ארבע וחצי בצהריים ארוחת הצהריים מאחורינו. הצוות שבישל הבוקר יוצא לחצי שעה הפסקה.
"מריו תכין לנו כריכים," אומר מרקו, "השאר בואו איתי לראות איך אנחנו הופכים את החצר לגן עדן."
"אני עולה למשרד," אני אומרת להם ונפרדת מהם.
"תקשיבי ילדה," אומרת לי מריה כשאני נכנסת למשרד, "אין לי מילים להביע מה אני מרגישה. והאוכל, זה כאילו שהשפים חזרו מהשתלמות באיטליה. לא ידעתי שיש להם כאלה יכולות. חוץ ממך כמובן. כולם יודעים שאת מעל כולם."
"אני לא רוצה להישמע חצופה, אבל לפעמים צריך לתת מילה טובה, להראות שאת יודעת כמה זה לא פשוט לעמוד בחום של המטבח, ולבשל בצפיפות בלחץ של זמן. אז קודם כל שיניתי קצת את תחנות העבודה. שמתי יותר דגש על המתוקים שזה ישרת אותנו לאורך כל היום, וגם יוריד לנו את הצפיפות ליד הכיריים. והכי חשוב, שיתפתי אותם בתפריט. הם בחרו דברים שהם אוהבים. אני חושבת שזה נתן להם המון כח. מה את אומרת?"
"מה אני אומרת?" היא עונה, "נדמה לי שקרה פה נס היום. את מבינה שאני לא מתמצאת באינטרנט כמוכם הצעירים."
"אני רוצה שתראי משהו," אני אומרת למריה ומובילה אותה לחלון. "רק הבוקר רציתי לבקש ממך שתמצאי גנן שיסדר פה את החצר האחורית, ותראי אותם. את מבינה כמה מחוות קטנות, כמה מילים טובות, יכולות להביא לשינויים גדולים?"
מריה עומדת ומתפעלת מהעובדים שעובדים במרץ בזמן הפסקת הצהריים שלהם, לנקות את החצר שהוזנחה זמן רב מידי, אבל המחשבות שלי במקום אחר. אני מסתכלת על ערימת הקבלות שאספתי ומרגישה את הלחץ. כזה בלגן שורר פה במשרד. אני מבינה שאני חייבת שקט כדי לסדר אותן, וזה לא יקרה פה בזמן שכולם באים לשאול אותי שאלות.
"את מסכימה שאקח את הקבלות הבית ואעבוד עליהן בשקט? את רואה שכל שנייה בא מישהו לשאול אותי משהו," אני אומרת לה ומקווה שתסכים.
"כמעט חמש," היא אומרת, ״המשמרת של הערב היא במתכונת רגילה. אולי באמת כדי שתלכי הביתה. את פה משבע בבוקר, אפילו לפני אני חושבת," עונה לי מאמא מריה.
"אני רוצה לדעת האם את רוצה להמשיך במתכונת של הצהריים גם מחר. תדברי עם בעלך ותתנו לי תשובה שאדע איך להתארגן״ אני מבקשת.
מרקו מתנדב לקחת אותי הביתה וסוחב עבורי את השקיות עם הקבלות.
"היה יום ממש כיפי. זה נתן לכולנו הרבה מוטיבציה להשקיע במקום," הוא אומר לי.
"ראיתי שהתחלתם לעבוד במרץ על החצר האחורית. היא שינתה את פניה לגמרי. פתאום היא נראית כזו מרווחת. ממש אפשר לעשות שם מסיבות."
"צ'סה יש בך תמיד שמחה גדולה, ואת סוחפת אותנו בה. אני לא יודע הרבה על החיים הפרטיים שלך, אבל קצת מקנא בך. אני נופל לא פעם למטה, ורק העובדה שאני צריך להתפרנס כדי לשרוד, מקימה אותי בבוקר," הוא אומר לי פתאום בגילוי לב שלא הייתי מוכנה לו.
"אני חושבת שאם תחייך אל עצמך בראי, בסוף תדבק בשמחה," אני עונה לו. אין לי כוונה לספר לו כמה החיים שלי שבורים ברגע זה. ברגע זה, כי אני אמצא בסוף את הדרך לצאת מהמקום הזה. איך? אין לי צל של מושג, אבל אני יודעת שזה יהיה חייב לקרות.
