מרגרט
אני מרגישה מובסת.
ג'ון לא יודע כמה חלמתי לכבוש אותו. הוא היה גבר פרוד, ולא האמנתי שהוא יחזור אל אשתו.
הוא כבש אותי במילים יפות, החמיא לי, אמר שאני יפיפיה נדירה.
כשהבנתי שהמילים האלה נועדו רק כדי לגרום לי להתמסר לו, זה היה מאוחר מידי. הלב שלי כבר התרגש ממנו.
עד היום כשאני רואה אותו אני צריכה להעמיד פנים שאני אדישה אליו. אני לא בטוחה שהוא קונה את המשחק שלי. מה שכן ברור לי הוא שאין בו טיפת רגש כלפיי, והעובדה שאני אם בתו היחידה לא מקנה לי אצלו אפילו נקודת זכות אחת.
מילי תמיד הייתה ביחסים טובים איתו, עוד כשהאמינה שמייסון היא חברתי הטובה ביותר.
אין ספק שהיחסים ביניהם הם של אבא ובתו. יש להם את השפה המיוחדת שלהם, את הסימנים האלה שיכולים לגרום להם לפרוץ בצחוק.
אני מודה שאני מקנאה לראות כמה תיאו מבין את שניהם. מילה אחת ושלושתם פורצים בצחוק.
אני מרגישה שהפסדתי את מילה פעם נוספת. הייתי צריכה לשתוק ולא לאמר מילה. שוב נפער פער ביני לבין מילה, ביני לבין ג'ון. אין לי מה לצפות ממנו יותר לסלחנות.
מילה
אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם המילים שנזרקות באוויר אם תיאו לא היה לידי. אני מניחה שלא היה לי האומץ לספר לה את האמת, כשם שאני מניחה שהיא הייתה מגיבה אחרת אם לא הייתי כל כך בטוחה בעצמי מולה.
אני חושבת האם לרגע עברה בה המחשבה שזאת אני שהייתה מולה בחדר חקירות.
פעם עוד הייתי זקוקה להערכה שלה כלפי המעשים שלי. עכשיו כשאני יודעת את נסיבות הגעתי לעולם, ויודעת כמה אני חשובה לאבא שלי, אני מרגישה שהריחוק ממנה כבר לא מפריע לי כמו בעבר.
אני מבינה שהשמחה שהייתה בי כשראיתי אותה מתנהלת ברוגע עם מייסון נעלמה. אימא שלי חזרה להיות האדם הקר שאני מכירה רק בגלל שדברים לא נעשים כרצונה.
אני מסתכלת עליה ונשבעת בליבי שאני אהיה אימא אחרת.
אני מחייכת כשאני נזכרת במילותיו של תיאו שהוא רוצה ילד. רק עכשיו אני קולטת את המשמעות. הוא בחר בי להיות אם ילדיו. הוא רוצה להנציח את האהבה שלנו וחושב שאני ראויה להיות.
"למה את מחייכת?" הוא שואל אותי מופתע.
"נזכרתי במה שקרה במקלחת," אני לוחשת לאוזנו.
"רוצה עוד? את יודעת שאני תמיד מוכן," הוא עונה.
"גם, אבל בעיקר במילים שלך על שאתה רוצה ילד," אני מסבירה לו.
"ממך אני רוצה ילד," הוא אומר.
"לכן חייכתי," אני עונה.
הוא אוחז בסנטרי, רוכן לעברי ומעניק לי נשיקה שלוקחת ממני את כל האוויר.
" אני חושב שנפרוש," הוא אומר לכולם שעדיין נועצים בנו מבטים מופתעים מהנשיקה הסוערת שלנו.
"יש לי שעורי בית להכין," הוא אומר בטון רציני, "דיברתי מקודם עם פטריק גולד ויש דברים שעליי להתאמן עליהם."
"אם כך נפרוש," אני אומרת באותו טון רציני.
"איזה תרוץ עלוב," מסננת אימא.
"את כנראה לא מבינה במה הם עוסקים אם את מסוגלת להעיר הערה כזאת," אומר לה אבא בקול מקפיא, "הייתי מצפה שתתעלי על עצמך, שתתמכי באמיליה כעת כשאת יודעת את האמת, אבל לא. רק מרגרט קיימת כמו תמיד."
"הלכנו," אני אומרת, אוחזת בידו של תיאו ומושכת אותו לכיוון הבית.
"בא לי לצרוח," אני לא שולטת בעצמי, "תגיד לי שאני מגזימה."
"לצערי מתוקה אני מבין אותך," הוא אומר, "הלוואי והייתי מוצא תרוץ עבורך להשקיט אותך, אבל לא. את את שלך אמרת ומעכשיו תסתכלי רק קדימה. תחיי את החיים שלך כפי שאת בוחרת לחיות אותם.
