אני מרימה את רגל ימין על הבר בסטודיו ומותחת אותה. אחרי שבע שעות של חזרות ללא הפסקה אין לי חשק להביט בראי ולראות איך אני נראית. למרות ששיערי אסוף לאחור ומהודק עם סיכות, בורח לי תלתל סורר ונידבק לי על לחי. אני מותשת, רעבה ומרגישה את שביל הזיעה המטייל מעורפי לכיוון מטה.

אני שומעת את הבנות מתלחששות, אבל אין לי עניין לשמוע על מה הן מדברות. כבר למדתי שאני נושא לרכילות. אדריאן שרוקד איתי סולו אוהב בנים ולכן אין חשש שיקרה בינינו משהו. לעומת זאת מרק אוהב בנות ובעיקר אותי, וחיצי קנאתו הבוערת ננעצים בי עם כל מגע של אדריאן בגופי. כבר נמאס לי שמדברים עליהם ועליי. אני מרימה לרגע את עיני ורואה שמבטיהן דווקא מופנות לכיוון אחר.

"בנות," אומרת המורה שלנו קטיה, "אני מבקשת שתסתדרנה בשורה. כמובן שגם אתם בנים. אני רוצה להכיר לכם את הפטרון החדש שלנו."

אני ממהרת להיכנס לשורה, וכאשר אני משירה את עיני איני יכולה להסתיר את הפתעתי. הפטרון שלנו, מעבר לעובדה שהוא מדהים ביופיו, הוא גבר צעיר. קשה לי להעריך את גילו. אני בת שמונה עשרה וכולם נראים לי מבוגרים. בכל זאת אני מעריכה את גילו של הפטרון החדש בפחות משלושים.

אני רואה שהוא נועץ בי מבט ארוך מהמקובל. "הייתי רוצה להכיר אותם בשמם," הוא מבקש מקטיה .

"זו אלכס. היא הסולנית שלנו," מציגה אותי קטיה אחרונה. אני מעבירה את רגלי הימנית מאחורי השמאלית וקדה קידה קלה בפניו.

"אלכס מאלכסנדרה?" הוא שואל.

"אלכסה," אני עונה לו.

"והיכן נולדת אלכסה?" הוא שואל.

אני נבוכה, אני היחידה שהוא מדבר איתי ולחיי מאדימות. "נולדתי באוקראינה, הגעתי לניו יורק בת שנתיים."

*

אני חוזרת הביתה, ומנסה למחוק ממוחי את זיכרון הפטרון יפה התואר שלנו. "הוא בטח שאל שאלות מתוך נימוס," אני משכנעת את עצמי, "הרי הוצגתי בפניו כסולנית."

אני נכנסת להתקלח, מזדרזת להחליף בגדים, ויושבת להכין את שעורי הבית במקצועות החובה שלי. אני מסיימת סמוך לחצות וצוללת לשינה מלאה בחלומות על הגבר זר.

למחרת בבוקר אני קמה בשעה מוקדמת, חוטפת כוס קפה בכוס חד פעמי כדי להתעורר, ויוצאת ללימודים בריצה.

בשעה שתיים בדיוק, כאשר מסתיים השיעור, אני יורדת מאותן המדרגות במטרה להגיע לאולם החזרות.

"מיס אלכסה?" אומר לי גבר לבוש חליפה, "באתי לקחת אותך לחזרה."

"סליחה?" אני שואלת מופתעת.

"מר סטון ביקש שאסיע אותך," עונה לי הגבר וחובש את כובעו לראשו. הוא ניגש ופותח את הדלת מאחור ומזמין אותי להיכנס.

"מר סטון?" אני חוזרת על השם.

"כן, מיס אלכסה, מר דן סטון הפטרון של הבלט הלאומי."

כיוון שהפסדתי דקות יקרות, אני נכנסת לרכב. כשאני מתיישבת מגיש לי הנהג כריך עם בקבוק מים וסוגר את הדלת. אני מביטה לרגע בכריך, אבל הרעב מאותת לי שאתחיל לאכול.

"תודה," אני אומרת לו, "שבאת לאסוף אותי וגם על האוכל."

"אני רק ממלא הוראות," עונה לי הנהג, "תודי למר סטון."

המשפט הזה מעביר בי צמרמורת. "ומה אם כוונותיו של מר סטון אינן טהורות?"

