השופט פאפאדופולוס
השעה שלוש וחצי כאשר עורך הדין ארן רוטשילד מבקש לדבר איתי בלשכתי. למרות שזה לא נהוג אני נעתר לו.
"סול התמוטטה היום בבדיקה אצל רופא והיא מאושפזת בבית חולים. אני מבין שהיא ערה כעת ותחת השגחה.
הייתי מבקש לנהל את הדיון הזה, ולסיים את הפרשה האומללה הזו. קראתי את הפסיקה שלך ונותר רק לדון בתנאי התשלום. היא לא רוצה ממנו כלום, את זה אתה יודע."
"אתה תוכל להסביר למה?" אני שואל אותו.
"בחשבון גס, נאמר שהיה יכול לשלם לה סכום גדול מידי חודש, והוא לא כי הוא עדיין מתמחה, התשלום היה נפרש לאורך שנים. סול לא רוצה איתו קשר יותר. את מבוקשה היא השיגה."
"אני אאשר לך לייצג אותה, אבל חייב יפוי כח ממנה, זה הנוהל. אני לא רוצה שלמישהו יהיה פתחון פה שאני נוטה לטובתה."
הוא מושיט ידו לתיק, מוציא ממנו את האישור החתום ועליו תאריך של לפני כשבועיים.
"אם כך אני לא רואה סיבה לדחות את הדיון. נתראה באולם שלי בעוד חצי שעה."
"אני מודה לך כבוד השופט," הוא אומר לי.
אני מחכה שארן יצא ומתקשר ללילה. אני מספר לה את החדשות בקשר לסול. "אני חייב לסיים את המשפט הזה עוד היום. אני רוצה להיות חופשי לקיים איתה קשר."
"אני מבינה אותך פאפא, אבל אתה יודע שלפעמים החיפזון יכול רק להזיק. תן לי את מספר הטלפון שלה ואתקשר אליה," אומרת לילה.
"את צודקת. עלינו להיות זהירים. אני אתן לך את מספר הטלפון של ליאה רוטשילד. היא נמצאת איתה בבית החולים," אני אומר לה.
"סבא שלה יודע?" איך לא חשבתי על זה בעצמי? אני חייב להיות מרוכז כעת במשפט. עורך הדין מרקובסקי מאד לא צפוי.
"אין לי תשובה לילה ואני חייב להיכנס בקרוב לדיון. אני אדבר איתך כשאסיים."
*
כל כך מתחשק לי כעת למזוג כוס וויסקי ולתת לאלכוהול לטשטש את הכאב.
'אני קרוב לשם רפאל, למלא את מה שציווית עליי במותך. אני יודע שעברו יותר מידי שנים, אבל זה יקרה. אני מתחייב בפנייך. אני כל כך מתגעגע אליך חבר שלי,' אני מדבר אליו בליבו.
אני כל כך כועס על כל מה שהיה עליי להסתיר כל השנים האלה. אולי לא תבינו כמה העובדה שיש לי את התמונה שלו בחדר העבודה בביתי עוזרת לי להשקיט את הגעגועים אליו.
אני כל כך רוצה כבר לאמץ אותה למשפחה שלנו, להפוך אותה לחלק מאתנו. הנוכחות שלה, כך למדתי, מרגיעה אותי.
זה מדהים אותי איך כל תנועה שלה היא כמוהו, למרות שמעולם הם לא נפגשו. עקבתי אחרי ההתנהלות שלה במשפט ואני יכול לשמוע אותו מדבר מגרונה.
"כבוד השופט, מחכים לך באולם," מעיר אותי המזכיר שלי ממחשבותיי.
"אני בא," אני עונה לו, קם באיטיות מכיסאי, מישר את הגלימה והולך אחריו לאולם.
"כבוד השופט פאפאדופולוס," הוא קורא בקול רם וברור, ואני רואה את כולם קמים על רגליהם.
אני נד בראשי לעברם והולך לשבת על כס השופט.
"ובכן עורך הדין מרקובסקי, לאחר שכל ניסיותיי לגשר בינך לבין התובעת עלו בתוהו, אני נאלץ לקבוע את פסק הדין.
