סקוט
אני רואה את נאברו יושב ליד ההגה מול התחנה ומתופף בעצבנות על ההגה. הוא מעיף מבטים גנובים לצדדים כאילו שמישהו רודף אחריו.
אני מצטער לרגע על המתח שגרמתי לו. אולי הייתי צריך לספר לו את האמת.
אני מחליט לכסות על כך בכך שאבוא אליו עם חיוך. התוכנית שלי עובדת כיוון שברגע שהוא רואה את פניי הוא נושף את המתח שהחזיק בתוכו.
"הבהלת אותי!" הוא נוזף בי כמעט בצעקה.
"מילאתי את חובתי למשפחה," אני מספר לו בזמן שאנחנו נוסעים לכיוון בית אימו, "אני מרגיש שכל המרוץ הזה כבד עליי ורוצה קצת לנשום."
"או.קי.," הוא אומר ומנסה לעבד את המידע הזה בראשו, "אבל מה כל זה קשור לכך שהגעת ברכבת, ושהטלפון שלך מנותק?"
"מה שמזכיר לי שאני רוצה לרכוש טלפון שיהיה לי קשר עם העולם," אני עונה לו ולא מספק לו הסבר.
"אז החלטת לצאת לחופש בביתה של מאמא פרננדז," הוא מנסה לחפש היגיון בכל מה שקורה, "שלא תבין. אימא שלי מתרגשת לארח אותך. היא כבר נכנסה למטבח והתחילה לבשל את כל מה שאתה אוהב לאכול."
"אולי טעיתי. לא הייתי צריך לבוא לכאן," אני אומר לו. אני מרגיש ממש רע.
"אל תלך לשם סקוט. אני מאושר מכך שאתה מרגיש שאני יכול להיות המפלט שלך. אני מבטיח לתת לך את השקט לו אתה זקוק, וכשתרצה להתפרע גם שם אהיה איתך," הוא אומר לי.
"תודה נאברו. אתה חבר טוב. אתה תמיד מסתכל עלי בעיניים פקוחות, לא מתרשם מהתחפושת שעליי," אני עונה לו.
"אתה יודע למה? כי זה אתה שמסתכל על כל אחד כשווה. אף פעם לא נפנפת במעמד ובעושר שלך, לא חשבת שאתה שווה יותר בגלל כסף," הוא עונה לי, "ואתה שווה המון בגלל הגבר שאתה."
"אני מרגיש שהחממה שבה גדלתי נתנה לי אמצעים להתפתח אבל היא לא עיצבה את אופיי. באיזה מקום אני מרגיש בפנים שאני ציפור זרה בקן שלי. אתה מבין אותי?" אני שואל.
"לגמרי," הוא עונה. אנחנו יושבים ברכב ומדברים למרות שכבר הגענו לבית אימו.
"זה מה שמיוחד בך. אתה הילד העשיר עם כפית זהב שאין לו בעיה לאכול בכפית פלסטיק. שלא תבין. המראה שלך בחליפה בהחלט הולם אותך. אתה גבר עוצמתי שיכול להוביל כל חברה שתהיה בה," הוא אומר, "אבל בהחלט יכול לעשות זאת גם בג'ינס וחולצת טריקו."
"אתה רומז שמתאים לי להיות ראש כנופיה?" אני צוחק.
"אני אומר שבכל מקום אתה תסתדר. אם זה במועצת דרקטוריון או במוסך," הוא אומר, "מה שמזכיר לי שהבטחתי לחבר לעזור לו במוסך ושכחתי לגמרי בגלל הסיפור שלך."
"אם כך בוא נסע אליו," אני אומר.
"קודם לך תאמר שלום למאמא. היא דואגת לך," הוא אומר ומסמן לי בראשו לצאת מהרכב.
"שלום ילד," אומרת אזורה אימו של נאברו שמקבלת אותי בחיבוק מכל הלב, "מה שזה לא יהיה אתה מוזמן להשאר כאן כמה שאתה רוצה. Mi casa es su casa.
