אנאבל
"קונור, מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל?" אני שואלת אותו.
הוא מביט בי. אני יודעת שהוא בוחן אותי, אבל אני צריכה שהוא יחשוף בפניי את מה שהוא רוצה.
"אני יכולה לאמר לך שכל ההיסטוריה של החברה בידי. כשקראתי את המידע על אושיין בעבר זה היה בריפרוף, רק לידע כללי. כל מה שכתוב ברישומים על החברה הגיע אליי במייל שכן יש לי גישה למידע מסווג של חברות.
לא פתחתי את החומר שנשלח אליי ואתן לך לקרוא אותו מהמייל האישי שלי שאינו מקושר לחברה. אם אתה מעדיף אתה יכול לשלוח אותו אליך ואחר כך למחוק אצלי את המיילים, זה שאני קיבלתי וזה ששלחת אליך. במחשב שלי לא ישאר לכך זכר."
"את כזאת מתוקה," הוא אומר וידו נוגעת בידי, "ישנם דברים שאני רוצה לספר לך. אם תסכימי אשכיר חדר במלון שנוכל לשבת ולקרוא את הכל יחד."
אני עדיין מתלבטת מה לענות לו כאשר הנייד שלו מצלצל.
"זה עורך הדין שלי," הוא אומר, "עליי לענות."
קונור
"שלום כריס, כבר אתה מתגעגע אליי?" אני שואל. אני זקוק להומור הזה כדי לגרש ממוחי את המחשבות.
"ברור," עונה לי כריס, "אני רגיל לבלות איתך את היום בשדה התעופה. הגעתי לשם היום ולא היית. בכל מקרה, רציתי לשאול מה מצב המזומנים שלך."
"יש לי את כל הכסף בבנק. אני מחכה לאישור שלך," אני עונה לו.
"מסתבר שבעלי הדירה לחוצים עוד יותר ממה שחשבתי. הם שואלים אם יוכלו לקבל את הכסף היום. אני לא יודע מה הסיפור שלהם. הם לא גרו בדירה אפילו יום אחד למרות שהיא מרוהטת כולה. הרהיטים אגב נשארים. הם מוכנים למסור מייד את המפתח," אומר כריס.
"אם אתה סומך עליהם אני אדאג מייד לכסף, רק תאמר לי איך מתבצע התשלום," אני עונה לו.
"הכנתי כבר את כל המסמכים לחתימה. אני שולח אותם לארן רוטשילד, הוא יחתים אותך," אומר כריס, "וקונור, את הדובדבן השארתי לסוף. בגלל התשלום המיידי הורדתי לו עוד במחיר."
"אני לא יודע מה לאמר לך, אני אסיר תודה על כל מה שעשית למעני. אתה ממש קוסם," אני אומר ומתקשה להאמין.
"זה אומר שאת הסגירה לדירה שלך נוכל לעשות כשיתאים לקונה. אצלך אני לא מתכוון לתת אפילו דולר הנחה," צוחק כריס.
"אם הבנתי נכון, אני יכול לישון היום בדירה החדשה?" אני שואל כדי להיות בטוח.
"בדיוק כך." אומר כריס, "אני שולח לך עותק של החוזה ובנפרד את פרטי התשלום והסכום."
אני כל כך מתרגש. "בואי נחזור לעיר," אני אומר לאנאבל שמביטה בי מופתעת. "אני כבר מספר לך הכל."
אני מבקש מדורות'י שתארוז לנו את האוכל. "צץ משהו ממש דחוף ואני חייב לחזור לעיר. כמה אני צריך לשלם לך?"
"תתבייש לך קונור. נראה לך שאתן לך לשלם?" היא נוזפת בי.
*
כאשר למדתי באוניברסיטת יל עבדתי במסעדה של דורות'י. היא הייתה זקוקה למישהו שיעשה לה סדר בספרים. כסטודנט זה היה תפור בדיוק בשבילי בגלל שעות העבודה הגמישות.
