שירי מאנדיי
איך חשבתי שגבר כמו סקוט באמת ירצה אותי. אמנם הוא עובד במוסך אבל הוא בהחלט גבר להתאהב בו.
אני לא כל כך מבריקה כמו יסמין אבל אני יודעת שאני אישה יפה וגברים נמשכים אליי. ההצעות מהם מגיעות כל הזמן, ואני משחקת בהם כרצוני.
הייתי צריכה לדעת שלאחר שסקוט ראה את יסמין אין לי סיכוי. מעניין מה קרה ביניהם, ויותר מזה מעניין אותי למה היא לא סיפרה לי על כך והעמידה פנים שאיננה יודעת מי זה סקוט.
שוב אני מוצאת עצמי מקנאה בה ולא מסוגלת לגרום לעצמי להתקשר ולהודות לה ששילמה את החוב שלי במוסך.
הכעס מתעורר בי. בסך הכל בשבילה חמש מאות דולר זה כלום, אז אני לא צריכה להרגיש לא נעים.
לבסוף רק כדי לצאת ידי חובה אני שולחת לה מסרון.
תודה.
את המילים שכתבתי הצלת אותי אני מוחקת מייד.
מפלס הכעס רק הולך ומתעצם. למה נדמה לי פתאום שהכל היה הצגה. מצידו, מצידה?
זאת לא הפעם הראשונה שאני רוצה מישהו והוא מתחיל עם יסמין. אז נכון שהיא לא נענית לו, אבל פתאום אני לא בטוחה שזה בגלל שהיא יודעת שאני מעוניינת בו, או שהיא פשוט לא מעוניינת בו.
אני יודעת שלא תמיד המחשבות שלי הגיוניות, אבל אני לא שולטת בהן.
אני מתקשרת למוסך.
"סקוט?" אני שואלת כשהוא עונה לטלפון.
"מדבר," הוא עונה קצרות, "במה אני יכול לעזור לך?"
"מדברת שירי. אתה זוכר אותי?" אני שואלת בכעס מאופק.
"כן שירי. יש בעיה עם המצבר?" הוא שואל, "יש לך אחריות עליו. זה רשום בחשבונית."
"אתה בן זונה," אני מסננת.
"או.קי.," הוא לא מתרגש, "את מוכנה להסביר לי למה?"
"אתה חושב שאני מטומטמת? עושה לי הצגה שהוא רוצה את מסר הטלפון של… שלה. אתה חושב שאני לא יודעת שקרה ביניכם משהו?" אני יורה לעברו, "שכבת איתה? אולי זה אתה שבכלל שילם את החוב שלי?"
"את יודעת שאת לא מדברת בהיגיון. אם שכבתי איתה למה שאשלם חמש מאות דולר עבור התיקון שלך? " הוא עונה לי ברוגע מה שמוציא אותי מדעתי, "התשובה היא לא. אני לא מכיר אותה. אפילו את שמה אני לא יודע."
"אז היא סרבה לתת לך את הפרטים שלה," אני מהרהרת בקול, "אם תהיה בעיה עם התשלום זאת בעיה שלך."
"לא שירי. זה החוב שלך וזאת בעיה שלך, ואת הפרטים שלך יש לנו," הוא עונה לי.
אני מרגישה מובסת.
אני עם יסמין גמרתי.
יסמין
שוב זה קורה. לא מספיק שאתמול כשהייתי זקוקה לזמן ללמוד למבחן, ואין זה משנה שאני מכירה היטב את החומר, דאגתי שהרכב של שירי יגיע למוסך, היא ביקשה שאשלם חמש מאות דולר עבור התיקון, 'כי שכחה שהיא צריכה להביא איתה מזומן.'
היום הזה כמעט עבר ופרט למילה אחת תודה, שאני בטוחה שעלתה לה במאמץ רב, לא שמעתי ממנה.
אם לא הייתה נוהגת להתקשר אלי כמה פעמים ביום, אולי לא הייתי מקדישה לזה מחשבה נוספת.
אבל כשאת חייבת למישהו חמש מאות דולר הייתי מצפה שתדברי איתו על כך. ביחוד כשהיא יודעת שלא אלחץ עליה להחזיר הכל בתשלום אחד.
