בשכוך הסערה – כל הזכויות שמורות לבר אבידן 2024

דבר ראשון שאני עושה כאשר אני נכנסת לחדר העבודה שלי הוא לפתוח את התריסים. השמש מתפרצת מיד ושוטפת אותו באור. בימים שהיא מתחבאת מאחורי העננים, קדרות עוטפת את החדר. בימים האלה יותר מתמיד אני מקפידה להפעיל את המזרקה הקטנה, מדליקה נר ריחני ונותנת לצלילי המוסיקה לגרש את העצב.

יום שישי מאי 4 2018

בימים שאינני מתכננת לצאת החוצה לא מעניין אותי מה יהיה מזג האוויר. העובדה שרוח שרקה בחוץ בקולי קולות לא הטרידה אותי, ביום הסערה הגדול, עד שהתחיל רעש של שברים מתעופפים באוויר. הבטתי מבעד לחלון הפתוח לעבר רחבת הכניסה והבחנתי ברעפים המוטלים עליה.

מבט לחצר האחורית גילה לי עוד שברים. הרעש בבית רק הלך וגבר. כבר קלטתי שמשהו גדול קורה בחוץ. זה מין מצב כזה שפחד לצאת החוצה שמא יפלו עליך בסערה רעפים, מצד שני קיים הרצון לדעת מה באמת קורה שם. שעות זה נמשך ומרגיש כאילו הבית עוד רגע נעקר מהאדמה.

120 ק"ש רוחות התקיפו את המטרופולין כולו, החשיכו חלקים גדולים ממנו ואף גרמו לאבדות בנפש.

מידי פעם היתה הרוח מפסיקה רק כדי לאגור כוחות ולתקוף שוב. באחת מאלה יצאנו החוצה וראינו שהחלק העליון של הבית נפגע. כבר ידענו שאמור היה לרדת גשם וציפינו להצפה שלמזלנו לא הגיעה.

היום

הגג שלנו שוב שלם, אבל בשל אי ההתאמה בצבע של הרעפים יישארו עליו סימנים, זיכרון ללילה הסוער ההוא.

** בשכוך הסערה **

אם יש משהו שאני כועסת על עצמי בגללו הוא העובדה שלא נכנסתי לאפליקציית מזג האוויר לבדוק מה צפוי היום. כל כך רציתי להאמין שהאביב כאן להישאר. מבט זריז דרך חלון חדרי הראה לי שהשמש זורחת ויותר מזה לא הייתי צריכה. לבשתי מכנס ג'ינס וגופיה קצרה. כהרגלי תמיד יש לידי ז'קט הג'ינס שלי.

אני מוזגת לעצמי קפה לתוך כוס חד פעמי, לוקחת בשקית כמה עוגיות ויוצאת לדרך. אני מפעילה את מערכת השמע ומתחילה להכתיב הודעות. הראש שלי כולו בעבודה. אני מכוונת את הרדיו לשמוע את חדשות הכלכלה ואת נתוני טרום הפתיחה של הבורסה הניו יורקית. אני לא כל כך מרוצה מהתנודות החדות שהתחילו הבוקר בבורסות המזרח, ואומרת בקול רם את דעתי על כך.

אני מגיעה לתחנת הרכבת התחתית בפאתי העיר ומחנה את הרכב שלי למשך היום. בהחלט לא מתחשק לי להיכנס איתו לתוך התנועה הסואנת של העיר. אני ממהרת עם שאריות הקפה ורבע עוגיה שנשארה לי, שוכחת את הז'קט ברכב ועולה על קרון הרכבת התחתית. אני מוציאה את האזניות ובוחרת לי מהפלייליסט את Simply Three.

אני מוציאה את קורא הספרים שלי וממשיכה לקרוא סיפור אהבה מתקתקה עם סוף טוב.

מידי פעם אני מרימה את הראש לוודא שלא פספסתי את התחנה. אני רואה זוג עיניים סקרניות מציצות לעברי. "דווקא נראה לא רע," אני חושבת ומזכירה לעצמי שיש לי את ג'ון. בכל זאת אני לא מתאפקת, אולי בהשראת הסיפור הרומנטי שאני קוראת על גבר מסתורי ואשה בודדה, ומעיפה בו מבט. הוא נועץ בי מבטים ללא בושה ואני ממהרת להוריד את עיניי. "מה את עושה?" אני נוזפת בעצמי.