היה ברור לשנינו שאני נותן לה יותר עבודה ממה שהייתי צריך, כשם שהיה ברור לי שהיא תמיד עיגלה את החשבונות כלפי מטה כאשר הזמנתי אוכל במסעדה.
בהתחלה לא הרגשתי נוח. הסברתי לה שיש לי מספיק כסף לשלם. אחר כך הבנתי שעם דורות'י אי אפשר להתווכח. כל טעון שתעלה תצא מופסד.
"אל תשכח," היא אמרה לי, "שאני עורכת דין במקצועי."
"באמת?" התפלאתי.
"אתה עוד תלמד ילד," היא אמרה לי למרות שהיא מבוגרת ממני רק בכמה שנים, "שלא תמיד הדרך שאתה בוחר היא הנכונה עבורך. תראה איך אני פורחת במסעדה."
*
המילים שלה צפות בזכרוני כעת כאשר היא מסרבת לקבל את ממני תשלום.
אני נפרד ממנה ופונה לחניה.
"מה את יודעת עליי?" אני שואל את אנאבל כאשר אנחנו יוצאים לדרך.
"כל כך מעט," היא עונה לי, "אם אתה שואל האם חקרתי עליך ברשתות החברתיות או במדורי הרכילות, אני מצטערת לאכזב אותך.
הדבר הכי אינטימי שאני יודעת עליך…" היא עוצרת את דיבורה ונושכת את שפתייה, "זה שכרטיס האשראי שלך, כך הבנתי, הוא ויזה."
אני פורץ בצחוק. "כמה הייתי זקוק לצחוק הזה כעת," אני אומר לה ושולח יד ללטף את לחיה. אני קולט מה אני עושה ומושך את ידי ממנה. זה מאוחר מידיי. היא קלטה את מה שעמדתי לעשות.
"למה הפסקת?" היא מפתיעה אותי.
"אני יכול רק לדעת מה אני מרגיש. מזמן לא הרגשתי שאני נושם כל כך טוב," אני אומר לה. אני כל כך רוצה לספר לה שאני חושב עליה מאז הונג קונג, שזה הדבר הכי לא הגיוני, אבל מפחד שזה יפחיד אותה.
"הגעתי לניו יורק כדי לשים את עברי מאחוריי. אני עדיין לומדת את חיי החדשים.
אולי קפצתי לעבודה מהר מידי. הראיון עם קלייב היה מאד לא מקצועי. הייתה לי הרגשה שהוא לא מתעניין בכישוריי המקצועיים. הקלות בה התקבלתי לעבודה גרמה לי לא לחתום מייד על החוזה.
אחרי שהתחלתי לעבוד על הספרים של החברה, ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי הוא היה נואש להשיג מישהו שיטפל באי סדר ששולט בהם. תוך זמן קצר הבנתי שזה המראה שלי ש'מכר' אותי. זה הדבר האחרון שרציתי.
מייד בהתחלה הבנתי שיש פה דברים שלא נעשו בסדר. כאשר מדובר בחשבונאות המספרים צריכים להתאים אחד לשני כמו כפפה ליד, כמו חלקי פאזל שמשלימים יחד תמונה יפה. הבטחתי לעצמי שאני אעשה סדר בספרים ויהי מה. ברור לי שאי הסדרים הם גדולים מהנראה לעין.
אתה מבין, לא ראיתי את שמך בשום מקום בספרי החברה.
יש עוד פרט שמאד הפריע לי הוא שנתנו לי גישה רק לשנה השוטפת. זה משהו שלא מקובל כאשר עלייך לנבור בערימות של מספרים ולתקן טעויות.
בעצם כל מה שאני כן יודעת עליך הוא שאתה לא רשום בספרי החברה, לא ברשימת מקבלי המשכורות, לא ברשימת מרבלי הדיווידנדים, ולא בין אלה שמקבלים החזר הוצאות.
