״אני צריכה לעשות בדיקת פפסמיר, לצערי המחלה הזאת עוברת לנו בגנים,״ אני משתפת את שירה, לא כי אני רוצה, אלא כי אני חוששת שהיא תחשוב שאני בהריון, וכבר למדתי שלשמועות יש כנפיים.
״אם כך אוריד אותך מהמהדורה מחר בבוקר,״ היא אומרת.
״אני יוצאת לבית הקפה, אני זקוקה קצת לאוויר,״ אני אומרת לשירה, כשאני מסיימת להכין את החומר למהדורה.
שוב אני נתקלת בקהל שמקיף אותי. ״בבקשה תניחו לי,״ אני אומרת, ״אני זקוקה לקצת שקט.״
אני רואה אותו. הוא יושב ליד החלון המשקיף לרחוב, ושוב מסתכל עליי בזלזול. ״רחמים עלייך,״ הוא מסנן בשקט, ״כמה קשה להיות כל כך מפורסמת.״
״אני שמחה שאתה מכיר בזה שאני כל כך חשובה. אני מאלה שהכל מגיע להן. למשל,״ אני מתיישבת מולו, ומושכת אליי לתדהמתו את הצלחת עליו מונחת המנה שהזמין. ״מה אתה מסתכל עליי כך, זה מגיע לי , אתה יודע מי אני.״
״ואת? את יודעת מי אני?״ הוא עונה לי בהתנשאות.
״זה לא רלוונטי. כל אדם, גם אם הוא המוכשר ביותר, לא שווה יותר מאדם שאין לו כלום, ״ אני אומרת, ״אני מתנצלת בפניך, לא הייתי צריכה להוציא עליך את התסכול שלי. רואה? הוכחתי לך שאני לא מושלמת.״
אני קמה ועוזבת את בית הקפה. אני מעיפה מבט לאחור, ורואה אותו עוקב אחריי במבטו. המבט בעיניו כבר לא מתנשא, הוא משדר משהו אחר שאני מתקשה לפענח.
אני חוזרת לתחנה, נכנסת לחדרי ושולחת הודעה לד״ר רות, עליה המליצה שירה.
ד״ר רות:
״תגיעי לבית החולים.
אלה מארש:
אני מעדיפה להגיע למרפאה הפרטית שלך.
ד״ר רות:
כן, שמעתי עלייך ועל שכמוך.
אני לא מוכנה לחרוג למענך.
אני מקבלת היום רק בבית החולים,
הקליניקה הפרטית שלי סגורה בימים אלה. הבחירה בידייך.
אם את רוצה תעבירי לי אלף ש״ח,
ואקבע לך תור.
נראה לי די מוזר שהיא מבקשת כסף על טיפול שהיא עורכת בבית חולים, אבל אני עושה כדבריה ושולחת לה את הכסף.
ד״ר רות:
תגיעי בתשע בבוקר לבית החולים.
השעה ממש לא נוחה לי, אבל אני לא מתכוונת להתווכח. אני יודעת שאם אדחה את הבדיקה, סביר להניח שלא אעשה אותה.
כיוון שאנחנו כעת במלחמה, לוח השידורים שלנו לא צפוי, ואני נדרשת לשדר בשעות לא קבועות. אני מסיימת את השידור בשעה שבע בבוקר, ונוסעת לבית המלון כדי להתארגן לקראת הפגישה עם ד״ר רות.
האזעקה שולחת אותי למרחב המוגן בדיוק כשאני עומדת להתקלח. כשמתקבלת הודעת השחרור, אני מחליטה רק לרחוץ את האזור בו עומדת להיערך הבדיקה, ולא להתקלח כולי. מי יודע מתי תהיה ההתראה הבאה.
כששוב שולחים אותנו למרחב המוגן, אני כבר לבושה ומוכנה לצאת לבית החולים.
יש לי רבע שעה עד לפגישה שלי, ומייד כשמתקבלת ההודעה שאפשר לצאת מהמרחב המוגן, אני יוצאת לדרך. הכבישים ריקים, ואני מגיעה לבית החולים תוך דקות ספורות.
גם מגרש החניה לא מלא, ואני מוצאת חניה קרובה לדלת הכניסה. אני שולחת הודעה לדירה שאני יוצאת מהאזנה, וממהרת להיכנס לבניין. השעון שעל הקיר בכניסה מראה שאיחרתי בעשר דקות. כמה שאני שונאת לאחר!
אני עולה למחלקה הגניקולוגית, וניגשת לתחנת האחיות. "שמי אלה מארש, יש לי פגישה עם ד״ר רות,״ אני אומרת לאחות.
