מילה
'את לבד בעולם,' אני משננת לעצמי.
יש רק דבר אחד שמטריד אותי והוא האם באמת נוטרל השבב שהושתל בתוכי. למה יש לי הרגשה שלא?
דבר אחד ברור לי. אין לי רצון שאיש ימצא אותי. אפילו לא המפקד העליון.
אני ממהרת לביתו של אמיר, אורזת במהירות את חפציי המועטים, יוצאת מהדלת הצדדית כדי שמונה לא תראה אותי ופונה לעבר המוסך בו יושב הנהג ומשחק עם הנייד שלו.
אני מוצאת נקודת מסתור, ומוציאה מכיס נסתר בתיק שלי, היחיד שנשאר איתי, את הנייד לשעת חירום שהטמנתי בו. לאיש אין מושג על קיומו, גם לא לתיאו.
'מה פתאום שמו עולה בזיכרוני כעת?'
ישנם כמה מספרי טלפון שאני יכולה לדקלם מתוך שינה. זה אחד מהם. אני מודה על כך שהוא חסוי כך שאם מישהו ימצא את הנייד שלי הוא לא ידע למי התקשרתי.
"אני יוצאת מביתו של אמיר אל סולטאני לשדה התעופה. אני מבקשת איסוף מהדרך," אני אומרת מייד.
"הבנתי," עונה לי מי משעבר לקו ומנתק.
"אני צריכה הסעה לשדה התעופה. הטיסה שלי יוצאת עוד ארבע שעות," אני אומרת לנהג. למדתי כבר שהוא מבין אנגלית, למרות שהוא מעמיד פנים שלא.
"זה בסדר. אל סולטאני נשאר לסעוד עם אביו ואמר לי לבקש ממך הסעה," אני משקרת לו.
אנחנו יוצאים לדרך. אני לא נושמת. אני נושאת תפילה שאמיר לא יחזור בהקדם לביתו ויגלה שאינני.
כאשר נעצר לידינו רכב שחור בעל לוחית זיהוי בלתי מזוהה אני יוצאת מהמונית. אין לי מושג אם זאת לא מלכודת, האם זה מי שאני מצפה שיהיה, אבל מזכירה לעצמי שאני עטלפית ויודעת להסתדר בכל המצבים הכי לא אפשריים.
הדלת מאחור נפתחת ואני נכנסת לתוכה בלי לבדוק מי ברכב. אני מניחה את התיק שלי ורק אז מרימה את עיניי.
סופייה
"אני לא יודעת מה הביא אותך לכאן, אבל אני מאושרת לראות אותך," אני אומרת למילה ומחבקת אותה חזק.
מילה מביטה בי ועיניה מדברות אליי. היא לא אומרת מילה.
"אני לא אתן לאיש לפגוע בך," אני לוחשת לה.
"תבטיחי לי שאם נוכחותי תסכן אותך במשהו תאמרי לי ללכת," היא אומרת לי.
"את לא מבינה מה את בשבילי. אני לעולם לא אשלח אותך ממני," אני אומרת לה.
"מי שנוהג את הג'יפ הוא בעלי. הוא יודע כמה את יקרה לי והוא ייגן עלייך. הבית שלנו הוא בטוח עבורך," אני אומרת לה.
"אין איש בעולם שיודע במה עסקתי פרט לך," היא אומרת לי, "היחידה הזאת כבר לא קיימת. היינו בדרך למשימה מסויימת ונחתנו אבל כאן בדוחה. אני לא יודעת מה השתבש. מישהו רצה להפטר מאתנו.
פניתי לאל סולטאני שיפרוש כנפיו מעליי," היא אומרת ומשתתקת. אני רואה את הכאב על פנייה.
"אני לא מבינה מה קרה שם בשדה התעופה," אני בוררת מילים, "אני רק יודעת שאמיר מאוהב בך בטרוף. את יודעת שהוא דחה כל ניסיון לשדך לו אישה? הוא אמר שהלב שלו הוא רק של אישה אחת."
"הייתי מאורסת. קנינו בית ועמדנו להתחתן כאשר נתבקשנו לנסוע למזרח. כאשר הגיע אמיר לאסוף אותנו הארוס שלי היפנה לי גב וסימן לי ללכת לבד עם אמיר. רגע, מאיפה את יודעת שאמיר מאוהב בי?" היא שואלת פתאום.
"ראית אתכם יחד בניו יורק. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות איך הכל בוער מסביבכם. אני יודעת שלא קרה כלום. אני בטוחה שהיית מספרת לי לו קרה. זה לא דבר שהיית מסוגלת להסתיר.
אני שומעת מה הוא אומר כאן ששואלים אותו למה עדיין לא התחתן," אני עונה לה.
"בבקשה תגידי לי שהוא לא יודע על הקשר בינינו," היא אומרת מבוהלת משהו.
