מרגרט
"מה מביא אותך לפה?" אני שואלת בקול רועד. המוח שלי מפוצץ בסיבות לבואו אליי.
האם זה קשור למת'יו? אליי? או הגרוע מכל למילה?
"בעלך בבית?" שואל ג׳ון.
"אתה מוכן לאמר לי מה אתה צריך ממנו?" אני מנסה לשלוט ברעד שבקולי אבל ללא הצלחה.
"באתי לדבר עם שניכם," הוא עונה לי עניינית.
אני מנסה לפענח מה אומר טון הדיבור שלו. אני כל כך לחוצה שאינני מסוגלת לחשוב בהיגיון.
"לפני כן ברשותכם אני צריך לבדוק שאין פה האזנה," הוא אומר ועדיין עומד על מפתן הדלת.
אני רואה מאחוריו שני גברים לבושים בשחור כשגבם מופנה אליי. הם עוטים על עצמם מסיכה, ורק אז מסתובבים אליי.
אני זזה הצידה ונותנת להם להיכנס לתוך הבית.
אני לא יודעת בדיוק איך הם סורקים את הבית. הם עושים תנועות מוזרות בידיהם, אבל אינני רואה את המכשיר איתו הם סורקים.
הם נדים בראשם לעברו של ג'ון והולכים לעמוד משני צידי הדלת.
"אני מבקש שתתנו לי את הטלפונים הניידים שלכם," אומר ג'ון ופותח את כף ידו על מנת שנניח אותם בתוכם.
ברור לשנינו שאין לנו מה להתנגד. הוא לוקח כל מכשיר מכבה אותו, ומניח אותו על השולחן.
מת'יו קם ונעמד מול ג'ון.
"אני רוצה שתדע שאני יודע," הוא אומר לג'ון.
"אתה מוכן להסביר לי מה אתה יודע?" הוא שואל בטון חסר רגש.
אני מבוננת בשני הגברים שעומדים זה מול זה ומבינה שמה שמשך אותי אצל ג'ון הוא הדימיון שלו מבחינה חיצונית למת'יו.
אני שמה לב לכך שמת'יו עומד זקוף. העמידה שלו היא כמו של זכר שמגן על הטריטוריה שלו. האם הוא נלחם עליי?
"אני יודע .." הוא מעיף מבט זריז על הגברים הלבושים בשחור, "אני יודע מי אביה של מילה. מרגרט סיפרה לי הכל. אנחנו רוצים לפתוח דף נקי נטול סודות."
"אני שמח לשמוע," אומר ג'ון וקולו נשמע פחות קשוח.
"באתי לבשר לכם שהסנטור דה ליצ'י במעצר. אנחנו בשלבי זיהוי אחרונים של זהותו, ויש לי חשד סביר שהוא נושא כמה תעודות זהוי.
מה שאני מנסה לאמר לכם שיש לנו חשד סביר שהוא התוקף של החברה של מילה.
החוקרת שחקרה אתכם חקרה גם אותו והיא אימתה זאת."
"זאת הייתה החברה של מילה?" אני שואלת.
"לא, אבל מי היא כן אני מנוע מלספר לך. היא שייכת ליחידה מובחרת שעוקבת אחרי דה ליצ'י זמן רב."
"ומה אתם מתכוונים לעשות בקשר אליו אם מותר לי לשאול?" אני מגששת.
"בואי נאמר שהוא עבר עכשיו חקירה לא נעימה בלשון המעטה. הוא בהחלט מבין שאנחנו יודעים עליו יותר ממה שחשב," הוא עונה לי.
כבר ברור לי שתשובות לא אקבל ממנו.
"אני יכולה להציע לך משהו לשתות?" אני שואלת מרוב מבוכה.
"יש לך שאלות אליי מר קנדי?" הוא פונה להפתעתי למת'יו.
"בקשר למה? לעבודה ש…אני יודע שאתה אבא של מילה," הוא עונה לו בשקט ומביט בו במבט אטום.
