אני עובר ליד חנות המוסיקה ממנה בוקעים צלילי פסנתר, חנות הנוחות עמוסה בפרסומות, וחנות של אופניים. המוכר עומד בחוץ ונאבק עם הרכבת גלגל, כולו מזיע וזועף. הוא מרים עיניו אליי. "חם היום, לא כך פרופסור?". אני שמח שנשארתי במכנסי הספורט הקצרים שלי וגופיה, כל כך רחוק מהחליפה שאני מסובב איתה בדרך כלל .
ואז מתגלה לעיניי החנות ורוד. כל החלון מקושט בפריטים בורוד. פריטים, שכן זו חנות ללבני נשים. אני לא יכול שלא לחייך למראה שלל תחתוני החוטיני.
"מזכיר לך רגעים מתוקים?" שואלת אותי המוכרת.
אני מחניק חיוך, "אני מתקשה להבין אתכן. תעני לי בכנות, הבד הזעיר הזה שאתן עוטות עליכן באמת נוח?"
"אני יודעת שזה נראה שלא, אבל מי שמנסה את זה, לעולם לא תחזור למה שלבשה קודם," היא עונה לי, "והבונוס, הוא המבט של הגבר שלך בזמן שאת עומדת מולו לבושה אבל כמעט שלא."
"ושלך?" היא שואלת. אני מחייך, וברור לי שהופ היא הסיבה לכך. "הבנתי," היא אומרת וצוחקת. "אתה מבין, בדיוק בגלל זה. ענית לעצמך."
"אני יכולה לשכנע אותך לקנות לה סט?" היא שואלת אחרי שתיקה קצרה.
"אולי פעם אחרת," אני עונה לה. אני לא אודה בפנייה, אבל השיחה הזו הפכה מביכה עבורי.
אני מוותר על חנות הספרים וחוזר הביתה. העובדה שהופ צצה ועולה במוחי מעייפת אותי.
אני מודה על כך שאיש התחזוקה של הבריכה בא השבוע. אני עולה לחדרי להחליף לבגד ים, לוקח מגבת והולך לשחות.
כמו תמיד, השהיה בתוך המים מרגיעה לי את הגוף, מרפה את שריריי, ומשחררת אותי מהמחשבות. אני יוצא מהמים רענן ורגוע.
פתאום אין לי חשק לעבוד. אחרי כל כך הרבה שנים של ריצה מטורפת ללא הפסקה. אני מרגיש פתאום שאני מפספס את החיים. הגעתי למקום שרציתי, במקצוע שמעניין אותי ואני אוהב אותי, אבל בתוך כל זה אני שוכח לעצור, לנשום ו.. לחיות.
׳לילה אחד אתה מחוץ לבית. בעצם לילה ראשון אי פעם בלי הילדים, ותראה מה קורה לך,׳ אני נוזף בעצמי, ׳אפשר לחשוב שאתה בכלא.׳
אני נכנס למטבח, מוזג לעצמי מים קרים, ומסתכל על המקרר לקבל רעיונות מה להכין לילדים לאכול. היום זה יום החוגים שלהם, והם מתלוננים שהם רעבים ברגע שהם נכנסים לרכב. זאת הסיבה שעשיתי לי מנהג להביא איתי אוכל עבורם, כיוון שאנחנו מתגוררים מרחק של חצי שעה מבית הספר. הסיבה לכך היא שבית הספר סמוך לאוניברסיטה, וזה היה השיקול שהכריע בבחירתי אותו. רבים מבני המרצים לומדים בו, ולכן יש בו תוכניות העשרה מיוחדות.
אני מוציא המבורגרים מהמקפיא ורוצה להכין להם לאכול, אבל אז הטלפון מצלצל וויקטוריה על הקו. "חשבתי שאולי תאסוף אותי ממרכז העיר. אני אקנה לילדים המבורגר וצ'יפס ונאסוף אותם יחד מבית הספר."
אני אוהב את הרעיון. זה בהחלט נותן לי עוד זמן לעצמי. "אם כך סיכמנו. תודיעי לי עשר דקות לפני להיכן להגיע."