כשאנחנו מגיעים מרקו יוצא מהרכב ומניח את השקיות ליד הדלת. אני מרגישה שהוא רוצה לדבר, אבל העובדה שאני עומדת להיכנס לבית שלי, אחרי מה שהתחולל פה אמש, לא פשוטה עבורי. באחת חוזרות המחשבות על הפרופסור לעלות במוחי.
"אני אשמח לדבר איתך מרקו, אולי נשב מחר קצת בחצר ונדבר?" אני אומרת לו ומונעת ממנו להמשיך לדבר על מה שמציק לו. זה גדול עליי עכשיו. אני צריכה קודם כל לאסוף את השברים של עצמי.
"תודה צ'סה," הוא עונה ומשאיר אותי לבד.
אני נכנסת להתקלח. רק עכשיו אני מרגישה כמה מתח הצטבר לי בגוף. כשאני מסיימת אני ניגשת לחדר השינה לבחור משהו ללבוש. כל אותו זמן ריח מי הגילוח שלו מסתובב סביבי. איך זה שהוא לא הדיף ממנו בכמות מוגזמת, ועדיין תלוי ועומד פה לאן שלא אלך. הגוף שלי מגיב לריח. אני מביטה בעצמי במראה שבארון, מעבירה יד מלטפת לאורך מתאר גופי, ומרגישה את הריגוש בבית החזה שלי. אני מתחילה לנשום בכבדות. ׳איך זה שלא רצית את הגוף היפה שלי?׳אני שואלת אותו, ׳איך לא הצלחתי לגרום לך להיות מוטרף ממני?׳ אני מרגישה את הבעירה בין רגליי רק מהמחשבה עליו. אני לא יכולה להסביר לעצמי למה זה קורה. זה לא קרה לי לפני כן עם אף אחד. אני לא משלה את עצמי. אני יודע שהוא באמת לא רצה אותי, ועדיין יש בי משהו שמתגעגע אליו ורוצה אותו.
איך זה? הרי אני אף פעם לא מתרשמת מאדם על פי המראה החיצוני שלו. הפנימיות שלו כל כך חשובה לי. איך זה שהוא מעיר בי כל הזמן את החתולה הפראית, למה אני מרגישה ככה?
אני מוותרת על הבגדים ונשכבת מתחת לשמיכה. אין בי כוחות לקום ולהמשיך לעבוד. הגוף שלי בוער מהמחשבה עליו. אני נוגעת בעצמי. מלטפת את עצמי ומדמיינת את הידיים שלו עליי, את העיניים שלו כפי שבערו לתוכי כשרק נפגשנו. אני עושה דברים שלא עשיתי מעולם, ומרגישה את ידיי מגששות במקומות נסתרים. אני מתחילה לגנוח. ׳תראה למה הפכת אותי פרופסור,׳ אני מייבבת ודמעות זולגות מעיניי. כבר אין לי שליטה על מעשיי, ואני מסיימת רק כאשר אני מתפרקת לאלפי חתיכות, וגלים של עונג מתפזרים לי בכל הגוף.
אחרי שהגוף שלי נרגע, אני מתלבשת וניגשת להקפיא את המודעה שלי. אני לא חושבת שאעמוד בעוד חוויה כזו. אני אמצא דרך אחרת להרוויח כסף.
אני ניגשת להכין לי קפה קר ומתיישבת למיין את הקבלות על שולחן האוכל.
תוך כדי, אני רושמת פתקים של מה שעליי לעשות. אני מחלקת אותם לשתי קבוצות. סידורים פרטיים, ועניני עבודה.
בפתק צהוב אני כותבת:
לקנות קלסרים עבור:
1. קבלות מזון
2. קבלות משקאות
3. הצעות מחיר
4. תפריטים
5. סידור עבודה – עובדים
6. משכורות – עובדים
כל פעם אני נזכרת בתיק נוסף שעליי לפתוח, ומוסיפה אותו לרשימה.
לבסוף אני כותבת על הפתק לקנות 10 קלסרים.
כמות הקבלות כה גדולה שאני מבינה שיקח לי זמן רב להשתלט על הכל. אני שמה במעטפות חומות שיש לי מהלימודים כל קבוצת קבלות שמיינתי, וניגשת להכין משהו לאכול.
אני לא צריכה להסתכל על השעון בשביל לדעת ששעת ארוחת הערב עברה מזמן, ובכל זאת אני מכינה קערה גדולה של פסטה פוסילי ומוסיפה לזה ירקות וגבינה פטה. אני מערבבת אותה עד שכולה סופגת את הטעמים.