"הייתה סיבה שאיש לא ידע על הקשר בינינו. יש לך תכונה מופלאה. את מוכנה למות למען מי שאת מגנה עליו. את לעולם לא תסגירי דבר עליו.
אני מבטיחה לך שאיש לא יודע שאני מכירה אותך פרט לבעלי, וגם זה קרה רק אחרי שנישאנו והייתי בטוחה שאני יכולה להפקיד בידיו את סודותיי," אני אומרת לה. אני חייבת להרגיע אותה, לתת לה באמת להרגיש שהיא במקום מוגן. אני אעשה בשבילה הכל. אני חייבת לה את חיי.
"ספרי לי עליו," היא מבקשת.
חלון מפריד בינינו לבינו כך שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתה באופן חופשי. "הוא בן לאב אנגלי ואימא ילידת קטאר. הוא הרבה יותר אנגלי באופיו. הוא דומה לאביו כמו שתי טיפות מים והם מאד קרובים. זאת הסיבה שאנחנו גרים בדרך כלל בלונדון. רגע מילה, איך ידעת שאני בדוחה?"
פתאום אני לא מרגישה בנוח. אולי זאת מלכודת? האישה שהצילה את חיי באה עכשיו ל…
"מילה תאמרי לי את האמת," אני מתעמתת איתה.
"מה את רוצה שאומר לך?" היא שואלת מופתעת, "הייתי מיואשת וניסיתי את מזלי."
"למה את פה?" אני לוחצת על הכפתור שפותח את החלון המפריד בינינו לבין בעלי, "למה בעצם פנית אליי?"
"אמרתי לך שברחתי מביתו של אמיר אל סלוטאני," היא אומרת, "הוא הציע לי נישואין והלך לבקש את ברכתו של אביו. את כבר יכולה להבין שלא רק שלא קיבלנו את ברכתו הוא דרש ממני לעזוב ואיים שינשל אותו מהכל אם לא אעשה כדבריו."
"בן?" אני אומרת לבעלי.
"הסולטאן לא ישכח לעולם את בגידתה של אימו של אמיר. את העובדה שנסעה ללונדון ולא חזרה. אומרים שהיא נהרגה בתאונה. אני לא יודע מה נכון באמת. ממה שאני יודע היא מעולם לא בגדה בבעלה.
היא דיברה עם אימי לא פעם שיחות נפש. היא התקשתה לחיות במדבר. היה לה קשה לקבל עליה את מנהג המקום. היא הייתה נשמה חופשייה והוא רצה לשלוט בה ולדכא אותה."
הוא מרים את עיניו למראה ומעיף מבט עליה. מילה קולטת את המבט שלו ולשניות הם משוחחים בעיניהם, עד שבן שב שוב להביט קדימה על הדרך.
"את חייבת לנוח כעת. את נראית שלא ישנת זמן רב. אני אדאג שיהיה לך שקט. תשאירי לנו לעשות בשקט את הבירורים שלנו. כשאדע משהו אומר לך."
אנחנו מגיעים לבית שלנו. הוא מוקף חומה בצורה ושערים נעולים. אני רואה שמילה נרגעת כשהיא מבחינה בכך.
אני מובילה אותה לחדר האירוח, הסמוך לחדר השינה שלנו. היא נשכבת על המיטה ונרדמת מייד.
"אם הוא באמת אוהב אותה כפי שהוא אומר, הוא יעשה הכל למענה. אם לא זה רק מראה שהיא הייתה פנטזיה, אישה בלתי מושגת לגבר שרגיל שכולן מוכנות לעשות הכל כדי שיסתכל עליהן. אני לא מאמין שהוא משחק איתה. אולי הוא מעמיד פנים כעת מול אביו, אבל לא נראה לי שהוא יוותר עליה," אומר לי בן כשאנחנו נמצאים לבד.
"אנחנו צריכים להיות מאד זהירים כעת. לא לעורר שאלות. תחשוב עם מי אתה יכול לדבר כדי לברר מי רוצה ברעתה," אני מבקשת ממנו.
סופייה Image by Mary Campos from Pixabay
אמיר
אני צריך להיות מאד זהיר כעת. לא לעורר שאלות. ביחוד כשאני תחת עינו הבוחנת של אבי.
"אני מרשה לך לפטפט עם הנהג של אבי ולספר לו שמילה נעלמה. היא לקחה את כל החפצים שלה ואין לה כל זכר. אתה יכול לספר שהיא ביקשה שתקח אותה לשדה התעופה, זה לא שקר," אני אומר לנהג שלי.
"מותר לי לשאול משהו?" הוא שואל אותי. אני מביט בו מופתע.
"אתה יודע היכן היא?" הוא שואל, "זה נראה די מדאיג איך שנעלמה עם ג'יפ ללא זיהוי באמצע הדרך. אתה לא דואג לה?"