הפעם אני ממש כועסת.
אני מרגישה מנוצלת. אני איתה גמרתי.
אני יושבת בדירתי ובוהה בכלום מבעד לחלון.
התראת הודעה מחזירה אותי מהמקום הבלתי מוגדר בו הייתי.
אירלנד מורל: את פנויה?
יסמין דהרמה: בשבילך תמיד. על מה חשבת?
היא מתקשרת מייד.
"היה לי יום נורא. כתב שלנו נפצע קשה, ובכלל כל המצב בעולם. כל כך לא רציתי להוביל את המהדורה המרכזית. את יודעת שאני עיתונאית חוקרת. אני מקווה שימצאו לי מחליפה בקרוב."
"מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך?" אני מתעניינת, "בא לך לצאת למועדון השחקים?"
"האמת היא שבא לי ערב שקט איתך ועם תוכניות מטופשות בטלוויזיה," היא עונה.
"ממש אין בעיה. יש מלא כאלה, רק שנצטרך למצוא אותן כי לא את ולא אני צופות בהן," אני צוחקת, "בואי כבר. אני אכין לך משהו מפנק לאכול."
"אני רק נועלת נעליים, אפילו לא מחליפה בגדים, ויוצאת אלייך," אומרת אירלנד.
"אודיע לשומר בחניון שיתן לך אישור לחניה שלושים."
סקוט
חולת נפש. אני לא מילה אחרת לתאר אותה. הייתי צריך לדעת זאת כשהיא הגיעה ו'שכחה שצריך לשלם.'
היה שלב בשיחה שרציתי לשאול אותה האם עישנה משהו, אבל התאפקתי.
אני מאד מקווה שהחברה שלה לא כמוה. זאת תהיה בהחלט אכזבה בשבילי.
יום העבודה מסתיים ונאברו מודיע שיבוא לאסוף אותי מהמוסך. אני חושב על כך שבבוקר הייתי עסוק במחשבות על 'שירי' שלא שאלתי אותו מה הוא עושה היום.
אני מזכיר לעצמי להראות יותר התעניינות בו. המשבר האישי שלי גרם לי להתרכז רק בעצמי. אני חייב לצאת מהמקום הזה.
"שמעתי שמרקו ממש מאושר שאתה עובד אצלו. הוא אומר שהמשרד שלו ממש שינה את פניו והוא מרגיש שאתה משליט סדר בחייו.
פתאום הקופה שלו מתמלאת במזומנים שהיו אמורים להיות שם מזמן.
נראה שמצאת את יעודך בחיים," הוא צוחק, "למרות שאני מקווה שעדיין תסכים להצטרף איתי לסטארט אפ שלי. אם כי המשכורת שלך היום לא תתרום הרבה."
"ברור לך שזה לא לאורך זמן, כשם שמגוריי בביתך הם לא לנצח," אני עונה לו.
"מתגעגע לדירה בבלו ספייר?" הוא נד בראשו ומחייך לעצמו בהבנה.
"ממש לא. אלא שאני לא מתכוון לשרוץ אצלכם למרות שכייף לי. יהיה עליי לקבל החלטה היכן אני רוצה לשכור דירה," אני עונה לו מהורהר.
"לשכור? למה שלא תקנה?" הוא שואל.
"אני לא מתכוון לברוח מחיי לנצח. יום יבוא ואדע מה אני רוצה ואז אוכל להחליט," אני עונה לו.
"בינתיים תשאיר את המחשבות שלך לעצמך. אימא שלי החליטה שהיא מאמצת אותך לתמיד," הוא צוחק.
"גם בן עוזב את הבית אתה יודע," אני עונה לו, "זה לא אומר שהקשר עם הבית מתנתק."
אני חושב על כך שלא יצרתי קשר עם אבא ועדיין לא מוכן לעשות זאת.
אנחנו מגיעים הביתה ונכנסים ישר למטבח.
"טוב מריה אני חייבת לסיים. הבנים חזרו מהעבודה," היא מדברת בטלפון ועיניה מרוכזות בתבשיל שעל הגז.
"מה זאת אומרת איזה בנים? נאברו וסקוט, " היא עונה לה ומסיימת את השיחה.