״ד״ר רות, לא הגיעה היום. את יכולה לומר לי במה מדובר?״
״קבעתי תור לבדיקת פפסמיר,״ אני אומרת. אני מופתעת לראות שאין שום מידע לגבי הפגישה היום, הרי שלחתי לה את התשלום מייד.
״תמתיני,״ היא אומרת, קמה ממקומה, ונכנסת לאחד החדרים. היא חוזרת אחרי דקה ארוכה, ומובילה אותי לחדר הבדיקות.
״בואי איתי,״ היא אומרת, ״תחליפי לחלוק, הרופא תיכף יכנס,״ היא אומרת ומגישה לי את החלוק.
׳רופא,׳ אני חושבת לעצמי, ׳מעולם לא נבדקתי אצל רופא גבר.׳ אני מזכירה לעצמי שזאת העבודה שלו, ולו זה לא משנה לראות אותי ערומה.
הדלת נפתחת, ואני מרימה עיניי לכיוונה. אנחנו עומדים רגע ומסתכלים אחד על השניה ללא מילים. ״זה אתה,״ אני אומרת כשאני רואה שמי שעומד לבדוק אותי הוא הגבר שתמיד מביט עליי בעוינות בבית הקפה, כאילו שאני אשמה שכל פעם שאנחנו נפגשים בבית הקפה, ניגשים אליי מעריצים.
״אני מבין שד״ר רות היא הרופאה שלך,״ הוא מתחיל לדבר.
״אני לא מכירה אותה. הייתי מטופלת אצל ד״ר שטרן שפרשה. חברה המליצה לי על ד״ר רות, היא מטופלת אצלה,״ אני עונה לו.
״ציינת משהו בקשר לתשלום? את לא יודעת שבבתי חולים השירות ניתן ללא תשלום?״ הוא נשמע בהחלט לא מרוצה, ״אני מניח שלא הבנת והיא קבעה איתך בקליניקה הפרטית שלה, למרות שהיא אמורה להיות סגורה בימים אלה.״
אני מוציאה את הטלפון הנייד, ומגישה לו אותו. ״תקרא בעצמך.״
״אני מבין,״ הוא אומר בטון קר, ״אני אדאג שתקבלי את הכסף שלך חזרה. תשכבי על המיטה, ואקח ממך דגימה לבדיקה.״ אני נשכבת על המיטה. ״את צריכה לפסק את רגליך, כדי שאוכל לבצע את הבדיקה.״
אני מביטה לתקרה, אין לי רצון לראות את מראה פניו בזמן שהוא רואה את המקום האינטימי שלי, זה מביך אותי. אבל כשאני מרגישה את אצבעותיו חודרות לתוכי את מתכווצת.
״את מבינה שאני לא יכול לבדוק אותך כך?״ הוא שואל בטון חסר רגש.
״אני מצטערת, זה לא היה רצוני,״ אני עונה.
״מביך אותך שגבר בודק אותך?״ הוא שואל.
״זה לא זה,״ אני עונה.
״זה לא אני זו את?״ הוא אומר בציניות.
אני מרגישה שאני נחנקת.
״אני אקרא לרופאה,״ הוא עומד לקום ממקומו. אני לא יודעת אם הוא כועס או לועג לי.
״אני מצטערת אני מבטיחה שאתנהג יפה,״ אני אומרת כמו ילדה נזופה.
הוא מסתכל עליי בשתיקה דקה שנראית לי כנצח. אני רוצה שוב להתנצל, אבל הוא מביט על התיק שמולו. ״זה מעניין שד״ר רות פתחה לך תיק, אבל לא רשמה בו דבר. אני מקווה שאת מבינה שאני עומד לשאול אותך שאלות, לא כיוון שאת אלה מארש, אלא כיוון שאת כעת מטופלת של בית החולים.״ הטון הציני לא נעדר מדבריו. ״מתי היה המחזור האחרון שלך?״ הוא שואל.
״סיימתי אתמול,״ אני עונה.
״האם את מגיבה כך גם למגע מיני?״ הוא מפתיע אותי.
אני רוצה לענות לו שאין לי שום בעיות בחיי המין שלי, אבל אז עולים לי הבזקי זיכרון. ״חשבתי שהבעיה שלי הייתה שהוא הולך עם נשים אחרות, אבל אני מבינה פתאום שעזבתי בגלל שכשהוא היה איתי, הוא כפה עליי סקס אלים, לא כזה של מכות, אלא הוא חדר אליי בכוח. כשהרגשתי את האצבעות שלך, הגוף שלי זכר את הכאב שנגרם לי.״
״הלכת להיבדק?״ הוא שואל.