מאחר שמרשך הודה בכל סעיפי האישום אני פוסק לטובתה של התובעת.
משכך אני פוסק את מלוא הפיצוי שנדרש על ידי התובעת בסך חמישה מיליון דולר.
השאלה הנשאלת איך מרשך יוכל לשלם זאת.
מכיוון שהתובעת נאלצה להעדר מהדיון אנחנו ננהל אותו באמצעות בא כוחה עורך הדין ארן רוטשילד.
"אני מבקש לדחות את הדיון. הפסיקה…" אומר עורך הדין מרקובסקי.
"אני לא מוכן לדחות את הדיון הזה. נתתי לך את כל ההזדמנויות להגיע להסדר. ההחלטה נתונה כעת בידיה של התובעת.
מה יש לך לאמר עורך הדין רוטשילד."
"מרשתי, התובעת, נאלצה להגיש תביעה לבית המשפט לאחר שנפגע שמה הטוב, לאחר שנטען כי הסתירה מבן זוגה את עובדת היותה נשואה. לא רק, אלא שגם בגדה בו עם מי שטען שהוא בעלה.
הנתבע הודה שמעולם לא היה בעלה, וכי לא ראה אותה אחרי שנפרדו טרם עזיבתה את קליפורניה.
מין הראוי שתפורסם הכחשה על מה שפורסם במדורי הרכילות."
"מיס ברנרד," הוא ממשיך ואני מרגיש דקירה בלב למשמע השם, "איננה מעוניינת בקשר עתידי עם התובע ולכן ברוב נדיבותה היא מבקשת להמיר הסכום שנקבע לה כפיצוי, בתמורה שתינתן על ידי הנתבע באחד מהמוסדות למען ילדים חסרי בית בסכום שבין דולר אחד לחמישה מיליון דולר."
אני מודה שארן מפתיע אותי בכך שהוא מניח את מיד הכל על השולחן, אבל אני מבין אותו. סול רוצה שהמשפט ייגמר.
"אני מאשר את בקשתה של התובעת להמיר את סכום הפיצויים לתרומה כפי בקשתה. אני מבקש מהנתבע להגיש לבית המשפט אישור על ביצוע התרומה תוך שבוע ימים מהיום.
זו החלטתי."
סול
אני מקבלת הודעה מארן שיש חותמת בית משפט על הפסיקה. הסיוט הזה מאחוריי.
"אני יכולה לדמיין את פאפא עכשיו בלשכה שלו נושם לרווחה," אומרת לילה שמגיעה עם התיק שלי ובו בגדים להחלפה.
"בחרתי לך שמלה שחורה," היא מוציאה אותה ומניחה על המיטה, "אני מבינה שד"ר בלקפילד אמר שהוא לא חושש שהדימום יתחזק, אבל עדיין. אנחנו לא יודעות איך המחזור שלך יהיה.
הוא כותב לך כעת את מכתב השחרור. אני שמחה לראות שלא נזקקת למנות דם. הוא מאד מרוצה מהמצב שלך," אומרת לילה, "כנסי להתקלח ואני אחכה לך בחוץ למקרה שתזדקקי לעזרה."
אני מסתכלת על לילה. אם מישהו מבחוץ היה מסתכל עלינו הוא היה בטוח שאנחנו אם ובתה. היא כל כך דואגת לי ומעניקה לי חום שלא זכיתי לו מאימי.
"אני לא יכולה לדמיין את אימי מבטלת דיון בבית משפט כדי להיות איתי," אני אומרת לה.
"זה בכלל לא הייתה שאלה. אני מבינה שליאה הייתה חייבת לחזור לניו יורק. עורך הדין שייצג את הנתבע היה עלול למשוך את התביעה הזו שנים לו פאפא היה מאפשר לו."
"במבט לאחור אני לא יודעת אם הייתי צריכה להגיש אותה בכלל," אני אומרת לה.
