כריס
"דאדי, אם זה בגללנו, בגלל פול ובגללי, תרגיש חופשי לעשות מה שמתאים לך. אין לנו דרישות בכל מה שקשור לברוקלין ניו יורק.
הסיבה שפרשתי מהמשרד כאן היא כדי למנוע חיכוכים למען שלמות המשפחה. אני רוצה אותך רגוע. יש לנו מספיק מתחים בגלל העבודה, למרות שזה מקצוע שבחרנו בו ואנחנו אוהבים אותו," אני אומר לאבא. קשה לי לראות את הכאב שלו.
"אני מסכים עם כריס," אומר פול.
"אז החלטנו," אומר אבא והחיוך שב על פניו, "שאנחנו הולכים לעשות מעשה."
הוא שותק לרגע ומסתכל על פול. "אתה ממש לא תוכל לנחש מה אני עומד לאמר," הוא ממשיך.
פול מסתכל עליו בסקרנות וממתין.
"כשתחליטו לחזור הביתה אנחנו חוזרים איתכם, רק שהפעם נשהה זמן ממושך כיוון שאנחנו מחפשים בית לידכם," מסיים אבא את דבריו ובוחן את תגובתו של פול.
"מה שאתה אומר לי בעצם דאדי זה שאתם עוברים לגור בקליפורניה?" פול בהחלט מופתע. "איך לא סיפרת לי כלום כריס?"
"כשדיברנו ביום שישי זה היה בגדר רעיון," אני עונה לו, "אל תשכח שההורים היו נסערים וקיוויתי שהרוחות ירגעו והם ישקלו את העניין."
פתאום זה מכה בי. אם אבא יעבור לחוף המערבי מה יעלה בגורל ברוקלין ניו יורק?
"דאדי מה יקרה עם החברה שלך?" אני שואל.
"זה לא יהיה פשוט," הוא עונה לי, "אני חושב האם להתאחד עם חברה אחרת או להכניס מנהל זמני. כך או כך יהיה לאחים שלך מה לאמר. אחרי מה שקרה הבנתי שלא רק אתכם הם לא מכבדים אלא גם אותי."
"אני מציעה שנתרכז בשמחה שלנו שההורים יהיו קרובים. הרי לפני שבוע יכולנו רק לחלום על זה," אומרת סול ואני מרגיש שוב את הלב שלי עולה על גדותיו.
"תודה ילדה," אומר אבא, "את תמיד יודעת להוציא אותנו מהרחוב ללא מוצא."
"אני יכולה להמליץ לכם על משרד עורכי דין שמתמחה במקרקעין. אני לא חושבת שיש עיסקה שנעשתה בשנה האחרונה שלא עברה דרך ברוקלין חוף מערבי. יש להם קשרים מעולים במנהל המקרקעין."
"ואת חושבת שבעלך לא מתפאר בהישגים שלך ?" אומר לה אבא ומלטף את ראשה בחיבה.
"התוכנית היא כזאת. ברגע שתחליטו מתי אתם חוזרים, אנחנו נקנה כרטיסים ונבוא. בינתיים כבר התחלנו לארוז," אומרת אימא.
"אני מניחה שהאחים עדיין לא יודעים דבר. את מתכוונת לספר להם בארוחת ליל שישי?" שואלת סול, "אנחנו לא נגיע. עוררנו מספיק בלאגן שבוע שעבר."
"אד וגם ויל הודיעו שלא יגיעו השבוע לארוחת ערב," עונה אימא, "זה מפליא אותך סול?"
"את יודעת מה אני מציעה? שלא תספרו להם שאתם עוברים. תאמרו רק שאתם באים לעזור בהכנות לקראת הלידה. בכל זאת תאומים." סול ואימא צוחקות. איזה כייף לי לראות אותן יחד. הן מאד קרובות, מה שלא ראיתי מעולם עם הגיסות שלי.
"אני אוהב את דרך החשיבה שלך סול. את בעלת לב ענק. עושה כל שביכולתך לא לפגוע, אלא אם כן מישהו אומר משהו על כריס ואז את שולפת ציפורניים ונלחמת כמו לביאה," אומר אבא לסול.
"זה בדיוק מה שכריס ביקש ממני, שאהיה הלביאה שלו, אז קיבלתי על עצמי את התפקיד."
הנייד של אבא מתריע על הודעה נכנסת. הוא מתרכז בקריאתה, מכווץ את מצחו ונד בראשו.
הוא כותב תשובה קצרה ושולח אותה.
"יש לי פגישה עם ליאה רוטשילד. תצטרפו אליי?" מפתיע אותנו אבא.
"מה שתבקש," אני עונה לו, "היכן הפגישה?"
"ליאה בדרך לכאן," הוא מפתיע אותי שוב.
"אני חושב שכדאי שגם את תשתתפי בה," הוא אומר לסול.
