התחלה חדשה

התחלה חדשה

 

"דניאל תתלבשי חם, קפוא בחוץ. אל תשכחי את הצעיף," אומרת אלי בשעה שהיא מלווה את בתה לדלת.

"נו באמת אמא, את כזו דאגנית," עונה לה דניאל.

"מתוקנת, אם יש משהו שאני מבינה בו זה מה שיכול לקרות בקור כזה קיצוני," עונה לה אלי.

"אמא אני מבטיחה לך שאנחנו נשארות בבית. כבר דיברנו על זה," עונה דניאל.
היא מחבקת את אלי ומנשקת אותה.  נשיקה אחת על כל לחי. "ביי אמא. נתראה בשנה הבאה."

אלי סוגרת את הדלת ומזדרזת לעלות למעלה. עליה להחליף בגדים ולהתכונן למשמרת הארוכה שנפלה עליה בהפתעה. מחר בערב הוא ערב ראש השנה, היום היחיד בשנה שהיא חייבת לעבוד אחרת תשתגע. דווקא את המשמרת הזו לקחו ממנה.

למרות שחבריה יודעים זאת הם שואלים אותה כמדי שנה: "את באה לחגוג איתנו היום?" היא משקרת להם ואומרת שמחר היא בתורנות, ובכך מסתיימת השיחה.

אלי מסתכלת על השעון ויודעת שהיא חייבת להתארגן מהר. היא בוחרת לה ג'ינס כחול בהיר, וסריג בצבע תכלת עם צווארון נשפך. היא מתאפרת קלות, וניגשת לשידה ליד מיטתה. "אני מתה מגעגועים אליך בריאן. חמש שנים בלעדייך זה המון זמן," היא אומרת לבעלה שמשקיף אליה מהתמונה, "מחר בלילה זה חמש שנים ארוכות וקרות."

היא מנגבת את דמעותיה ויוצאת מהחדר. מהארון בכניסה היא מוציאה את מעיל החורף העבה שלה, זה שעל גבו מודפסת באדום המילה "פרמדיק". היא לובשת אותו וסוגרת אותו היטב. מהמקום המיוחד בארון היא מוציאה את מזוודת ההחייאה. היא לעולם לא משאירה אותה בחוץ בגלל התרופות הנרקוטיות שיש בה. היא מעיפה מבט אחרון ומפעילה את מערכת האזעקה.

רק כשהיא כבר בפניה לכביש המהיר היא נזכרת ששכחה להכין לעצמה קפה. אמנם הג'יפ כבר פחות קר, אבל עדיין לא היה מזיק לה להתחמם גם מבפנים. עד מהרה מחשבותיה מופרעות כאשר מכשיר הקשר מתחיל לשדר את אירועי הלילה.

"בדרך," היא עונה לשאלה של המוקד מתי תגיע.

"מעולה," עונה לה המוקדנית.

**

"בן, תבטיח לי שאתה נוסע היום ברכבת התחתית," אומר טיילור לבנו, "אתה יודע שבמשך יומיים הנסיעה חופשית. אני לא מבקש ממך לא לשתות, כבר ברור לי שזה לא יעזור, אבל בבקשה אל תיתן לחבריך לנהוג. תאמין לי שאני מכיר היטב את הימים האלה."

"מבטיח אבא, אני לא טיפש," עונה לו בכעס בן, "העבודה שלך באמת מערערת אותך, בדיוק כמו שאמא אומרת."

"תחשוב מה שאתה רוצה, העיקר שתשמור על עצמך," עונה לו טיילור בקול חסר רגש. אין ספק שגרושתו לא חוסכת את דעתה עליו מבנו. פעם זה היה מעצבן אותו. היום הוא בולע את המילים ויורק אותן החוצה.

הוא מתניע את הרכב ויוצא לתחנה. הוא מפעיל מיד את מכשיר הקשר והעדכונים מתחילים לזרום. הוא מכה באגרופו על הדלת. "לו רק יכול היה בן להיות אתו ברכב כעת ולשמוע כמה אמיתיים הם דבריו," הוא חושב לעצמו.

ממש לא איכפת לו מה גרושתו אומרת עליו. מהר מאד למד שהיו אלו נשואים שנידונו לכישלון. הם כל כך שונים. הוא יכול לדמיין אותה עכשיו, בסוף השבוע הארוך של סוף השנה, קופצת ממסיבה אחת לשניה, לבושה בבגד נוצץ שלא משאיר אפילו סיכוי לדמיון, שכן הכל מוצג לראווה. כמובן לא נעדרות נעלי העקב הגבוהות והנוצצות בצבע התואם לשמלה. שיבוסם לה.

הוא מושיט רגע את ידו להתקשר לבן, לבדוק שאכן הוא נוסע בתחתית, אבל הארועים מתפרצים כבר לתוך מכשיר הקשר והוא נדרש לנהל אותם למרות שעדיין לא הגיע לתחנה, למרות שעדיין לא התחילה המשמרת שלו.