"את לא יודעת אף פעם מאיפה תצוץ הרכילות הזו. טוב עשית שתבעת ובידך פסק דין המכחיש את הידיעה," אומרת לילה, "אני מבינה שאינך חושבת להראות את זה לכריס או משפחתו."
אני נאנחת. "בדיוק. אם הוא יכול היה להאמין לרכילות הזו, אז זה באמת לא משנה. זה רק מראה שזו דעתו עליי."
"מה את מתכוונת לעשות כעת?" היא מביטה בי במבט שואל. נראה לי שהיא מנסה לאמר לי משהו, אבל אני מותשת ועייפה ממה שעבר עליי ולא מצליחה לפענח אותה.
"אני חושבת שכדאי שאסע לאחוזת קרטייה. אני מניחה שיהיה להם מה לאמר לי אחרי מה שנודע לי מפאפא.
אני עוד לא יודעת איך להגיב. מה שחשוב לי שאני איכשהו, באופן בלתי מוסבר, מרגישה קשר חזק לאבא שלי," אני בוחנת איך משפיעות המילים שלי עליה.
"אני חושבת שזה רעיון מעולה. מתישהו את צריכה להתחיל את צעדייך כבת משפחה. אין זה אומר שאנחנו לא נהיה המשפחה שלך." היא מושיטה יד ומלטפת את לחי. אחר כך מושכת אותי אליה ונושקת לי על מצחי.
"כנסי להתקלח ונעוף מפה," היא אומרת לי לבסוף.
אני מתקלחת ולמרות שאני חלשה אני מרגישה יותר טוב. המגע עם המים עוזר לי לאגור שוב כוחות.
בזמן שהתקלחתי הניחה לילה את הבגדים במקלחת. אני מחייכת לעצמי איך היא חושבת על כל דבר. שוב משהו שאימי לא הייתה חושבת לעשות.
כל מחווה כזו מקרבת אותי אליה.
כשאני יוצאת אני רואה את ד"ר בלקפילד מוסר ללילה את הניירות.
"מי את? " הוא פונה אליי בהתפעלות, "את בכלל לא דומה לזו שהתעלפה בזרועותיי."
אני נבוכה.
"אמרו לי שאתה מעלף אז התעלפתי," אני אומרת לו לבסוף.
"אמרתי ללילה שאני אבוא לבקר אותך בערב, לראות איך את מרגישה ולקחת ממך שוב בדיקות דם.
אני מבקש שתנוחי. אמנם את משתחררת במצב טוב, אבל עדיין אנחנו חדשים בזה, לא יודעים איך המחזור שלך יתנהג."
"אנחנו?" אני צוחקת.
"כן," הוא עונה לי ברצינות, "את שוכחת שאני מתעד את מה שעובר עלייך?"
"מזלך. כי להרגיש את מה שאני מרגישה תאמיני לי שאתה לא רוצה," אני עונה לו.
"יש הרבה יתרונות בלהיות גבר. זה אחד מהם," הוא מחייך אליי, "נתראה בלילה."
"יש לי הרגשה," אומרת לילה בשעה שאנחנו יושבות ברכב בדרך לאחוזת קרטייה, "שהוא לא דואג כך לכל המטופלות שלו. האופן שהוא הביט בך בהחלט הוא לא אופן שרופא מביט על המטופלת שלו."
"אני חושבת שזה בגלל שהמפגש הראשוני בינינו היה קליל. צחקתי על כך שהרופא לא מביט על גופנו כמו על גוף של אישה. שמתי לב שמאז המבט שלו השתנה. טוב, זה היה רק כמה דקות, עד שהתעלפתי."
"יש בך משהו ששובה את הלב מהרגע הראשון שרואים אותך. את כל כך מזכירה לי את רפאל. אנשים, נשים וגברים, התאהבו בו מייד. הוא היה מאד שונה מהאחים שלו," היא אומרת ומשתתקת פתאום.
ההערה הזאת ממש לא מובנת לי. אני מסתכלת עליה בשאלה , אבל היא מקמטת את מצחה, קופצת שפתייה ושותקת.