"גם מילה יודעת שאני אביה. סוף סוף אחרי כמעט רבע מאה אני זוכה שהיא תקרא לי 'אבא.' ומה השאלה?" ג'ון עונה אף הוא בקול שקט. אין בדבריו טיפת כעס.
"אתה כנראה לא מבין קנדי. לא באתי לכאן כדי לדון בענייני משפחתך, אלא בסיבה שלשמה פנית אלינו לעזרה," אומר ג'ון, "אני עשיתי כל שביכולתי עד כה לטפל בבעיות שנגרמו לך. החוקרת שלכם היא אישה מבריקה שהצליחה לקשור את כל הקצוות של פרשה מאד סבוכה, באופן שבכירי החוקרים לא הצליחו. אני מניח שבקרוב תוכלו לחזור לחייכם. אני חושב שבזה מיצינו את השיחה."
"מה קורה עם מילה?" אני שואלת.
"אני לא האדם הנכון לשאול אותו. את הקשר בינה לביני אני מתכוון להשאיר בינינו.
כשהיא תרצה ליצור איתך קשר היא תעשה זאת, ואין לי כוונה להתערב בנושא. אל תשכחי שהפגישה האחרונה ביניכן לא הייתה ידידותית."
הנייד בכיסו של ג'ון מצלצל. הוא מוציא אותו וקורא את ההודעה בפנים חתומות.
"אם אין לכם שאלות אני אלך," אומר ג'ון. הוא אינו מחכה לתשובה, מסמן לאנשים שמלווים אותו בתנועת ראש קלה שהוא הולך.
הגברים נדים לעברינו בראשם ויוצאים מהבית.
*
מילה
"אבא בטלפון," אומרת לי מייסון ומגישה לי את הטלפון.
אני מביטה בפניה היפות. היא תמיד משרה עליי רוגע. עם זאת נראה כאילו כעת היא רגועה מתמיד. אין ספק שהעובדה שאני יודעת שג'ון אבי הביולוגי, שקיבלתי את שניהם באהבה, ואין בי כעס, משרה עליה שלווה גדולה יותר.
"חכי לי," אומר אבא מייד.
שתי מילים שמבהירות לי שהוא לא רוצה שאצא בלי שנדבר.
בכח הסמכות שניתנה לי אני יכולה לפעול בלי לקבל אישור. לא הפעם.
לכאורה העובדה שהוא המפקד העליון אמורה לתת לי גיבוי רב, ועדיין אני זוכרת שהוא אבא שלי ולכן אני נענית לבקשתו ומחכה שיחזור.
"קנדי יודע שאני אביך, ויודע שגם את יודעת," הוא אומר לי מיד עם היכנסו הביתה. כאילו זה משא כבד שהוא רצה להיפטר ממנו.
"אמרתי לו שסוף סוף את קוראת לי 'אבא'. נדמה לי שהפרעתי להורייך בשיחה אישית," הוא אומר לי, "נאמר לי על ידי קנדי שהם רוצה לשקם את יחסיהם."
"אני מקווה עבורם שהם יפתרו את הבעיות שלהם. לדעתי הם יכולים להיות זוג נפלא אם רק כל אחד יוותר על המסיכות שלו ובעיקר על האגו," אני עונה.
"זה מדהים איך יצאה לי ילדה כזאת שמלאה בחמלה. זה מצחיק שמה שעובר לי בראש כעת שזה בא לך ממייסון," הוא צוחק.
"אתה יודע כמה מייסון חשובה לי. היא משרה עליי הרבה שקט. אין פלא שלמדתי ממנה דבר או שניים על החיים," אני מלכסנת מבטי אליה ורואה את עינייה נוצצות מהתרגשות.
"עכשיו לעניננו. אני רוצה לשמוע מה המטרה שלך פגישה הזאת," הוא שואל אותי.
"ראשית אני מבקשת שתדע שהסגן שלי בירר עבורי בקשר לנשות שלושת חברינו. כמה לא מפתיע שלשניים מהם יש אישה.