כיוון שהתחילה לדבר בספרדית היא ממשיכה ואני משתדל לעקוב אחריה. אמנם אני מבין ספרדית בזכותו של נאברו, אבל עדיין כשאזורה מתחילה לדבר מהר אני חייב להתרכז.
"נאברו הבטיח לחבר לעזור לו במוסך," אני אומר לה.
"שהעולם יחכה. אני רוצה שתאכלו," היא אומרת.
"אל תנסה להתווכח איתה," לוחש לי נאברו.
"שמעתי אותך ילד," היא אומרת לו, "אני שמחה שלמדת."
היא מניחה לפנינו צלחת עמוקה עמוסה באורז ירקות ובשר.
"Buan aptito" אומרת אזורה ומתיישבת מולנו. "אתה דווקא נראה בסדר. עכשיו אני רגועה."
"את מבינה מאמא יש אנשים שמתנתקים מהכל וטסים לקריבים. סקוט הגיע לקווינס…ברכבת," אומר נאברו. הוא לא נרגע מהעניין.
"ומה הסיפור מאחורי זה?" היא שואלת.
נאברו מושך בכתפיו. "אין לי מושג. אבל הוא נראה בסדר, לא?"
הם מנהלים שיחה עליי כאילו איני נוכח. אני אוכל בשקט. היא בהחלט יודעת מה אני אוהב לאכול.
"הרגשתי שאני נחנק. אנשים מודדים אושר בכסף. הרגשתי שמשהו חסר לי לנפש ואני מתכוון למצוא אותו."
שניהם מסתכלים עליי בריכוז.
"אני לא אומר שכסף לא חשוב. הוא יכול לקנות הרבה, אבל לא הכל. כסף לא תמיד קונה אושר," אני מסיים. יותר מזה אני לא מסוגל לאמר כעת. לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני עצמי עדיין רק בראשית המסע לעצמי ולא יודע.
אנחנו מסיימים לאכול. אני קם עם הצלחת בידי ורוצה לשטוף אותה. "שכחת שאתה בחופש?" אומרת אזורה ולוקחת אותה מידי.
"רק היום ורק בגלל שאנחנו ממהרים," אני אומר לה, "אין לי צורך ביחס מיוחד. אם את רוצה שארגיש בבית אז תתני לי לנקות את הכלים אחריי," אני אומר לאזורה.
"אין בעיה. ומחר תנקה את הריצפה," היא אומרת בצחוק.
"מאמא!" אני גוער בה בצחוק וחושב על כך שפעם אחרונה שרחצתי ריצפה הייתה בדירת הסטודנטים שלנו, ועברו כמה שנים מאז. את דירתי בבלו ספייר מנקה עובדת הניקיון בשעות שאני לא בבית, כך שאני חוזר בערב לדירה נקיה ומדיפה ריח של פרחי יסמין.
אני ניגש להניח את התיק שלי בחדר האורחים שכבר מוכן עבורי ויוצא עם נאברו למוסך.
"אני יכול לעזור במשהו?" אני שואל את מרקו מנהל המוסך מייד כשאנחנו נכנסים.
"באיזה רכב את נוהג?" הוא שואל אותי.
"כזה עם ארבעה גלגלים והגה," אני עונה לו למורת רוחו. מרקו מסתכל עליי במבט עויין.
"אני נוסע ברכבת," אני עונה לו.
"ובכל זאת יש לך ידיים עדינות. לא כאלה שטובלות בגריז של מוסך," הוא בוחן את ידיי. הוא לא טועה.
"אני מהנדס במקצועי, אבל גם גבר. אני מניח שיש דברים שאני בכל זאת מסוגל לעשות. תנסה אותי," אני לא נותן להתנהגות שלו לפגוע בי.
"במחשב אתה מבין אני מניח," הוא מרים מולי גבה, "לך דבר עם המחשב שלי ותאמר לו שיתחיל להתנהג יפה."
