יסמין
אני חוזרת לדירה שלי אחרי ארוחת הערב עם אבא. אני חושבת ששנינו מרגישים הרבה יותר רגועים אחריה.
העובדה שאני לא לבד במה שאני מרגישה, שאבא יודע שאני מבינה אותו, מקלה על שנינו בהתמודדות עם פירוק המשפחה.
"אני חושב שיש לה מישהו בהודו. אני מניח שזאת תהיה הקלה גם בשבילה," אמר לי אבא.
אני חושבת על המילים האלה. משום מה אני מקווה בשבילה שהוא צודק, שהיא תמצא את האושר שלה.
אני יודעת שכאשר ישחרר אותה הוא יקבל את החופש שלו. אני בטוחה שהוא לא יישאר זמן רב לבד.
*
"אני מעיק עלייך עם גילוי הלב שלי?" הוא שאל אחרי שסיפר לי שהיו לו הרפתקאות קצרות עם נשים.
"לא דיברתי על כך עם איש. תמיד שמרתי על דיסקרטיות.
שלא תביני לא נכון. אני מאמין שיש אהבה שקיימת לנצח. האמנתי שזה מה שיהיה לי עם אימא שלך. נאמנות לבן הזוג היא תנאי הכרחי בזוגיות, רק שאני לא בזוגיות. אני חי זמן רב לבד."
*
אני חושבת על עצמי. מתי אני אמצא את האחד?
מחשבותיי נודדות שוב לאס יורקשייר. היה בו משהו שנגע בי למרות שלא באמת קרה הרבה בשיחה בינינו.
*
הוא לא היה כמו הגברים האחרים שמגישים לך מייד שאלון, כאילו את במבחן אמריקאי ואם תעברי אותו בהצלחה תקבלי פרס.
כמובן הבקשה מצידם לראות אותי בתמונה סקסית לא מאחרת לבוא.
פעם כתב לי אחד שאשלח לו תמונה אבל של הגוף בלבד. רציתי לשאול אותו האם העובדה שאני מכוערת לא תפחית מהתשוקה שלו כלפיי. אידיוט!
*
אני מופתעת לראות הודעה מיוחדת ממשחקי הבקבוק.
מלכת הלילה:
המשחק שלכם הופסק עקב נפילת מתח שארעה בעיר ניו יורק על כל רובעיה.
היות והיו ביניכם כמה חברים שנכנסנו לשיחות אישיות שנקטעו, אנחנו נותנים לכם הזדמנות לחדש את הקשר.
החלון למשחק שלכם יפתח בעוד שעה למשך שעה אחת בלבד.
למעוניינים נא להשאיר לי הודעה בתיבת הדואר האישי שלי שתהיה פתוחה בשעתיים הקרובות.
הלב שלי דופק מהתרגשות. אני ממהרת לשלוח לה הודעה.
ג'יין די: מבקשת להצטרף.
מלכת הלילה: חשבתי שתרצי… מאשרת. קישור ישלח בעוד שעה.
אני ניגשת להתקלח ולהתכונן לקראת המשחק. אני כל כך מקווה שהוא יהיה שם.
סקוט
"אתה יודע שמאד נהניתי לעבוד בפרוייקט של שלישיית המגדלים. עם זאת היה משהו ברגע הזה שעמדנו לחתוך את הסרט ולהשיק אותם שפתאום הרגיש לי זר. אני לא יודע להגדיר מה קרה שם שגרם לי להרגיש חנוק," אני אומר לדן כאשר אנחנו יושבים בפינה נסתרת ליד המים בפורט ג'פרסון.
"אני חושב שאני יודע למה," עונה לי דן מהורהר, "זה היה אמור להיות שיא ההתרגשות, הגשמת חלום שנרקם תקופה ארוכה. בכל אופן זאת אחת היצירות המשמעותיות שלך, כשם שהיא שלי.
הרבה פעמים כשאתה מגיע לפיסגה, כולך נרגש, יש נפילה, ריקנות. הישגת את מה שרציתי ומה עכשיו?