״עשיתי פעם בדיקות דם, אבל שתיהן חזרו נקיות,״ אני אומרת.
״התכוונתי לכך שבדקת לראות אם הוא גרם לך נזק,״ הוא אומר. המילים שלו גורמות לי לקפוא.
״תנשמי אלה, אני לא אעשה שום דבר שיכאיב לך,״ הוא אומר לי, הפעם בטון נטול ציניות.
אני מתרגלת נשימות בעיניים עצומות, שואפת את האוויר לתוכי, סופרת עד שלוש, ונושפת, ושוב שואפת את האוויר. אחרי מספר פעמים אני מרגישה שהגוף שלי רגוע. ״אתה יכול לקחת את הדגימה,״ אני אומרת לו.
הוא מראה לי מקלון. ״את מתכוונת לדגימה הזאת?״ הוא מגחך.
אני לא מראה לו שאני נעלבת. ׳יפה לו שזה משעשע אותו.׳
״את חושבת שאת מסוגלת לתת לי לבדוק אותך ידנית, או שאת מעדיפה שרופאה תעשה זאת?״ הוא שואל.
״אני אהיה בסדר,״ אני עונה. אני מופתעת כמה עדין המגע שלו. הפעם אני נותנת לו לבדוק אותי ללא הפרעה.
״המקום נראה בסדר גמור,״ הוא אומר. ״אני אודיע לך כשתהיה תשובה בקשר לדגימה,״ הוא אומר, ורושם משהו בתיק שלי.
״עוד משהו שאת רוצה לדבר עליו?״ הוא שואל, ואני רוצה לומר לו שאני רוצה כבר לברוח מכאן. אני כל כך מתביישת איך שהתנהגתי.
״אז מסתבר שאלה מארש העיתונאית הדגולה היא…״ אני מתחילה לומר במרירות בזמן שאני מתלבשת.
״מיותר לציין שאני מחויב מתוקף תפקידי לשמור על סודיות. דבר ממה שנאמר או קרה בחדר הזה, לא יצא החוצה,״ הוא אומר.
ההתראה על שיגור מאיראן מצילה אותי מהמבוכה. ״יש מרחב מוגן במרתף,״ הוא אומר ומסמן לי ללכת בעקבותיו.
״תשלחי את זה למעבדה אחרי,״ הוא יורה לאחות.
״בואי אתנו גברת מארש,״ היא אומרת לי.
״ בבקשה תקראי לי אלה,״ אני מבקשת.
כשאני מגיעה למרחב המוגן, שירה מתקשרת. ״איפה את?״ היא שואלת.
׳היא דואגת לי,׳ אני חושבת לתומי. ״אני במרחב המוגן של בית החולים,״ אני עונה.
״תעלי לשידור,״ היא מורה לי.
״את צוחקת עליי?״ אני שואלת מופתעת.
״לא, לציבור נמאס לראות את החניונים הקבועים,״ היא עונה.
״אני לא עושה זאת. יש מסביבי חולים, ואין לי כוונה לצלם אותם. מספיק קשה להם.״
ואז נשמעים באוויר פיצוצים.
״את צודקת. זה שי שביקש ממני להתקשר,״ היא אומרת. אני מסתכלת סביבי, מחפשת בעיניי את הרופא, אבל הוא כבר לא נמצא.
אני שולחת הודעה לשירה שאני חוזרת לתחנה, למרות שהייתי אמורה ללכת לנוח, מה ששוב לא יקרה.
אני חוזר לחדר הבדיקות, ומחזיר את התיק לתחנה. ״תודיעי לי כשמגיעות תוצאות הבדיקה של גברת מארש,״ אני אומר לשרון, האחות לה מסרתי את הבדיקה, ״כשד״ר רות תבוא, אני רוצה להחליף איתה מילה. אני מבקש הסבר מדוע היא גבתה ממנה כסף. האם ידוע לך על נשים נוספות שנדרשו לשלם לה?״
שרון מביטה עליי נבוכה. ״אין לי… מושג,״ היא מגמגמת לבסוף, מה שמראה לי שהיא דווקא יודעת את התשובה. זה מריח לי לא טוב.
אני לא מגיב, וחוזר לחדרי. מראה פניה של אלה כשניסיתי לקחת את הדגימה, צץ ועולה לנגד עיניי. מעולם לא חוויתי רתיעה כזאת.
אני שמח שבדקתי אותה, והכל בסדר איתה מבחינה פיזית. היא התעשתה, לכן אני מניח שהיא בסדר גם מבחינה נפשית.