"מה יהיה עם המריה הזאת. היא מזדקנת. כבר לא זוכרת על מה מדברים איתה," היא נאנחת וניגשת להוציא את הקערות מהארון.
הריח במטבח מגרה את חושיי ואני ניגש לשטוף את ידיי. אני בהחלט מוכן לאוכל.
"אני מבינה שמצאת במוסך את יעודך בחיים," אומרת מאמא פרננדז. ברור שהיא מצפה שאכחיש זאת אבל כשאני מחייך ולא עונה היא מהססת.
"תתפלאי לשמוע שדווקא נהניתי לעשות סדר במשרד. הצלחתי לגבות חובות ישנים, והכל בלי להתווכח עם איש.
מיום שהתחלתי לעבוד עם אבי, וזה היה לפני לא מעט שנים, תמיד לבשתי חליפה, תמיד הייתי בתפקיד ניהולי. לא כי רציתי, אלא כי אבא שלי חשב שכך צריך להיות.
פעם ראשונה שאני עושה תפקיד שאינני מפעיל אחרים, שאינני צריך לקחת החלטות רציניות. אני מודה שנהניתי," אני עונה לה.
"השאלה האם השכר יספק אותך. אתה רגיל לרמת אחרת," היא מקשה עליי.
"אני אלמד להסתדר. אנשים חושבים שעושר הוא המפתח לכל. את חושבת שכשאתה רק חושב על משהו והוא מוגש לך על מגש של כסף זה עושה אותך יותר מאושר? לא תמיד. זה בטח לא עושה אותך אדם טוב יותר," אני אומר לה את מה שאני בעצם צריך ללמוד.
אני משתוקק להיסגר בחדרי ולגלוש באינטרנט. אני מתרגל כעת סבלנות.
"איפה הראש שלך?" לוחש לי נאברו ברגע כשאימו עוזבת את המטבח לרגע.
"אני מודה שאני לא רגיל לצורת חיים כזאת. התעייפתי," אני מחניק מפהק. אני בעצמי לא יודע אם הוא אמיתי או מאולץ.
"בטח. תכנס להתקלח אני אכנס אחריך," הוא אומר וניגש להוריד את הצלחות מהשולחן.
אני לא מתווכח ועושה כדבריו.
כיוון שאני לבד בחדר אני לובש רק מכנס ומשאיר את חולצת הטריקו לידי.
אני מתיישב על המיטה ונכנס לרשת החברתית ורוצה להקיש את שמה של שירי, אבל אני ניזכר שכאשר אתה נכנס לדף של מישהו נשארות עקבות.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהיא תקבל הודעה סקוט וינסטון עקב אחרייך.
אני מחליט לפתוח חשבון פייק.
כיוון שאני רוצה להסתיר את זהותי אני חייב למצוא תמונה שתייצג אותי אבל לא שלי, שכן עליי להיזהר שלא תחשף זהותי.
זה כל כך לא אני להתנהל עם זהות בדויה.
אני נזכר שבמשחקי הבקבוק אני מופיע כאביר מיורקשייר, מחפש תמונה ברשת ומחייך למראה האביר שכורע ברך.
'זה בדיוק מי שאני כעת,' אני חושב מרוצה בליבי.
הרעיון לשם עולה בטבעיות. אס יורקשייר.
אני מאמץ לי כתובת מייל חדשה. זה עובר חלק כיוון שיש לי גם מספר נייד חדש. ועכשיו הכל מוכן לפתוח את הדף בפייסבוק.
מי היה מאמין שאני סקוט וינסטון אחשוב אי פעם להסתתר מאחוריי שם בדוי.
לפני שאני נכנס לחפש את הדף של שירי מאנדיי,
אני מתחיל לצרף חברים. אני נדהם לראות באיזה מהירות אנשים שאינני מכיר נענים מייד ומאשרים את החברות. מה שמדהים שאלה גם גברים וגם נשים.
'אז מסתבר שהאביר שלי עושה את העבודה,' אני מחייך מרוצה.
'עכשיו כשאני מוכן, אפשר לצאת לדרך לחפש אותך,' אני מדבר אליה.