אבל אני מאמין שבמקרה הזה מה שקרה הוא שכולם דיברו שם רק על ערכם הכספי של המגדלים, וכמה רווח עשה ועוד יעשה מי שרכש בהם דירה.
כשאתה שם את הלב והנשמה בתכנון ובעיצוב, ובסוף אתה נמדד בערך הכספי שלה, זה גורם לך לשאול לשם מה כל ההשקעה.
זה מזכיר לי כתמי צבע על בד, שמוצגים בגלריה לאומנות, שאין בהם שום מסר, שום התאמה, אבל מי שחתם עליהם גורם לכך שאנשים יתפעלו מהדבר המטופש הזה כאילו היה פאר היצירה."
"רק במקרה שלנו המגדלים הם באמת פאר היצירה," אני עונה לו ומחייך.
"גם אתה וגם אני גרים בבלו ספייר," ממשיך דן לאמר, "בכנות, אתה חושב שראית דירה יפה מהדירות שלנו? אני אישית אוהב כל פינה בה."
אני לוגם מהבירה הצוננת, ונוגס בכריך עם הרוסטביף שקנינו במעדניה במרכז המסחרי.
"סקוט, ההתרחקות שלך מהדירה המפוארת שלך, לא תרחיק אותך מהסערה שמתחוללת בך בפנים.
הייתי שם, אני מכיר את זה.
אתה צריך להעריך את ההישגים שהגעת אליהם. אני יודע שלא מעט השגת בזכות מי שאתה, לא בגלל שאתה עובד בחברה של אביך.
תראה איפה אתה נמצא ואיפה גורדון אחיך הגדול.
אתה ואני יודעים מה באמת חלקו בבניית המגדלים.
אין לי ספק שאביך דורש ממך הרבה יותר מאשר מגורדון. זה כל כך בולט לעין לעיני המתבונן מבחוץ.
מסלול החיים שאתה עובר שונה משלי. אתה עובד מגיל צעיר עם אביך. אני יודע שיש ביניכם קשר נהדר, אבל זה יכול להיות מעיק לפעמים כשהחיים האישיים והעבודה כל כך קשורים אחד לשני."
אני מקשיב קשב רב למילים של דן. אני אוהב איך שהוא מנתח את הדברים עבורי. הוא ממש מבין אותי.
"תעזור לי לצאת מהמקום הזה," אני מבקש ממנו ויודע שאני מראה לו אותי בחולשתי.
"העניין הוא שאתה לא מבין שאת השינוי כבר עשית. ביקשת להשתחרר מהחברה, גם אם זה באופן זמני. זה הזמן לגלות מה שאתה רוצה לעשות עם חייך. לא מה שמצפים ממך לעשות," אומר לי דן.
"אתה מבין למה רציתי לדבר איתך? כי אתה לא מטיף לי מוסר, לא אומר שאני כפוי טובה וחסר הערכה על כל מה שיש לי, אלא מבין שבחיים צריך גם עוד דברים חוץ מעושר. הרגש לא פחות חשוב."
"אני לא מבין גדול ברגש," אומר לי להפתעתי דן, "אצלי הוא כבוי כבר הרבה שנים."
"זה ממש לא נכון. אם לא הייתה לך נשמה רגישה לא היית מצליח ליצור מגדלים כל כך מושלמים. כבר דיברנו על כך שהיופי שלהם לא נובע רק מהחומרים מהם הם נבנו אלא מהתכנון היפיפה שלהם. יש בך נשמה של אמן, רק שזה מתבטא בבנייה. זוהי יצירה לכל דבר."
"כן," הוא עונה לי מהורהר, "אבל כשזה מגיע לאנשים, או אם לדייק לנשים, הרגש לא קיים בכלל."
"נשים…" אני אומר לו ומקמט את מצחי. אנחנו בשיחה חשופה, אני מחליט לא לעצור. "ביום של ההשקה נפרדתי מפיית'. היא שימשה לי כמראה לכל מה שאני מואס בו, כל מה שאני לא רוצה שיהיה יותר חלק מחיי.