"היא לקחה את גורלה בידה. ברור לך שאיננה רוצה איתי כל קשר. יש מלא נשים יפות בעולם, אחת הלכה תבואנה אחרות."
הוא מביט בי , בוחן אם אני באמת מתכוון לדבריי. המבט האדיש על פניי משכנע אותו שכן.
לו רק ידע כמה כואבות לי המילים האלה, אבל אני חייב לאמר אותן כדי שהוא ישתכנע, כדי שאבי ישתכנע.
אני מסתגר בחדרי. אני ניגש לבריכה בה הייתי איתה, בה כבשתי אותה, נשבעתי לה שאני שלה, הצהרתי שלא אתן לאחר להתקרב אליה.
אני נכנס לבריכה, מוציא את הפקק כדי לרוקן אותה מהמים. אני רוצה שהמילים שאמרתי תשטפנה החוצה יחד איתם, אני לא מסתפק בזה אלא מתיז שוב מים על המרצפות בתחתיתה למחוק כל זכר ממנה וכל מה שקרה בינינו כאן.
רק כאשר אני מרגיש שהכל שוב נקי, אני מחזיר שוב את הפקק וממלא את הבריכה במים נקיים.
אני כבר לא יודע מה מכל מה שקרה בינינו היה אמת ומה היה רק הפנטזיה שלי לכבוש אותה.
אני נכנס לאורווה לבקר את BARVE. הוא מביט מעבר לכתפי. אין לי ספק שהוא מחפש אותה. "היא הלכה, עזבה אותנו," אני אומר לו. נראה לי שהוא מבין, כיוון שכאשר אני מגיש לו גזר הוא מסיט את ראשו ממני. הוא הולך לקיר המפריד בינו לבין מארה ומשקיף עליה.
גם היא מחפשת את מילה אבל עומדת בשתיקה ומביטה על אביה. המבטים שלהם מצטלבים ונראה שהם מדברים ביניהם, מבכים את לכתה.
"היא לקחה את גורלה בידה," אני אומר להם ויוצא משם.
אני רואה שהנהג שלי חוזר מכיוון ביתו של אבי. אני מניח שהמסר הועבר.
"קח אותי לשדה התעופה בדוחה," אני אומר לו ונככנס להתיישב במושב מאחור.
"אתה חושב שהיא בכל זאת נסעה לשדה התעופה?" הוא מתפלא.
"זה לא מעניין אותי. יש לי שם פגישה," אני עונה לו בקוצר רוח, "אין לי כוונה לחפש אותה."
"מה יהיה עם הגבר שביקש ממך שתקח אותה אליך," הוא מוסיף.
"שיחפש אותה בעצמו אם היא חשובה לו," אני עונה לו ומעקם את פרצופי. שיפסיק כבר לחקור אותה אודותיה. פתאום זה מתחיל להראות לי חשוד. ממתי הוא שואל אותי כל כך הרבה שאלות?
אנחנו נוסעים בשתיקה לשדה התעופה. "תמתין לי כאן," אני אומר לו ופונה לעלות למנהל שדות התעופה. אני דואג שהנהג יראה שאני לא נכנס לטרמינל.
"במה זכיתי לכבוד?" אומר המנהל ומרכין את ראשו בפניי לאות כבוד.
"אני מאד מוטרד ממה שקרה כאן עם האמריקאים. האם נמל דוחה איננו בטוח עוד לתיירים?" אני שואל אותו.
"זה בגלל הבחורה?" הוא שואל.
"היא לא מעניינת אותי," אני יורה מייד, "אני מוטרד ממערכת הבטחון בשדה התעופה המרכזי שלנו."
"השרות החשאי בודק את התקרית," הוא עונה לי, "אם אתה רוצה אבקש מהם ליצור איתך קשר."
"אין צורך. זה כל מה שרציתי לשמוע. אני דואג לרווחת המתארחים בארצנו, כשם שאני דואג לרווחת תושבינו. אני מודה לך," אני אומר ויוצא מחדרו.
אני יורד במדרגות ומבחין בנהג שלי משוחח עם גבר זר ומגניב מבטים לצדדים. הם אינם מבחינים בי ואני מפתיע אותם כשאני נעמד ליד הרכב.
"כנס לרכב!" אני פוקד על מי שדיבר עם הנהג שלי, "תתחיל לפטפט," אני אומר לו בקור.
הוא רועד מולי ושיניו נוקשות.
"יש לי את כל הזמן שבעולם. אחכה עד שתחזור לך היכולת לדבר. ברור לך שאין לי כוונה לתת לך ללכת לפני שאשמע מה אתה רוצה," אני אומר לו.
"אתה רוצה שאדבר כמה עליך לשלם?" הוא מזדקף פתאום.
