מילה
"אני מבקש שקט. מילה זקוקה למנוחה. אודיע לך כשנהיה מוכנים לאכול," אומר אמיר למונה.
הוא מוביל אותי לכיוון חדר השינה שלו. הוא עוצר מול הדלתות הגדולות ומביט בי. "את מוכנה להכנס למקדש שלך?" הוא לוחש לי.
"המקדש שלנו," אני מתקנת אותו ורואה את החיוך המרוצה על פניו.
"שלנו מילה שלי," הוא מאשר.
הפעם אני רגועה יותר, לא כמו ביום ההוא שבאתי מבוהלת ממה שקרה בשדה התעופה. אני לוקחת את הזמן וסוקרת את החדר מסביב.
אני שמה לב לראשונה שבמרכז החדר יש מיטת אפיריון כאשר בארבעת קצוותיה ישנם עמודים אליהם קשורים וילונות.
המיטה מסודרת למשעי. שמיכות ומספר רב של כריות מפוזרות עליה, כולם בגוונים שונים של כחול. אני מנסה להזכר האם זה היה הצבע ששלט בחדר כשהייתי פה בפעם הראשונה.
ליד החלון יש שולחן עגול, כורסא מכל צד, ועליו מונח כד עם זר פרחים טרי.
"את אוהבת את מה שהיכנתי עבורך?" הוא שואל ועיניו נעוצות עמוק בשלי.
"אני אוהבת שאני כאן לידך. תודה על מקדש האהבה שיצרת לנו," אני אומרת.
"את עייפה. לא ישנת טוב בלילה. התפלאתי שלא התעוררת. את מלמלת את שמי אבל לא פקחת את עינייך.
כל כך רציתי לאסוף אותך אליי ולהגן עלייך מהקור, אבל ידעתי שאסור לי להשתהות לידך. החדר היה מלא נשים וזה לא מקובל שגבר יהיה נוכח בחדר בשנתן."
אמיר נכנס לחדר צדדי. כיוון שאינו קורא לי אני נשארת נטועה במקום.
רק כשאני שומעת זרם של מים אני מבינה היכן הוא. אני זוכרת שחדר האמבטיה היה בצידו השני של החדר, וחושבת שאולי אינני זוכרת נכון.
"האמבט מחכה לך," הוא קורא לי.
מסתבר שלא טעיתי. במרכזו של החדר נמצאת מעין בריכה מרובעת. כדי להיכנס אליה יש לרדת שלוש מדרגות. הבריכה מלאה מים וקצף סבון ריחני.
אני מביטה בו והוא מפנה אליי את הגב.
אני פושטת מעליי את השמלה ונכנסת לטבול באמבט.
"תצטרף אליי?" אני שואלת.
נראה שרק חיכה למילים, כיוון שהוא ממהר לעשות זאת. אני מגניבה אליו מבטים. אני רואה את גופו המושלם ומרגישה שאני כולי מרוגשת.
הוא מרים גבה מולי וחיוך מרוצה על פניו.
"אני רוצה ממך ילד," הוא אומר לי. אין לו מושג שאת המילים האלה שמעתי לא מזמן מגבר אחר שרחוק שנות אור ממני.
אני עוצמת את עיניי. יש לי בדיוק שניה להתאפס. אני יודעת שאם אענה לו אני סוגרת את הדלת על חיי הקודמים.
"אני שלך, כולי," אני עונה לו.
אני רואה את ההפתעה על פניו.
"את מבינה שזה הרגע שלך לעצור אותי, כי אני כבר לא מסוגל לעצור את עצמי יותר."
הוא מתיישב בתוך המים ואני ממהרת אליו. אני מתיישבת על רגליו ומרגישה את גופו שמתרגש לקראתי. הוא רוצה לגעת בי ועדיין מהסס.
המבט שלו בוער לתוך עיניי ואז יורד באיטיות מטריפה לכיוון מטה. הוא שולח יד מהסס לגעת בשד שלי.
ושב להרים עינייו אל עבר שפתיי. הוא אוחז אותי, מושך אותי אליו וצמיד את שפתיו לשלי. המגע שלו כל כך עדין וכולי בוערת מתשוקה אליו, תשוקה שעצרתי בתוכי חודשים רבים.
'הוא האחד, רק הוא האחד,' אני שומעת את המילים במוחי.
"את שלי, רק שלי. אני לא אתן לאף גבר להתקרב אלייך," הוא לוחש לי כשפתיו ניתקות משלי.
"אני לא אתן לאף גבר להתקרב אליי," אני עונה לו.
זה כל מה שהוא היה צריך כדי לנשק אותי בפראות, לחדור עם לשונו לפי, לטעום אותי מבפנים.
רק אז הוא מרים אותי מעט וממקם אותי מעליו. אני כל כך מוכנה לקראתו ומרגישה אותו חודר לתוכי באחת.