"מאז הלב שלי חשוף," אני אומר בקול את מה שאני מרגיש אבל חייב לעצור. איך אספר לו שאני נמשך למישהי מ…משחקי הבקבוק ? ולא רק אליה.
"האנטר מקווין הזמין אותי לצפות אצלו את המשחק של הניקס," משנה דן את הנושא בחדות. אני תוהה האם הוא מרגיש שהגעתי לקצה.
"אנחנו יכולים לקחת איתנו פיצה וכנפיים מתובלות אליו הביתה, אלא אם כן בא לך לאכול במסעדה." הוא משאיר את הבחירה בידי.
"מתאים לי אוכל מהיר," אני עונה לו.
אני שולח הודעה לנאברו שיצאתי עם חבר ולא יודע אם אחזור הלילה.
"תהנה עם ה..חבר," הוא עונה לי ושולח אימג'י קורץ. אני צוחק.
"מה?" שואל אותי דן.
אני מספר לו מה כתב לי נבארו. "אתה לא מתכוון להרוס את המוניטין שלך," עונה דן בפנים רציניות, "תענה לו רק 'תודה.'"
אנחנו עוצרים בפיצריה וקונים שלושה מגשי פיצה וכנפיים. המשחק עומד להיות משחק מכריע ואני בטוח שנהיה רעבים.
אמנם ביתו של האנטר הוא בית גדול, אבל הריהוט בו מימינליסטי ומעיד על כך שהוא לא מהאנשים שאוהבים להחצין את עושרם, מה שגורם לי להרגיש מייד בנוח.
הוא מביט במגשי הפיצה שבידינו. "בדיוק מה שאני אוהב," הוא אומר ומזמין אותנו לסלון.
אני מעביר את הטלפון ל'שקט.' אני לא מצפה לשמוע מאיש הלילה.
האנטר מביא בירות קרות ואנחנו יושבים לצפות במשחק. אני אוהב להיות בחברת גברים. אין צורך לחשוב על המילים שיוצאות לך מהפה, שהן לא תמיד עדינות. אין מישהי שתנזוף בך שיש לך 'פה מלוכלך', אתה מקלל חופשי ונהנה מכל רגע.
שעה ארוכה אחרי שמסתיים המשחק אנחנו יושבים ומנתחים את המהלכים, כאילו עסקנו בהיסטוריה בהתהוותה.
"הוא לא היה צריך לתת לו לשחק. אם הוא פצוע שישב על הספסל," אומר האנטר, "הוא את המיליונים שלו יקבל בכל מקרה."
"בכלל העניין הזה של משכורות העתק מקומם כשאתה רואה איך הם משחקים. אני לא מאמין שהגענו למצב הזה שמשלמים להם כל כך הרבה."
"זה מה שמפריע לך?" אני שואל, "אותי מעצבנות הפרסומות. אני רגיל ללכת למשחקים לא לצפות בהם בטלוויזיה. זה תמיד היה כך שעל כל מילת פרשנות מכניסים כמה פרסומות?"
"ואני חשבתי שרק לי זה צורם," עונה דן, "אתה צודק. אנחנו רגילים ללכת למשחק עצמו. הקטע הזה היה ממש מעצבן."
אני מעיף מבט לראות מה השעה. אני לא מאמין שכבר כמעט שלוש בבוקר! עכשיו כשאני חושב על זה, המשחק נגמר בסביבות אחת בלילה עם כל פסקי הזמן שלקחו שתי הקבוצות.
אבל אז אני שם לב לסמל של משחקי הבקבוק. 'לעזאזל ,' אני מסנן.
אני ממהר לפתוח את ההודעה וקורא את דבריה של מלכת הלילה.
"הכל בסדר?" שואל דן.
"כן," אני עונה, "לפעמים משהו שכל כך חיכית לו מוגש לך על מגש של כסף ואתה לא שם כדי לקחת אותו."