המחווה הזה נמשך מידי יום, וחששותיי ממר סטון מתבדות. אמנם אני מודעות לנוכחותו מידי פעם בחזרות, אבל הוא אינו מבקש ממני דבר תמורת נדיבותו.

**

יום הפרמיירה מגיע. מפלס ההתרגשות אצל כולם גבוה. רק אני שלווה. אני בטוחה בעצמי. אני יודעת שיותר מוכנה מזה לא אהיה, וכאשר מורם המסך והמוסיקה מתחילה למלא את חלל האולם הגדול, אני כבר מחכה בחוסר סבלנות לעלות על הבמה ולהתחיל לרקוד.

מחיאות הכפיים שנמשכות דקות ארוכות, גורמות לנו לצאת שוב ושוב לקוד בפני הקהל. כאשר סוף סוף יורד המסך אני ממהרת לחדר הלבשה. אני פותחת את הדלת וזר ענק של ליליות לבנות מחכה לי ליד מראת האיפור.

"היית נהדרת," אני שומעת מאחורי את קולו העמוק, "כישפת את כולם."

"נכון?" אני אומרת בהתרגשות, "כל כך נהניתי לרקוד, הרגשתי כמו בחלום, איך אני אתאר לך איזו הרגשה זו?"

דן לא נותן לי להמשיך. הוא עומד צמוד אלי, עוטף אותי בזרועותיו ומנשק אותי בתשוקה רבה. למרות שאני מופתעת אני נענית לו. השפתיים שלו רכות ומגען נעים, בניגוד מוחלט לעוצמה של הנשיקה.

"אני כל כך גאה בך," הוא אומר לי שעה קלה אחר כך בדירתו, בשעה ששנינו מנסים להשקיט את פעימות ליבנו אחרי מעשה האהבה הסוער על השטיח מול האש. "תרקדי לפני" הוא מבקש, "ככה עירומה."

***

"מה חשבת לעצמך?" אומרת לי קטיה, "לא ידעת שהוא נשוי?"

ידעתי שהיא רוצה רק בטובתי, שהיא מנסה להגן על הלב שלי. "לו ידעתי לא הייתי נותנת לזה לקרות," אני עונה לה, "אני רוצה שתדעי שהריקוד הוא אהבתי הגדולה, ואני לא אתן לאף אחד לפגוע לי בה."

בכל הופעה ההיכל שלנו מלא עד אפס מקום. הכרטיסים נמכרים מראש. בכל פעם אני עולה נרגשת לבמה והחיוך לא מש משפתי. בסופה של כל הופעה מחכה לי בחדר ההלבשה שלי זר שושן לבן. "היית מדהימה. ד.ס." כתוב על גבי הפתק המצורף.

בדרך לביתי אני תולשת את הפתק וזורקת אותו לפח, ואת הזר נותנת לאשה זרה שנקראת בדרכי.

****

המופע הערב קשה עלי במיוחד. בשעת צהריים הודיעה לנו קטיה מורתנו האהובה, שהיא חולה ותאלץ להעדר שבועות ארוכים מחדר החזרות.

"ההצגה חייבת להמשך," אומרת לנו קטיה בחיוך על רקע חיוורונה הניכר כבר לעין, "אני אוסרת עליכם לבכות. עוד רגע יעלה המסך ואני רוצה לראות את החיוך היפה שלכם על הפנים, ביחוד את שלך אלכס."

אני ניגשת אליה ומחבקת אותה. "את כזו אמיצה," אני אומרת לה, "אני מבטיחה לך שתהיי גאה בי הערב, תודה לך על הכל."

מחיאות הכפיים נמשכות זמן רב מהרגיל. בהבזק של רגע אני רואה את דן יושב. משהו במבט שלו שונה. כבר ארבע שנים לא חיפשתי אותו בקהל. אין לי מושג אם הגיע ומתי. ארבע שנים חלפו מאז הייתי אתו. עכשיו כשהמופע מסתיים, משתלטים עלי הסדקים שבליבי ביודעי שיתכן שזוהי הקידה האחרונה של קטיה שויתרה על הקמת משפחה למען הקריירה המפוארת שלה כרקדנית. לרגע תהיתי אם אהיה כמוה, שכן המשרה של מנהלת זמנית של בית הספר לבלט כבר אושרה לי.