הוא מצטער שלא הכין לו קפה טרם יצא מהבית. השיחה עם בן השכיחה ממנו את הפעולה הזו שהוא עושה כל יום לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא אוהב את הרגעים האלה נטולי המחשבות בשעה שהוא עומד ליד מכונת הקפה, טוחן את גרגרי הקפה לאבקה טרייה, מוסיף את המים והארומה של הקפה אופפת את המטבח.

"…דרושה תגבורת." הוא שומע את סוף המשפט, שמחזיר אותו מיד למציאות. הוא נאנח אנחה גדולה. "איזה לילה מצפה לנו היום אם בשעה כזו כבר צריך תגבורת?" הוא ממלמל.

***

בכניסה לתחנה נאלצת אלי לעמוד רגע בצד בשעה שארבעה אמבולנסים מזנקים ביללות צופרים ממגרש החניה. היא מבינה שלא הייתה מרוכזת, ולא שמעה את הדיווחים. את הדרך לתחנה היא העבירה במחשבות על בריאן שנהרג בדיוק בשעה שנכנסה השנה החדשה. נהג שיכור התנגש בעוצמה ברכבו בשעה שהיה בדרכו הביתה אחרי תורנות בבית החולים. עוצמת ההתנגשות לא השאירה לו סיכוי והוא נהרג במקום. עכשיו היא בשיא הערנות. היא מחנה את הרכב ונכנסת בריצה לתחנה.

"היי בוס," קוראת לעברה אנג'לה, "את נראית עייפה, אני ניגשת להכין לך קפה. יומן הפעילות פתוח על גבי המסך במשרד. תתעדכני בינתיים."

אלי מתיישבת מיד על הכיסא וקוראת במהירות את הדיווחים. העייפות על פניה נעלמה כלא היתה, וכל כולה מרוכזת באירועים.

"אני מחפש את מנהל התחנה," היא שומעת קול של גבר.

"במה אפשר לעזור?" היא שואלת ומבטה עדיין נעוץ במסך.

"כבר אמרתי לך. תואילי בטובך להרים את הישבן החמוד שלך ולקרוא למנהל התחנה," הוא אומר לה.

"כבר עניתי לך," היא אומרת ומסתובבת אליו. הוא משתתק לרגע המום למראה העיניים היפות שלה שנעוצות בו כעת בשאלה. "מה אני יכולה לעזור?"

"את משחקת איתי," הוא אומר, לא יכול להעתיק את מבטו מעיניה. הוא לא בטוח איך להגדיר את צבען, אבל האש שנובעת מהם שורפת אותו מבפנים.

"בבקשה המפקד, אל תאמר לי שאתה מהגברים האלה, ואין לי ספק שאתה גבר," היא עונה לו ומסתובבת חזרה, משאירה אותו תוהה למה התכוונה.

הוא עומד מאחוריה. מצד אחד רותח כולו מהתשובה שלה, מצד שני רותח כולו כי היא מושכת אותו בטרוף.

אלי מחייכת לעצמה. היא יודעת בדיוק מה הוא חושב עכשיו. היא מחייכת לעצמה גם בגלל שהשפעתו ניכרת גם עליה, אבל היא מתעשתת מיד. "אני מניחה שהגעת בגלל שאתה זקוק לתגבורת בצומת הגדולה. זה מה שאני עושה בדיוק, מחפשת תגבורת של רופאים מומחי החייאה."

"ד"ר וויאט, כאן מישל מתחנה 300, שולחת רופא שלנו למקום," נשמעת הודעה בקשר.

"תודה יקירה," עונה לה אלי, "אין כמוך."

"אלי, אני לא מצליחה למצוא עוד רופאים," אומרת אנג'לה.

"אם כך אני אצא עם המפקד בעצמי," עונה אלי, "קחי פיקוד על המוקד."

אלי מסתכלת על טיילור: "נו אתה בא?"

****

"ד"ר וייאט, אני מרגיש כמו .. לא יודע. הייתי בטוח שאת, כלומר מנהל התחנה, הוא גבר," אומר לבסוף טיילור בשעה שהם נוסעים למקום התאונה.

"אני רגילה לתגובה הזו, שמחה שהצלחתי להוכיח לך שאני אשה," היא עונה לו.

המראה בצומת מזעזע. אין ספק שמעורבים בתאונה הזו אנשים שיכורים, אחרת אי אפשר להסביר את גודל הזוועה שנגלית לעיניה. "אני לא מבינה, יש רכבת חינם למשך כל החג, מדוע הם מתעקשים לנהוג?" אומרת אלי. היא מעיפה מבט ורואה שטיילור עומד בהלם למול המתרחש.

היא עוקבת אחרי מבטו ורואה שהוא נעוץ ברכב אדום שיש עליו ציור בחלקו האחורי. היא יודעת שעליה ללכת ולהגיש עזרה, אבל הבעתה בעיניו גורמת לה לעצור ברגע האחרון. "דבר איתי," היא אומרת לו בקול רך ואוחזת בידו.

הוא מביט בה והכאב שנובע מעיניו מסעיר אותה כל כך. "דבר איתי בלאק," היא אומרת שוב.