"אני לא טוב בקלישאות, לא מאמין בהן," הוא אומר לי, "רק אומר שאני מקווה שזה יקרה שוב בקרוב."
"גם אני," אני עונה.
חוסר שקט גדול עוטף אותי. השעה מאוד מאוחרת, ואולי מוקדמת מידי בשביל לחזור לבית של נאברו. אני מרגיש כמו חסר בית ולא יודע מה לעשות עם עצמי.
"אתה נראה מותש," אומר לי האנטר. אני מעריך את העובדה שהוא לא חוקר אותי מה עובר עליי. "אולי תשארו לישון פה? יש לי מספיק חדרים פנויים."
דן מעיף לעברי מבט. "אני חושב שזה יהיה חכם עבור שנינו," הוא מפהק, "כן, נשאר פה."
אנחנו עולים לקומת חדרי השינה. אני שמח לראות שיש לי מקלחת צמודה. העמידה תחת מי המקלחת הזורמים תמיד מרגיעה לי את הגוף.
'אני עוד אמצא אותך, מבטיח לך,' אני מדבר אליה. רק אחר כך אני תוהה ביני לבין עצמי עם מי דיברתי, עם אשת המסתורין שלא יוצאת לי מהמחשבות ומהלב או מג'יין די שסיקרנה אותי.
אני יודע את התשובה, רק שיש לי הרגשה שאת אשת המסתורין יהיה לי קשה יותר לאתר.
אני יוצא מהמקלחת כשמגבת בלבד קשורה סביב מותניי ונשכב במיטה. אני לא מצליח להרדם ולכן
אני נכנס לרשת החברתית לדף של אס יורקשייר לראות אולי יש לי הודעה ממנה.
אני רואה שיש תנועה ערה בדף הזה. אני מקבל הרבה לייקים על כל פוסט שאני מפרסם, אבל לא מהאחת שאני כל כך רוצה.
אני נתקל במודעה שמושכת את תשומת ליבי.
תחרות הריקוד השנתית
גיל: מגיל שש עשרה ומעלה
מקום: מועדון LATINA
תאריך: עוד יומיים
ההרשמה: סגורה
הפרס: עשרים וחמש אלף דולר.
אני נדהם לראות שיש אלפי תגובות לארוע הזה. בראש שלי יש רק דבר, האם האחת שלי תהיה שם.
"אז מה? גם אתה לא יכול להרדם?" שואל אותי דן שנשען על המשקוף וידיו בכיסיו.
"ולמה אתה לא?" אני מחזיר לו בשאלה.
"אני חסר מנוחה. אני לא יודע למה," הוא עונה לי בכנות.
"עוד יומיים יש תחרות ריקודים ," אני מראה לו את המודעה של מועדון LATINA.
"אתה רוצה להתחרות?" הוא שואל אותי מופתע.
"אני? נראה לך?" אני מחניק את הצחוק שמאיים לפרוץ ממני.
אני מתלבט אם לשתף אותו מדוע זה מעניין אותי.
"נדבר בבוקר," אני אומר לו לאחר שתיקה קצרה, "בוא ננסה בכל זאת לישון."
הוא מביט בי לרגע, מחייך לעצמו. "לילה טוב," הוא אומר וסוגר את הדלת.
למרות השעה המאוחרת בה נרדמתי אני קם כשהחדר מעט מואר.
אני מושיט יד לנייד לראות מה השעה ורואה שיש לי הודעה במסנג'ר של הרשת החברתית.
השם שעולה לנגד עיניי גורם לי להחסיר פעימה.
ג'יין די: אני מקווה שזה בסדר שאני פולשת לך לתיבה הפרטית שלך.
חשבתי שנתראה אמש כשנפתח חלון למשתתפים. מקווה שאתה יודע שלא ניתקתי לך את השיחה במתכוון. אני לא נוהגת לעשות זאת.