הטלפון מויקטוריה מגיע אחרי דקות בודדות, ותופס אותי לא מוכן. אני עוזב הכל ונוסע לקחת אותה. קצת מוזר בעיניי שהיא לא אמרה לי מראש מתי לבוא לקחת אותה. לא תמיד אני מבין אותה.
אני נוסע למרכז הקניות, וויקטוריה כבר מחכה בחוץ. משם אנחנו נוסעים לבית הספר. ״תישארי ברכב, אני כבר חוזר,״ אני אומר לה, וממהר לדלת הכניסה.
"אני לא מרגישה טוב," אומרת לי אמילי, שכבר מחכה לי עם דילן. אני נוגע במצחה ומגלה שהיא רותחת.
"למה לא אמרת כלום למורה?" אני שואל, מנסה לשוות לקולי טון קליל.
"שיחקתי עם בלה בנסיכות, ולא רציתי להפסיק," היא אומרת לי. אנחנו נכנסים לרכב, וויקטוריה נותנת לילדים את השקית ובה האוכל שקנתה להם. "אבא אני לא רעבה."
"בסדר מתוקה, נבוא הביתה ונראה מה אכין לך לאכול," אני עונה לך.
אני נוסע לכיוון הבית, וכל הזמן מעיף מבט במראה לראות מה שלומה של אמילי. היא נראית לי לא מרוכזת, ולבסוף היא עוצמת את עיניה ונרדמת.
"אני אוריד אותך בבית," אני אומר לויקטוריה, "ואודיע שאני לא אגיע לאירוע הערב. לשמחתי אני לא בין הנואמים השנה, כך שאני יכול להרשות לעצמי להעדר."
אני מוריד את ויקטוריה בביתה, וממשיך הביתה, אמילי עדיין ישנה. אני נושא אותה לחדרה, ועוזר לה להתפשט. היא לא כל כך משתפת פעולה, ואני מוותר לה על המקלחת.
היא קודחת מחום. למרות שאין לי צורך למדוד לה חום, כי ברור לי שהוא גבוה מאד, אני עושה זאת בכל זאת. המדחום מראה שיש לה חום גבוה, מאה ושש מעלות פרנהייט (ארבעים ואחת מעלות). אני נותן לה תרופה להורדת חום וניגש לשלוח הודעה לדיקן הפקולטה שאעדר מהאירוע.
אני בודק שדילן סיים את האוכל ושואל אם יש לו שיעורים. "יש לי רק בחשבון," הוא אומר ומוציא את המחברת. אני מחייך כשאני רואה באיזו מהירות הוא פותר את התרגילים. אם יש משהו שלמדתי על ילדיי. זה שיש להם את הראש שלי.
קול של הודעה נכנסת גורמת לי לגשת ולקרוא אותה. אני מניח שזה הדיקן, אבל לא זו מרינה.
מרינה קרלובסקי:
אתה לא בא בגללי?
פרופסור שון אדוארדס:
חשבתי שהבהרתי לך אתמול מה עמדתי לגבייך.
אין לי עניין בך.
"חצופה," אני מסנן לעבר הטלפון ושב לדילן. "רוצה לצפות בטלוויזיה?" אני שואל אותו.
דילן בוחר סדרה, ואני עולה לראות מה עם אמילי. היא ישנה, ונראית רגועה כל כך. אני נוגע במצחה ונראה לי שהחום שלה התחיל לרדת.
אני מתקשר למורה של אמילי.
"מיס הלפמן מדבר אבא של אמילי. היא חזרה הביתה עם חום. רציתי לדעת אם יש עוד ילדים חולים בכיתה שלה?" אני שואל אותה.
"אני מצטערת לשמוע. אמילי לא התלוננה היום על כך. יש ארבעה ילדים בכיתה שיש להם שפעת. נאמר לי שזו שפעת של ארבעים ושמונה שעות," עונה לי מיס הלפמן.
"נקווה שזה מה שזה," אני אומר לה.
אני מתקשר לד"ר פורטלנד אימו של ליאו חברו הטוב של דילן, שהיא גם הרופאה של הילדים, ד"ר פורטלנד. "אמילי חולה ורציתי לדעת האם את תוכלי לקחת את דילן בבוקר לבית הספר."