אני כל כך בטוח שאמצא אותה בשורה העליונה של החברים כשאני מקיש את השם שירי מאנדיי.
פתאום עולה בי המחשבה שאולי גם שירי מופיעה תחת שם בדוי, אבל המחשבה הזאת מתפוגגת כשאני רואה את תמונתה.
אני מגחך למחשבה שבכלל חשבתי שהיא תסתיר את עצמה.
אני נכנס מייד לרשימת החברים שלה ונאנח. 'ברצינות? חמשת אלפים חברים? מה את עושה כל היום, חיה באינטרנט?'
אני מבין שקל זה לא הולך להיות ובכל זאת אני מתחיל. אני מחליט ללכת על עשרת השמות הראשונים, כיוון שאלה מדברים איתה לעיתים קרובות.
אני נכנס רק לנשים וניגש לתמונות. אף אחת מהן היא לא האחת שאני מחפש.
יש רק אחת בשם ג'יין דרטפורד שאין לה תמונות של עצמה, והיא גם כמעט לא כותבת, שזה מוזר כי היא מופיעה בין עשרת הראשונים.
אני מחליט לנקוט בשיטה אחרת ונכנס לתמונות של שירי. אני מגלה שיש לה מגוון רחב של תיקיות. האחת מהן נקרא רוקדת. אני נזכר שהיא אמרה משהו על חזרה או הופעה על הבמה שבגללה לא יכלה לבוא לקחת את הרכב.
אני נכנס לתיקיה ורואה קבוצה של רקדניות מתאמנות במין האנגר גדול. לפי התמונות הן לא רקדניות בלט.
אני עובר על כל עשרות התמונות ומוצא אותה!
הלב שלי מתרגש לראותה. עכשיו כשאני רואה אותה מקרוב אני רואה כמה היא מדהימה. אני מצלם את המסך ושומר מייד את התמונה שלה בתיקיה מוצפנת.
אני כל כך מאושר. נשאר לי רק לגלות מה שמה. אני לוחץ על התמונה . אלא שלא כרוב חברות הלהקה, אין זיהוי של שמה.
אני לא מתייאש ומחפשת אותה בעזרת התמונה באינטרנט, אבל אין סימן.
נאברו נוקש על הדלת ושואל אם הוא יכול להיכנס. "אני מפריע?" הוא שואל.
"לא," אני עונה, "אני סתם גולש באינטרנט."
"אני יוצא עם חברים. אתה בא?" הוא שואל.
אני כבר מבין שלא אצליח למצוא אותה כך ונענה לו.
"הייתי מציע שתלבש חולצה," הוא צוחק.
"אני מניח שאתה צודק," אני מוציא מהתיק חולצת בד כחולה ולובש אותך תוך כדי שאני נועל נעליי ספורט לבנות.
"אתה ממש נראה כמו אחד מהשכונה," הוא צוחק.
"תצחק עליי," אני רוטן כשאני מבין שהוא מדבר על נעלי הספורט היקרות שלי, "אני אשאיל זוג ממך."
"למה שלא נתחלף?" הוא מנסה אותי.
"קח," אני עונה לו, חולץ את נעלי ומגיש לו אותן.
"אתה משתנה לי מול העיניים סקוט. אני סקרן לראות אותך עוד חודש.
אני חייב להתוודות לפנייך שגם בגלגול הישן שלך היית גבר מושלם בעיניי.
אתה לא מבין שמי שמכיר אותך באמת מבין שהסממנים החיצוניים שלך באמת לא מלמדים על הנפש שלך ומי שאתה.
מעולם לא היית מתנשא, לא נפנפת בעושרך. זה היה לך מובן מאליו כי כך גדלת, אבל הנפש שלך נקייה, לא מושחתת כמו הרבה מילדי 'כפית זהב' כמוך.
אתה לא מבין שאתה לא צריך להשתנות? אתה רק צריך למצוא שלווה לנפש המותשת שלך."
אני עומד מולו בשתיקה ומנסה לעכל את המילים שלו. הוא מקסים אותי באופן שהוא מתבטא, ונרגש שכך הוא רואה אותי.
darksoulsartblog.tumblr.comסקוט
ניקה סטרסנובה
הילדה הזאת לא יוצאת לי מהראש. אני אישה מאד מאופקת, לא אחת שמחצינה את רגשותיי. כך חונכתי ברוסיה מולדתי.