כמובן שהיה עדיף לקבל חיזוקים מבית ילדותך, אבל זה כנראה לא יקרה."
"אתה מבין שהיא חשבה כל השנים שאני עובדת כמלצרית בבית קפה ולעגה לי? הייתי מצפה שכעת תשמח שהגעתי הרבה יותר רחוק ממה שחשבה.
כמו שאבא שלי אמר, בעולם קיימת רק מרגרט והשאר כלי משחק מישנים." אני כבר לא פגועה ממנה אלא כועסת עליה שהישלתה אותי כל עוד זה התאים לה.
"בזאת תמה השיחה שלנו עליה," אומר תיאו, "לא כי אני רוצה להשתיק אותך, אלא כי אני רוצה לצעוד איתך קדימה. אני המשפחה שלך וזה מה שחשוב כעת."
"חכו רגע," אומר אבא וגורם לשנינו לעצור.
"ילדה שלי, אל תתני לה לקחת אותך למקומות האלה. את יודעת מה את שווה. אם היא לא רואה את זה זאת הבעיה שלה.
את עושה עבודה נפלאה ואני מאד גאה בך. לא בגלל שאני המפקד העליון אלא כאבא שלך.
כשפגשתי את אימא שלך הייתי אדם שבור וממורמר. האישה שאהבתי לא רצתה בי יותר. זה נכון שלא באתי אליה מאהבה, אבל כשנודע לי עלייך אהבתי אותך מיומך הראשון, וזה מה שצריך להיות חשוב לך," אומר אבא.
"אני יודע אבא, ואיתך אין לי בעיה. אני עומדת להתחתן והיה נחמד אם הייתה לי אימא שיכולתי לשתף אותה בהתרגשות שלי. אני לא אדם שמראה את רגשותיו לאחרים, בנושא הזה אני מאד מופנמת.
תיאו ידע היכן לגעת בי ולפתוח את הלב הנעול שלי. כשהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו על הכל, ידעתי שהוא האחד שאני רוצה לחיות איתו את חיי.
לא אתה ולא תיאו יכולים להחליף את מה שאימא הייתה אמורה להיות עבורי ולכן זה כל כך מפריע לי.
אני אסירת תודה שיש לי אותכם וממנה אתרחק. אני מבטיחה לך שאהיה בסדר, רק שהיום כל זה קרה בהפתעה דווקא ברגע שעשיתי צעד של התקרבות אליה."
"אני רוצה להחליף כמה מילים עם תיאו ברשותך. זה בקשר לנסיעה," מבקש אבא ומסמן לתיאו שיבוא איתו.
תיאו
"אני מודה בפניך שאני בשוק מההתנהגות של מרגרט. מייסון ואני התעלנו על עצמנו וקיבלנו אותה. רציתי להעניק למילה סביבה תומכת.
תמיד ידעתי שהיא אישה שרק היא מעניינת את עצמה. עברתי איתה שבעה מדורי גיהנום מאז שנודע דבר הריונה.
דרשתי ממנה להיות שותף לחייה של מילה, והיא שדאגה לשמה הטוב סרבה. תמיד מילה הייתה אצלה במקום אחרון, שזה מדהים בהתחשב בעובדה שהיא ילדה כל כך מדהימה.
אם אתה שואל אותי אני חושב שהיא פשוט מקנאה. היא חיזרה אחריי בטרוף וחשבה שההריון יקשור אותי אלייה. כשהבינה שאני מעוניין רק בילדה זה הוציא אותה מדעתה.
למזלי דבר ההריון נודע לי בשלב שכבר היה מאוחר מידי לעשות הפלה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו ידעתי על כך קודם.
ואז בא שלב הנקמה שלה בי. לא איכפת לה שהיא דורסת את מילה בדרך."
ג'ון מפסיק לרגע את שטף דיבורו.
"תודה שאתה מקשיב לי. הייתי צריך לשחרר את הכעס שלי.
לא לשם כך קראתי לך. מציק לי הנושא של החתונה שלכם. אני חושב שאולי כדאי שנחתן אתכם לפני הנסיעה מה אתה חושב?"
"דיברתי על כך ארוכות עם מילה. היא מעדיפה לדחות את החתונה, ולא לערוך משהו חפוז רק כדי שנהיה כבר אחריה," אני עונה לו.
"זה מה שרציתי לשמוע," הוא אומר וחיוך מסתורי על פניו.
"אני מבין שלא תגלה לי מה עובר לך בראש," אני אומר לו.
"אני מניח שאתה מבין. אושרה של מילה חשוב לי יותר מכל," הוא עונה, מתעלם מההערה שלי.
"יש לכם עד סוף השבוע ללמוד את מה שצריך מפטריק ולואיז. ביום שישי אתם עולים על טיסה," הוא מפתיע אותי.