עכשיו הראש שלי בגבר הזה ובעיניים היפות שלו. אני לא מצליחה להתרכז בסיפור וסוגרת את הקורא ומכניסה אותו לתיק. לשמחתי אני צריכה לרדת. בשעה שאני עושה זאת אני רואה את החיוך המרוצה על פניו. "עוד נפגש," הוא אומר לי בשעה שאני חולפת על פניו.

אני יוצאת לרחוב ומול עיני נראה האגם. מימיו כחולים ושקטים. על פניו מרצדות קרני השמש הזהובות. אני שואפת את האוויר הנקי לריאותיי ולוגמת לגימה אחרונה מהקפה. "תתאפסי," אני אומרת לעצמי ומיד מריצה במוחי את החדשות ששמעתי ודי בכך להחזיר אותי למציאות מיד. אני זורקת את הכוס הריקה לפח ואת שקית העוגיות. מעיפה מבט אחרון לעבר השמים הכחולים ונכנסת לבניין.

כמה שאנסה להימנע מזה, קול העקבים הגבוהים של נעליי נשמע בלובי הגדול של הבניין ומעיר את השומר המנמנם.

"בוקר טוב מיס דורי," הוא אומר לי כמידי בוקר.

"בוקר טוב מיסטר דונובן," אני עונה לו כמו תמיד.

מיד עם היכנסי העיניים שלי מתמגנטות ללוחות האלקטרונים הגדולים בהם רצים המספרים באדום וירוק. רק שהיום המספרים רצים במהירות שיא ובתנודתיות מטורפת.

"בוקר טוב לינדסי," אני אומרת למזכירה שהיא גם חברתי הטובה, "נראה כאילו העולם עומד להחרב. מה זה התנודתיות הזו?"

"ראית את הנתונים דורי?" שואל אותי גרהם המנהל שלי בחצי היסטריה. מצד אחד הוא לבוש בחליפות יוקרתיות ממיטב האופנה האיטלקית, תמיד עניבה ממשי ונעליים איטלקיות, מקרין בטחון בדיוק כמו שאמור להקרין גבר אלפא. מצד שני, מי שמכיר אותו טוב כמוני, יודע כמה הוא חסר בטחון. תמיד תהיתי מה גבר כמוהו עושה בעבודה כל כך מלחיצה.

"לא שמעת? הגיע סוף העולם," אני מנסה להתלוצץ איתו, להוריד קצת מהמתח שהוא שרוי בו. הוא מביט בי במבט כזה מיואש שאני אומרת לו : "גרהם, צחקתי איתך. עוד לא פתחתי אפילו את המחשב. חוץ מזה עוד לא תשע והבורסות עדיין סגורות."

כשהוא יוצא אני צוללת מיד לעבודה. אני בעצמי מאד מוטרדת מהיום הזה. ככל שמתקדם היום אני מרגישה כאילו עננה שחורה עוטפת את החדר. אני בשיא הפעילות ומתקשה להבין מה קורה שהבורסות משתוללות כך. אני נכנסת לחדשות לראות אם באמת פרצה מלחמה, או יש איזה משבר בינלאומי, אבל כלום. מישהו כנראה אמר משהו למישהו והשמועה התגלגלה ככדור שלג. המשקיעים המסכנים כוססים ציפורניים ומתקשרים בהיסטריה. הקווים שלנו קורסים וגם האפליקציות לא עובדות משהו היום מרוב עומס.

וכך בשעה שאני בלב הסערה מתקשר אליי ג'ון. "את באה הביתה? בא לי אותך עכשיו."

אני מרימה עיניי לעבר השעון שעל הקיר מולי. "רק שלוש. מה הוא רוצה ממני כעת?"

אני נאנחת. "לא עכשיו, אני עסוקה."

"את והעבודה שלך. נו בואי הביתה, כולם עוזבים מוקדם," אומר לי ג'ון.

"אז כנראה שאני לא כולם, ואני עסוקה מאד כעת," אני עונה לו בחוסר סבלנות בשעה שהגרפים צוללים לי מול העיניים.

"את יודעת מה דורי? נמאס לי ממך. העבודה שלך הרבה חשובה יותר מכל דבר אחר. יותר ממני," הוא אומר לי בכעס, "את חושבת שהעבודה שלי פחות חשובה? לא נראה לך שלהיות מנכ"ל חברת תוכנה הוא פחות מכובד ממה שאת עושה. פעם אחרונה את באה או לא?"