אני פוקחת את עיניי ורואה את המבט על פניו. שפתיו מפושקות מעט והוא גונח. "את לא יודעת כמה חלמתי על זה, כמה חיכיתי לזה, כשידעתי שזה לא יקרה, ועדיין."
"זה קורה אהוב שלי," אני אומרת לו, "אתה החיים שלי, אתה הלב שלי, אתה העולם שלי."
"את," הוא אומר ומגביר את תנועותיו בזמן שאני מגבירה את שלי.
הוא בהחלט יודע לענג אישה.
'למה אם כן דמותו של תיאו מופיעה לנגד עיניי כשאני כל כך אהובה על ידי גבר אחר שאני אוהבת?'
אמיר
חודשים אני מפנטז עליה. על המפגש הראשון של שפתיי עם שפתיה, עם המגע הראשון של ידיי על שדיה, על האיחוד בינינו כשאני בתוכה והיא מתענגת על כל תנועה.
יכולתי לדמיין אותה גונחת תחתיי, מבקשת עוד.
לרגע לא חשבתי שזה יקרה כאן, בתוך בריכת המים בחדר השינה שלי. זאת לא הייתה כוונתי כאשר הצעתי לה לטבול במים.
חשבתי שאוכל להתאפק עד שאשא אותה למיטה.
ניסיתי לעצור אותה. הייתי חייב לדעתי שהיא רוצה ללכת איתי עד הסוף. ידעתי שברגע שאכבוש אותה אין דרך חזרה.
משכתי אותה אליי. הייתי חייב להרגיש את גופה הערום על עורי. ניסיתי להתאפק אבל זה היה חזק ממני.
נישקתי אותה בפראות כמו שלא נישקתי אישה מעולם. גם לא אותה. מין נשיקה כזאת שמצהירה שהיא שייכת רק לי. אני לא אתן לגבר אחר להתקרב אליה, כשם שלא אתן לאישה להתקרב אליי.
עדיין לא סיפרתי לאבי על תוכניותיי, אבל אני שלם עם הבחירה שלי, יהיה מה שיהיה.
הגוף שלי איבד שליטה, ניסיתי לתת לה פתח מילוט, אבל היא לא הייתה זקוקה לו.
אחרי תקופה ארוכה של צום הרגשתי שאני חי. הרגשתי את הגבריות שלי במלוא עוצמתה. בכל זאת אני בן המדבר ויש דברים שטבועים בי כמו הצורך להכניע אישה שתציית למרותי.
עם מילה זה לא עובד כך. היא מאד חזקה ועצמאית ועדיין התמסרה לי לחלוטין בלי מאבק בכלל.
מילה הכתירה אותי למלך שלה. הסתיים המסע שלי אליה. היה בהחלט שווה לחכות.
"הפתעת אותי," אני אומר לה בזמן שהיא יוצאת עטופה במגבת.
"באמת?" היא שואלת מופתעת.
"חששתי מהפעם הראשונה איתך. אני מאד סוער בשעת מעשה. חששתי שאהיה יותר מידי בשבילך," אני משתף אותה בהרגשתי.
"היה מושלם," היא עונה לי, "אני מקווה שכך יהיה תמיד."
מילה מסירה מעליה את המגבת, עומדת ערומה לרגע ולובשת את השמלה השחורה עם הפרחים הכחולים.
היא מכסה את שיערה, ומסדרת את הצעיף.
"אל תשתני לי מילה. התאהבתי במי שאת. אין לי צורך שתהפכי להיות מי שאת לא, כשם שלעולם לא אבקש ממך להמיר את דתך.
אני מודה שיש בי שורשים של בן מדבר, עם זאת אימי הייתה אנגליה נוצריה. זה משהו שאיש לא יספר לך, אבל חשוב לי שתדעי. בעצם אני חולק איתך את אותה דת.
אימי לא הסתגלה לחיי המדבר. היא נסעה לביקור משפחתי באנגליה ולא חזרה ממנו. רק לאחר תקופה ארוכה קיבל אבי את ההודעה שנהרגה בתאונת דרכים כמה חודשים קודם.
חשוב לי שתדעי זאת אם יביע את התנגדותו לנשואינו."
אני פותח את דלתות חדרי, מסמן בכך שאין לי יותר צורך בפרטיות.
אני מבקש את אחד העובדים שיגש לבית אבי וישאל מתי אני יכול לבוא לביתו. "אמור לו שאני מביא איתי אורחת."
הוא חוזר ומוסר לי שאבי הזמין אותי לארוחת צהריים וציין במיוחד שההזמנה היא אישית רק לי, ושהאורחת לא תשב איתנו באותו שולחן.
'אעשה כרצונו," אני עונה לעובד שלי. אני נמנע מלאמר שגם אני לא אשב לאכול איתו. זה בין אבי לביני.