אני רוצה לברר מי משתיהן היא הראשית שלו, כדי לפצח את האישיות שלו.
אני מתכווונת לסחוט ממנה כל טיפת מידע," אני משתפת אותו בתוכנית שלי.
"כיוון שאני מכיר את עצמי ואת כמוני, אני כבר מבין שאת כבר כמה צעדים קדימה. מעניין לשמוע מה ההימור שלך," אומר אבא ומרים גבה.
"אני מקווה שזאת נדיה הרוסייה. קל לי יותר עם הרוסיות למרות שכידוע לך אין בי טיפת דם רוסי. החיים לימדו איתי להסתדר איתן לגמרי לא רע," אני עונה לו.
"ומי את היום?" הוא שואל בסקרנות.
אני מוציאה את התעודה החדשה שלי.
"נעים להכיר, אני אמילי וייס."
אבא פורץ בצחוק. "את תמיד מפתיעה אותי עם השמות שלך. עכשיו תסבירי איך זה מסתדר עם המוצא הרוסי שלך?"
"ובכן, ההורים שלי הם מהגרים מאוקרינה שהחליטו שהם רוצים שם 'אמריקאי' לבת שלהם."
"את יודעת שאני בחרתי לך את השם? אמיליה הייתה סבתא רבא שלי. היא הייתה אישה מדהימה. הסכמתי לוותר על שם משפחתי בתנאי שיינתן לי לבחור את שמך. גם את הכינוי מילה אני בחרתי," אומר אבא.
"פעם שאלתי את אימא מדוע בחרה בשם הזה ושהיא סיפרה לי, שזאת הייתה הבחירה של אבא שלי. רק שלא אמרה לי שהסבתא רבא היא לא של קנדי," אני עונה לו.
"איך את מתכוונת להתלבש?" שואל אבא, "חשבת כבר? למרות שברור לי שכן."
"אני מחכה לקבל תמונות שלהן. בתחילה חשבתי להתאים עצמי אליהן, אולי להתחזות למאהבת פגועה. אבל ברור לי שאסור לי לבוא חשופת פנים. יש מצב שיש בביתו מצלמות והדבר האחרון שאני צריכה זה את תמונה שלי.״
אבא מסתכל עליי ואני כבר שומעת בראשי את ההתנגדות שלו.
״אבא אני שחקנית מיומנת. מה האלטרנטיבה שיש לי, לשלוח שוטרת סמויה? ומה אני?"
אבא מסתכל מסביב. ״איפה תיאו?״
״אני מבינה מה אתה מנסה לעשות. אל תגרור אותו לזה. ברור לך שהוא לא יאהב את הרעיון.
הוא אגב יושב בחצר עם פטריק גולד מפניני בר, רוקם לנו את התפקיד החדש אליו נכנס כשנחזור מהחופשה.
את מבינה שאת מסכנת את החופשה?״ שואל אבא שכבר מבין שדבר ממה שיאמר לא ישנה את דעתי. הוא נאנח ומרים את כתפיו. ״מה את צריכה ממני?״
״שתעסיק את תיאו ושלא תדאג.״
צלצול האינטרקום מחריד את השקט של הבית. אני קמה להעיף מבט לראות מי זה.
אבא מסתכל עליי. ״מישהו שאל אם זה משפחת וילסון,״ אני אומרת.
״זה הבית אחרינו,״ הוא עונה לי. אני מוסרת את המידע לגבר ששאל.
״אני מכינה לי קפה. אתה רוצה גם?״ אני שואלת את אבא ומחפשת בעיניי את מייסון שלא נמצאת בסביבה.
אני נכנסת למטבח, מוציאה שני ספלי קפה ומניחה על השיש. מיכל המים במכונה ריק. אני ממלאת אותו, מוציאה שתי טבליות קפה מהמתקן בו הן מאוחסנות. את האחת מניחה במכונה, ואת השניה אני מניחה על השיש. ריח הקפה מתחיל להציף את המטבח כשאני חומקת ממנו דרך הדלת האחורית.