אני מקמט את מצחי. 'זה עוד דרך לאמר לי שאני לא מבין כלום?' אני חושב לעצמי.
"יש לי תקלה במחשב," נאנח מרקו , "אולי אני המכונאי הכי טוב בקווינס אבל כשמדובר במחשב אני בור ועם הארץ. בבקשה תראה אם אתה יכול לעזור לי."
הוא מצביע בידו לעבר משרדו הזעיר בקצה המוסך.
אני ניגש למשרד, אם בכלל אפשר להגדיר אותו ככזה, מדליק את המחשב שמגמגם אבל לבסוף עולה. המחשב דווקא משתף פעולה ומקשיב לי. אני עולה על כל התקלות, מנקה אותו ממה שתקוע בו ומאתחל אותו.
"אתה גאון!" אומר מרקו שסקרנותו גברה עליו והוא בא לראות איך אני מסתדר.
"אתה רואה את הערימה הזאת?" הוא מצביע על הניירות המפוזרות על כל השולחן שלו, "אני צריך להוציא חיובים ללקוח. תהיה נחמד ותעשה את זה? אל תדאג אני אשלם לך."
"במקום לשלם לי אולי תאמר לי איפה אני יכול לקנות טלפון נייד? משהו לא יקר מידי," אני מוסיף שיהיה לו ברור שאמנם הידיים שלי נקיות מגריז אבל אני לא מסתובב עם ערימות של כסף.
מה שמזכיר לי שאני צריך למשוך מזומנים מהבנק, שכן אין לי כוונה להשתמש בכרטיס האשראי שבידי.
"עליי," הוא אומר ומתקשר למישהו.
"אני לא מוכן," אני עונה לו, "אני אעבוד בשביל זה."
"ומה אתה עושה כעת? אתה משחק?" הוא אומר.
"אני לא רוצה טלפון עתיק," אני ממהר לאמר לו.
"סמוך עליי שתקבל טלפון שיתאים לידיים הנקיות שלך. אני צריך שאוכל להתקשר אליך שתבוא לדבר עם המחשב שלי. תראה באיזו מהירות אתה מרוקן לי את השולחן."
אני מתלבט האם לאמר לו שאני רוצה טלפון חוקי, אבל קולט שזה לא יפה להעמיד את יושרו במבחן.
'יש לך עוד מה ללמוד' אני גוער בעצמי.
יסמין
אני מעיפה מבט מהיר על השעון. השעה כבר כמעט חמש. אני מסמנת לאימא בראשי.
"שמעתי מה קרה. אני גאה בך. אני יודעת כמה מתחשק לפעמים לדחוף ללקוח את הפנים לתוך הצלחת" אומרת לי אימא.
אני מביטה בה נדהמת. שאימא שלי, האישה הכי רגועה שאני מכירה, תדבר כך?
"אני זזה. יש לנו חזרה בחמש וחצי," אני אומרת לה.
"אולי פעם אחת תשלחי לי תמונות. אני כל כך רוצה לראות אותך מתאמנת. את יודעת שאני לא יכולה לעזוב פה ולבוא לצפות בך," היא אומרת לי את המשפט ששחוק מרוב שהשתמשה בו.
"אני יודעת אימא," אני עונה לה, למרות שכבר לא מצפה ממנה שתבוא.
אני אוהבת את אימא שלי מאד. למדתי להבין שזה היא חיה בעולם משלה, לא אומר שאני לא יקרה לה.
עם אבא לעומת זאת קל לי יותר לדבר. הוא מבין את השפה שלי ולימד אותי לקבל את אימא כפי שהיא.
לעומת אימא, הוא מבין איזה הקרבה זאת הייתה בשבילי לבוא לעזור לה. בגלל חוסר רגישותה הלימודים שלי התפרסו על זמן רב מהמקובל. עכשיו כשהתואר השני כמעט בידי, אימא עדיין לא רוצה לשחרר אותי.
"את לא מבינה שאין הרבה אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם כמוך?" היא שואלת.