"אני לא בטוחה שזה מתאים," היא עונה לו.
"בתור בעלת מניות של ברוקלין חוף מערבי זה נוגע גם לך," הוא אומר.
"אתה טועה. אני רק מנהלת את המשרד ללא שכר. כך ביקשתי שיהיה," היא עונה לו בבטחון.
"אישה יפה שלי," אני אומר לה ואוחז את ידה בידי, "את ויתרת על משכורת. אמרת שמספיקה לך ההכנסה שלי. על המניות לא ויתרנו לך. פול ואני נתנו לך כל אחד חמישה אחוז. בעיננו את שותפה מלאה. אתה מרגיש כמוני פול?"
"אתה יודע שכן. אתה רצית לתת לה עשרה אחוזים ממך ואני זה שביקשתי שנחלק את זה בינינו. את תורמת כל כך הרבה לחברה," הוא פונה לסול, "כל אישה אחרת הייתה דורשת הרבה יותר.
מאז שחזרת לנהל אותנו החיים שלנו הרבה יותר קלים, וגם ההכנסות זורמות באופן שוטף. את יודעת שבזה לא היינו כל כך מסודרים.
שלא לדבר על הקשרים שלך עם העובדים. הם יודעים שיש להם בוסית קשוחה שמפרידה בינם לבין 'ההנהלה' כפי שאת קוראת לנו."
ואז מגיעים ליאה וארן.
"שנכנס למשרד שלי?" שואל אבא את ליאה.
"הבנים מצטרפים אליך?" היא שואלת.
"כן. כיוון שיש לי הצעה כוללת," הוא עונה לה.
"אם כך מה דעתך שנשב בסלון?" היא עונה.
אני יודע מה היכולות של אבא. אני מעריץ גדול שלו. אני יודע שהרבה ממי שאני בא לי ממנו. ועדיין, אני מוקסם מהאופן בו הוא מתנהל.
אני יודע שליאה עורכת דין מבריקה ואני שמח לראות שהיא ואבא חושבים באותו אופן.
"אני יכול להבטיח לך שסול נותנת מענה מהיר לכל בעיה שמתעוררת. היא פשוט קוסמת. אני יודע שגם אחרי הלידה, עם האופי הסוער שלה, היא תמצא דרך להמשיך לתמוך במשרד גם מהבית," אומר אבא לליאה.
"ג'ון אני מכירה אותך שנים רבות. אין לי ספק שהקשר בינינו יהיה פורה מאד. אני מניחה שתראה אותנו הרבה בקליפורניה. אתה יודע שאני תמיד מחפשת תרוץ לבוא לבקר את סול.
אני אתן לך לקבוע את התנאים אבל יש לי רק תנאי אחד שעליו אני לא מוכנה להתפשר," אומרת ליאה.
אני מודה שאני נדהם. השיחה ביננו התנהלה בצורה כל כך רגועה. אני שומר על פנים חתומות.
"אני מבקשת את סול ליום צילומים של בגדי הריון," היא אומרת וגורמת לנו לנשוף החוצה את המתח שנוצר בנו.
"את כזאת סחטנית," אומרת לה סול בקול דרמטי, "אני מניחה שאין לי ברירה."
"את יודעת שאני תמיד משיגה מה שאני רוצה," אומרת לה ליאה בחיבה.
"את יודעת שמה שלא תחליטו, אם את מבקשת אני מתייצבת בלי להתווכח," עונה סול.
"אני אברר מתי ליב פנויה. אני רוצה צילומים שלך על רקע האוקיינוס," אומרת ליאה. עכשיו כבר ברור שהמהלך הזה כבר היה מתוכנן מראש.
"ג'ון בוא נסכם שאתה עדיין תהיה המנהל של ברוקלין ניו יורק, ונמצא מישהו שינהל במקומך בפועל. נחשוב כבר יחד איך לבשר זאת לבנים שלך," היא אומרת.
"זה מאד פשוט. אני עדיין צעיר בשביל להעביר את החברה, ומעמדם לא נפגע במאומה, גם לא המניות שלהם. כפי שאמרת אני עדיין המנהל והבעלים," עונה לה אבא בשלווה. אני מרגיש שהוא מאד שלם עם ההחלטה והמהלך שסוכם עליו כעת.
"אני משאירה לך לנסח את ההסכם," היא אומרת, "חשוב לי שתרגיש בנוח איתו. כבר אמרתי שאני אתעקש רק על דבר אחד." מה שגורם לנו לצחוק.
"איך זה שתמיד הכל נופל עליי," רוטנת סול, "שכחתם שאני אישה בהריון מתקדם?"
"אם לא הייתי מכיר אותך ילדה, הייתי עוד מאמין לך," אומר לה אבא, "תעשי זאת למען המשפחה?"