"בואי מילה שלי. אני רוצה להציג אותך בפני אבי," אני אומר לה בחיוך, ולא מספר לה את מה שאמר אבי.
לפני שאנחנו יוצאים עוטפת מילה את שיערה ומכסה את פניה. הפעם אני לא מונע זאת מבעדה.
אנחנו נכנסים לבית אבי שנמצא מרחק הליכה מביתי. אני אוחז חזק את ידה של מילה בידי. חשוב לי שתרגיש בטוחה ומוגנת, יהיה אשר שיהיה.
אבי מחכה לנו בחדר האירוח הגדול.
"שלום אבי, באתי להכיר לך את האישה שליבי בחר. היא עומדת להיות כלתך," אני אומר לו מייד עם היכנסי.
מבטו רושף כלפיי. הוא בהחלט לא מרוצה.
"מה איסמק, מה שמך? הוא פונה אליה בערבית.
"שמי אמיליה," היא עונה לו בערבית.
"את מדברת ערבית?" הוא ממשיך.
"כן אדוני," היא עונה לו.
"עבדת בארץ דוברת ערבית?" הוא שואל אותה.
"כל חיי חייתי בניו יורק. אני רוצה ללמוד ערבית כי זאת שפתו של אמיר." היא מדהימה אותי, לא בגלל מה שאמרה, אלא בשל העובדה שהיא אכן עונה בערבית.
"את חושבת שאם תשלטי בערבית זה יהפוך אותך לבת המקום?" הוא אומר לה בנוקשות, הפעם באנגלית הרהוטה שבפיו.
"אני רוצה לקשור את חיי עם חייו של בנך. לשם כך עליי ללמוד את תרבותו, את האוכל שהוא נוהג לאכול, את אורחות המקום," היא עונה לו ללא מורא.
"אני מבקש להיות לבד עם בני. אני מבקש שאת תגשי למטבח להכין לנו תה," הוא מורה לה.
אני רותח. 'זה לא אני שאמור לעשות לה מבחנים?'
מילה מסמנת לי בלחיצת יד שהיא בסדר ויוצאת לחפש היכן המטבח.
"למה אתה משפיל אותה?" אני שואל אותו, מוכן להלחם על האהבה שלי, "עברו שנים מאז שאימי עזבה אבל לא שכחתי אותה."
"האהבה שלי לאימך שרפה לי את הלב. לא התאוששתי ממנה. אתה רוצה שהאישה הזאת תהרוג לך את הלב?
אתה יודע שהיא הגיע אליך כשברחה ממי שניסה לפגוע בה. הייתי מתייחס לאהבה שלה כלפיך בזהירות. ביום שתשוב לאנשיה תשכח ממך."
'לו רק ידע כמה פעמים הרצתי את המחשבות האלה במוחי. יכול להיות שמה שהיה בינינו היום היה תגובה של שני אנשים נואשים לאהבה?'
"לא כל סיפור אהבה נגמר כמו הסיפור שלך אבא. הרגשות שהיו בה כלפיי לא נולדו כעת. הן היו חבויים עמוק בתוכה כאשר הבינה שאני עוזב." כמובן שאין זאת האמת המדוייקת, אבל אין לי כוונה להסגיר את מה שארע שם באמת.
"כל אחד רשאי לבחור בדרך שלו. גם אם אני טועה אני מוכן לשלם את המחיר עבור הסיכוי שמה שקורה בינינו הוא אמיתי וניצחי."
אני שומע את צעדיה המהירים של מילה בזמן שהיא מתקרבת חזרה לחדר האירוח.
היא נושאת בידה מגש ועליו שתי כוסות תה וצלוחיות עם עוגיות.
היא ניגשת ומניחה כוס אחת על השולחן הסמוך למקום מושבו, ולידו צלוחית עם כמה עוגיות בקלווה.
אחר כך היא ניגשת אליי מניחה את הכוס והצלוחית על השולחן לידי.
היא עומדת בצד ומחכה לתגובתו.
"מי הכין את התה?" הוא שואל אותה.
"אני אדוני כפי שביקשת," היא עונה.
הוא לא מגיב. "מה את רוצה מהבן שלי?" הוא יורה לעברה.
"אני לא יודעת מה נהוג לענות על שאלה כזאת בתרבות שלכם, לכן רק אומר שנפשי כרוכה אחריו," היא עונה.
"למה?" הוא ממשיך בחקירתו.
"אני מעריצה את החוכמה שלו, את האצילות שלו, את העוצמה שבו. אני מרגישה שאני נושמת טוב לידו, אני נרגעת רק מהידיעה שהוא נמצא קרוב אליי," היא עונה מייד. אין לה צורך לברור מילים.
אני חושב כמה מתוך זה נאמר מעומק ליבה, וכמה זה טקסט ששיננה מראש.