צפיתי בה מוקסמת. ילדה פראית, יהלום בלתי מלוטש, שרוקדת כמו שאף אחת מהבלרינות שלי שמתאמנות מבוקר עד ערב לא יכולה.
יש מה לשפר בטכניקה שלה. ניכר שהיא לא משקיעה מאמץ לדייק, ובכל זאת היא הכי מדוייקת שאפשר כיוון שהיא שומעת כל תו ותו בתוכה.
אני יושבת מול מערך שיעור אותו אני מכינה במחשב אבל מחשבותיי נודדות לגבר יפה התואר שבא לאסוף אותה. הוא אמר שהוא אבא שלה אבל נראה צעיר מידי. הקול שלו עם המבטא הבריטי המושלם שגרם לי לעצום עיניים ולהתמסר לו, עדיין מהדהד בתוכי.
ראיתי אותה משחקת במילים עם הבנות ובעיקר עם נטלי כך שאני לא בטוחה שהיא באמת סטודנטית לפיזיקה, והוא מי שאמר שהוא.
'נו באמת,' אני מדברת על עצמי, 'דהרמה, לא מצאת לך שם אחר? לא צריך להיות משכיל במיוחד כדי לדעת שזה שם משפחה הודי ואתה עם עורך הבהיר והעינים הכחולת מדהימות שלך אדוני, רחוק מלהיות הודי.'
ובכל זאת אני מקישה פרופסור דהרמה.
אני פותחת זוג עיניים גדולות כאשר מופיעה דמותו על המסך.
פרופסור דהרמה ג'ון
תאריך לידה: 2 באפריל 1973
יליד: לונדון, אנגליה
מכהן כדיקן הפקולטה למדעים (2021)
תמונתו מחסירה ממני פעימות ואני בוהה בה דקות ארוכות. רק אז אני נזכרת שבעצם אני מחפשת את בתו. אותה דווקא אני מתקשה למצוא.
אני שממלאת אולמות באנשים שבאים להעריץ את הריקוד שלי, מתרגשת כמו ילדה קטנה בזמן שאני יושבת מול מספר הטלפון של הפקולטה למדעים ומחייגת למשרדו של הדיקן.
"אני מבקשת לדבר עם פרופסור דהרמה," אני אומרת בקול רועד מעט מהתרגשות למזכירה.
"בקשר לאיזה נושא אם מותר לי לשאול?" היא שואלת.
"זה משהו אישי," אני עונה.
"תמתיני בקשה," היא עונה ואני שומעת מוסיקה קלאסית נעימה ברקע. מוסיקה שגורמת לי לחייך.
"פרופסור דהרמה מדבר. במה אוכל לעזור לך?"
רק מלשמוע את קולו אני יכולה להתעלף. אני מנסה להזכיר לעצמי שאם הוא האבא של הילדה הוא בטח נשוי, אבל זה גדול עליי. הקול שלו מלטף לי את הבטן, ומקשה עליי להתרכז.
"מדברת ניקה..כלומר מדברת , מה שאני רוצה לאמר זה ש," אני מגמגמת מולו ולא מצליחה לאסוף את עצמי למשפט אחד שלם.
"מה אני יכול לעשות למענך ניקה סטרסנובה?" הוא שואל אותי ומשאיר אותי המומה.
"איך אתה יודע מי אני?" אני מדברת בקול שכמעט לא נשמע.
"קוראים לזה שיחה מזוהה. המזכירה שלי אמרה שאמנם לא מסרת את שמך אבל זה השם שהופיע כזהוי."
"אני בטח נשמעת לך…" אני משתתקת.
"אני מניח שהיה לך מה לאמר לי שבגללו התקשרת אלי," הוא עונה לי בקולו הנעים, "אם קשה לך לאמר זאת בטלפון את מוזמנת לבוא ללשכתי."
"תודה," אני עונה לו, "אגיע תוך חצי שעה אם זה מתאים לך," אני אומרת ובראש שלי כבר מתרוצצות המחשבות מה אלבש.