אני עדיין סקרן למה הוא חייך כפי שחייך. ברור לי שאצטרך להעזר בסבלנות שיספר לי.
"ומה לגבי תדריך ביחידה?" אני שואל.
"למדתי להכיר את שניכם כל כך טוב שברור לי שאין צורך שאדריך אתכם. אני דווקא חושב שעדיף שתתאימו את עצמכם למה שיקרה," הוא אומר לי.
אני מתאפק לא להגיב. אנחנו נשלחים למשימה בארץ זרה שאין לנו הרבה מידע עליה.
אנחנו נפרדים ואני נכנס הביתה. אני מחפש את מילה, אבל היא לא בקומה הראשונה. אני עולה למעלה ונכנס לחדר השינה שלנו.
מילה שוכבת מתחת לשמיכה, מכוסה כולה, ומביטה בתקרה. אני מכיר את המבט המסויים הזה בעיניים מצומצמות כשהיא מתנתקת מהעולם וגלגלי המחשבות שלה עובדים במלוא המרץ. מין מצב כזה שהיא כל כך מרוכזת בעצמה שגם אם אומר מילה, לא בטוח שהיא תשמע.
אני מופתע לראות שהיא מבחינה בי.
"תשתף אותי?" היא שואלת.
"אבא שלך היה צריך קצת לשחרר את הכעס על אימך. הקשבתי לו.
הוא גם אמר שהטיסה שלנו יוצאת ביום שישי," אני בוחן את תגובתה.
"אני מבינה שזה נושא רגיש ודחוף. אני גם מבינה שלא נקבל תדרוך ונצטרך לפעול על פי שיקול דעתנו."
אני מביט בה מופתע.
"אני כבר מכירה את אבא שלי. אם היה לו מה למסור לנו היית חוזר עם חוברת הדרכה. טוב, לא בדיוק, אבל היינו מקבלים קישור לענן של המיוחדת עם החומר."
יום רביעי
ארבע אחרי הצהריים
אני גולש בנסיעה איטית לשביל המוביל לחניית ביתנו.
מילה עסוקה כל הזמן במחשב שלה. אני רואה את ג'ון יושב על הספסל בכניסה לבית. מבטו מהורהר, עיניו מצומצמות בדיוק כפי שנוהגת מילה בזמן שהיא שקועה במחשבות.
זה תמיד מדהים אותי איך באחת הם שוב מרוכזים במציאות כאילו לא ריחפו בעולמות רחוקים מכאן.
"אביך מחכה לנו," אני אומר לה.
"אה?" היא עונה ועיניה עדיין במחשב, "רגע, אני כבר מסיימת לשלוח את החומר לענן," היא עונה ולא מתייחסת לדבריי.
"אמרת משהו על אבא שלי?" היא שואלת אחרי דקה ארוכה.
"הוא מחכה לנו," אני אומר וניגש לפתוח לה את הדלת.
מילה מכניסה את המחשב לתיק ורק אז נושאת מבטה לעבר הדלת.
"היי," היא עונה לו ומחניקה פיהוק, "היה לנו יום ארוך, אני עייפה מאד."
"תוכלי לישון בטיסה," הוא אומר לה.
היא מביטה בו מופתעת.
"הטיסה שלכם יוצאת מחר בסביבות עשר וחצי בבוקר," הוא אומר ואני מביט בו המום.
"עוד לא ארזנו," אני אומר לו, "אמרת ש.."
הוא מגיש לנו בשתיקה תיק מסמכים. אני פותח אותו ומוצא בו כרטיסי את הטיסה שלנו ודרכונים על שם פול מישלין ולין מישלין.
"עשרים ואחת שעות ועשרים דקות אורכת הטיסה מנמל התעופה JFK לנמל התעופה בנגקוק עם חניית ביניים בנמל התעופה דוחה בקאטר.
לאורך כל הדרך לא תהיו רגע לבד. אני יודע שאתם חושבים שאתם לבד, אבל לא, אנחנו איתכם. אני לא אתן שמישהו יפגע בכם, ואת ילדה שלי תבטיחי לי שלא תתנהגי כעטלפה ותהיי יותר מיושבת."
"אתה יודע," היא אומרת לי כשאנחנו שוב לבד, "משהו מריח לי מאד מוזר. כלומר אני יודעת שאבי לא יסכן אותנו, אבל למה יש לי הרגשה שמה שלפנינו הוא הרבה יותר גדול ממה שמספרים לנו?"
"אם כך אני לא לבד. גם את מרגישה באוויר שמשהו קורה," אני עונה לה מהורהר, "זה מעניין שלא תדרכו אותנו לגבי היחידה החדשה. מה הם מנסים להשיג בזה?
