היד המכה
משאירה סימנים על הגוף.
הימים עוברים
והם יעלמו.
את צלקות הלב,
הנפש,
יקחו שנים,
אם בכלל,
לטשטש.
זה שלך…
ב.א.
5.7
מייסון
"תראה," מצביעה אנני שעומדת ליד הדלת הגדולה שמפרידה בין הדירה למרפסת, "אין אפילו ענן אחד. זה נראה כאילו מישהו שם החליט לשטוף את העולם, לטהר אותו, וכשסיים את תפקידו הוא הלך."
אני מביט על השמים הבהירים. שמיכה מדהימה של כוכבים מקשטת אותם. אני נעמד מאחוריה ומחבק אותה. ריח של פרחים עולה באפי מהשיער שלה אותו חפפה לפני זמן קצר.
"שבעת?" היא שואלת.
"תסבירי," אני אומר לה בשקט וגורם לה לצחוק.
היא מסתובבת אליי ומנשקת אותי.
"אני לא יכולה שלא לחשוב על האישה בבית החולים. למה היא הגיעה בכלל למחלקה הפסיכיאטרית?" היא משנה באופן חד את הנושא.
"אני אודה בפנייך שבזמן השיחה עם בית החולים המחשבות שלי היו כולן נתונות לכך שאני רוצה שתגיעי הביתה בשלום, וכיוון שהיא לא מטופלת שלי לא טרחתי לעצור ולחשוב. עכשיו כשאת שואלת זה נשמע בעיני תמוה."
"בבקשה תתקשר לבית החולים ותברר. אולי יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עליה. אני בטוחה שהיא זקוקה כעת למישהו שמבין אותה."
"את מדהימה את יודעת. אני הולך ומתאהב בך," אני אומר.
"אני חושבת שאתה מיוחד במינך. לא סתם בחרת במקצוע. אני יודעת שזה הלב שלך, לא השריטות שלו שגרמו לך לרצות לעזור לאנשים."
"ומה גורם לך לעזור לאישה זרה?" הוא שואל.
"אתה יודע בדיוק למה. הלוואי והיה מישהו שם עבורי כאשר הרגשתי שאני לא שווה כלום. 'את אדם עלוב, אפילו כזיון את לא שווה כלום.' אלה המילים שאמר לי אחרי שגמר בתוכי."
אני מתמלא כעס על הגבר הזה שהעז לדבר אליה כך. העובדה שהוא מת ואיני יכול להתעמת איתו לא מקטינה ממה שאני מרגיש. 'אידיוט' אני פולט לבסוף ללא שליטה.
אני מתלבט. אני רוצה להתקשר בשביל אנני, אבל לא רוצה ליצור תקדים בקשר אליי. המבט בעינייה של אנני מכריע את הכף ואני מתקשר לבית החולים.
"ד"ר דניאל מדבר. בקשר לחולה שהגיע בעקבות אלימות במשפחה," אני מתחיל את השיחה.
אנני מפתיעה אותי כשהיא מחבקת אותי ומניחה את ראשה על החזה החשוף שלי בזמן שאני מקשיב לתשובה מעבר לקו.
אנני
"אני מקווה שאתה לא כועס," אני אומרת לו כשהוא מסיים את השיחה, "רק אחר כך חשבתי שאולי זה לא ראוי שתתקשר, כשהאישה בעצם לא מטופלת שלך. אני מרגישה שעשיתי זאת מסיבה אנוכית. אולי כי אני מחפשת לתקן אותי דרכה."
"אל תלכי לשם אנני. התגובה שלך באה מתוך רצון לעזור. בכל מקרה האישה מסתגרת בעצמה והיא מקבלת תרופות להרגעה אחרי שהשתוללה. היא קלטה שהיא גרמה לו שייעצר.
אם את שואלת אותי הרצון שלה לחזור בה נובע מפחד ממנו. הסימנים על גופה מדברים במקומה."