כאשר שאלת אותי על חשבונות הויזה שלך צלצלו הפעמונים באוזניי בקול רם. הייתי חייבת לדבר איתך. זה בדיוק מה שבדקתי. כל ההוצאות של הויזה, לפחות השנה, רשומות כהוצאות פרטיות של… קלייב. כמובן שלא התעמקתי מהן ההוצאות ואיך שולמו, היה חשוב לי להבין היכן למצוא אותן."
"אני מציע שנתעמק בזה מאוחר יותר. אני בדרך כעת לעורך הדין שלי בניו יורק. רכשתי דירה ואני צריך לחתום על החוזה ולהעביר את התשלום למוכר. מה שמזכיר לי שאני צריך להתקשר לבנקאי שלי."
כיוון שאני נוהג אני נותן לה את הנייד שלי. "תחפשי הודעות מכריס ברוקלין," אני מבקש ממנה.
"הנייד שלך נעול," היא עונה לי.
"אפס-שמונה-שתיים-שתיים," אני אומר לה בלי לחשוב, כאילו אין דבר מובן מזה. לו ידעה ששמה מופיע בין הססמאות החדשות שאימצתי לי.
אנאבל מקישה את הקוד ומקריאה לי. "יש שתי הודעות במייל מכריס. האחת בעניין החוזה והשניה בנוגע לפרטי תשלום."
"תקראי לי את מה שכריס כתב לגבי התשלום," אני מבקש.
קונור,
אני מעביר לך את פרטי חשבון הנאמנות של עורך הדין ארן רוטשילד
אליו יועבר הכסף וממנו יבצע עורך הדין רוטשילד את ההעברה לחשבון המוכר.
סכום ההעברה מצויין בנספח המצורף.
שלך בידידות,
כריס
"מעולה. תעבירי את המייל לא. מוריס, בנק אוף אמריקה. תמצאי את שמו במייל שלי. תכתבי לו שיבצע זאת מייד," אני אומר ורואה שהיא מקלידה במהירות את מה שביקשתי ומושיטה לי את הנייד. העובדה שלא נכנסה לקרוא את הסכום לא נסתרת מעיניי.
"תשאירי אותו אצלך. יתכן שיהיו למר מוריס שאלות," אני אומר לה. בזווית עיני אני רואה שהיא מחניקה חיוך.
"מה?" אני שואל אותה.
"נעים לי שאתה סומך עליי. זה הנייד האישי שלך. כל סודותיך שם," היא עונה לי.
"סודותיי?" אני מתפרץ בצחוק, "אין לי סודות. מה גם שהנייד הזה אצלי רק כמה ימים. אפילו רשימת הטלפונים שלי עדיין לא מעודכנת כולה.
"אני לא מאמינה," היא אומרת בתאטרליות, "זה בהחלט מסביר את כל הלבבות שנשברו בימים האחרונים בעיר."
"זה מה שאת חושבת עליי?" אני שואל בחיוך.
"ומה לדעתך אני חושבת?" היא מתגרה בי.
"אני מצטער לאכזב אותך. אני לא מסוג הגברים שמשחקים עם נשים. בבית הוריי למדתי שזוגיות מונוגמית היא המתכון לאושר. זה שאני עדיין לא בזוגיות לא אומר שאני לא מאמין בכך," אני פותח את ליבי בפניה.
"זה עדיין לא אומר שלא היו רבות שהיו רוצות לזכות בך," היא אומרת בפנים רציניות.
כל כך בא לי לשאול אותה אם היא ביניהן. אני נלחם בעצמי לא לשאול אותה.
"למה לדעתך?" אני שואל אותה אחרי שתיקה ארוכה.
"למה מה?" היא שואלת ואני מבין שמחשבותיה כבר היו רחוקות מהשיחה שהתנהלה בינינו.