״בטח פרופסור," היא עונה לי, "יש בבית הספר שפעת של ארבעים ושמונה שעות," היא מאשרת לי, "זה מתחיל עם חום מאד גבוה, אבל הוא יורד מהר מאד. הכי חשוב לתת לה לשתות. אני מניחה שלא יהיה לה תיאבון גדול ביממה הקרובה וזה בסדר. אם תרצה אבוא לבדוק אותה."
"זה בסדר דוקטור," אני עונה לה, "אם זה מה שמסתובב באזור, אני מניח שזה מה שיש לה. אם יהיה משהו חריג אודיע לך."
אז כן גם ד"ר פורטלנד מנצלת כל הזדמנות להיות בקרבתי. היא גרושה כבר חמש שנים, ומיום שפולי עזבה היא מחפשת דרכים לנחם אותי. אבל מה לעשות שהיא לא מרגשת אותי?
אני שב לחשוב על מרינה קרלובסקי. מה לא היה ברור במה שאמרתי לה? מה בעצם גרם לי לא לרצות לזיין אותה, למרות שטרחתי לקנות קונדומים, דבר שלא עשיתי שנים, רק כמה שעות קודם? ולמה תמיד נכנסת הופ, שגם בה לא רציתי לגעת, לכל המשוואה הזאת
אני מתנער מהמחשבות האלה, ושב לקרוא לדילן. אני משכיב אותו לישון מוקדם מהרגיל. החום של אמילי עולה ויורד כל הזמן. היא מתחילה לנוע בחוסר שקט במיטה, ממלמלת מילים בלתי מובנות. מידי פעם היא אומרת: "אני אוהבת אותך אבא."
השעות עוברות וכמעט חצות. אני מחליט להשכיב אותה לישון במיטה שלי.
*
המיטה שלי.
אחרי שפולי עזבה, אחד הדברים שעשיתי כדי לשחרר את נוכחותה מהבית, ובעיקר מחדר השינה שלי, הוא להחליף את המיטה. הפכתי אותו לחדר ׳גברי׳ יותר, בלי כל הקישוטים המצועצעים שלה. אפילו שיניתי את הכיוון של המיטה. הכנסתי לתוכו טלוויזיה, דבר שהיא כל כך התנגדה לו.
פולי טענה תמיד שאין הרבה מקום בחדר. מעניין שדווקא עכשיו שהכנסתי בו מיטת קינג סייז וכורסה בפינה המשמשת לי כפינת קריאה, הוא נראה הרבה יותר מרווח.
*
"בואי מתוקה שלי, היום תשני במיטה של אבא," אני אומר לאמילי שמקיפה את צווארי בזרועותיה הקטנות וממשיכה לישון.
אני נשכב לידה ושוקע מיד בשינה.
בבוקר יום שישי אני מתעורר כהרגלי בשעה מוקדמת, כשרגלה הקטנה של אמילי עליי. אני נוגע במצחה. הוא חם עדיין אבל כבר לא רותח כפי שהיה.
אני מוותר על אימון בבוקר וניגש להכין אוכל לדילן לבית הספר. הוא מופיע להפתעתי במטבח. "ישנתי כל כך הרבה," הוא אומר לי. רק אז אני ניזכר שבאמת הוא הלך לישון מוקדם, "איפה אמילי? היא לא בחדר שלה."
"היא ישנה איתי בלילה. היא מרגישה טוב יותר." אני שמח לראות את ההתעניינות של דילן באחותו. אני מרגיש שאני עושה עבודה טובה איתם. היחסים ביניהם גורמים לי להיות מאושר.
"אני רוצה להישאר בבית איתכם," הוא אומר לי להפתעתי.
"למה? קרה משהו בבית ספר?" אני שואל.
"סתם, כי בא לי להיות איתכם," הוא אומר.
"אימא של ליאם באה לאסוף אותך. אתה רוצה שאודיע לה לא לבוא? אני שואל.
"אולי בכל זאת אלך," הוא אומרכשהוא שומע את שמו של ליאם.