"אני יודעת שאתה חושש. עד שלא ראיתי את הבית שלו, שלא לדבר על שלך, לא ידעתי שהוא איש עשיר, אם זה מה שאדוני חושב.
אני באה מבית עשיר בעצמי. עושר לא משפיע עליי. היו ימים שחייתי כמעט חסרת כל ועדיין הייתי שלמה עם עצמי," היא אומרת.
"אני לא מאמין לך. את יודעת לדבר יפה אבל אני חושש שלדברייך אין כיסוי," הוא לא מרפה ממנה.
"אם בני יקח אותך לאישה אנשל אותו מכל רכושו," הוא אומר לה.
"אני מבינה אדוני שאתה מעמיד אותי במבחן," היא עומדת זקופה מולו ולא חוששת, "נטיית ליבי לענות לך שלא אעזוב את אמיר לעולם. גם אם לא תמצא הפרוטה בכיסו נסתדר.
אם כוונותיך אמיתיות, לא אוכל לגזור על אמיר חיים חסרי כל. אני יודעת להסתדר כשאין בידי כסף רב. אמיר גדל לתוך כל השפע הזה ועבורו אלה יהיו חיים לא פשוטים.
קיבלת את שאתה מבקש אדוני. אני אצא מחייכם," היא אומרת לו.
"אני מאחלת לך אמיר שתמצא אישה שתאהב אותך אפילו קצת ממה שאני אוהבת, ושתהיה מאושר איתה. תקשיב לעצת אביך. בן מדבר לא צריך לחפש אישה מערבית מפונקת, אלא את מי שמדברת את שפתו."
'האם היא בוחנת אותי. האם מאלצת אותי לבחור?' המילים שלה שורטות את ליבי.
היא עוזבת במהירות את החדר ומשאירה אותי להרהר בדבריה. אני מחליט ללמד אותה לקח ולא רודף אחריה.
אני לא מוכן שהיא תתייחס אליי כך. אני בנו של הסולטן.
אני מצטרף לאבי לארוחת הצהריים, ואחד כך מתעדכן בנעשה בעסקיו. איש מאתנו לא מזכיר יותר את מילה.
*
עם רדת החשיכה אני חוזר לביתי. אני מציץ בחדר האורחים, אבל אין בו סימן למילה.
אני נכנס לחדר השינה שלי, 'המקדש שלנו' אני חושב במרירות על השם שהענקתי לו, ומוצא את השמלה והצעיף שרקמה מונחים על המיטה, לצד השמלה שנתתי לה במתנה עם בואה.
אני יוצא בצעדים מהירים לאורווה. Brave ומארה נחים בתאים שלהם.
"יש לך משהו לספר לי?" אני שואל את הנהג שלי שיושב על המרפסת בחוץ וצופה במדבר.
"היא הזמינה מונית לשדה התעופה," הוא עונה לי באדישות.
'כלבה!' אני מסנן בשקט. 'איך העזתי לשכוח שהיא שחקנית מעולה? היא ריסקה לי את הלב בלי טיפת רחמים.'
אני מתקשר למנהל שדה התעופה בדוחה ומבקש מידע על אמיליה קנדי.
"המידע האחרון שרשום כאן הוא שהיא הגיע למדינה בטיסה מניו יורק. במשרד ההגירה לא נרשם שהיא יצאה את המדינה," הוא עונה לי מייד.
אני מבקש מהנהג שלי שיאתר את נהג המונית שהסיעה אותה. הוא חוזר אליי עם תשובה.
"נהג המונית מסר שהיא דיברה עם מישהו ואמרה משהו על כך שהכנפיים הוסרו ממנה והיא מבקשת שיתן לה מקום לישון. בדרך לשדה התעופה, באמצע שום מקום, נעצר מולו ג'יפ שחור. בגלל החלונות השחורים אי אפשר היה לראות מי יושב בתוכו.
הוא צילם את לוחית הזהוי. ערכתי ברור וזוהי לוחית זיהוי מזוייפת."
אני משחזר את הבוקר שלנו. את המילים שאמרה לי, מילים שכל כך רציתי לשמוע.
את מעשה האהבה שלנו. את המבט בעיניה כשאמרתי לה שאני רוצה ממנה ילד.
'אז זה העניין. היא רצתה לגנוב ממני זרע ולסחוט אותי,' עולה המחשבה במוחי.
יש רק משהו אחד שלא מסתדר לי. מדוע התקשר אליי ג'ון וייד וביקש ממני לקחת אותה תחת חסותי.
היא באמת הייתה בסכנה אמיתית. הייתי כל כך מרוכז בזה שלא דאגתי לחקור מי רצה ברעתה וברעת חייליה.
וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות. אני מתקשר שוב למנהל שדות התעופה ומבקש לקבוע איתו פגישה דחופה.