אני לוקחת את הקערה והולכת לשירלי. "באת לי משמיים ילדה. אני יושבת פה ומתעצלת להכין לי משהו לאכול, והנה את באת," היא אומרת לי בשמחה.
"אני גוועת," אני אומרת לה, בזמן שהיא מוציאה שתי קערות עמוקות ומניחה על השולחן.
"הכנתי היום מיץ לימון, את אוהבת?" היא שואלת.
"לא יכולת להציע לי טוב מזה," אני אומרת ומוזגת את המיץ לכוסות הגבוהות שהיא הביאה וטועמת ממנו. "מושלם," אני אומרת, "את בהחלט יודעת להכין לימונדה משובחת."
"ספרי לי ילדה מה עשית כל היום, את נראית מותשת," אומרת שירלי.
אני מתחילה לספר לה על היום, כאשר הטלפון מצלצל. "זו מאמא מריה, אני חייבת לענות," אני אומרת בהתנצלות.
"ויטוריו אמר שהוא ישמח שנערוך מחר גם ארוחת צהריים כמו היום. אחרי מחר נחליט אם נעשה זאת כל ימות השבוע."
"אם כך את יכולה לתת לי את הטלפון של בן? אני אבקש ממנו שיריץ את המודעה גם מחר."
אחרי שאני שולחת הודעה לבן אני פנויה להמשיך לספר לשירלי מה שקרה היום.
אנחנו מבלות את הערב בנעימים, ובסופו אני חוזרת הביתה ישר למיטה.
*
יום שישי בבוקר
אני שוב קמה מוקדם. מרקו אוסף אותי ואני עולה מיד למשרד וממשיכה לעבוד על הקבלות. סופיה עולה אלי עם התפריט. "אני צריכה את אישורך," היא אומרת, "התפריט צריך לעלות לרשת."
אני עוזבת הכל ועוברת עליו. "יש לי רק בקשה קטנה," אני אומרת לה.
"מה שתגידי," היא אומרת בצפייה לשמוע מה יש לי לומר.
"תשימי לי בצד מהקינוחים שלך. אני בטוחה שאת יודעת שהטרמיסו שלך הוא משהו מיוחד," אני עונה לה .
"לא חשבתי אחרת," היא עונה, "התפריט מאושר?"
"כן. בחרתם מעולה. אני בטוחה שגם היום תהיה ארוחה מוצלחת," אני עונה לה.
אני חוזרת להתרכז בעבודה וכשכל הקבלות מסודרות, מגיע המשלוח עם הקלסרים. לא נותרת לי אלא לתייק כל קבוצת קבלות בקלסר שלה.
ארוחת הצהריים בעיצומה, ואני שמחה שויטוריו ומריה מסתובבים בין הסועדים.
"את לא מאמינה מי פה," אומרת לי סופיה בהתרגשות.
אני מנסה להעלות במוחי כל מיני שמות שיכולים לגרום לה להתרגשות כזו.
"מה את לא מבינה, המחזר שלך," היא עונה.
"מי?" עכשיו אני מבולבלת.
"מבקר האוכל. את ראית איזה תשבחות הוא כתב עלינו? אני בטוחה שזה בגללך," היא אומרת לי.
"שטויות," אני עונה לה, "זה בגלל שהמסעדה באמת הגישה אתמול אוכל ברמה גבוהה."
"הוא שואל עלייך. הוא אמר שהבטחת לו תשובה בקשר למשהו," היא אומרת לי, ומביטה עליי בשאלה.
"איך קוראים לו את יודעת?" אני שואלת.
"ברור. בלייק ריאן," היא עונה לי.
"שאקרא לך מר ריאן או בלייק," אני שואלת אותו, בזמן שאני ניגשת לשולחנו.
הוא אוחז בידי. "תשבי איתי," הוא מבקש. "לשמוע את שמי בלייק יוצא מבין שפתייך היפות יהיה מושלם. ואת?"
"אני פרנצ'סקה, אבל תשמע את חברי קוראים לי צ'סה," אני עונה לו.
"ובכן צ'סה היפה, את חייבת לי עוד תשובה," הוא אומר, וידו עדיין אוחזת בשלי.
"הבנתי שאתה לא סתם אורח. הימרתי בין אדם שבא ללמוד מה אנחנו מציעים, לבין מבקר אוכל, מה שנראה יותר מתאים לך," אני אומרת.
