מייסון
אני נעמד מול החלון ומביט סביבי. אני חושב לעצמי כמה מוזר זה לשבת בבית קפה שמוקף בחנויות מותגים. זה נראה לי כמו אי של שפיות בלב התרבות הצרכנית.
מכל חנות אני רואה אנשים יוצאים עם שלל שקיות הנושאות את המותג של החנות ממנה הם יצאו.
הם נראים בעיניי כמו שיירת נמלים. בעצם לא. כי נמלים הן חרוצות ואלה שממולי נראים בעיניי…..באמת כמו מה הם ניראים?
אולי כי אני שונא ללכת לקניות. ואולי כי רוב ימי אני לובש חליפות.
"אני יכולה לתת לך עוד משהו?" שואלת המלצרית. אני מביט על השולחן ורואה שסיימתי בהיסח הדעת לשתות את הקפה.
"אני אשתה איתה," אני אומר לה.
"איתה?" היא שואלת ומביטה בי במבט כזה שנראה שהיא חושבת שהשתגעתי.
"האישה שלי, היא באה לקחת אותי מפה," אני עונה לה.
היא נדה בראשה. עכשיו היא בטוחה שלגמרי השתגעתי. היא מניחה לי וחוזרת לעמוד מאחורי הדלפק ומסתכלת החוצה. המבט על פניה בהחלט מלמד שהיא משועממת.
"את מאושרת?" אני שואל אותה.
"יש לי בעל טוב ושני ילדים מתוקים. מה אני יכולה עוד לבקש," היא עונה לי, אם כי המבט שלה מרוחק ממני מאד.
"לא ענית לי. את מאושרת?" אני שואל שוב.
"אתה מדבר כמו פסיכיאטר, אבל נראה לי שזה דווקא אתה שצריך שיטפלו בך," היא עונה לי ומישירה אליי את מבטה.
"זה לא סותר אחד את השני," אני עונה לה מבודח, "אני פסיכיאטר שזקוק לה שתטפל בי."
"לה," היא חוזרת על דבריי, בטוחה שאני הוזה, "בוא נחכה לה יחד."
ואז נפתחת הדלת.
"אני לא מאמינה. היא באמת קיימת," קוראת המלצרית למראה אנני שנכנסת עם חיוך וניגשת אליי.
"סיימת לאכול?" היא שואלת.
"את רעבה?" אני מחזיר לה תשובה.
"אני לא מסוגלת לאכול," היא עונה לי ומתיישבת, "אתה באמת חושב שאני מדלגת מגבר לגבר? חשבתי שאתה מבין שאני מוצפת רגשות. איך לדעתך יש מקום לגבר אחר אם כך?"
"בכל זאת באת. אפילו לא שאלת מה קרה," אני עונה לה, כדי לא להתעמת עם מה שאמרה לי.
"אתה לא מבין מה שאני אומרת?" היא אומרת בשקט, קולה כמעט לא נשמע.
"קשה לי להרגיש בעוצמה כזו. אני לא רגילה לזה. לא בגלל שהתאלמנתי, אלא בגלל שלא הרגשתי כך כלפיו."
"אני מצטער. אני מודה שחששתי שאת לא מרגישה כמוני, והדרך שלי היתה להקים חומות."
"לא ממני. לא מאישה שאומרת לך שהיא נסחפת אחרייך, רק שהיא צריכה זמן. אני לא פוחדת ממך אלא מעצמי."
אנני
אני חייבת למצוא את המילים להסביר לו שיבין. כל כך טוב לי איתו. אני מתקשה להאמין שזה אמיתי, שזה אפשרי. שזוגיות זו לא תחרות בין שני אנשים, כאשר אחד מנסה להקטין את השני, אלא שניים ששזורים אחד בשנייה, שרוצים להקל על המסע של החיים, וביחד.
אני לא רגילה לכך שאנחנו ממש מדברים, גם אם המילים לא תמיד נוחות לשמוע.
"שאלת אותי אם אני רכושנית, וזה בדיוק מה שאתה עשית. אני לא אוהבת לשחק משחקים, ואני לא מתכוונת להעמיד אותך במבחנים.
המתחרה היחיד שלך זאת אני שעדיין מתקשה לדבר אחרי שנים של שתיקה."
הוא אוחז בידי ומביט בעיניי. "אני מרגיש שאני רוצה הכל ועכשיו, אבל אחכה שהדברים יקרו בקצב שאת רוצה."
"זה בדיוק העניין," אני צוחקת, "שאני רוצה את הכל ועכשיו. בדיוק כמוך."
"בואי נלך הביתה," הוא אומר ומבקש מהמלצרית את החשבון.