"או לא," אני עונה לו ורוצה לנתק.

"אני איתך גמרתי דורי. שלא תצפי לשמוע ממני יותר," הוא אומר לי ומנתק.

אני יושבת דקה ארוכה עם הנייד בידי ומנסה להבין מה בדיוק קרה פה. הרי ג'ון הכיר אותי בשעה שחיפש מישהו שינהל לו את תיק ההשקעות שלו. הוא הגיע אלי בעקבות המלצות של חבר שתוך זמן קצר שילשתי לו את תיק ההשקעות שלו. "היא נועזת וזהירה כאחד," אמר לי שנאמר לו עליי אחרי שנעתרתי לבקשתו לצאת איתו.

"הרי מעולם לא הכיר אותי ללא העבודה בחברת ההשקעות של גרהם. אז מה הוא רוצה ממני כעת?"

צלצול הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי. "אני מבקש שלא תייצגי אותי יותר בתיק ההשקעות שלי," אומר לי ג'ון.

עכשיו אני מבינה שבאמת התכוון לדבריו. "האם תרצה שאעביר את התיק שלך למנהל תיקים אחר, או ברצונך שאתן לך שחרור מההסכם אתנו?" אני עונה לו בקול מקצועי.

"את בלתי אפשרית," הוא אומר וטורק לי את הטלפון.

האם זו אני או שבאמת העולם משתגע עכשיו. אני כבר בכלל לא מרוכזת במסכים שמשתוללים מולי. אני שומעת רעש גדול מסביבי. אני מביטה על המסך חושבת איך יכול להיות שהמסך מרעיש כל כך. לפתע המסך מולי נעלם.

"מה קורה לי?" אני שואלת את עצמי בקול רם, "הרי לא באמת הייתי מאוהבת בג'ון, אז מה הסיפור שלי?"

הרעש רק גובר ואני שומעת אנשים מתרוצצים במסדרון. אני קמה מכיסאי לראות על מה המהומה, ואז נשמע בום גדול. לינדסי מביטה בי במבט מבועת וצעקה נפלטת מפיה.

"את בסדר?" אני שואלת.

"את..את…" היא מגמגמת מולי.

"שטויות. אני מבטיחה לך שג'ון לא יעזוב את החברה," אני עונה לה.

"את תהיי בסדר," עונה לי לינדסי.

אני ממש לא מבינה מה קורה איתה ומסתובבת ללכת לחדרי. העולם כולו מסתובב סביבי ורוח חזקה מכה על פניי.

"היא.." אני שומעת, ואחר כך בא השקט הגדול.

אני מרגישה ליטוף נעים על פני. אני רוצה להרים את ידי ולגעת ביד החמה המלטפת אותי.

"דוריה, תתעוררי," אני שומעת קול נעים מדבר אליי.

אני רוצה לענות אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. אני מרגישה אותן במח, יודעת מה אני רוצה לומר. רוצה לומר לו שיש לו קול כל כך נעים שמחמם לי את הלב. קול שמפשיר לי את כל העצב שישב בו מהבוקר. אבל המילים לא יוצאות.

אני מרגישה שאני מרחפת ומתאמצת לחזור למציאות. הרי אני אדם ריאלי לא אשה של פנטזיות. אני מנסה לסגור את הכנפיים ובמאמץ רב מצליחה ונוחתת לקול של סירנות ועיניים כבדות שנפקחות בקושי רב.

ואת מי אני רואה מולי? את העיניים היפות מהרכבת. עכשיו אני משוכנעת שאני הוזה.

"דוריה תשארי איתי," הוא מבקש.

"אמרת שנפגש שוב," אני אומרת לו ומנסה לחייך אבל הפנים שלי מתעוותות בכאב.

"הבטחתי לך, אבל לא לכך התכוונתי," הוא עונה לי.

"אני עוצמת את עיניי. הוא נוגע בי שוב , מנענע אותי קלות. "השארי איתי דוריה," הוא מבקש.

אני רוצה להפנות ראשי אליו רוצה להשען על כף היד המלטפת שלו אבל הראש שלי מתפוצץ.

"תפקחי את העיניים," הוא מבקש ואני עושה זאת בקושי רב.

"מה מספר הטלפון שלך?" הוא שואל.

"מבטיחה שאני אתן לך. אני רוצה לישון," אני עונה לו.

"אני צריך אותך איתי, ורוצה לשמוע שאת זוכרת אותו," הוא ממשיך.