"לא משנה," אני עונה לה.
"שאלת שאלה. אני רוצה לענות, רק שאני לא מבינה לגבי מה שאלת," היא אומרת לי.
"איפה המחשבות שלך כעת?" אני עונה לה בשאלה, לגמרי לא לעניין.
"עדיף שלא אומר לך," היא עונה לי מבויישת.
אנחנו שוב שותקים. השתיקה מעיקה עליי ואני מרגיש שאני חייב להפר אותה.
"דברי איתי אנאבל. משהו מטריד אותך?" אני שואל ומושיט יד לאחוז בידה.
"אני מרגישה שאני מתקרבת אליך, ועדיין יש חומה ביננו," היא עונה לי בשקט.
"זה לא בגללך. אני מרגיש נבגד," אני מתחיל לאמר לה ומחפש את המילים לדייק את מחשבותיי.
הנייד מצלצל. לרגע אני חושב שזה שלה. אני עוד לא רגיל לצלצול שלי. אני חייב לשנות אותו למשהו שמוכר לי.
אנאבל מפנה אליי את המסך ומושכת ידה ממני.
אני קורא את השם על המסך- אודרי מק'ווין.
"מה לעזאזל היא רוצה ממני," אני מסנן, "על מה יש לי לדבר איתה?"
המבט בעיניה של אנאבל מבהיר לי שעליי לענות לשיחה.
"קונור מדבר," אני עונה לשיחה ברשמיות ומעביר אותה לדיבורית.
"אז אתה פה," אומרת אודרי.
"ו.. " אני עונה לה.
"אני רוצה שניפגש," היא אומרת, "אנחנו צריכים לדבר."
"את שוב בהיריון ממני? כי זה נראה לי קצת בלתי אפשרי כשלא הייתי כאן ארבע שנים," אני עוקץ אותה.
"אני לא מפסיקה לחשוב עליך," היא אומרת לי בקולה המתפנק.
"תמיד יש נשמות טובות שחושבות שצריך לעדכן אותך בכל מה שקורה עם האקסית שלך. לעיתים זה קורה לטובה כמו למשל כשמספרים לך שהעובדה שהטענה שהיא בהיריון ממך היא שיקרית, כיוון שלא הייתה כלל בהיריון."
"לעיתים זה סתם מיותר," אני ממשיך לדבר ולא נותן לה להגיב, "כמו למשל שחברה טובה של האקסית פוגשת אותך במקרה ברחוב וטורחת לספר לך שרק אתמול האקסית נפרדה מהחבר שלה, או אם לצטט נכון 'איזה השפלה היא עברה כשזרק אותה באמצע המועדון ליד כולם.'
נכון שחזרתי. אבל לא אודרי, את לא חשבת עליי דקה אחת עד ששמעת שאני פה, ובמקרה את פנויה."
"קונור, למה אתה מדבר אליי כך. אתה יודע שאני אוהבת אותך," היא מסיטה את האש ממנה.
פתאום אני קולט שהיא מתקשרת לטלפון החדש שלי שמספרו לא ידוע כמעט לאיש.
"מאיפה יש לך את מספר הטלפון שלי?" אני שואל.
"זה מה שמשנה לך כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך?" היא אומרת בטון נעלב.
"אני דורש לדעת," אני אומר לה בטון מצווה.
"ג'ואי נתן לי אותו. פגשתי אותו כעת בבית הקפה 'שלנו.' הלכתי לשם בתקווה שאולי תהיה שם ופגשתי אותו שותה קפה עם קלייב. האמת שהופתעתי. חשבתי שהם לא סובלים אחד את השני, והם דווקא נראו מאד ידידותיים."
"אז מסתבר שלא הייתי שם. אני עדיין מתאקלם בעיר ואין לי זמן לשבת בבתי קפה. לא פשוט לחזור הביתה אחרי ארבע שנים שלא ביקרת בה אפילו פעם אחת," אני אומר לה.
