמתח על שפתיה.
"את נראית לי קרירה לבן," אני מנסה בעדינות לגשש, "אני מקווה שזה לא בגללי."
"נראה לי שהוא דווקא מרוצה שאת כאן. הוא רואה כמה אני שמחה להיות בחברתך," היא עונה.
"אל תתחמקי סופייה. הקור שנושב ממך בלתי ניתן להסתרה."
אני אומרת אמנם מילים קשות אבל בטון רך. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מתקיפה אותה. "קשה לי להבין למה. הוא מאד אוהב אותך."
"את חושבת?" היא אומרת מביטה בי בעיניים דומעות.
"כל אחד יכול לראות איך הוא מסתכל עלייך. אני לא מאמינה שיש לך בכלל ספק," אני עונה לה מייד.
"כשאנחנו לבד הוא כמעט שלא נוגע בי," היא אומרת בלחש.
"זה תמיד היה כך? או שזה רק מאז שאתם כאן," אני שואלת.
"זה בגללי," היא עונה לי להפתעתי, אבל גם לשמחתי. אני מרגישה שהיא עומדת לגלות לי את האמת.
"אני יודעת שזה לא ענייני, ואני לא רוצה לחטט בחייך הפרטיים. עצוב לי לראות אותך כך. אני זוכרת אותך כאישה מלאת שמחת חיים," אני אומרת אותה בתקווה שתמשיך לדבר.
"אני מפחדת לאכזב אותו," היא משתפת אותי בפחדיה.
"את אוהבת אותו?" אני שואלת כשאני ניזכרת במילותיו של בן.
"מאד," היא עונה, "הוא רוצה ממני ילד ואני מפחדת שלא אצליח להיכנס להריון."
"לכן את דוחה אותו?" אני מעמידה פני מופתעת כאילו שלא ידעתי על כך.
"אני מפחדת שהוא יעזוב אותי. את רואה איך הוא נראה. כל אישה תרצה גבר כמוהו," היא אומרת בקול רועד.
"אבל סופייה הוא הגבר שלך. הוא בעלך. איך את בכלל יכולה לדבר כך," אני נוזפת בה, "את צריכה לספר לו על הפחדים שלך. אם לא תנסי לעולם לא תדעי. ולמה בכלל שתהיה לך בעיה?”
"הוא תמיד מהלל את הגוף שלי. מה יקרה אם אעלה הרבה במשקל?" היא שואלת אותי ואני רואה את המצוקה בעיניה.
"בבקשה תגידי לי שלא שמעתי טוב," אני עונה לה מייד, "זה לא שאת הופכת לזללנית ללא תקנה כשאת בהריון. את מגדלת בתוכך את פרי האהבה שלו."
"תבטיחי לי שתנסי. אני בטוחה שהחום שלו חסר גם לך," אני אומרת לה.
"מאד," היא לוחשת.
*
אמיר
חודש עבר
ויליאם עדיין במעצר. אין בידו שום מידע לגבי מילה. מסתבר שהוא רק נשלח למסור לי את המסר. אני סומך על אבי שאם היה בידיו של ויליאם מידע הוא היה מצליח להוציא אותו ממנו.
אני ניגש כמדי בוקר לשתות קפה עם אבי. על השולחן כבר מונחת צלחת עם עוגיות טריות שאני אוהב. מנהלת משק הבית מכירה אותי מאז שהייתי ילד קטן ויודעת מה אני אוהב לאכול. לאחרונה היא מקפידה שיכינו את המאכלים האהובים עליי. אני לא יודע האם זה בהוראת אבי, או שהן מבחינות במה שעובר עליי.
"אני מצטער בני, הפכנו את כל קטאר, אנחנו לא מוצאים אותה. היפצתי תמונות שלה, וכלום לא עזר. אני יודע לספר לך שהיא לא עזבה את המדינה דרך שדה התעופה בדוחה, מה שלא אומר שלא עזבה אותה בדרך אחרת," אומר אבי.
אני מביט עליו. נדמה כאילו הזדקן בחודש האחרון. קשה לי לראות את העצב בעיניו. הוא לא הצליח להציל את אימי ועכשיו גם בזה נכשל.
ברור לי שמילה לא מעוניינת בקשר איתי, שכן היא איננה יודעת שיש אחריה מצוד ואין לה סיבה לחפש את הגנתי.
"אני מודה לך על כל מה שעשית למעני אבי. אני יודע שלא חסכת במאמצים.
אולי כל זה קרה כדי לפקוח את עיניי. אתה צדקת. מילה איננה האישה עבורי. היא הייתה פנטזיה שנעים היה לי לחשוב שתתממש.
אני מבקש שתמצא לי אישה מקרב בני משפחתה של אימי בלונדון," אני אומר.
"אתה רציני? אני לא רוצה שתעשה מעשה פזיז," הוא אומר לי.