לראשונה ראיתי אותה באופן אחרת. ההערה הצינית שלה על כך שהיא דמות ידועה, גרמה לי להבין מה המחיר שהיא נאלצת לשלם. איך כל מידע קטן בחייה, הופך נחלת הכלל. אני חושש שד״ר רות הייתה עושה בזה שימוש, ושמח שזה אני שבדקתי אותה.
״אמרתי לך! אז מסתבר שלא טעיתי,״ אומרת מלי הסטודנטית בבית ספר לאחיות שמתמחה אצלנו.
עיניה נעוצות במסך מולה.
הרי חדשות הבוקר מפיה של אלה מארש.
המצלמה מתקרבת לאלה. היא יושבת זקופה, מלאת בטחון, אבל היא לא מחייכת.
בוקר קשה עבר על לוחמינו בלבנון.
אני לא מקשיב למילים, אלא רק מעיף מבט על שפת הגוף שלה. אמנם היא מחזיקה את עצמה. אבל אני מרגיש את הכאב שלה בזמן שהיא אומרת את הדברים.
אני יודע שהעובדה שהיא אישיות מפורסמת היא לא הסיבה לכך שאני חושב עליה. יתרה מזאת, שכבו לפניי אלפי נשים ברגליים מפושקות, שרגע אחרי שבדקתי אותן נשכחו מזכרוני.
אני יודע שאיתה זה היה אחרת. כמובן שלא הראיתי לה, אבל מה שהיא סיפרה לי נחרט בזכרוני. אני מתמלא כעס על הגבר הזה שהעז לחלל כך את גופה.
לאורך היום אני רואה אותה על המסך. אני תוהה אם תמיד היא מופיעה כל כך הרבה, ורק היום אני שם לב לכך.
״היא כל כך יפה,״ אומרת מלי לשרון.
״וגם חכמה,״ מוסיפה ד״ר יפעת, ״אני אוהבת את ההגשה שלה. השאלות שלה תמיד לעניין, והיא לא מסתפקת בתשובות מגומגמות.״
״מה הפלא, היא עיתונאית חוקרת, ונמצאת מול המצלמה רק בגלל המצב,״ אומרת מלי בבטחון.
אלא שאז הן מבחינות בי, וכל אחת חוזרת לעבודתה. ״לכי לחדר שמונה, תראי מה שלומה של…״ אומרת ד״ר יפעת.
אני שב לחדרי, ומנסה להתרכז בניירת שלפניי.
אני יודע מהי פוסט טראומה, ויותר מזה, איך זה כשמדחיקים אותה.
*
את שרות המילואים הארוך שלי התעקשתי לשרת כלוחם. הצבא הציע לי לשרת כרופא, אבל לא הסכמתי לנטוש את חיילי.
שגרת החיים שרכשתי לעצמי כלוחם, גורמת לי להקפיד על תרגילי כושר כל בוקר, וידעתי שאני בכושר מעולה, שיכול להתחרות עם החיילים הצעירים שנמצאים תחת פיקודי.
המלחמה הזאת גבתה גם ממני מחיר. כשחזרתי לא הייתי בטוח שאהיה מסוגל לחזור לנהל את המחלקה, אבל מנהל בית החולים אמר לי שהמחלקה היא שלי, וניתנה לידיה של ד״ר רות רק באופן זמני.
רציתי להתנגד, לחשוף בפניו שאני פצוע בנפשי, אבל הוא עודד אותי ׳לקפוץ חזרה למים העמוקים׳ ולחזור למה שהוא קרא ׳המציאות.׳״
חזרתי לעולם שלקח לי זמן להסתגל אליו. הודיתי על כך שאני לא בזוגיות, ולפחות בין ארבעת קירות הבית, אני לא צריך להעמיד פנים.
כשראיתי את אלה בפעם הראשונה, היא עוררה בי כעס. ׳איזו זכות יש לך להתלונן על החיים,׳ חשבתי לעצמי, ׳הרי יש לך כל מה שאת רוצה בשפע.’
אני מבין כעת כמה טעיתי, ומתעורר בי הרצון להגן עליה.
*
שלא כמו בתחנות אחרות, אלה עולה לשידור יותר מפעם ביום. תמיד היא נראית במיטבה. ״אני לא מאמינה שהיא הייתה אצלנו,״ אומרת שרון כשהיא עולה שוב לשידור. אין ספק שהיא מבחינה במבט שהעפתי לעבר המרקע ששמעתי את קולה של אלה.
״מסתבר שהיא אישה ככל הנשים, וגם היא צריכה להיבדק מידי פעם,׳ אני אומר לה בציניות.