"לשלם?" אני אומר לו ומרים גבה.
"אני יודע מי אתה. אתה אדם עשיר," הוא ממשיך בקו שלו.
"אם כך נשב פה כל היום ונראה מי מאתנו ישבר ראשון," אני אומר לו, מתרווח ומניח את רגליי על הספסל מולי.
"אני מבין את התרגיל שלך. אני לא מתכוון לאמר לך מילה," אומר לי הגבר הזר.
"להזכירך זה אתה שבאת לדבר, זה לא אני שהזמנתי אותך לקשקש עם הנהג שלי," אני אומר לו באדישות.
"אני לא מתכוון לענות לך על השאלות," הוא ממשיך.
"אני שאלתי אותך משהו?" אני מסתכל עליו, עוטה על פניי מבט מבולבל.
"קר פה מידי תכבה את המזגן," אני מורה לנהג בזמן שאני מוציא בקבוק מים קרים מהמקרר ברכב ולוגם ממנו.
הגבר הזר מזיע. הוא בולע את הרוק, מלקק את שפתיו, ואני בשלי. לוגם להנאתי מהמים הקרים.
"בקשו שאברר על האמריקאית," הוא אומר לי לבסוף.
"מעניין שאתה חושב שהנהג שלי יודע משהו," אני עונה לו בזלזול.
"כולם ראו שבאת לקחת אותה . זה לא סוד," הוא אומר ומנסה לשוות לקולו טון יציב מה שלא בדיוק מצליח לו.
"למה פשוט לא שאלת אותי? אתה יכול לספר להם שהיא כבר לא פה. היא עזבה את קאטר. לאן היא טסה? על זה אין לי תשובה מהטעם הפשוט שזה באמת לא מעניין אותי. העיקר שהיא כבר לא באחריותי," אני אומר לו.
הוא שוב בולע את הרוק ומביט בעיניים כלות על בקבוק המים שבידי. "אתה רשאי לעזוב."
הוא מביט עליי מופתע.
"זה אתה שהיו לו שאלות, כבר אמרתי לך שלי אין מה לשאול אותך."
אני מסמן בראשי לנהג לעברו של הזר. הוא מתכווץ על הכיסא. אין לו מושג מה ביקשתי מהנהג שלי.
הנהג יוצא מהרכב ופותח את הדלת לגבר הזר. הוא מביט בו באימה. "לך לדרכך," אומר הנהג לזר שעדיין מהסס. לבסוף הוא יוצא ופותח בריצה.
"היא באמת טסה?" שואל אותי הנהג. אני כבר לא בטוח מה מדבריי הוא מעביר לאחרים. פתאום כולם נראים בעיניי חשודים.
*
עכשיו כשאתה עובר לבית משלך," אמר לי אבי כשחזרתי מ'לימודיי' מעבר לים, "ראוי שיהיה לך נהג משלך וצוות שינהל את ביתך."
היה לי קשה לחזור. הלב שלי נשאר בניו יורק ולא עניין אותי כלום.
הודיתי אז לאבי ולא ערערתי על בחירתו.
ברור לי שאבי, בתור שליט המקום, רגיל שכולם נשמעים למרותו. כך גם הייתי אני.
השנים במערב שינו אותי, המבט הצר שלי על החיים השתנה. בעיקר גבר הרצון שלי להיות עצמאי. לקחת החלטות לבד, ולא לקבל כמובן מאליו דברים שמוכתבים לי בזמן שאני חושב שהם שגויים.
הבחירה של אבי באנשים שישרתו אותי לא נראתה לי כל כך עקרונית. בימים האחרונים אני מרגיש שהייתי צריך לבחון אותה יותר לעומק.
*
"אתה יודע שאני מכיר אותה לא מהיום. לא סתם היא פנתה אליי. היא לא מכירה כאן אף אחד. איזה סיבה יש לה להישאר כאן. אני מניח שהיא לא רצתה שתדע מה יעד הטיסה שלה ולכן הזמינה נהג אחר שיאסוף אותה מהדרך. היא בטח לא רצתה שהוא ידע מאיפה היא מגיעה. זה הכל. מאד פשוט," אני אומר לו.
הוא מעיף עליי מבט מבעד למראה. מראה פני השלוות מראה לו שאני מתכוון לדבריי.
לו רק ידע באיזה סערה אני נמצא. אמנם הבערתי אש היום במשרדו של מנהל שדות התעופה, שאת תוצאותיה עוד אלמד, אבל לא התקדמתי צעד אחד בחקירה שלי.
מילה
"סופייה אני רוצה לדבר איתך בכנות. אני כאן כי אני יודעת שבעלך רופא מנתח. אני זקוקה לעזרתו, אבל חייבת שזה יעשה באופן חשאי. אסור לאיש לדעת מה שאני מבקשת ממנו."