"זה בדיוק העניין במערכת כזו של אלימות. ברור לגמריי שהגבר שולט במחשבות שלה וגורם לה להאשים את עצמה. אתה יודע שזה ממש לא נכון, אבל מבחינתה היא מאמינה לכל מילה שיוצאת מפיו ומאשימה את עצמה שהביאה אותו לידי טירוף, ואז קרה מה שקרה."
"ואת, גם את מרגישה כך?" אני יודע שהמילים האלה שיוצאות מפיו של הגבר שדואג לה.
"אני תמיד הייתי חזקה ממנו. למרות שניסיתי להעצים אותו, לתת לו להרגיש שהוא המוביל בינינו. אז לא, אני יודעת שלא עשיתי כלום כדי לגרום לו להתנהג כך כלפיי. זה לגמריי בא מתוך החולשות שלו.
אולי בתוך תוכו הוא ידע שלעולם לא יצליח להיכנס לנעליים הגדולות של אביו. זה חבל, כי יכול היה ללמוד ממנו הרבה, בתחום המקצועי אני מתכוונת."
"איך היו היחסים שלך עם הוריו?" אני מתעניין. פתאום מאד חשוב לי לשמוע את דעתה.
"אימו, לדעתי, ידעה מה הבן שלה שווה, או יותר נכון מה שלא, וניסתה להקטין אותי. אביו הוא גבר שתלטן שחושב שכל העולם צריך להישמע לו. הוא הגיע להישגים עצומים בתחום המקצועי. גם בבית הוא שלט ביד רמה."
"את מנסה להצדיק אותו? לדעתך בעצם אימת האב עשתה אותו כזה?" אני מנסה להבין.
"ממש לא. אני רק אומרת שהיה לו ממי ללמוד לשאוף למצויינות וחבל שהוא לא למד. שוב, אני מתכוונת רק לעניין הקריירה שלו, שכן ברור לך שאם היה מתנהג כאביו בחייו הפרטיים, אם היה מחפש אישה שתציית לו ללא עוררין, לא היה קורה כלום בינינו." היא אומרת ותולה בי מבט.
"זה מה שרציתי לשמוע," אני אומר לה ועוטף אותה בזרועותיי, "אני עדיין לומד אותך."
"באיזשהו מקום זה נראה לי שאתה מנסה לגעת בנקודות הכואבות שלי," היא עונה לי בשקט.
"ממש לא. אני מנסה להאיר אותך, להראות לך כמה את מדהימה. אני רוצה שאת תשמעי את מה שאת אומרת. אני חושב שאני מכיר אותך הרבה יותר ממה שאת חושבת, ואני אוהב את מה שאני רואה.
דרכך אני גם מנסה לראות אותי. אני רוצה להבין את מערכת היחסים הסבוכה שלי עם הוריי. אני רוצה לדעת שאני מסוגל להקים בית שיהיה בריא.
פעם ראשונה וזה בזכותך ובגללך, שאני מרגיש שאני מסוגל להתמודד עם השדים מהעבר."
"אתה יודע, רופאי הנפש תמיד נתפשים כמנוכרים, חסרי רגש. כאילו שדבר ממה שנאמר להם לא נוגע בהם.
יש שאומרים שבחרו במקצוע רק כי הוא מעשיר את חשבון הבנק שלהם, וכל מה שהם צריכים לעשות זה להנהן בראש בשעה שהמטופל נושא מונולג.
אני מודה שאף פעם לא התעמקתי בזה. אני גם לא אוהבת הכללות. אני רק יכולה לאמר שאני יודעת שאתה לא כזה. אני פחות ופחות רואה בך את הגבר בחלוק הלבן."
"אני מרגיש את השינוי שחל בך, את העובדה שאת מסירה את האבנים סביב חומות ליבך לידי. יש שם מקום בשבילי?"