אני מנסה לאמר לה שדווקא יש לה צוות שמאד נאמן לה ומעריץ אותה, אבל זה לא עובד עליה.
אני לפעמים חושבת שהייתה סיבה שמנעה ממנה להרות שוב. אני לא בטוחה שהייתה יודעת להסתדר עם עוד ילד.
*
אני עוזבת בריצה את המסעדה. אני יודעת שאין לי הרבה זמן ולכן מעדיפה לרוץ לאולם החזרות ולא לחכות לרכבת התחתית.
השקול שלי היה נכון. בחמש עשרים ותשע אני נכנסת מבעד לשערים החורקים של המבנה וממהרת לחדר ההלבשה להחליף בגדים.
"למה את תמיד מתעקשת שלא אבוא לאסוף אותך," אומר לי ג'רי מנהל הלהקה.
"אתה לא מבין שאני אף פעם לא יודעת מתי אוכל לעזוב את העבודה?" אני עונה לו. כמובן שאני לא מציינת בפניו שאינני רוצה יחס מיוחד. אני מתעלמת מהניסיונות שלו לחזר אחריי, מעמידה פנים שאני לא מבינה מה הוא רומז לי.
אני שמחה שהוא הוגן ולא מנסה שום דבר בכח, כפי ששמעתי שאחרים עושים.
ברגע שאני שומעת את הצלילים הראשונים כל המחשבות האלה נשכחות ממני ואני מתמברת להם ולצעדי הריקוד.
"אני יודע שאתן עסוקות בבקרים," אומר ג'רי,
"אבל אני מבקש מכן להגיע למרכז לאומנויות מחר באחד עשרה בבוקר.
אני לא אספר לכן את כל הסיפור אלא רק שאני רוצה שנערוך את החזרה על הבמה."
הוא מביט עליי ורואה שאני לא מרוצה. "מה עובר עלייך יסמין?" הוא שואל.
"אני עובדת בבוקר במסעדה, יש לי מבחן מסכם אחר הצהריים, ואני כאן בחזרה במקום ללמוד, פרט לזה, הכל בסדר."
"אין לי מושג למה הפרימה בלרינה ביקשה שתבואנה. היא אמרה משהו על 'לרקוד מהלב,' לא בדיוק הבנתי," אומר ג'רי.
"ואיך זה מתקשר אלינו?" אני שואלת.
"נו, זה באמת משנה," הוא אומר ומתחמק מתשובה.
"ג'רי? " אני מתחילה לאמר ופותחת זוג עיניים גדולות בהמתנה לתשובה.
"אם אתן חייבות לדעת, אני מחזר אחריה," הוא אומר נבוך.
"לפחות הוא לא הומו," לוחשת לי שירי.
"מה אמרת שירי?" הוא מזעיף פנים.
"היא אמרה שלפחות אתה נותן לנו זמן להתארגן," אני ממהרת לענות.
הוא מביט בי אבל מבטי לא מסגיר את העובדה שאני משקרת.
"זה ממש לא בסדר," אומרת לו שירי, "אני זקוקה לכל דולר. אני אקח את משמרת הערב. אני מבקשת להשתחרר כעת מהחזרה."
"גם אני חושבת שזה הוגן אם תשחרר אותנו היום," אני אומרת לו.
"אולי אתן צודקות," הוא אומר ונאנח, "ובכל זאת חשבתי שנתכונן למחר."
"אני מצטערת," אומרת שירי בתקיפות, "אני חייבת ללכת."
"חכי שירי אני באה איתך," אני אומרת לה.
"לאיפה את צריכה להגיע?" היא שואלת.
"לדירה. אני חייבת ללמוד למבחן," אני נאנחת, "מאיפה הרעיון הזה לקבוע חזרה בבוקר בלי לתאם איתנו."
אנחנו יושבות ברכב ואני שמה לב שהיא לא מתחילה לנסוע. "למה את לא נוסעת?" אני שואלת אותה.
"הרכב לא מתניע," היא אומרת לי בייאוש.