"אני אשמח שניפגש כשסתיים להתארגן," היא שוב מדברת אליי בקול של חתולה מפונקת.
"כשאסיים," אני עונה לה, "ובינתיים אני חייב לסיים את השיחה. מחכים לי."
"רציתי לאמר לה שאין לי כוונה לראות אותה לעולם, אבל אחרי המידע שהגישה לי על מגש של כסף, החלטתי שעדיף להשאיר אותה ברשימת ידידיי ולא כאוייבת. אני מבטיח לך שאני לא מתכוון לחזור אליה," אני אומר לאנאבל.
"אני לא מבינה למה אתה אומר לי את זה," היא אומרת ומפנה את מבטה לחלון.
"את יודעת למה," אני עונה לה, "בכל מקרה שמעת במו אוזנייך על חבריי היקרים ג'ואי וקלייב.
אני רוצה לסיים קודם עם…" שוב מצלצל הנייד שלי והפעם זאת התראה של הודעה נכנסת.
"מי זה עכשיו?" אני שואל אותה ונאנח.
"מר מוריס," היא עונה.
"עוד לא הבנת שאת יכולה לקרוא הכל?" אני עונה לה, "מה הוא רוצה?"
"הוא מאשר שהכסף הועבר לעורך הדין רוטשילד, " היא עונה לי.
"מעולה," אני אומר ונכנס לחניון של מגדל הנהר בו ממוקם משרדו של עורך הדין ארן רוטשילד.
אני קולט שלא שאלתי את אנאבל מה היא רוצה לעשות בזמן שאני חותם על המסמכים. לשמחתי היא אומרת לי שהיא תהיה במיו מילאן.
אנאבל
אני רוצה לשוטט בחנות, ללמוד את אופנת הסתיו המתקרב, כשאני מבחינה בחנות התכשיטים קתרין לה בלאנק שמהווה חלק בלתי נפרד ממנה. מה שמושך אותי אליה זה כמובן השם הצרפתי שלה.
*
כאשר הוטס ג'ונתן הפצוע לבית החולים הוסרה מעל ידו טבעת הנישואין וכשהגעתי היא נמסרה לי. אחזתי בה בדמעות. "אבל הוא נשוי לי," אמרתי לרופא, "למה היסרת את הטבעת?"
"הייתי חייב," אמר לי הרופא והניח יד מנחמת על כתפי, "האצבעות שלו נש.. .נפגעו קשות והיה עליי לחבוש אותן בתחבושת לחץ. הטבעת יכלה לגרום לנזק."
"ההתחייבות שלי להיות נשוי לך לנצח לא מתבטאת בענידת הטבעת על אצבעי," אמר לי ג'ונתן כשהתאושש מעט.
"אם כך אסיר את שלי ואתלה את שתיהן על צווארי," עניתי לו חנוקה מדמעות.
"לא מתוקה. טבעת שתלויה על שרשרת מסמלת שאת אלמנה. אני פה ואני אלחם לשרוד למענך." את המילים האלה אמר בימים הראשונים לשהותו בבית החולים, כשעוד האמין, או לפחות העמיד פנים שהאמין, שישרוד.
לאחר מותו לא מצאתי בי את הכח לענוד את שתיהן לצווארי.
אני מוציאה את הטבעות מהשקית בהן שמרתי אותן מאז היום ההוא ויודעת מה אני רוצה לעשות.
*
בעלת החנות מקבלת את פניי בחיוך. "אני דורי, מה אני יכולה לעשות למענך?" היא שואלת ומביטה בידי המושטת ובתוכה שתי טבעות הנשואין שלנו.
"את רוצה לספר לי עליהן?" היא שואלת כשאני מתקשה לומר את המילים.
"אלה טבעות הנישואין שלי ושל בעלי המת. את יכולה לעשות לי מהן תליון בצורת לב?"