אני מכין לו את האוכל, ועולה לראות מה קורה עם אמילי.
"אני רוצה לראות את היפה והחיה. אני אוהבת את בל ואת הסיפור על הוורד. וורדים זה של נסיכות נכון אבא?"
אני רוצה לומר לה שאני לא מבין בנסיכות, וכנראה גם לא מבין נשים. "בטח מתוקה שלי," אני עונה לה.
"אני גם רוצה ורד. אתה תביא לי אבא?" היא שואלת.
"מה שתרצי מתוקה שלי. אני שמח שאת מרגישה טוב יותר," אני אומר לה.
"אני רוצה גם עוגת שוקולד," היא אומרת.
"עוד משהו?" אני שואל.
"אני צריכה לחשוב," היא אומרת לי.
עם תשובה כזו אני מבין שהיא באמת מתאוששת. אני מפעיל את הסרט עבורה והולך לאסוף את הבגדים מהחדרים. אני נכנס גם לחדר הארונות שלי ,מוציא את הבגדים מסל הכביסה, נזכר במזוודה שלא פרקתי, ומוציא ממנה את הבגדים שלבשתי.
בתוכה מונח גם הספר שלי. אני מוציא אותו, ומניח אותו על השולחן ליד הכורסה. אני הולך להפעיל את מכונת הכביסה ומוציא את הכביסה מהמייבש כדי לקפל אותה. לשמחתי היא מכילה רק מגבות, כך שמלאכת הקיפול מסתיימת במהרה.
השבוע נתתי חופש למייסי, מי שעוזרת לי בניקיון הבית, כך שהמטלות נופלות עליי.
אני לא מתלונן. אני אוהב את הפרטיות שלי. אני מודה שאני קנאי לה[ ביחוד מאז שפולי עזבה. מתאים לי להתהלך בבית איך שבא לי, וכעת בא לי ללכת רק עם תחתוני בוקסר כשאני יורד ועולה בין הקומות.
לבשל אין לי חשק ולכן אני מוציא מגש של לזניה מוקפאת ונותן לה להפשיר על השיש.
אני נכנס לחדר העבודה שלי וקורא מיילים. "מעולה," אני אומר למראה המייל המאשר את ההזמנה שלי בבית המלון ביום שלישי הבא. חוץ ממנו אין הרבה מיילים מעניינים.
אני עולה לחדר השינה לראות מה עם אמילי. החום שוב עולה לה. "תאכלי משהו?" אני שואל.
"אולי יוגורט עם פירות," היא אומרת. אני ניגש להכין לה את הקערה. כאשר אני חוזר היא כבר מנמנמת. אני מניח את הקערה על שולחן הלילה ליד המיטה, ומתיישב לקרוא את הספר.
ד"ר פורטלנד מתקשרת לשאול מה שלומה של אמילי. "היא מרגישה הרבה יותר טוב. החום כבר לא כל כך גבוה כמו אתמול," אני עונה לה. אני ממעט בפרטים אני לא מספר שהחום שוב עלה. הדבר אחרון שאני רוצה הוא שתערוך ביקור בית.
"אני אביא את דילן הביתה עם סיום הלימודים," היא אומרת לי ואני מודה לה. אני רק מקווה שלא תירצה להיכנס לביקור.
היום חומק לי בין בידיים ואני מוצא את עצמי קרוב לשעת חזרתו של דילן הביתה, שזה הזמן להכניס את הלזניה לתנור. אני נזכר שבמכונת הכביסה שהפעלתי לפני שעות ומעביר את הכביסה למייבש.
הערב יורד
הילדים מסיימים את ארוחת הערב ונכנסים להתקלח, כל אחד בתורו. אמילי נראית כבר יותר טוב, ואני יושב עם שניהם וקורא איתם ספרים. אם לדייק דילן כבר קורא בעצמו, וגם אמילי מתחילה להכיר את המילים.
אני מביט בהם ורואה בהם כל כך הרבה ממני. אני חושב לעצמי שאין לי מושג מיהי באמת אמא שלהם. יש כל כך הרבה פרטים שחסרים לי בעברה, כמו למשל איך הייתה בתור ילדה. האם גם היא התחילה לקרוא בגיל כזה צעיר?