"בואי נחשוב רגע," אני אומרת כיוון המחשבות שלי כבר היו נתונות לחומר שעליי לשנן, "איפה את מטפלת ברכב בדרך כלל?"
"בחייים לא הייתי במוסך," היא עונה לי בייאוש.
אני לוקחת את הנייד של שירי ומחפשת בגוגל 'מוסך קרוב אליי.'
אני מתקשרת למוסך ונותנת לשירי לדבר.
אני שמה אוזניות כדי שאוכל להתרכז בקריאה ומתחילה לשנן את החומר למבחן.
שירי מושכת האוזניות מראשי. "לא הבנתי למה את לא עונה לי," היא צוחקת אבל מרצינה שוב.
"ענה לי מישהו בשם סקוט. הוא אמר שרק עוד שעה יתפנה מישהו. הלכה לי המשמרת. הכל בגלל החזרה המטופשת הזאת."
"הכל בגלל שג'רי לא הומו," אני עונה לה וגורמת לה לחייך.
"קחי מונית ואני אחכה ל…איך אמרת שקוראים לו? " אני שואלת. אני ממש לא מרוכזת במה שאמרה לי.
"בעל המוסך הוא מרקו. אני מניחה שהוא יבוא," היא עונה, "את בטוחה שזה בסדר? יש לך מחר מבחן."
"אני לומדת כל הזמן אם לא שמת לב," אני עונה לה, "לכי, אני אחכה."
שירי עוזבת ואני שוקעת שוב בלימודים. המוסיקה תמיד עוזרת לי להתרכז מייד.
"תקשיבי ילדה מה שזה לא יהיה אני אתקן לך. אין צורך לבכות בגלל זה," מפתיע אותי גבר שנעמד ליד הרכב.
"מי אתה?" אני שואלת.
"מרקו מהמוסך. את זוכרת שהתקשרת אליי," הוא אומר לי בקול שקט.
'תמיד אני נדהם איך נשים מאבדות את הצפון שהרכב שלהן מתקלקל,' הוא אומר למישהו.
אני מתכופפת להציץ מבעד לחלון לראות אם יש איתו עוד מישהו. רק אז אני רואה שיש לו אוזניה באוזן.
"אין צורך להרגיע אותי. אני רגועה לגמרי. גם הייתי רגועה אם הרכב היה שלי, אבל הוא לא."
"לנהוג את יודעת?" הוא שואל.
"כן. אני כבר מעל שש עשרה," אני עונה לו.
"את ממש מצחיקה," הוא זועף.
"תתניעי את הרכב," הוא מבקש ופותח את מכסה המנוע. אני עוברת למושב הנהג ומנסה להתניע את הרכב אבל הרכב לא מגיב.
"נראה שהמצב מרוקן. בטח שכחת את האורות בזמן שישבת בבית קפה," הוא מביע את דעתו.
"הרכב לא שלי, ולא ישבתי… לא משנה," אני עונה לו.
הוא מחבר את הכבלים והרכב מתניע ללא בעיות.
סקוט
אני מתקשר לגורדון כדי להזמין מצבר לרכב שנתקע.
"אין לי במלאי," עונה לי גורדון, "אוכל להביא לך רק בבוקר מהמחסן בניו ג'רזי. הם כבר לא עובדים בשעה כזאת."
אני מוסר את ההודעה למרקו שנכנס בדיוק למוסך, בזמן שהרכב שהיה תקוע נכנס למוסך.
הנהגת יוצאת מהרכב, ומרקו ניגש לאמר לה שהמצבר יוחלף רק מחר.
הדבר האחרון שציפיתי שיקרה היום זה שאראה את האחת שתגרום לי להחסיר פעימה.
"תפתח לה הזמנת עבודה," אומר מרקו ומניח את הפתק ובו מספר הטלפון שלה.
"אז קוראים לך שירי.." אני אומר לעצמי.
כשאני מרים את עיניי היא כבר לא נמצאת.