שון מסמן לי מעבר לגדר שהרחוב פנוי ואני יכולה לטפס על הגדר ולצאת מהחצר באין מפריע. כיוון שאני מיומנת בטיפוס על גדרות, תוך פחות מדקה אני מחוץ לשטח הבית ונכנסת לרכב שמחכה לי.
שון יושב איתי מאחור ומורה לנהג להסתלק משם במהירות.
אני בוחנת את התמונות שמציג לי שון על גבי המסך של המחשב.
״החושים שלך לא הטעו גם הפעם. נדיה איתו כבר מספר שנים. שימי לב שהיא כל פעם בתחפושת אחרת. היא גם כפי שחשדת האישה השניה.״ הוא מאשר לי את מה שחשבתי.
״איך הצלחת לחמוק מהבית?״ הוא שואל.
״אני חייבת לשתף אותך במשהו," אני אומרת ורואה שהוא נדרך,"כל כך טעיתי בקשר לסנטור. זה פשוט צרוף מקרים אומלל. כל זה נראה כמו סיפור דימיוני. רציתי שתדע שאני עומדת לתת הוראה לשחרר אותו לפני שנסתבך בתביעה שלא נוכל לצאת ממנה.״
"איפה החבר שלך?" הוא שואל.
"חבר שלי? על מי אתה מדבר?" אני מעמידה פנים.
"השוטר. זה שהיית איתו במסיבה," הוא עונה לי.
עכשיו אני כבר יודעת שהחושים שלי לא הטעו אותי.
בתנועה מהירה אני נוגעת בידי ובאותו זמן מנתקת את הנייד שלי. הדבר האחרון שאני צריכה כעת הוא שמישהו מהמפקדה העליונה יצא בעקבותיי.
"ההוא? הוא לא חבר שלי. סתם אחד שהבאתי כדי לא ללכת לבד. תודה שהוא גבר אלפא רציני. אין ספק שהוא היה תפאורה טובה," אני אומרת ומשווה לקולי טון מזלזל.
"אני מציעה שתרד מכביש עשרים ושבע מערב במגי ליין ותחזיר אותי הביתה.
ושון, תודיע לכולם על ביטול המבצע ותאמר שאני מבקשת שירדו כבר מהגבר הזה. הגיע הזמן שהתיק שלו ישלח לגריסה."
"מה שתגידי," הוא אומר לי מנסה להסתיר את שביעות רצונו.
"הגברת רוצה הביתה," הוא אומר לנהג, "תרד ביציאה הבאה."
"אני ממש עייפה אני חושבת שאלך כעת לישון," אני אומרת ומפהקת.
"סיפרת כבר לכולם שאני עוזבת בחודש הבא?" אני זורקת לו את הפיתיון.
"אני במקומך הייתי נפרד כבר היום," הוא אומר בגיחוך.
"מה שתגיד," אני עונה לו בשפתו.
הנהג יורד מהכביש המהיר, אך במקום לפנות לכיוון חזרה במגי ליין הוא ממשיך לנסוע.
"אתה יודע שון," אני אומרת, "עכשיו כשאני עוזבת, אני רוצה לאמר לך משהו. אני ….דלוקה עלייך. אבל ממש."
אני שולחת יד ללטף את פניו המכוסות במסיכה, "הייתי שמחה אם …אתה יודע…אתה ואני.. נו אתה כבר מבין."
פתאום הנהג מרביץ קללה עסיסית ברוסית ולוחץ על הגז. אבל זה מאוחר מידי.
ניידות משטרה מקיפות את הרכב, ולפני שמישהו מיושבי הרכב קולט מה קורה, אני משחררת את הנעילה של הדלת ויוצאת החוצה.
אני לא נשארת לצפות במה שקורה אלא מתחמקת לרחוב צדדי ובורחת במהירות מהמקום.
אחרי כמה רחובות מתקרב אלי אופנוע. הנהג נעצר במרחק מה ממני, אבל ידי דרוכה על המתכת הקרה של האקדח.