"416," אני מתחילה לומר לו אבל עוצרת כשמרגישה שאני מטולטלת מעט ואור חזק מסנוור אותי. "אל תעזוב אותי," אני מבקשת ומגששת בידי למצוא את שלו.

"אני כאן דוריה מצד שמאל שלך," הוא ממהר לומר ומושיט ידו לגעת בי.

"הי רוי, זו חברה שלך?" שואל אותו מישהו שנמצא מהצד השני.

"זו דריה מורן, נשמע שם ישראלי לא?" הוא אומר, "בת 24. לפי כרטיס הבריאות שלה מצב בריאותה תקין."

"אל תענה לי כמו פרמדיק. לא שאלתי פרטים עליה," אומר לו חברו לעבודה, "אתה מכיר אותה? כי לפי איך שאתה מדבר איתה נראה לי שיש כאן משהו."

"היא לא חברה שלי, אבל תהיה," עונה לו רוי. עם המשפט הזה אני מאבדת את ההכרה שלי וחיוך על פניי.

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי בבית החולים חסרת הכרה, אבל כשאני חוזרת למציאות אני מרגישה שהראש שלי עומד להתפקע. אני שולחת יד לגעת במצחי ומרגישה תחבושת גדולה עוטפת אותו.

אני מסתכלת בקושי סביבי ורואה את ההורים שלי ואת אחותי הקטנה שירה.

"התעוררת," אומרת שירה ומתחילה להפגיז אותי במילים שלא כל כך מתחברות לי למשפטים. כל מה שאני שומעת כעת זה את הגשם השוטף. הבזקים של עצמי רוכבת על אופניים בגשם השוטף עולים לנגד עיניי. אני לא מבינה למה. כבר הרבה זמן לא רכבתי על אופניים, גם לרוץ הפסקתי. העבודה התובענית שלי לקחה לי את כל מה שאהבתי באמת לעשות.

אני לא יכולה להסביר את מה שעובר עליי. דבר אחד אני יודעת שהמחשבות שלי נתונות לגבר הזה ששכחתי את שמו שהבטיח שאני אהיה שלו.

לאט לאט מתחילות המחשבות שלי להתבהר.

"את שומעת מה שאני אומרת לך?" שואלת אותי שירה, "בכל העיתונים מופיעה התמונה שלך. איזו תמונה יפה."

"באמת? למה?" אני שואלת, "בגלל התאונה?" אני מנסה לחשוב בעצם מה אני עושה פה.

"את באמת לא זוכרת מה קרה? את בכלל יודעת מי אני? את יודעת איך קוראים לך?" ממשיכה שירה להפגיז אותי בשאלות.

"אני דוריה, כן אני ישראלית, בת 24 , ולא אין לי בעיות בריאות," אני עונה לה וצוחקת.

שירה מתבוננת בי בתימהון. "מה זה היה?" היא שואלת את אמא.

"אני עונה לתשובות של רוי," אני עונה לה. רק אז אני מגלה שבעצם השם שלו לא אבד לי.

"רוי? לחבר שלך קוראים ג'ון והוא השאיר לך מיליון הודעות," אומר שירה, "הוא ממש מודאג."

"כבר לא," אני עונה.

"מה זאת אומרת כבר לא, רק לפני רבע שעה השאיר לך הודעה," אומרת שירה, "הנה תראי."

"הוא כבר לא חבר שלי," אני עונה.

"מה?!" היא אומרת לי, "היא התחרפנה לגמרי."

"ממש לא. אני רואה עכשיו את הדברים בבהירות כמו שלא ראיתי מימיי," אני עונה, "את מערכת היחסים שלי עם ג'ון, את העבודה המלחיצה שלי, את העובדה שאני גרה עם שתי שותפות ואין לי רגע של דקה לעצמי."

"אני לא יודעת מה קרה לך," אומרת אמא, "אבל אולי כדאי שתירגעי."

"אני מבינה אמא," אני עונה לה בקור, "שג'ון הוא החתן האידאלי בשבילך, אבל לא בשבילי."

"תני לי סיבה אחת," אומר ג'ון שנכנס בדיוק לחדר, "אני מבין שרק עכשיו התעוררת ואת מבולבלת."

