מאז שהעולם השתנה לנו והסתגרנו בבתים,
לא ביקרתי בשוק האיכרים המקומי.
זהו שוק קטן ששוכן בתוך מבנה לא גדול וקיים כבר למעלה ממאה שנה.
ברגע שכף רגלך דורכת בו אתה הופך לבן משפחה.
ישנה מונה הלבנונית שעובדת אצל הבוס היהודי בעל מאפיה כשרה
שמנפנפת בידה לשלום עם חיוך גדול כשהיא רואה אותי, מתבלת מילותיה בערבית,
והעוגות שבדוכן שלה, להתעלף.
בעוד האחד שאיתי הלך לטעום את עוגות הגבינה חמקתי לדוכן של חברתי לורה שתמיד
מקבלת אותי בחיבוק חם.
מאז שהיכרתי אותה אני קונה רק תכשיטים מעשי ידיה.
"איפה הוא?" היא שואלת אותי.
(יש לה פינה חמה בלב אליו
מאז ששמעה אותו קורא לי my love.)
"הלך לקנות עוגות גבינה," אני עונה לה.
"אחחח, עוגות גבינה," היא אומרת.
"את יודעת," אני עונה לה בחיוך, "העולם מתחלק לשניים.
למעשה ליותר, אבל לשתי קבוצות עיקריות-
אלה שאוהבים עוגות גבינה, ואלה שלא יכולים בלי עוגות שוקולד.
כמו שיש גם את אלה שאוהבים גם וגם,
אבל אם תתעקשי הם יודו שיש אחת שהם אוהבים יותר."
"תשמעי סיפור," היא אומרת לי.
"חמותי נהגה לאפות עוגות שוקולד מפוארות כל יום הולדת.
שנה אחת החליטה בתה לאפות לה ליום הולדתה עוגת שוקולד.
'אני לא אוהבת עוגות שוקולד,' לחשה לי בסודי סודות חמותי.
שנה אחר כך אני נבחרתי לאפות עבורה והכנתי עוגת גבינה.
חיוך גדול עלה על פניה."
אז זהו שגם עולם אוהבי עוגות הגבינה מתחלק לתתי סעיפים
כמו חמישים הגוונים ויותר שבין שחור ללבן.
יש שאוהבים אותה לימונית,
יש שאוהבים עם פירות יער,
יש שאוהבים עם…שוקולד,
יש שאוהבים בנוסח ניו יורק,
יש עוגה גבינה ללא אפיה,
יש, ויש ויש….
שיהיה חג שבועות שמח!
בר