"לשם מה אני מסירה אותן אם לא כדי לפנות לך מקום?" היא מדהימה אותי כל פעם שהיא לא חוששת להראות רגש.
מייסון
אני רוצה להיות מסוגל להיות כמוה. אני רוצה להראות לה את העמוקות שבצלקות שלי.
"תבואי לישון איתי?" אני משנה את הנושא בחדות. אני יודע שאני במצב רגיש כעת, חשוף מידי, ועדיין לא מוכן לדבר.
"תן לי רק להתארגן," היא עונה לי לשביעות רצוני.
בזמן שהיא נכנסת לחדר השינה להתארגן אני מביט בבואתי המשתקפת מולי על דלת היציאה למרפסת.
'לא חשבת שהיא תאמר כן,' אני מדבר אל השתקפותי, 'כנראה שאתה יודע מה אתה עושה. היא מרגישה בטוחה לידך. ואתה, מתי אתה תרגיש כך?'
פתאום אני מרגיש חוסר שקט. אני לא רוצה לפגוע בה. אני לא מוכן עדיין שתסחף אחריי כשאני לא בדיוק יודע איך אני רוצה שהעניינים יתפתחו בינינו.
האם אני באמת מוכן לזוגיות כזו שבה אתה נותן הכל, מראה הכל?
אני יודע אני חייב לדבר איתה. אני עדיין לא יודע מה אומר. אני חייב לנסח קודם את המילים בראשי. הדבר האחרון שאני רוצה שהיא תרגיש שניצלתי אותה לתשוקות שלי. מצד שני העניינים פתאום מתגלגלים מהר מידיי.
אני לא מוכן לוותר על הפרטיות שלי, פרטיות שאני קנאי לה ומאפשרת לי פרקי נשימה.
אני מגרד בראש כאילו שזה יעזור למילים להתנסח נכון. ברור לי שמילה שאומר לא אוכל למחוק.
אני מוצא אותה יושבת על המיטה, רגליה מקופלות וסנטרה מונח על ברכיה.
"אנחנו רצים מהר מידי," היא לוחשת לי, "אני לא מוכנה לזה עדיין, וגם אתה לא. מרגיש לי בלב שאתה לא.
אני לא מצטערת על מה שהיה בינינו. אני מודה לך על כך שעזרת לי לעשות את הצעד הראשון בחזרה לחיים.
אני מרגישה שאני נסחפת אחרייך וסוחפת אותך איתי. אנחנו לא מוכנים לזה עדיין."
היא לא מרימה את עינייה אליי. אני מרגיש שהדיבור קשה לה. כמה אמיצה היא בעיניי.
אני מעריך אותה יותר ויותר, ויודע שהלב שלי רושם את שמה עם לבבות מעוטרים מסביבו.
"אני מעריך את הכנות שלך," אני אומר לה ולא אומר לה שברגע הזה הצילה את שנינו.
אני ניגש אלייה, נושק לה על מצחה ויוצא מהחדר.
'זה הדבר הנכון לעשות,' אני שומע אותה ממלמלת לעצמה 'בשבילך ובשבילו. חיים שלמים לפנייך.'
אני יוצא מהדירה שלה וסוגר אחריי בשקט את הדלת.
בחניון צצות המילים של השומר בחניון בקשר לאישור חנייה קבוע. זה מכה בי.
'אסור היה לך להיסחף כך,' אני חושב בליבי, 'איך העזת לשחק עם הלב הפצוע שלה. רק על זה צריך לשלול לך את הרישיון.'
אני מרגיש את הזעם נבנה בי. אני נסחף לימים ההם שהייתי מכלה את זעמי על נשים שסרו למרותי. אולי זה מי שאני. אולי אני לא יכול באמת לנהל מערכת יחסים נורמלית.
'אתה מבין,' אני ממשיך להרצות לעצמי, 'אתה כולך שטוף בחמישים גוונים של אופל והיא זוהרת כמו יהלום טהור.'