אני מרגישה שכמה שאני יודעת, אני לא יודעת כלום. אני צריכה סבלנות. מאיפה לוקחים אותה?
"מה את מרגישה?" שואלת אותי לילה כאשר אנחנו נכנסים לעמק נאפה.
"תמיד הרגשתי פה בבית. השאלה איך עכשיו שאחרים יודעים שאני יודעת, חוץ מנאדין שאני לא מבינה למה, השאלה איך הם יתיחסו אליי.
אני ניזכרת שלא הודעתי לסבא שלי מה קורה איתי.
"היי סבא," אני מנסה לשוות לקולי עליזות, "השתחררתי מבית החולים."
"אני כל כך מאושר לשמוע. אנחנו מחכים לך שתבואי כבר."
"אני נוסעת קודם לאורכידאה החפצים שלי שם."
"תאמיני לו. הוא מתכוון לזה," אומרת לי לילה לאחר שהיא מוודאת שסימתי את שהיחה שלי איתו. "הוא התייסר בעצמו כל השנים. רפאל נוצר בדמותו ולכן היה לו עוד יותר קשר שנאסר עליו להתקרב אלייך יתר על המידה."
"יש משהו שלא מסתדר לי. אם אימי לא רצתה שאדע, מדוע שלחה אותי כל הזמן לאחוזת קרטייה?" אני לא מרפה.
"אביך, רפאל, היה גבר מדהים. חלומה של כל אישה. אימך הייתה אישה יפיפיה ומאד מחוזרת. הנשיות שלך, הלב שלה, נפגעו בגללו. הייתה ביניהם ידידות טובה עד שאימך דרשה את מה שלא היה מוכן לתת לה. היא ידעה שאינו רוצה להתחתן ואינו רוצה להקים משפחה עדיין.
הוא טען שקודם כל צריך לרפד את הקן לפני שמקימים בית. הוא אמר שילדים צריכים לקבל הכל ולא לחיות במחסור.
ועדיין, ברגע שנוצרת הוא היה מוכן לתת הכל בשבילך, ושילם מחיר כספי כבד."
אני מצפה שהיא תמשיך ושוב היא משתתקת.
אני מפנה את מבטי ממנה ונושכת את שפתיי בכעס. אני מרגישה שיש עוד הרבה דברים שלא נאמרו לי ואני יוצאת מדעתי.
"לילה אני רוצה לדעת את האמת. רפאל," הפעם אני נוקטת בשמו ונמנעת מלקרוא לו אבא שלי, "רצה בי?"
"ברגע שראה את דמותך באולטרסאונד, הוא התמלא אהבה אלייך. הוא לא היה זקוק לראות את בדיקות הד.נ.א. כדי לדעת שאת שלו. הוא דיבר עלייך המון, ובאהבה גדולה. הוא בהחלט חיכה לבואך לעולם. לא סתם קרא לך Soleil , את היית השמש שהאירה את ימיו מאותו יום עד יום מותו.
"אנחנו היינו כבר הורים ללירוי וטרוי והוא דיבר עלייך כאילו כבר נולדת. שניהם שמעו עלייך כל חייהם, כאילו היית נוכחת. הם כל כך שמחו שאת סוף סוף יודעת. מבחינתם את אחותם הקטנה."
פייר קרטייה
אני יודע שאני לא יכול ללחוץ על סול. אמנם היא מחזיקה את עצמה, לא חושפת את רגשותיה, בדיוק כפי שרפאל היה, אבל אני יודע שהיא צריכה זמן לעכל את הדברים.
אני עדיין בוהה בטלפון כשאני רואה את כריס עומד מתוח ומביט בי.
"היא השתחררה," אני אומר לו קצרות, "היא לא סיפרה הרבה."
ואז מצלצל הטלפון אצל פול. רק אז אני מבחין בעובדה שגם הוא נוכח.
"ארן רוטשילד אמר שנקשיב ל'הצגה הטובה ביותר בקליפורניה' כדבריו. זה ישודר בחדשות בערוץ 7ABC ," הוא אומר וניגש להדליק את הטלוויזיה.