"את מאושרת?" שואלת אותי המלצרית. אני מביטה בה מופתעת.
"מה אתה מחייך?" אני שואלת את מייסון.
"היא גנבה את השאלה שלי," אומר מייסון.
"לא הבנתי," אני עוד יותר מבולבלת.
"אני שאלתי אותה אם היא מאושרת," הוא מסביר לי.
"כשאני לידך אני מאושרת," אני עונה לו בלי לחשוב בכלל.
"אני מאושר לשמוע," הוא עונה לי ואוסף אותי לחיבוק.
"אני יודע שלא יהיה לנו קל. יש לנו הרבה על לעבוד יחד. לא בזוגיות שלנו, אלא מה שהבאנו איתנו, הדברים הבלתי פתורים מלפני היום בו נפגשנו. אבל יחד נוכל להלחם בכל השדים.
אני באמת רוצה להוריד את האבנים מהחומה שהקמתי סביבי, ואני אצליח לעשות זאת בשבילך. כי את חשובה לי יותר מכל אישה שהכרתי.
כשאת לצידי אני מרגיש שהאש שבוערת בי היא אש טובה. לא כזו שרוצה להרוס."
"בוא נטייל במרכז הקניות," אני אומרת לו בזמן שאנחנו יוצאים מבית הקפה.
"אני לא כזה שמסתובב במקומות כאלה," הוא אומר לי.
מבטו נודד ממני ומתקבע על משהו שנמצא מאחוריי. כל שפת הגוף שלו משתנה והוא נועל את הלסת שלו בחוזקה.
אני מביטה בעיניו אבל המבט שבהן לא מוכר לי. אני מסתובבת לאט לאחור, בטוחה שאראה של צל מעברו, אבל לא, אין אף איש שם.
רק אחר כך אני קולטת שעיניו מסתכלות על חלון ראווה של חנות של הלבשה תחתונה.
מה יש שם שגורם לו להגיב כך?
"אני מבקש שנלך מפה," הוא אומר לי בתקיפות.
אני מוציאה את המפתח מתיקי ומגישה לו. "תנהג אתה," אני אומרת לו.
הוא פונה מייד לעבר הרכב שלי. אני אוהבת לחנות במרחק מרכבים אחרים, מין הרגל מהימים שבעלי אמר לי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר לבד, גם לא לנהוג בצורה בטוחה.
רגע לפני שאני נכנסת לרכב אני מעיפה שוב מבט לעבר החנות. 'אפרודיטה' אני משננת את שמה.
אני חייבת להבין מה יש בה שהרחיק אותו ממני לעולמות אחרים.
בלית ברירה הוא נאלץ לעבור ליד החנות, כיוון שאין יציאה אחרת, אבל הפעם מבטו כבר לא מופנה אליה.
אני לעומתו מציצה בסקרנות לעברה ומבינה.
"יכולת לשאול," הוא פולט לעברי.
"אני לא רוצה לפלוש למרחב שלך," אני עונה לו.
"אני לא שייך לעולם הזה יותר. אני יודע שהגעתי אליו בגלל הסיבות הלא נכונות, בגלל שרציתי להעניש נשים בפגמים שיש בי," הוא מדבר בשקט, אבל המתח ניכר בקולי.
"ומה יש בי שנהגת בי בעדינות כזו?" אני שואלת.
"אני לעולם לא אפגע בך!" הוא מרים מעט את קולו.
"אני לא חוששת מפנייך, כבר אמרתי לך," אני עונה לו בשקט. אני חייבת להיות רגועה כעת. אני מבינה שמשהו עובר עליו.
"את מבינה שאסור לי להיות במקום ההוא? אני פסיכיאטר. אני אמור להיות.." הוא משתתק.
הוא מעיף מבט מהיר לנייד שלו שמאיר פתאום.
"אני חייב לענות לשיחה הזו," הוא אומר.
"ד"ר דניאל מדבר," הוא עונה במקצועיות. כל הסערה שהייתה פה התפוגגה. "אני בנסיעה אבל מקשיב לך. איך את מרגישה?"
"אני אבודה. אין לי כח יותר," היא אומרת לו בקול רועד.
אני עוצמת עיניים ומקשיבה לקולו. הקול שאני כל כך מכורה לו.
"לקחת את הכדורים שרשמתי לך?" הוא שואל ואני נמסה מהקול שמרעיד לי את מיתרי הלב.
אני מתנתקת מהשיחה. אני מרגישה שעליי לאפשר לה לדבר בפרטיות, למרות שאין לה מושג שאני נמצאת איתו ברכב.