"קיראי לי טיילור," הוא אומר לה, "זה הרכב של גרושתי. ביקשתי מהבן שלי שיסע בתחתית," הוא אומר וכבר לא שולט בעצמו. הדמעות מתפרצות ממנו ללא שליטה.

"אתה נשאר כאן, ואני הולכת לראות מה המצב. תבטיח לי שאתה לא בא איתי," היא מבקשת בשעה שהיא מסתכלת לתוך עיניו. היא עוזבת את ידו וממהרת למקום.

יללות אמבולנסים נוספים המתקרבים לזירת התאונה הנוראית מחרישות את שלוות העיר בשעה זו של הלילה. אלי ניגשת למכונית האדומה המעוכה. היא מחזיקה את עצמה ביודעה שטיילור עוקב אחרי התגובות שלה. היא בודקת את השמות של הנפגעים.

"לך תאמר למפקד של כוחות האש שאין אף אחד בשם בלאק בין הנפגעים," היא מבקשת את אחד הפרמדיקים.

היא מעיפה מבט לאחור ורואה את ההקלה על פניו של טיילור. ברור לה שעדיין תצטרך לגלות מה הקשר בין ההרוגים ברכב לבינו, אבל לפחות זה לא הבן שלו.

***

טיילור עומד לפני הדלת ונושם עמוק. הוא משלב את אצבעותיו באלה של אלי, מקרב אותן לשפתיו ונושק להן. "תודה שבאת איתי," הוא אומר ואוזר אומץ לצלצל בפעמון.

הם עומדים לפני הדלת, ושותקים. אלי מניחה לרגע את ראשה על זרועו והוא רוצה לחבק אותה, אבל בדיוק נפתחת הדלת.

"אבא!" קורא בן לעברו של טיילור, "אני מצטער איך שדיברתי אליך. כל כך צדקת."

"אני משתתף בצערך," אומר טיילור לאשתו לשעבר שמתקרבת לעברם. הוא רואה שהיא עושה צעד לקראתו, אבל הוא נשאר במקומו ורק משלב את אצבעותיו חזק יותר באלה של אלי. היא מבחינה בכך ונעצרת.

"תמיד לעגתי לדאגנות שלך כלפי בן. אמרתי שאתה מתנהג כמו נקבה. אני שמחה שבן הקשיב לך ונסע בתחתית," היא אומרת. "לינדה, הבת של חבר שלי, לעגה לו כשביקש שתצטרף אליו לתחתית. היא אמרה שהוא ילד קטן ומפונק, ואיפה היא עכשיו?"

"אני יודעת שזה לא מנחם אותך, אבל לינדה נהרגה במקום. ניסינו כל שיכולנו להחיות אותה אבל הפגיעה הייתה קטלנית," אומרת לה אלי.

"מה את מבינה בכלל?!" אומרת אימו של בן.

"בעלי נהרג בערב ראש השנה, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש," עונה לה אלי.

"תסתלקו מפה שניכם," היא צועקת עליהם. היא מביטה לאחור ורואה את בן עומד עם תיק גב בידו. "מה אתה חושב שאתה עושה בן?"

"אני הולך לישון אצל חבר," הוא עונה, "ואמא, אני לא חוזר לכאן, אני עובר לגור עם אבא."

**

"אני לא בטוח שאני מוכן לקחת אותך למסיבת ראש השנה בתחנה," אומר טיילור.

"למה?" שואלת אלי.

"למה את שואלת? תראי איך את נראית עם השמלה הצמודה שלך. עד שמצאתי אותך, אני חושש," הוא אומר ומשתתק לרגע, "אני מאוהב בך אלי, אני לא יכול לסבול את המחשבה ש.."

"שמה טיילור? אתה לא חושב שאם הייתי מעוניינת באחד הגברים בתחנה לא הייתי באה איתך. והעובדה שלא נפרדנו למעשה מהרגע שנפגשנו אמש בתחנה לא אומרת לך משהו?"

"דווקא את הרגע הזה הייתי מעדיף שתשכחי," הוא אומר וצוחק.

"כמה פעמים אתה חושב שמישהו נכנס למשרדי ואמר לי להרים את הישבן החמוד שלי? מצטערת, לא רוצה לשכוח," אומרת אלי.

רגע לפני שהם יוצאים מבחין טיילור בתמונה של בריאן. תמונה של הגבר מלא החיים עם החיוך הרחב על פניו. "אני מצטער על בעלך. ניסינו כל שיכולנו להחיות אותו, אבל הפגיעה הייתה קטלנית. במושב לידו היה זר פרחים שנמעך כליל. צורף אליו פתק. לעולם לא אשכח מה היה כתוב בו. "לאשתי האהובה! אוהב אותך עד יומי האחרון."

אלי מנגבת את דמעותיה. "חמש שנים עברו מאז, ואני כאן אתך הולכת לחגוג את השנה החדשה. האם גם אתה יכול להבטיח לי שתאהב אותי עד יומך האחרון?"

"יש לך דרך מאד מיוחדת לשכנע את הגבר שלך לקחת אותך הלילה למסיבה," הוא עונה לה, "ואגב, התשובה היא כן. אני מבטיח."

ב.א.
מאמינה באהבה

3.1.2018