"מאין לך בכלל שהתעוררתי?" אני שואלת ושולחת מבט מאשים לאחותי. אני מביטה מסביבי ורואה את האחיות מציצות לחדר, נכנסות ויוצאות, שופעות חיוכים לעברו של ג'ון. אין ספק שהוא גבר מרשים, ביחוד כשהוא לובש את אחת מהחליפות שלו, שזה כמעט כל הזמן.

"תבין ג'ון," אני אומרת לו, "זה כמו שכשיש סערה והרוח מעיפה רעפים מהגג. לא מכולו רק חלק. כמובן שאפשר לתקן אותו, אבל על הגג יישארו לנצח הרעפים האלה שיעידו שסערה גדולה עברה עליו. כך גם אנחנו. הסערות שעברנו אמנם ניתנות לגישור, הצלקות על הלב שלי תשארנה לנצח. אני יודעת שעם הזמן הם כבר לא תורגשנה, אבל לא רוצה להיות במקום שיש סיכוי שתתווספנה להן עוד."

"את בלתי אפשרית," אומר ג'ון, "אם היית באה איתי בזמן לא היית כאן. כל אידיוט יודע שלשהות בבניין שעשוי כולו מקירות זכוכית בשעה שמכה בו רוח בעוצמה כזו חזקה, עלול להיות מסוכן אפילו קטלני."

"אז זה מה שקרה?" אני ספק שואלת ספק אומרת.

"כן," אומרת אמא שנחלצת להגנתו של ג'ון, "החלון התנפץ בדיוק בשעה שיצאת לפרוזדור. יש לך חתך רציני במצח. היית צריכה להקשיב לג'ון."

"גם אם היה מסביר לי מדוע ביקש שאבוא, זה לא היה משנה דבר," אני עונה לאמא.

"אתה מבין ג'ון," אני פונה אליו, "זה איך שאמרת לי את המילים. אתה תמיד פוקד עלי דברים. נותן לי הוראות. זה לא מתאים לי יותר, אני יודעת שאפשר אחרת."

שתיקה משתררת בחדר.

"שמעתי שהתעוררת," אני שומעת את קולו הנעים של רוי. הוא ניגש ומניח ליד מיטתי זר של צבעונים אדומים בתוך אגרטל עגול. "איך את מרגישה?"

"תכירו זה רוי," אני אומרת לאבא ואמא שלי.

"אנחנו מכירים," פולטת אמא.

"באמת?" אני שואלת מופתעת.

"כן הוא מבלה הרבה שעות לידך," היא מודה בחוסר רצון.

"ואתה ג'ון?" אני שואלת ומישירה מבט אליו.

"נו באמת דורי. מה היה לי לחפש פה כשאת שכבת מחוסרת הכרה?"

"אתה מבין עכשיו למה אני לא איתך יותר?"

"להזכירך זה אני שנפרדתי ממך," הוא מסנן אלי בקול מקפיא. אבל עליי זה כבר לא משפיע.

"ועל כך אני מודה לך. בבוקר של הסערה פגשתי את רוי. כשהוא הבטיח לי שעוד נפגש אמרתי לעצמי שיש לי חבר וזה לא מתאים. אבל האמת היא שבתוך כל הסערה בבורסה באותו יום, רוי לא יצא לי מהמחשבות. זו הסיבה שהיה לי קל לקבל את דבריך ולא להילחם עליך."

אני שותקת, אוספת שוב את מחשבותיי.

"כשהייתי בין ערות לחוסר הכרה ראיתי את עצמי עושה דברים שאני אוהבת. אתה והעבודה שלי לא נכללתם ביניהם. אני מניחה שעל המצח תישאר לי צלקת מהיום הזה שבו החליטה הרוח לכעוס על בני האדם שבנו להם מגדלים לתוך השמים ופלשו למקום שהיה שייך רק לה. עכשיו כששככה הסערה החיים שלי נראים לי נקיים מתמיד ואני יודעת בדיוק מה שאני רוצה."

אני מושיטה את ידי לרוי. "התגעגעתי למגע של ידך החמה," אני אומרת לו והוא בתגובה רוכן אליי ובלי חשבון נותן לי נשיקה רכה וממושכת ליד כולם, גורם לסערה להשתולל בגוף שלי. הפעם סערה טובה.

ובחוץ שוב מתחיל לרדת גשם. מנקד את זגוגית החלון בטיפות רכות. הפעם הוא רגוע, גשם מבורך. ואני יודעת שהוא ינקה את העולם שלי, יזכך אותי מכל הכאבים ויוביל אותי לדרך חדשה.

ב.א.

מאמינה באהבה