"אנחנו מפסיקים את שידור החדשות בשל משדר מיוחד העוסק בפסק הדין במשפט בין סול ברנרד ודוקטור דילו ריידר," אומרת השדרנית.
פניו של הרופא שהביא לסול את סט הלנז'רי מחנות הסקס ממלאים את המסך וחיוך שחצני מרוח על פניו.
הוא לובש חליפה יוקרתית ומפזר חיוכים לכל עבר.
"אנחנו יוצאים כעת מאולם בית המשפט לאחר שבידנו פסק דין המבטל את דרישתה המגוחכת של סול ברנרד לפצות אותה בשל ידיעה שפורסמה ברכילות בניו יורק," אומר מי שהכותרת מגדירה כעורך הדין מרקובסקי בא כוחו של דוקטור ריידר.
הוא מישיר מבט למצלמה ומגחך.
ואז קורה הלא יאומן.
"אין לי הסבר במה התעסק עמיתי עורך הדין מרקובסקי בשעת הכרעת הדין. כיוון שהפסק בידי ואני בדרכי למיס ברנרד למסור לה אותו, אני אגזול דקה מזמנכם ואקריא לכם אותו.
אני אשמח להסביר לעמיתי, שנראה שלא הבין אותו, שהלקוח שלו נמצא אשם בכל הסעיפים."
המצלמה מתקרבת לפניו של הרופא שלא מוריד את החיוך השחצני מעל פניו.
"אולי תספר מר רוטשילד," הוא פונה אליו בזלזול, "האם הוטל עליי לשלם את הסכום המגוחך של חמישה מיליון?"
"אני מניח דוקטור ריידר," עונה לו ארן בהגדשה, "שאתה מבין שהשופט פסק שעלייך לשלם את מלוא סכום הפיצויים שנדרשת בכתב התביעה.
העובדה שמיס ברנרד יודעת שאין באפשרותך לשלם אפילו עשרת אלפים דולר לחודש, מה שהיה גורם לקשר ביניכם בשל כך להמשך שנים, והעדיפה לתת לך אפשרות לתרום כסף כנדיבות ליבך, תהיה אשר תהיה, לא משנה את העובדה שהפסדת במשפט."
"אבל חמור מזה," מתערב השופט פאפאדופולוס, "שאתה עומד מול המצלמות שמשדרות כעת בכל קליפורניה, ומשקר במצח נחושה.
העובדה שזה עתה יצאת ממשפט שיסודו בשקר לא לימדה אותך דבר.
אתה מתבקש להתייצב מחר בתשע בבוקר אצל הפקידה שלי. אני אדאג להרכב של כמה שופטים, שלא תוכל להאשים אותי שיש לי חלק בזה, שידונו במה שקרה פה כעת.
למעשיך יש שם מאד מוגדר- ביזוי בית הדין.
וממך דוקטור ריידר אני מצפה לראות כמה נדיב יהיה ליבך. כאמור בפסק הדין יש לך שבעה ימים להגיש לי קבלה המוכיחה את תרומתך.
אני בטוח גם ששניכם מבינים שיש פה עילה לתביעת דיבה, בעיקר שאין צורך בהוכחות שכן הכל נמצא מוקלט לעיני כולם."
"אנחנו מנסים להשיג את תגובתה של מיס ברנרד, אבל עדיין לא הצלחנו לאתר אותה," אומרת הקריינית.
היא משתתקת לרגע ומעיינת בפתק שמוגש לה.
"מיס ברנרד מוסרת באמצעות בא כוחה שאין לה עניין להתעסק במה שקרה מול המצלמות.
אני אישית יכולה להבין אותה. היא רצתה להוכיח שלא הייתה נשואה, ולא ראתה את הנתבע בניו יורק ואת זה היא השיגה.
זה אולי מקום למחשבה לריכלאים שפרסמים הודעות בלי לאמת אותם ופוגעים באנשים ללא סיבה.
ועכשיו נחזור למהודרת החדשות.
מושל קליפורניה…"
Twitter סול בשחור