אני מופתעת כשאני מרגישה את ידו מלטפת את לחיי. איזו רגישות.
"את לא מבינה שאת איתי כל הזמן, גם כשאני מרוכז כולי בשיחה עם מטופלת שלי?" הוא אומר לי בסיום השיחה.
"לא רציתי להפריע," אני עונה לו נבוכה, "זה מרגיש לי פלישה לחייו של מישהו ללא אישור."
"למה את לא רואה בכך רצון שלי שתביני את העולם שלי?" הוא עונה לי.
הוא לוקח את ידי משלב את אצבעותיי בשלו.
"זה בדיוק הדרך שלי להראות לך את כל הצדדים שבי, כדי שתביני מי אני, כדי שתעזרי לי להיות מושלם יותר עבורי, עבורך."
מחשבותיי שנודדות למה שסיפר לי על עברו. האם היה בשליטה שלו ניסיון לתקן את עצמו לשלם יותר או ש.. אני באמת לא מבינה, אבל לא מעזה לשאול. לפחות עדיין לא.
אני לא יכולה לדמיין אותו נוהג באכזריות כלפי מישהי. ואולי זה לא עצם העניין. בסך הכל מעולם לא התקרבתי לעולם הזה כדי להבין ולדעת מה באמת נעשה שם.
"את מבינה אנני," הוא מתחיל לאמר לי וכל מה שאני רואה זה המבט המעונה על פניו. "אלימות לא קשורה להשכלה, למצב כלכלי, למצב חברתי.
זה קורה במשפחות הכי 'נורמליות', אצל אנשים הכי נורמטיבים. כאלה שאם היית משקיפה מבחוץ דרך החלון לביתם, היית מאמינה שהכל שם על מי מנוחות.
הרבה פעמים ניסיתי להסביר לעצמי למה אבא שלי לא יכול להתגאות בהישגים שלי ומנסה תמיד להקטין אותי.
אמנם שתקתי, והאמנתי שבכך לא אתן למילים שלו לפגוע בי, אבל כאשר קרה האסון עם אחי, כבר לא יכולתי לשאת את המילים שלו.
בגלל שאני הצעיר ובמרחק של כמה שנים מהאחים שלי אני לא באמת יודע מה התנהל בין אבי וביניהם בחדרי חדרים. כי זה מה שקרה. את הרעל שלו כלפי הוא הפיץ רק מאחוריי דלת סגורה, והפך את החדר האישי שלי, לגיהנום.
את מתארת לעצמך איך זה שהמקום שאמור להיות הכי בטוח עבורך, הוא הכי לא?"
מייסון שותק פתאום ונושף בקול את האוויר שכלא בתוכו. רק אז אני קולטת שכל השיחה הוא לא נשם. הנשימה שלו נשעית כבדה יותר אבל הוא נאבק בעצמו להמשיך.
"קניתי את הדירה המפוארת בגלל החלונות הגדולים, בגלל האוויר שנכנס לתוכה, אבל היא לא מרגישה לי בית. היא מרגישה לי זרה. את מבינה מה אני אומר? את חייבת להבין, בזה את מתעסקת, להפוך דירות לבית חם ונעים."
"אני מבינה," אני אומרת כמעט בלי קול, "מה זה שאתה חיי בבית שהוא המקום שאתה הכי רוצה לברוח ממנו."
"סליחה אנני, שכחתי לרגע מאיפה את באה. לא התכוונתי להכאיב לך," הוא אומר וקולו מתרכך.
"אני חייב לעבור במרפאה. אני מניח ששמעת," הוא אומר לי.
"הקול שלך כל כך מרגיע אותי שלא הקשבתי למילים אלא לטון הדיבור שלך," אני עונה, "תעשה מה שאתה צריך, אני אחכה לך."
"אני רוצה שתבואי איתי. לא סיימנו את השיחה," הוא מביט בי במבט חודר, "את רצית לדעת מה הפך אותי למי שאני, או שאני טועה?"
"אני איתך, רק כאשר תפגש עם המטופלת שלך אחכה לך ברכב," אני עונה.
מייסון
אני חייב לבטא את מה שאני מרגיש במילים. עכשיו כשהתחלתי לפתוח את הפצעים שלי אני מרגיש שאני מדמם מבפנים. הדם מציף את כולי ואני מרגיש שאני עומד לטבוע.
אני יודע שהיא תהיה שם להושיט לי יד ותעזור לי לשלח את השדים ששורטים אותי לחופשי.
אני רוצה לעמוד מול אבא שלי ולאמר לו שיסתכל לי בעיניים. אני רוצה שיכיר במי שהפכתי להיות, ומי שיכולתי להיות אם הייתי נכנע לשדים שהוא ייצר בי.