אני מגיע לבניין שלי, נכנס בצעדים כושלים לדירה, ניגש למקרר המשקאות , ממלא כוסית בויסקי ומרוקן אותה לתוכי בלגימה אחת.
אני מרגיש את הידיים בוערות לי. בא לי להטיח את הכוסית על הריצפה ולנתץ אותה לאלפי רסיסים.
'מה עשית לי אנני?? למה את נגעת בלב שלי במדוייק כל כך. את לא מבינה שאני לא מסוגל לאהוב, רק להרוס??'
עוברת בי המחשבה לנסוע למועדון, אבל הבחירה נופלת על עוד כוסית שתגרום לי לשכוח מי אני.
אני נכנס למקלחת, פותח מים קרים, מתיישב ונותן למים להטביע אותי. שום דבר לא יוכל לטהר את הלב שלי כעת.
רק כאשר אני רועד מקור אני סוגר את המים ונכנס למיטה כפי שאני. 'אתם שומעים שם למעלה, לקחתם את שפיותי. אתם מוזמנים לקחת אותי איתה.'
אני נע בין שינה לעירות. לא חולם על כלום, לא מרגיש כלום.
אני מבטיח לעצמי שאם אצלח את הלילה הזה, אשתנה.
אני קם מהמיטה, מביט על בן דמותי במראה. אני שונא את עצמי.
'אני לא אתן לך לנצח אותי!' אני מדבר אליו, 'אתמול הרגשתי זרעים של אהבה נובטים בי ואני לא אתן לך להרוס את חיי."
הזיפים מרגישים לי מיותרים עוברים גילוח משאירים את עורי חלק למשעי. לשבריר שנייה אני חושב לגלח את ראשי, אבל מוותר מייד.
אני מפעיל את מכונת הקפה וניגש להתלבש. כשהחליפה עליי הראש פועל בהתאם. "בוקר טוב עולם, ד"ר מייסון דניאל מוכן לרפא את הנפש הפצועה של העולם."
הבזקים של ליל אמש צצים ועולים. אני מוציא את הנייד מטעינה ושולח הודעה לאנני.
מצטער אם פגעתי, מייסון.
אני נמנע מלאחל לה יום טוב כדי לא לאפשר פתח לשיחה.
שנינו אנשים בוגרים. מה שנעשה נעשה בהסכמה. אנני.
האם הוקל לי? אני לא מסוגל להגדיר לעצמי מה אני מרגיש. מה שברור לי הוא שעליי להחזיר את אבני החומה שהיקמתי סביבי ולדאוג שאך אחד לא יוכל להסיר אותן.
אני מוזג את הקפה לכוס חד פעמית ולוקח אותה איתי.
כשאני נכנס למעלית, גבר שחצן מביט מולי מהמראה, גבר ששום דבר לא יוכל לגעת בו. אותו אני בהחלט מכיר.
רוח קרירה מקבלת את פניי בשעת בוקר מוקדמת זו. אני נהנה מהתנועה הדלילה בשעה שפניי מועדות לקליניקה הפרטית שלי.
כאשר אני פונה ברמזור אני רואה את אנני, לבושה בבגדי ספורט אופנתיים, רצה על המדרכה לכיוון הפארק.
אני תוהה האם היא מבחינה בי כשאני עובר לידה. אני מעיף מבט במראה ורואה שהיא כולה מרוכזת בריצה והפנים שלה לא מסגירות דבר.
אנני תמונת סלפי
אנני
לקחו לי כמה ימים לראות במייסון גבר ולא רופא נפש. אני מודה שאני מצטערת על כך שלא דבקתי בדמותו כאיש מקצוע.
אני לא מצטערת ששכבתי איתו. אני יודעת שבשעת המעשה הוא לא חשב שזה יהיה סקס חד פעמי, אבל ברור לי שרווח לו כשאמרתי את מה שאמרתי.