אני מסיים איתם, ונכנס להתקלח בעצמי. אני שם מוסיקת רקע שקטה, וממלא את האמבטיה, ונותן למים להרגיע אותי.
כאשר אני יוצא, אני מרגיש עייף. חשבתי להמשיך לקרוא את הספר אבל העייפות מהלילה שעבר גוברת עליי ואני נירדם.
אני לא יכול להסביר את זה, אבל הגוף שלי כאילו יודע שסוף שבוע ואני מתעורר מאוחר.
שבת בבוקר. יום חם היום ואמילי קמה כאילו לא היתה חולה בכלל. אני מכין לילדים קערות עם דגני בוקר והם יושבים לאכול ליד הבריכה. אני מנצל את הזמן וקופץ למים כדי לשחות.
מלאני שהייתה חברה של פולי, אבל עם עזיבתה תמכה בצד שלי ונשארה איתי בקשר מתקשרת ומזמינה אותנו לבארנץ'. "היום יום הולדת של דוריאן וכולם יבואו. אני אשמח אם תבוא עם הילדים."
"הייתי בא בשמחה," אני אומר לה, מה שלא בטוח שהוא נכון, "אבל אמילי בשפעת של 48 שעות כך שאנחנו נשאר בבית."
"אבל אמילי בריאה," אומר לי דילן כאשר אני סוגר את הטלפון.
"זה נכון שלאמילי לא היה הבוקר חום, אבל עדיין החום יכול לחזור כי עדיין לא עבר מספיק זמן. אני מבטיח לך שאם היא תהיה בסדר הערב, אני אקח אתכם מחר להיכן שתרצו."
"אפילו לגן חיות?" הוא שואל.
״נראה מחר,״ אני עונה לו. אני לא אוהב להבטיח משהו, שלא בטוח שאוכל לקיים.
הטמפרטורות בחוץ מתחממות במהירות ואנחנו נכנסים פנימה. אני מרשה לילדים לצפות היום בטלוויזיה כמה שהם רוצים, חשוב לי שאמילי תנוח ותתחזק.
היום עובר בעצלתיים ואני משכיב את הילדים לישון מאוחר מהרגיל.
סוף סוף אני יכול לשבת לקרוא. סוף סוף, כי אני לא רגיל שלוקח לי לקרוא ספר במשך שבוע. יש לי ערימת ספרים שמחכה לי, ואני זקוק להתנתק מהמחשבות שרצות לי הראש, ולהתרכז בקריאה.
השעה כבר אחת עשרה בלילה ואני לקראת הדף האחרון. אני הופך את הדף ומביט המום במה שמתגלה לי על הכריכה:
ספר זה הוא רכוש
אוניברסיטת ניו יורק
אני קם נסער ויורד במהירות לחדר העבודה שלי. בתוך התיק בו אני מניח את המחשב שלי, מונח עותק נוסף של הספר, העותק שלי.
אני מחזיק בשני הספרים בידי. "מה עבר לי בראש שמייד האשמתי אותה שחיטטה בתיקי, ולקחה לי את הספר?"
אני נזכר במייל שקיבלתי המבקש חוות דעת על האירוח, אבל מחקתי אותו לצמיתות.
השעה כבר מאוחרת ואני לא יודע אם היא ישנה או לא. אני מחליט להתקשר אליה כשאקום.
"את צדקת," אומרת לי סופיה, "הוא מבקר אוכל."
אני מעיפה לעברו מבט ורואה שהוא סוקר אותי. לבסוף הוא מחייך ומסמן לי בידו שאבוא.
"הכל בסדר אדוני?" אני שואלת.
"אני חייב להודות שהאוכל כאן נפלא, אין לך מה לחשוש ממה שאכתוב. יש לי רק דברים טובים לכתוב עליכם. המיזם שלכם היום ברשתות החברתיות הרשים אותי מאד והאוכל…טוב כבר אמרתי," הוא אומר לי, "ככה זה שיש לידך אישה יפיפה שגורמת לך להתבלבל."