*
יום העבודה מסתיים ואנחנו עומדים לצאת לכיוון ביתו של נאברו. הוא מפתיע אותי כשהוא נוסע בכיוון המנוגד לביתו.
אני מעמיד פנים שלא שמתי לב וסקרן לראות לאן הוא נוסע.
נאברו פונה בצומת הראשונה ימינה ועוצר במרכז קניות קטן ליד חנות הנושאת את השם מקסיקנה אלקטרוניקס.
אנחנו יוצאים מהרכב ונכנסים לחנות.
"תבחר," אומר נאברו ומצביע על ארונית תצוגה של טלפונים ניידים.
אני מנהל שיחה עם עצמי. 'זה המבחן שלך. זה לא שאתה צריך לחיות כחסר כל, זה לא שאין לך אפשרות לקנות מה שאתה רוצה, רק שהפעם תחשוב קודם.'
אני מחליט להישאר עם טלפון חכם, רק לא הדגם החדיש ביותר כמו זה שהשארתי בבית הוריי.
אני בוחר כסוי לטלפון שיש בו גם מקום לכרטיסי האשראי, ורק אז נזכר שהחלטתי להשתמש במזומן.
"כמה אני חייב לך?" אני שואל, "אני צריך ללכת להוציא כסף מהבנק."
"הכל בסדר. מרקו אמר שהוא ישלח לי כסף," הוא עונה לי להפתעתי, "ואני עם מרקו לא מתווכח. אביו הוא האח הגדול של אבי. במשפחות כמו שלנו יש לי משקל רב."
"ברוך בואך לפרברי העיר אחי. תיקח את המכשיר ותהנה ממנו. את החשבון תערוך עם מרקו. יש לך עוד הרבה ללמוד," אומר נאברו בשקט ומסמן לי בראשו לצאת מהחנות.
"רציתי ללכת איתך למועדון לטינה. בדרך כלל הבנות באות להתאמן היום, אבל מסתבר שהחזרה שלהן התבטלה. אני מניח שהן עזבו. אני מציע שנחזור הביתה ונצפה במשחק," הוא מציע.
"אני איתך," אני עונה לו. זה ממש לא מרגש אותי. יש רק שם אחד שמסתובב לי כעת בראש.
אני כל כך רוצה לשאול אותו האם שירי לקוחה קבועה של המוסך, אבל מחליט לשמור את מה שאני מרגיש לעצמי. אף פעם לא חלקתי את רגשותיי עם מישהו אחר. זה לא עומד להשתנות.
"אתה לא מוכן לדבר על זה?" שואל אותי נאברו ומעיר אותי ממחשבותיי.
"סליחה," אני עונה לו בחיוך, "חשבתי על משהו."
"משהו או מישהי?" הוא שואל בחיוך.
"מה שאלת?" אני מתעלם מההערה.
"שאלתי מה קרה בינך לפיית'? שמעתי שהיא מספרת שאתה עומד להציע לה נישואין," הוא משתף אותי במה ששמע.
"השמועה הזאת לא הגיע אליי. האמת שהיא מאוהבת במעמד שלי, במה שהוא יכול להציע. אני כאדם לא מעניין אותה באמת. סוף סוף הבנתי זאת.
היא חיתה באשליה שאני כלכלב קטן שכרוך אחריה. אז מסתבר שלא."
אני כבר לא יכול לחכות שיגיע הבוקר…
?
?
?
ישנו הרגע הזה,
שבאופן מקרי
אתה מרים את עיניך
באמצע פעולה הכי
שיגרתית,
והעולם נעצר.
אולי
כי זה קורה בזמן
שהכי לא ציפית,
כשהמחשבות שלך
היו הכי רחוק משם,
ולכן אתה לא מוכן.
אתה,
שמעולם לא מתרגש כך
מנוכחות אשה
מרגיש…
בעצם אתה לא יודע
מה אתה מרגיש,
רק מבין
שמשהו נפתח בך בפנים
ולשם
אתה רוצה שהיא תכנס.
סקוט
???