אנחנו מתחבקות בחוזקה, כל אחת שומרת את הדמעות בפנים לעצמה.

"אני לא רוצה טקסים או מחוות," היא לוחשת לי.

"ואת תבטיחי לי שתבריאי," אני אומרת לה בשקט חזרה, "אני רק בת עשרים ושתיים ורוצה להמשיך לרקוד."

אני ממהרת לחדר ההלבשה, משערת שגם היום מחכה לי זר של שושן לבן. "אתן אותו היום לקטיה," אני מחליטה בליבי. אני מעיפה מבט אל שולחן האיפור. הזר הלבן מחכה לי. רק שהפעם במקום נייר צלופן עם הדפס פרחים בזהב, הוא עטוף בנייר לבן. אני מבינה מיד שזו מעטפה עם מסמכים. אני נאנחת, יודעת שברגע שאחתום עליהם, אקח עלי את תפקידה של קטיה.

"תפתחי את המעטפה," אני שומעת את קולו העמוק מאחורי.

"זה יכול לחכות," אני עונה לו, לא טורחת להסתובב אליו.

הוא לא מוותר, אוחז בכתפי ומסובב אותי אלי. "תפתחי בבקשה," הוא אומר.

אני מביטה לתןך עיניו מנסה להבין מה כל כך דחוף לו שאפתח. אני מנסה לפענח את מה שראיתי בחטף, את מה שנמצא עדיין שם. אני מחפשת לעצמי את המילה, והדבר היחיד שעולה במוחי הוא "תחינה."

"בבקשה," הוא חוזר על דבריו, "זה חשוב לי."

אני לוקחת את המעטפה, מהססת לרגע. "מה יש בה שכל כך חשוב לו?" אני פותחת אותה באיטיות ומוציאה ממנה את המסמך.

"קיבלתי אותו אחר הצהריים," הוא אומר לי, "זה לא היה פשוט להשיג אותו. אני מבין שהייתי צריך לפנות אליך רק כשהמסמך הזה נמצא בידי. אני מקווה שזה לא מאוחר וכי תתני לי הזדמנות להוכיח לך כמה אני אוהב אותך."

"יכולת לומר לי, הייתי מאמינה לך," אני אומרת לו, "או שמא רצית שאראה על כמה ויתרת למעני."

"פחדתי שלא תסכימי לדבר איתי," הוא אומר לי ומשפיל מבטו, "הייתי בטוח שתגרשי אותי מחדרך."

"כל הרקדנים הולכים כעת למסעדה האיטלקית," אני אומרת לו.

"אני מבין מזה שאת לא רוצה להיות איתי," הוא עונה לי ואני רואה כאב אמיתי ניבט מעיניו.

"אמרתי לך מה מתוכנן לי הערב, יש לך הצעה אחרת?" אני שואלת.

"הייתי רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו," הוא עונה לי. "את ואני ליד האח עושים אהבה, אני מבקש ממך שתרקדי," הוא אומר, "רק שהפעם אני רוקד איתך."

"שכחת את הנשיקה הסוערת שלפני," אני אומרת, עולה על קצות אצבעותי וסוחפת אותו בנשיקה.

*****

"אתם רוצים לדעת מה זה?" שואלת טכנאית האולטרה סאונד.

"הייתי רוצה לומר לך שזה לא משנה לי," עונה לה דן, "הייתי רוצה לומר לך שאשמח עם כל תינוק בריא, אבל." הוא משתתק.

"ואם אומר לך שהתינוק בריא ושזו תינוקת תהיה מאושר?" שואלת הטכנאית.

"מהיום שפגשתי את אלכס חיכיתי לשמוע את המילים האלה," הוא עונה לה וחיוך של אושר על פניו.

הטכנאית מסתכלת עליו בפליאה.

"כשרון כמו שיש לאשתי חייב לעבור הלאה. יש לנו בנים בבית. מה הם יעשו עם הכישרון הזה?"

הוא ניגש אלי. "איזה חיים קסומים מחכים לך נסיכה," הוא לוחש לבטני התופחת, "אני כבר רואה את התמונה שלך לבושה בבגדי הבלט שלך מתנוססת על קיר האקדמיה לבלט בניו יורק."