ההודעה נשלחה לפני זמן רב, ג'יין כבר לא מחוברת. אני קורא שוב את ההודעה. 'לא טעיתי. גם את מרגישה שקרה שם משהו בינינו.'
לפחות עכשיו יש לי משהו שאני יכול להיאחז בו.
אני רואה שהחשבון שלה חדש. ממש מהיום של המשחק. אני רואה בו שמות של גברים ששיחקו איתנו במשחק. 'האם זה אומר שהיא מדברת עם כל אחד מהם?'
אני חייב לצנן את ההתרגשות שלי. מצד שני, אולי בכל זאת….
אני מחליט בכל זאת להציץ בדף שלה, ועומד המום מול הפוסט שהעלתה.
האם זה הדימיון שלי או שג'יין זו את, האחת שלי שאני כל כך מחפש?
אני נכנס לראות אם יש מקומות מסומנים או דפים שהיא עוקבת אחריהם, אבל לא. רק הפוסט הבודד הזה.
אס יורקשייר: מודה שהתאכזבתי שהשיחה שלנו נקטעה באמצע. בהתחלה התפלאתי אבל כאשר הפסקת החשמל הגיע לכאן הבנתי שלא עזבת מרצונך.
אני אשמח שנמשיך את השיחה. כאן, או היכן שתבחרי.
מחכה לשמוע ממך. אס
אני בודק מידי פעם אם יש לי הודעה, ומאוכזב לגלות שג'יין לא נכנסה מאז לרשת החברתית.
ריח של קפה טרי גורם לי לקום מהמיטה ולרדת למטבח. פתאום אני קולט שזה עדיין יום עבודה רגיל ודן כאן.
"אתה לא אמור לעבוד היום?" אני שואל אותו.
"אם לענות לך בכנות, אז כן. אבל מה לעשות שאתה נראית לי מפורק ולא רציתי להשאיר אותך לבד," הוא עונה ובוחן אותי במבט רציני, "אתה מוכן לחזור לדירה שלך?"
אני לא עונה ומביט מהורהר בכוס הקפה שהוא מניח לפניי. אני מביט בעיניים מצומצמות בנקודה לא מוגדרת לפניי. 'האם באמת הגיע הרגע לחזור לחיי?'
"תוריד אותי בתחנת הרכבת התחתית," אני מבקש ממנו לבסוף.
"נו באמת סקוט. לאיפה אתה מתכוון לנסוע?" הוא לא מרפה.
"לקחת את הרכב שלי מבית הוריי. אתה צודק. הגיע הזמן להתמודד, לא לברוח," אני עונה ונאנח אנחה עמוקה.
אני מבין שאם אני רוצה קשר איתה אני חייב להראות לה מי אני באמת.
שירי מאנדיי
"אולי תעני כבר לטלפון שלך?!" צועקת אימא מחדרה.
אני פוקחת עיניים בקושי, לא מבינה מה קורה מסביבי. השמיכה שלי על הריצפה, ואני רטובה כולי.
שוב מצלצל הטלפון. הצלצול שלו קודח לי בראש.
"את בסדר?" אני שומעת קול של גבר.
'מי זה?' אני ממלמלת.
"זה אנדי זוכרת אותי?" הוא שואל. אני חושבת לעצמי האם הוא שמע אותי או שהוא סתם שואל.
אני מתיישבת במטרה להתאפס. "אה , אנדי," אני עונה לבסוף, "אני ממש לא מאופסת. ישנתי."
"את נשמעת כך. דאגתי לך. אני יכול לבקר אותך?" הוא שואל. מקולו ניכר שהוא באמת מתעניין בשלומי.
"אני לא במצב לארח אותך כעת," אני עונה לו מייד.
"ברור שלא, את חולה. אני רוצה לבוא לטפל בך," הוא עונה. הקול שלו כל כך נעים ואני מרגישה שבא לי לבכות.
אני יודעת שאם לא אענה מייד לא יהיה לי אומץ לאמר לו את הדברים. "אני גרה עם אימא שלי."