"עבדתי כל כך קשה כדי לקבל עליי את השם ברוקלין. אני מחוייבת אליו כל כולי," היא עונה.
אני לא מתאפק ומנשק אותה ליד כולם. "את יודעת שאת מדהימה אישה יפה שלי?"
פול
אני לוקח מכריס את המפתחות של הרכב ויוצא בדרכי לשדה התעופה. על המושב מונח ורד לבן עטוף בנייר צלופן ועליו סרט אדום. ורד אחד המסמל שהיא היחידה בליבי.
שעתיים קודם הלכתי עם סול לשוזרת החרוזים ובחרתי טבעת. אני רוצה שהיא תדע כמה אני רציני. אמנם לא בחרתי טבעת יהלום, ואינני מתכוון לכרוע ברך עדיין. אני רוצה לעשות את זה נכון. לתת לה את הזמן שתהיה מוכנה להתחייב.
אני בחרתי את הטבעת אבל סול עודדה אותי לקנות אותה. "זה בהחלט הטעם שלה," אמרה לי.
אני חוצה את גשר ברוקלין בדרכי לשדה התעופה והלב שלי מחסיר פעימות. 'אני אוהב אותך מאיה,' אני ממלמל לחלל הרכב ומניח את ידי על המושב שלידי.
*
"ומה אם היא לא תרצה לבוא איתי. אם תרגיש שאני לוחץ עליה?" שאלתי את סול.
"אמרת שאתה מוכן להתחייב. זה כבר צעד ראשון לקראתה. אני מאמינה שהיא רוצה להיות איתך. האופן שעזבה אותי לא היה מכובד ואם היא החליטה בכל זאת להתקשר אליי זה אומר שהיא מגששת את דרכה חזרה.
היא תכננה לקחת מונית כי לא היה לה מושג שאני בניו יורק, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה, אני מרגישה שהיא תתרגש שזה אתה שמחכה לה."
*
'תתאפס,' אני גוער בעצמי, 'אתה חייב להופיע לפניה מלא בטחון בעצמך.'
אני מפעיל את הרדיו ונותן לצלילי המוסיקה למלא לי את הרכב ולהרפות את שריריי המתוחים.
אני מאיץ את הרכב וגומע את המרחק במהירות. מבט מהיר בנייד מראה לי שהמטוס אמור לנחות כל רגע. אני מרים עיניי לשמים ורואה את המטוס של חברת התעופה דלתא מגיע מכיוון מערב ומנמיך לנחיתה. הלב שלי רוקד מהתרגשות.
אני ממהר להכנס לחניה, שמח שמחכה לי חניה קרוב ליציאה וממהר ללכת לקראת שער היציאה.
האפליקציה של הנחיתות מראה שהמטוס כבר נחת. אני נזכר ששכחתי את הורד וחוזר לקחת אותו. אני דווקא שמח שזה קרה כיוון שזה מעביר לי את הזמן.
אני חוזר לטרמינל אחד לקבל את פניה, ועומד מול דלת היציאה ולא מסיר עיניי ממנה.
ואז אני רואה אותה.
היא עדיין רחוקה, וכל פעם שהדלתות נפתחות היא קרובה יותר. מעציב אותי לראות שהיא הולכת בראש מורכן, אבל כשהיא מתקרבת לדלתות היציאה היא מזדקפת ומנסה לחייך.
ואז היא רואה אותי.
עינייה מתמלאות דמעות כשהיא מבינה שבאתי לניו יורק בשבילה. היא ממהרת ללכת לעברי. "אתה פה," היא לוחשת.
"היה לך ספק?" אני אומר ומצמיד אותה אליי, נושם לתוכי את הריח המוכר שלה.
"לא האמנתי שתבוא," היא אומרת ומחפשת לראות את עיניי.
"לא היה לי ספק בכלל," אני אומר לה.
"ומה אמרת לסטאר?" היא שואלת.
"לא אמרתי לה את כל האמת, אם זה מה שאת שואלת. סיפרתי לה שיש לי פגישה חשובה בניו יורק ואעדר כמה ימים.
כמובן שהיא לא אהבה את זה, טענה שאני משחק איתה והודיעה לי שהיא חוזרת לסן פרנסיסקו. מיגל הודיע לי שהיא לקחה את החפצים שלה ועזבה.
אם יתברר שהיא בהריון נתמודד עם זה. אני מבטיח לך שלא אחזור אליה," אני אומר לה, "אני יודע איך זה מרגיש להיות בלעדייך ולא מוכן לעבור זאת יותר."
אני מגיש לה את הפרח. "אחד כי את האחת ויחידה עבורי," אני אומר לה.
"אל תשבור לי שוב את הלב," היא מבקשת.
"זאת את שלא נתת סיכוי ליחסים שלנו. לא הייתי איתה את התקופה הזאת אם היית נשארת," אני עונה לה.