"זה עדיין לא מסביר מדוע התחמקת ממני. הרי היה ברור שאני לא מסיר את עיניי ממך," הוא אומר.
"אני אהיה כנה איתך, דווקא לא שמתי לב. העניין הוא שסופיה מכירה ידוענים ולכן שלחתי אותה לגלות את זהותך," אני אומרת.
"ראית מה כתבתי?" הוא שואל.
"לא, אבל שמעתי שכתבת דברי שבח," אני עונה, "זה בגללי או שבאמת אתה חושב כך?" אני שואלת.
"כמה שאת מתוקה," הוא אומר לי, מקרב את ידו לשפתיו ומנשק אותה.
כשגבר נושק לידך בכזו עדינות זה אמור לעורר את הפרפרים שבך לעוף. אני מחייכת אליו אבל חושבת על גבר אחר, על מי שלא אראה כנראה עוד לעולם.
"לא ענית לי," אני אומרת לו.
"תבטיחי לי שתצאי איתי לדייט, ואענה לך בכנות," הוא אומר.
"עוד נראה," אני עונה לו.
"האמת שהאוכל כאן ראוי לכל מילה. ונכון גם שרציתי שתהיי מרוצה ממה שאני כותב," הוא אומר לי.
"אני חייבת לחזור למשרד, אני מחכה למשלוח של יינות שהגיע במיוחד מחו"ל," אני אומרת לו. מה שנכון, אבל גם יכול היה להיעשות על ידי מישהו אחר לו רציתי.
"מתי את מסיימת," הוא שואל.
"בבקשה בלייק, אתה רץ מהר מדי בשבילי," אני עונה לו.
"איזה טיפש אני צ'סה היפה, לא שאלתי אותך אם יש לך גבר בחייך," הוא עונה לי, "אני מודה שאני לא מפסיק לחשוב עלייך."
"לו היה לי מישהו בחיי, לא הייתי יושבת כאן איתך," אני עונה לו, "אני במקום בחיים שלי שאני צריכה מרחב לעצמי. אני מציע שניקח את זה לאט."
"זה מעודד אותי שלפחות לא דחית אותי," הוא עונה לי.
"אני באמת חייבת לחזור לעבודה. במה אפשר לפנק אותך?" אני שואלת. רק אחרי שיוצאות המילים מפי אני מבינה שהוא יכול לפרש אותן לא נכון, אבל זה מאוחר מדי. וכן, אני כבר מבינה שהוא מפרש אותן כרצונו.
אני מסמנת למריה לבוא איתי למשרד. "המשלוח של אלברטו וינו בדרך," אני אומרת לה.
"הגבר הזה מאוהב בך עד הראש," אומר לי מריה כשהדלת נסגרת אחריה, "את לעומתו חושבת על גבר אחר."
"באמת שאין לי אף אחד חיי," אני עונה לה, "מה יש לי להציע למישהו עם הבלגאן של העולם שלי כעת," אני עונה לה.
"יש לך עולם ומלואו להציע. את יפה, וחכמה ומוכשרת וכל אבן את הופכת ליהלום," היא עונה לי.
המשלוח של היינות מגיע והשליח נועץ בי מבטים שאינם לרוחי. מאמא מריה מבחינה בכך "אתה מתבקש להניח את היין במחסן, ולהוריד את העיניים שלך מהילדה. היא לא מעוניינת."
"תודה," אני אומרת לה כאשר אנחנו שוב לבד.
"איך את לא רואה כמה מחזרים יש לך. למה את כל הזמן עם המנטרה הזו שאת לא שווה," היא אומרת לי.
"הלב שלי לא פנוי מריה, לא בגלל שיש לי מישהו, אלא כי הוא ריק עכשיו ואני לא רוצה לתת אותו לאף אחד, לפני שאני יודעת מה עתיד להיות איתי," אני עונה לה.
השעה שש. בלייק לא מוותר ומחכה לי. "אתה כזה עקשן," אני אומרת לו, "שלא תגיד שלא הזהרתי אותך לברוח ממני בזמן."
"את ממעיטה בערכי. את לא חושבת שיש לי כבר מספיק ניסיון, ואני יודע מי שווה את ההשקעה שלי?" הוא עונה לי.
"זה בגלל הרגליים היפות שלי?" אני מתגרה בו.
"גם, וגם הפנים, וכולך, והחיוך שמוציא אותי מדעתי, ו…שאמשיך?" הוא שואל ומביט בי במבט של גבר בטוח בעצמו.