כמובן שלא אומר לו מה שראיתי בעינייו. האש שבערה בהם הייתה שורפת אותי.
אז למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו? למה אני מתגעגעת למגע שפתיו, למגע ידיו שהקנו לי בטחון?
את מי שהייתי נשואה לו ניסיתי לשנות. הוא היה בית הספר של החיים עבורי. הבנתי שרק את עצמי אני יכולה לשנות.
ובכלל למה שאנסה לשנות את מייסון אם הוא במהותו מי שהוא?
בדרך כלל הריצה מרגיעה לי את הנפש, אבל לא היום. אני מרגישה שאני לא נושמת טוב, והמחשבות לא עוזבות אותי.
אני מוותרת על הריצה בפארק, פונה לאחור וחוזרת בהליכה הבייתה. אני מותשת ולכן עוצרת בבית הקפה. המלצרית ששרתה אותנו בארוחת הבוקר, מסתכלת מסביב לראות אם מייסון איתי.
"הוא בעבודה," אני פולטת לעברה והיא מחייכת אליי מין חיוך בלתי מפוענח שאני מפרשת בכך שהיא שמחה לראות שאנחנו לא יחד.
היא לא שואלת אותי מה אני רוצה וחוזרת עם כוס קפה וצלחת עם קרואסונים. להפתעתי היא מתיישבת לידי. "אלה הכי אהובים עליי. הירשתי לעצמי לבחור אותם עבורך. אני מקווה שאת אוהבת שקדים."
אני מביטה מסביבי המקום ריק. "אולי תצטרפי אליי?" אני מציעה לה, "נכון שלא תתני לי לשתות לבד?"
"יודעת מה, למה לא?" היא עונה והפעם החיוך שלה אמיתי.
היא מכינה לעצמה קפה ובאה להתיישב לידי. "אני אוהבת איך שאת מתלבשת," היא אומרת לי.
אני מסתכלת על עצמי לבושה בבגדי ספורט רגילים.
"לא בגדי הספורט שלך. כלומר גם כעת את ניראת נפלא, אני מדברת על מה שאת לובשת מידי יום. זה נכון שאת מעצבת פנים?"
"כן," אני עונה לה מופתעת.
"שמעתי שמדברים עלייך. אני…כלומר אני גם..," היא מגמגמת מולי. ברור לי שהיא רוצה לבקש משהו.
"איזה יופי!" אני אומרת לה. לו ידעה שאני מגיבה כך כי היא מוחקת את המחשבות שלי על מייסון. "אני אשמח לראות על מה את עובדת, ואם תרצי אשמח לעזור."
"באמת?" היא עונה בביישנות, "לא היעזתי לבקש, ביחוד אחרי שהתנהגתי איך שהתנהגתי. אני לא צריכה לספר לך שלד"ר דניאל יש השפעה ממגנטת על כל מי שבסביבתו."
אז אם רווח לי שמחשבותיי הוסטו ממנו, הוא שב אליי בגדול.
"את יודעת, מעבר להיותו רופא נפש, הוא אדם רגיל, כמוני וכמוך," אני עונה. באמת? את מי אני מנסה לשכנע שכך הדבר.
"יש לי עבודה להגיש עד יום חמישי," היא שוב מתרכזת בעצמה.
"תני לי את מספר הנייד שלך ואשלח לך את כרטיס הביקור שלי. נוכל להפגש כשאת מסיימת את המשמרת שלך."
"את רצינית? אני לא מאמינה שאני נפגשת עם המעצבת אנני מילס. אני דריה מילר נפגשת עם המעצבת מספר אחת בעיר ניו יורק."
"אל תגזימי דריה. אני מעצבת טובה אבל מספר אחת? מאיפה זה בא?" אני צוחקת.
"כך אמר המרצה שלי פרופסור בן סטרלינג," היא עונה בטון מנצח.
"בן סטרלינג," אני חוזרת על שמו. הלב שלי מחסיר פעימה.