כאשר אני מביט בה אני מבין שעם החשיפה שלי חשפתי גם אותה. הרופא שבי מתעורר לחיים. אסור היה לי להתרשל כך בתפקידי.
המחשבה הזו שהטשטשו הגבולות בינינו, וכי אולי לא אוכל לתפקד מולה כפי שאני רוצה, גורמת לי לסערה גדולה.
זה ממש לא מצב אידיאלי להיפגש עם מטופלת שלך. אני חייב להדק את המסיכה על פניי ולהתנתק מהרגש. מה חשבתי לעצמי שהתחלתי לדבר על זה כעת?
"היה לנו מזל עם מזג האוויר," אני משנה בחדות את הנושא.
"אני חושבת שהנסיעה ההיא בגשם השוטף הספיקה לנו לכל החיים," היא צוחקת ושולחת יד לעורפי ללטף אותו.
זה כל כך נעים לי שמתחשק לי לעצום עיניים.
"אני… כייף לי איתך," אני מגמגם מולה.
"יש לנו חיים שלמים לדבר," היא אומרת לי, "אתה מוצף רגשות כעת וכדי שתרגע לפני שנגיע למרפאה שלך. אולי נלך אחרי זה לאכול במסעדה?"
"את אוהבת לבשל?" אני שואל אותה.
"מאד, ומבטיחה לך שתלקק את האצבעות," היא עונה לי.
"אני בהחלט מוכן ללקק את האצבעות שלך, ולא רק," אני עונה לי ונושך את שפתיי.
"אם כך," היא אומרת לי בקול מתגרה, "אני צריכה לשקול היטב מה לבשל עבורך. כדי ש…"
אנחנו מגיעים למרפאה שלי ואני רואה במראה את המטופלת מגיעה במונית. "אני רק רושם לה מירשם לבית מרקחת. עשר דקות ואני חוזר," אני אומר לאנני ויוצא מהרכב.
"איך את מרגישה דיאן?" אני שואל את המטופלת בזמן שאני מדליק את האורות בחדרי.
"האור חזק מידי, אני מעדיפה את החושך," היא אומרת לי.
"בחוץ כבר חשוך ואני חייב להדליק את האור," אני עונה לה באסרטיביות.
"אתה לא רוצה להיות איתי בחושך? אתה מפחד?" היא אומר לי בטון שלא משאיר ספק לאן היא חותרת.
"לא ענית לי איך את מרגישה," אני חוזר על דבריי.
"כשאני לידך אני מרגישה נפלא," היא עונה, "אתה מעניק לי את הבטחון שכל כך חסר לי."
"אני מבטיח לך שאם תקפידי לקחת את הכדורים במינון שרשמתי לך, תרגישי מאוזנת," אני אומר לה, מתעלם מכל הרמזים שהיא מפיצה סביבי.
"אני מבינה שאני מטופלת שלך וזה לא אמור להיות ככה, אבל אני מאוהבת בך בטרוף."
"אם כך זה הזמן למצוא לך רופא אחר. אני ארשום לך את הכדורים כדי שתרגישי טוב יותר ואעביר אותך לרופא אחר."
"אני רושם לה במהירות את המירשם ומניח אותו על השולחן לפנייה. הדבר האחרון שאני צריך כעת הוא שידי תגע בה."
"אתה לא יכול לפטר אותי. זו הזכות שלי לפטר אותך," היא אומרת ומתחילה לפתוח את כפתורי החולצה שלה.
"כבר עשיתי זאת," אני אומר בזמן שאני שולח הודעה לעמיתי ד"ר בן דה מרקו שיצור איתי קשר. הוא מתקשר מייד. אני לוחץ על קבלת השיחה אבל היא מתקרבת אליי.
"אתה טועה דוקטור. אם אני לא מטופלת שלך אין מניעה שאהיה איתך," היא אומרת.
"אני מבקש ממך שתתרחקי ממני,, אני אומר לה ומגייס את המבט הזה שגורם לנשים לציית לי מייד.
היא מביטה בי מובסת.
"אתה יכול לדחוף את המרשם שלך לתחת, אתה מפוטר!" היא יוצאת בטריקת דלת מהחדר שלי.
"מייסון!" אני שומע את קולו בן, "מה זה הדבר ההזוי הזה?"
"אני שמח ששמעת את השיחה. היא עוד עלולה להאשים אותי שהתחלתי איתה."
אני מכבה את האור, יוצא מהחדר בצעדים כבדים. אני קולט שעבר הרבה יותר זמן ממה שחשבתי.
אנני מחכה לי. כך לפחות אני מקווה…