"בא לי קפה עם קרואסון שקדים, אני בטוחה שאתה מכיר מקום שקט בעיר הזו שיש בו את זה," אני אומרת.
"בשבילך צ'סה היפה הכל," הוא אומר.
ראשון בבוקר
אנחנו נוסעים לבראנץ' אצל חברים שלי עוד מימי בית הספר היסודי. לו רק ידעתי מה עומד לקרות.
"הגיע הזמן שון שתתחיל לצאת לדייטים," אומרת לי קרלה, "אני רוצה שתכיר את הופ."
לרגע הלב שלי מחסיר פעימה. מולי מופיעה בחורה יפה בעלת מבנה גוף סביר, אבל היא רחוקה מלהיות הופ ׳שלי.׳
"נעים מאד," אני אומר בנימוס.
"אני רואה שהבאת את הילדים שלך היום," היא אומרת.
"ברור. אני תמיד מביא אותם איתי," אני עונה לה.
"אז ככה זה תמיד בשבת?" היא שואלת.
"למה את מתכוונת?" אני שואל.
"שאתה עם הילדים," היא עונה.
"מדוע שלא אביא אותם איתי כשכולם מביאים את ילדיהם? את לא מביאה את שלך?" אני שואל.
"אני גרושה בלי," היא עונה, "יפה מצידה שהיא נותנת לך לקחת אותם כל שבת."
"הם גרים איתי כל הזמן," אני עונה.
"אמרו לי שאתה גרוש. הנחתי שהילדים לא אצלך כל הזמן. זה לא מתאים לי," אומרת הופ.
אני נושם לרווחה. כמובן שאני לא מראה לה. אני חושב לעצמי איך הופ הייתה מגיבה לו היינו מנהלים שיחה כזו. אני נזכר שלא התקשרתי אליה. אני בודק שהילדים משחקים והולך הצידה להתקשר. ההודעה שלה מוקפאת באופן זמני כך שאין לי דרך ליצור איתה קשר, שכן הנייד שלה חסוי.
אני תוהה האם היא מארחת עכשיו מישהו, ומוכרת לו את גופה. ׳תשכח ממנה,׳ אני מורה לעצמי, ׳זה לא שהיה ביניכם משהו.׳
אני חוזר לדבר עם חבריי, אבל אז דילן בא אליי. "אמילי שוב לא מרגישה טוב."
אני מתנצל ולוקח את הילדים הביתה. הפעם החום יורד מהר ואנחנו מבלים יום שקט בבית.
שני בבוקר
אמילי קמה במצב רוח טוב, ובכל זאת אני מחליט להישאר איתה בבית. היא משתוללת ומתנהגת כרגיל, ובעיקר לא נותנת לי לעבוד. "אני צריך לנסוע לכמה ימים. מה את אומרת?" אני שואל את אמילי.
"דודה ויקטוריה תשמור עלינו?" היא שואלת.
"כן," אני עונה.
"טוב," היא אומרת, "אבל תבטיח שתצלצל הרבה."
"מבטיח," אני אומר לה.
יום שישי אחה"צ
"אין בית קפה שאיני מכיר,״ אומר בלייק ומוביל אותי לרכב שלו. כמה אני לא מתפלאת שהוא נוהג ברכב יוקרתי עם שני מושבים וגג נפתח. אני כבר יודעת שזה יהיה הדייט הראשון והאחרון שלנו. אולי אני שטחית מידי, אבל התפאורה מנקרת העיניים הזו היא לא לרוחי. על כך אני צריכה להודות לאבא שלי שלימד אותי לא להסתנוור מהעושר. "את מבינה שהכל תפאורה כדי שאחרים יראו," נהג לומר לי, "ואין בכך להעיד על אופיו של האדם וטוב ליבו."
המילים האלה צפות ועולות לנגד עיניי כאשר אני מתיישבת ברכב שלו. כמובן שהוא רוצה להרשים אותי ומאיץ את הרכב.
בלייק לא מסתפק בנסיעת הראווה. כאשר אנחנו מגיעים לאחד המסעדות היקרות עיר, כזו שרק כדי להתיישב בה אתה משלם אלף דולר, הוא מזמין פלטת בשרים עשירה.
"ביקשתי רק קפה," אני ממהרת לומר לו, "אתה זוכר שאני מוקפת אוכל כל היום?״