"אני חושב על זה כבר כמה ימים. אני חושב שמה שהניע אותי בשבועות האלה הייתה האשמה שאולי יקרה לה משהו בגלל הסיפור המשפחתי שלנו.
אני באמת חושב שהגיע הזמן שאתיישב ואקים משפחה עם אישה שמכירה את התרבות שלי. בכל מקרה זאת תהיה בחירה שלי עם מי מביניהן להתחתן. האהבה תגיע, בדיוק כפי שצמחה בינך ובין אימי."
"אני אתן לך שבוע לחשוב על דבריך," אומר לי אבי.
"אין צורך אבי. אני שלם עם החלטתי," אני אומר ומספר לו שהוריתי למנהלת הבית שלי למחוק מביתי כל זכר למילה.
*
"את יכולה לעשות עם הבגדים שלה מה שאת רוצה. מצידי את יכולה למכור את השמלות והצעיפים בשוק ולקחת את התמורה לעצמך," אמרתי למונה.
היא הביטה בי בעיניים דומעות.
"אם תחזור לכאן אימרי לה שאיננה רצויה עוד בביתי."
טון דבריי היה החלטתי והיא הבינה שאני מתכוון לכל מילה.
"כל שתורה אדוני," היא ענתה לי ומיהרה לאסוף את הדברים. מה עשתה איתם אין לי מושג.
*
"אם כך אעשה את שביקשת," אומר אבי ומורה לעוזר שלו להביא את ויליאם לחדר.
ויליאם נכנס מפוחד לחדר. הוא מביט על סט החרבות שמונחות בתוך כד חרס גדול ליד הכורסה עליה יושב אבי.
"שב ויליאם," הוא פוקד עליו ומורה לעוזר שלו למזוג לו תה.
"העוגיות האלה נאפו רק הבוקר עבור בני. הן מהאהובות עליו," הוא משתף את ויליאם שיושב משקשק מפחד.
כוס התה מונחת לפני ויליאם אבל הוא חושש לשתות ממנה.
"נראה לך שהייתי מרעיל אותך עם תה?" צוחק אבי,
"יש לי משימה בשבילך. אני שולח אותך חזרה ללונדון בשליחות בשמי. אני מבקש שתמצא מבין בנות משפחתה של אישתי אישה מתאימה עבור בני אמיר.
אישה שתתאים לחיות כאן איתנו, אישה צנועה ונאמנה, שמבינה היטב לקראת מה היא הולכת."
"אתה צוחק עליי?" מזדקף פתאום ויליאם.
"אני לא ברור מספיק?" עונה לו אבי בטון שאינו משאיר ספק לגבי רצינות כוונותיו.
"אני רק מזהיר אותך. האישה שיבחר בני תקבל כל שתחפוץ. אין זה אומר שאני פותח שוב פתח לסחטנות. אני אפצה את משפחתה בסכום נאה ובזה זה נגמר. אני מבקש שתעביר את דבריי כלשונם."
בן
"כל מה שקרה היה כדי ללכוד אותה ולסחוט את אל סולטאני?" אני שואל את צ'ארלי כשאנחנו יושבים ברכב שלי. "זה לא נשמע לי הגיוני."
"הסוכנים שאימנו אותו בניו יורק קלטו שיש לו חולשה אליה. כשנודע להם שמאז שחזר לא חיפש אישה הם קישרו את זה אליה. כמובן לא היה להם מושג שהיא תיצור איתו קשר," אומר צ'ארלי.
"ואיפה היא כעת?" אני שואל.
"שאלת השאלות," הוא עונה.
"אז למה אמרת לי לשמור על הילדה?" אני שואל.
"האחות במרפאה שלך עובדת איתנו," הוא אומר, "היא ראתה אותה."
אני נאנח. "איזה חוסר זהירות מצידי. בכל מקרה אין לי את כתובתה," אני אומר.
"אני כאן כדי למלט אותה מהמדינה," הוא אומר.
"גם לו ידעתי היכן היא, ואני לא יודע, לא הייתי מסגיר אותה לידי איש," אני אומר.
אני כבר מבין שעליי לחמוק מצ'ארלי, אסור לי שידע היכן אני גר. בכל מקרה כך אני מקווה.
אני נוסע לביתו של אסד חברי ושוהה איתו עם שיורד הלילה, ואז מבקש ממנו שילווה אותי לביתי.
"אני מצטערת," מקבלת אותי סופייה בחיבוק. דווקא עכשיו כשזה ממש לא מעניין אותי.
"אני מצערת שהייתי קרה אליך," היא ממשיכה. כבר ברור לי שמילה דיברה איתה והצליחה להגיע אליה.
אני מביט מסביבי, מחפש אותה.
"היא עזבה. היא אמרה שאל תדאג לה. היא התנהגה מוזר. אמרה משהו שאמסור לך שהיא נמצאת עם המאהב שלה."
"באתי לקחת את התיק שלי. יש מקרה חירום שאני צריך לטפל בו," אני אומר לסופייה, וממהר לצאת מהבית.