אם אביך לא היה קשור לנושא הזה הייתי לוקח אותך ומתרחק מפה."
מילה עולה לחדר השינה ומתחילה לארוז. היא מסוגרת בעצמה ולא מדברת הרבה פרט לשאלות לגבי בגד זה או אחר.
הנייד שלה מתריע על הודעה והיא ניגשת לקרוא אותה. דקה ארוכה היא בוהה במסך.
"הכל בסדר?" אני שואל אותה.
"הזוי," היא עונה לי ומפנה אליי את המסך שאקרא.
מה לארוז בכל מזוודה.
שש חולצות קצרות
מכנסיים קצרים…
אני קורא בזריזות את הרשימה. היא בהחלט מוזרה.
"את מבינה שמנסים לאמר לנו משהו," אני אומר לה.
"מה שאני מבינה מהרשימה הוא שמצפים מאתנו לנסוע עם מזוודה כמעט ריקה. קראתי שהכל מאד זול בתאילנד. כנראה שולחים אותנו לעשות שופינג," היא צוחקת, אבל אני שמכיר אותה, יודע שהיא לא משועשעת כלל ממה שקורה לנו.
אני חי את המסתורין כבר שנים, רק שהפעם אני מרגיש שאני לא מוכן לקראתו. החושים שלי שוב מתחדדים כמו חיית טרף, בעיקר כשעכשיו אני צריך להגן לא רק על עצמי אלא עליה.
האדרנלין שלי קופץ לרמות שיא ואני תוהה האם ידידי הקר, האקדח שהיה צמוד אליי כל השנים, ישוב להתלוות אליי.
"יש לי הרגשה שהמפקד רצה לתת לנו קצת אוויר לנשימה. הוא רצה שנאגור כוחות. הטירוף בו חיינו שוב מתחיל. אני שמחה שהפעם אני לצידך. זה נותן לי המון בטחון," היא אומרת לי.
כל הקלילות שעטפה את השיחות שלנו בתקופה האחרונה נעלמה. גם מילה שוב מריחה את החיים על הקצה.
"לעזאזל עם האריזה הזאת. מה שלקחנו לקחנו. כל מה שאני רוצה כעת זה שתפרק את שנינו. אני רוצה לעשות איתך אהבה כל הלילה עד שאהיה מותשת," היא אומרת לי ומושיטה יד לעבר החולצה שלי.
*
בפעם הראשונה שעשיתי איתה אהבה, כי זה מה שזה היה, לא סתם זיון כפי שידעתי עד אז, חשבתי שזה כנראה הריגוש שבכיבוש שעשה את החוויה הזאת מיוחדת כל כך.
עכשיו אני יודע שאני רק צריך להריח אותה והגוף שלי מתעורר מייד, בוער באופן שאני יודע שאם לא אכנע לתשוקה האש תשרוף אותי.
אני חסר סבלנות מול המילים שלה. היא יודעת בהחלט לבחור את המילים הנכונות כדי להעיר אותי.
מילה מוציאה ממני דברים שאף אישה לא הצליחה, אולי כי אני מונע רק מהרגשות שלי, אותן אין לי חשש לחשוף בפניה.
היא לימדה אותי שיש הבדל בין אישה שרוצה לרצות אותך לבין אישה שנותנת לך את עצמה ללא גבולות ומבקשת אותך לעצמה.
*
אני מותש. אני לא חושב שאי פעם חשבתי שאפשר לעשות אהבה כל כך הרבה שעות. אני מעיף מבט על השעון. כבר ארבע בבוקר. אני מבין שאין טעם ללכת לישון.
אני קם מהמיטה, מסתפק בבוקסר שעליי ומתחיל לעשות סטים של שכיבות שמיכה. ברור לי שבקרוב אנחנו עומדים שוב לצאת לשדה הקרב.
מילה קמה כמה דקות אחרי. גם היא מסתפקת בלבוש מינימלי ומתחילה בתרגילי מתיחה. הגמישות שלה מדהימה אותי ומעוררת אותי כאחת. אני חייב להסיט מבטי אליה. אני מרוקן וחייב להחזיר את עצמי למצב של עירנות.
מילה, בניגוד אלי לא מרבה להתאמן. אני שומע אותה מתהלכת בבית. "מי יודע מתי נחזור לכאן," היא פולטת לעברי כשהיא פונה להתקלח "הייתי חייבת לבדוק שהכל מסודר."
אני מרגיש שהיא שוב מתוחה. אם יש משהו שאי אפשר לאמר עליה זה שהיא לא מקפידה שהבית יהיה תמיד מסודר.
אני מנסה להתרכז באימון הבוקר שלי, אבל כבר לא מסוגל. המתח אוחז גם בי בכל תא מגופי. עוד מעט נדע מה צופן לנו העתיד.