"אני שמחה שהיה לך טעים. אפשר להביא לך קינוח?" אני שואלת אותו, מתעלמת מהמחמאה שלו, "כי הקינוחים הם משהו שלא טעמת, ואת כולם הכינה סופיה," אני אומרת לו ומצביעה עליה.
"אם היא עובדת במטבח, מדוע את לא באת לחקור מי אני?" הוא שואל.
"אני לא אוהבת לשקר, ולכן לא אענה לך. קודם נראה מה תכתוב עלינו," אני עונה לו.
"זאת אומרת אם כך שתצטרכי לדבר איתי לפחות עוד פעם אחת," הוא עונה לי בטון של מנצח.
"אתה מוזמן לחזור לכאן אחרי שהביקורת שלך תתפרסם. אם תחזור אדע שכתבת עלינו דברים טובים ואז אענה לך. אני בטוחה שתשובתי תשעשע אותך," אני עונה לו.
"ושמך?" הוא שואל.
"כבר אמרתי לך שאת התשובות תקבל כשתחזור," אני אומרת. כבר ברור לי שאני מעניינת אותו. אם בזכות זה תקבל המסעדה ביקורת טובה, אני רק אשמח.
"את מוכנה לשתף אותי מה קורה פה?" שואלת אותי מריה כשאני חוזרת למטבח.
"זה מבקר אוכל. אני דואגת שיפנקו אותו עם המנות האחרונות. אבל לך אסור לדעת שזה הוא, אז תתנהגי רגיל, ואל תתעכבי יתר על המידה לידו."
"צ'סה, אחרי שאני רואה את המסעדה כל כך מלאה, אני אעשה כל מה שתאמרי לי," היא אומרת ויוצאת לברך את הסועדים.
"אפשר לבקש מכם כמה דקות?" אני שואלת את העובדים במטבח. הם מפסיקים את עבודתם ומתרכזים סביבי.
"אני רוצה לשמוע איך אתם מרגישים כעת, כשאתם מבשלים את מה שאתם בחרתם," אני אומרת.
הם מדברים בהתרגשות, מתפרצים אחד לדברי השני ואני מבינה שהימרתי נכון.
"עכשיו אני מבקשת שנרגע. אני בהחלט מתרגשת כמוכם. אתם מקבלים כל כך הרבה מחמאות, ואני כל כך גאה בכל אחד מכם. עוד לא דיברתי עם מאמא מריה, אבל חשוב לי לשמוע קודם את דעתכם, כיוון שהעבודה מוטלת על כתפיכם. אתם חושבים שאנחנו צריכים לאמץ את הקונספט הזה? בואו נצביע בהרמת יד. מי בעד?"
כולם, ללא יוצא מהכלל מרימים יד. "אני דווקא חושב," אומר מרקו שהוא ה-שף של המסעדה כעת, "שזה דווקא מאפשר לנו לעבוד יותר בשקט. אנחנו יודעים בדיוק מה נבשל היום ואפשר להתכונן לזה בלי לחץ."
"בדיוק מרקו. זה מה שעלה לי בראש כאשר הצעתי את הרעיון. חשוב לי שתהנה תוך כדי עבודה. הרי כולנו מבשלים כי אנחנו אוהבים לבשל. אימא שלי תמיד אמרה שמצב הרוח שכאתה מבשל משפיע על האוכל. אוכל שנעשה בשמחה ואהבה, טעים הרבה יותר.," אני אומרת.
ושוב הם עונים לי בערבוביה, כל אחד מנסה להתגבר בקולו על האחר.
אני מסמנת לסופיה לבוא לצד. "תאמרי לי שנשארו עוד קינוחים. כולם מדברים עליהם שכל כך בא לי משהו מתוק," אני אומרת לה בשקט.
"מה את חושבת שלא שמרתי לך בצד?" היא עונה לי כממתיקת סוד.
"את אלופה," אני אומרת לה. אני לוקחת כפית, מתענגת על כל טעימה, מלקקת את שפתיי בהנאה. "זה טעם גן עדן," אני אומרת, "תסבירי איפה היית כל הזמן?"