באופן חריג, מוריד שון את המסיכה מעל פניו שאראה שזה הוא. הוא מסמן לי לנטרל את השבב, ואני עושה כבקשתו.
"הייתי חייב להוציא אותך מהאזנה כדי לאמר לך את מה שיש לי לאמר. אז מה מתוקה. את 'חמה עלי?'" הוא אומר לי בקול נמוך.
"קח אותי מפה," אני אומרת.
"יש לך מוטל מועדף?" הוא ממשיך.
"יש לך מזל גדול," אני אומר לו.
"עם אחת כמוך, ברור," הוא צוחק.
"יש לך מזל שלך אני מרשה הכל. אפילו לאמר את מה שאמרת," אני אומרת לו.
"תדעי לך שהפעם ממש פחדתי," הוא אומר לי.
"ראיתי שהזעקת את כל מי שרק יכולת," אני עונה.
"אני מוריד בפנייך את הכובע," הוא אומר.
"תבין שברגע שהוא שאל על משפחת וילסון ידעתי שזה לא אתה, ועדיין הייתי חייבת להרחיק אותו מהבית של המפקד." הוא אבא שלי אני רוצה לאמר לו, אבל יודעת שעדיין אסור לי לאמר.
קול פיצוץ עז נשמע ומיד אחריו עננים שחורים מיתמרים לשמים.
"הם כבר לא ידברו," אומר שון.
ג'ון
פחד מתגנב לליבי כשמילה לא חוזרת עם הקפה. 'אז לא דימיינתי,' אני ממלמל ובוהה בשתי ספלי הקפה.
"על מה אתה מדבר?" שואלת מילה שמפתיעה אותי.
"את הריח של הקפה מהמכונה," אני מאלתר.
"אני כבר מוזגת לך," היא אומרת.
אני רוצה לשאול אותה איפה הייתה, אבל האיתורית שלי מצפצפת.
'מה רוצים ממני עכשיו? בן אדם לא יכול לבלות בשקט בחיק משפחתו?'
"עומד לעלות מבזק חדשות מיוחד."
"מסתבר שקורה משהו," אני אומר ומביט מבט זריז על מילה. היא עסוקה במזיגת הקפה לאחד הספלים ומכניסה את הטבלית למכונה.
שוב ממלא ריח של קפה את המטבח.
"לא חבל שתישתי קפה קר," אני לוחש לה.
"אבל הקפה חם," היא אומרת לי ונותנת לי לגעת בספל.
באופן מפתיע הספל חם. אני ניזכר שיש במכונת הקפה אפשרות לשמור על החום אחרי שהקפה מוכן.
"על הכל את חושבת," אני אומר לה והיא מביטה בי במבט שואל, כאילו לא הבינה מדוע נאמרו המילים.
תיאו כנראה מקבל גם הודעה על המבזק כיוון שהוא חוזר לסלון ועיניו על מסך הטלוויזיה. פטריק נכנס אחריו.
אני מביט עליו, על הגבר שעומד לשאת את ביתי לאישה. כמה שלוות הן פניו. אין לו מושג מה התרחש פה בזמן שישב עם פטריק בחוץ.
מייד אחרי שמופיע צמד המילים מבזק מיוחד מופיעה על המסך המפה של לונג איילנד, כאשר היא הולכת וגדלה ונעצרת על היציאה של עשרים ושבע ומגי ליין.
תמונות של רכב עולה בלהבות כשסביבו שש ניידות משטרה ממלאות את המסך.
"זה אולי ישמע לך דימיוני," אומרת לינדה מק'לוקלין בעלת המכבסה במרכז הקניות הסמוך לצומת, "אבל פתאום משום מקום באו הניידות האלה ויצאו מהם שוטרים לבושים בבגדים שחורים ומסיכות."
"איזה סיפורים אנשים מוכנים לספר העיקר להופיע בטלוויזיה," אומרת מילה, "שאכין לך קפה תיאו?"
