את מתנהלת בזהירות.
מורידה ממך
פרטי לבוש של הנפש,
מגלה טפחיים,
מסתירה קצת טפח.
מבינה שכבר מאוחר,
כי ראה כבר
את כולך.
את צמאה למילה,
רעבה למגע,
משתוקקת,
ומשתתקת.
האם הלכת רחוק מידי?
פתאום את
מהססת,
חסרת בטחון,
מוותרת.
את רוצה הכל,
והוא,
אין לו מה לתת.
את נאלמת,
ונעלמת.
את מקווה
שיבוא אחר,
שיאיר ויעיר בך
את מה שכיבית,
כשהבנת
שקיווית לשווא.
ובכל זאת לא מתאפקת
ושולח לו,
לזה שראה את כולך,
בר