"התגעגעתי אליך כל כך," היא אומרת ונאחזת בי חזק.
"אני רוצה שתחשבי האם את מוכנה ללכת איתי במסע הזה, יהיה אשר יהיה," אני אומר לה.
"אני לא צריכה לחשוב. לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לא דקה אחת. לא האמנתי שתסכים לדבר איתי בכלל אחרי איך שהתנהגתי," היא עונה לי, "אני רוצה להיות איתך ומבטיחה לך שאהיה לצידך."
"את מבינה שאני מבקש ממך לעבור לגור איתי לתמיד?" אני צריך לשמוע ממנה את המילים המפורשות.
"אני רוצה כל כך להיות איתך ושלך," היא עונה.
"אדבר איתך בכנות. לא ידעתי איך תגיבי," אני אומר לה, "ובכל זאת היה לי חשוב להפגין את הרצון שלי להתחייב לך." אני מוציא את הטבעת מכיסי.
"זאת עדיין לא טבעת יהלום, אבל הכוונה שלה זהה," אני אומר, "את מרשה לי לענוד לך אותה?"
"מרשה? אני כל כך מתרגשת," היא אומרת ומגישה לי את ידה שרועדת מעט.
"אני רוצה סלפי איתך," היא אומרת.
"את מתכוונת להציג את הטבעת ברשת החברתית?" אני שואל אותה.
"יש לך בעיה עם זה? אני לא חייבת לספר לכל העולם אם זה יפגע בך," היא עונה לי ברצינות.
"אין לי שום בעיה שכל העולם יידע על כך. אני לא מתכוון להסתיר את האהבה שלי כלפייך," אני עונה לה ומצלם אותנו יחד.
אני מביט בתמונה ורואה שאצבע עם הטבעת לא בתמונה. "בואי נצטלם שוב," אני אומר לה, "הטבעת לא מככבת בה."
"בסך הכל רציתי שנשלח לסול. שתדע שאנחנו יחד," היא עונה לי מבויישת.
"מתוקה שאת. באמת אין לי בעיה שתשני את הסטטוס שלך במערכת יחסים עם פול ברוקלין.
"ואם סטאר תראה?" היא שואלת.
"קארינה לא מעניינת אותי, גם אם היא תהיה אימא של התינוק שלי. אמרתי לך שזה נגמר. אם יהיה תינוק אני אדרוש משמורת משותפת," אני עונה לה.
"אני חושבת שלא תהיה לך בעיה לקבל משמורת בלעדית על התינוק. אני מכירה אותה היא לא תרצה להיות כבולה לתינוק, גם אם זה רק חצי מהשבוע," היא עונה לי.
"את מסכימה לגדל אותו?" אני שואל מופתע למרות שזה מה שבעצם רציתי בסתר ליבי לשמוע.
"פול, אתה אהבת חיי. אני אעשה הכל כדי לעשות אותך מאושר," היא עונה , "ועדיין שאני חושבת שעלינו לשמור על היחסים ביננו הרחק מעינייה."
"אני כל כך אוהב אותך מאיה," אני אומר לה ומנשק אותה, מניח על שפתייה את כל הגעגועים שלי.
"בוא נתקשר לסול," היא אומרת כששפתיי ניתקות ממנה.
"בואי נשלח לה תמונה. אני רוצה אותך לעצמי כעת," אני אומר ושולח לסול תמונה שלנו, הפעם עם הטבעת.
"הגיע הזמן שנעזוב את הטרמינל," אני אומר לה ולוקח מידה את המזוודות שלה, "מה את רוצה לעשות?"
"אולי נצא לאכול עם כריס וסול?" היא מציעה.
"זהו? את לא רוצה להיות איתי לבד יותר?" אני מעמיד פניי נעלב.
"טיפשון," היא אומרת לי, "אני איתך כל החיים, שכחת?"
"רק רציתי לוודא שהפנמת את זה," אני אומר לה.
"תכתבי לסול שיזמינו מקומות וישלחו לנו לאיפה לבוא," אני אומר, "תשתמשי בנייד שלי, רק תכתבי שאת הכותבת."
"ליאה מבקשת שנגיע לאורכידאה ניו יורק. מתאים לכם?" היא מקריאה לי את תשובתה של סול.
ואז מצלצל הנייד שלה. "אני מתרגשת לראות אותך," היא מקריאה לי את ההודעה ששלחה לה סול.
כמה שאני אוהב את סול. היא תמיד יודעת מה לכתוב. אני יודע שזו הדרך שלה לקרב את מאיה עבורי.
"ההורים שלי יהיו שם. זה בסדר מבחינתך?" אני שואל.
"הם יודעים מה קורה ביננו?" היא שואלת בחשש.
"את עוד תכירי את היחסים במשפחת ברוקלין ותביני. אם את יקרה לי את יקרה גם להם."