יום העבודה מסתיים, עם רק שתי התראות על טילים. אני מתלבט אם לעבור דרך בית הקפה,
לראות עם אלה שם. אני מסתכל על האפליקציה של חברת החדשות, ורואה שהיא שוב משדרת.
אני משאיר אותה פתוחה ברקע, ונוסע הביתה.
כשאני מגיע הביתה, שוב יש אזעקה, ואני נאלץ לשהות במרחב המוגן. אלה ממשיכה לשדר מהמרחב המוגן בתחנת השידור.
אני מביט עליה, ונזכר איך סירבה לשדר מבית החולים, כדי לשמור על פרטיותם של החולים.
על המרקע מופיעות תמונות מהלחימה בלבנון, מה שמחזיר אותי באחת לימי הלחימה שלי בעזה. אני ממהר לכבות את הטלוויזיה בממ״ד, נשכב על המיטה, בעיניים עצומות, ונלחם בזכרונות שמציפים אותי.
*
״תציל אותו המפקד,״ צרח לידי חייל בן תשע עשרה, שאחז בידו של חברו שנפגע, ״אתה רופא, תציל אותו.״
התקשיתי לעמוד מול עיניו המתחננות, ולהסביר לו שאין את מי להציל, הוא כבר איננו.
״תדאג לעצמך,״ אמרתי וסימנתי לחובש לבוא.
״ברור לך ש…״ התחיל החובש לומר לי.
״כן, אבל אתה חייב להראות ללוחם שאתה מטפל בחברו, כדי שהוא יוכל להמשיך להסתער קדימה, אחרת נפסיד גם אותו,״ עניתי לו.
׳אז מסתבר שגם אם אתה רופא, אתה לא יכול להציל את כולם,׳ אני חושב לעצמי, ׳לא הכל בידך.׳
ושוב אני חושב על אלה, ועל מה שהיא עברה.
*
יום חדש עולה. אני ניגש להכין קפה, ומגלה שהמכונה שלי מקולקלת, מה שנותן לי תרוץ לעבור בבית הקפה.
שעת בוקר מוקדמת עדיין, ויש לי עוד שעתיים עד להתחלת המשמרת. אני מגיע לבית הקפה, מזמין קפה עם קרואסון טרי, ומתיישב ליד השולחן הקבוע שלי ליד החלון הפונה לרחוב.
אני רואה את אלה מגיעה בצעדים מהירים. ניכר עליה שראשה עסוק במחשבות.
אני ממהר לקום. ״בוקר טוב אלה, איך את?״ אני שואל.
״מותר לומר שאני עייפה, בלי שזה ישמע שאני מתלוננת?״ היא שואלת.
״שבי, אני אזמין לך קפה,״ אני אומר ומצביע על השולחן לידו ישבתי.
״אני לא בטוחה שיש לי זמן לשבת דוקטור,״ היא עונה.
אני לא מתקן אותה שאני נושא בתואר פרופסור. אני כבר מבין שהיא לא יודעת שאני מנהל המחלקה. ״עומר,״ אני אומר במקום, ״את חייבת לנשום מידי פעם.״
היא מביטה עליי מופתעת, ובכל זאת ניגשת להתיישב לידי השולחן. אני מסמן למלצרית לגשת, אבל היא מקדימה אותי. ״אני כבר מכינה לה.״
״יש כבר תוצאות?״ היא שואלת בחשש.
״הבטחתי לך שאודיע לך כשאדע,״ אני עונה.
״מה קרה לגבר הציני? ״ היא שואלת, ״זה שלועג לכך שאני אישיות מוכרת? זה בגלל מה שסיפרתי לך? או כי הבנת שאני אישה רגילה כמו כולם?״
״אני מודה ששמתי לב לכך שאת מופיעה המון על המסך,״ אני מתעלם משאלה שלה.
״שמת לב… האמת היא שאני זו שכותבת את החדשות. החוזקה שלי היא דווקא בכתיבה. אלא שבימים אלה ארוע רודף ארוע, ולכן במקום להיות רק מאחורי הקלעים, מנהל התחנה מעדיף שאני אמסור ישירות את המידע לקהל הצופים. האם אני אוהבת את זה? ממש לא. אבל זה לא הזמן להתווכח איתו כעת, למרות שניסיתי. אני נשמעת לך…״
אני קוטע אותה. ״וכיוון שאת כל הזמן במרוץ אחרי הזמן, אני מבקש שתנצלי את העובדה שאת כעת בהפסקה, ותאכלי,״ אני אומר לה.
״כבר דאגתי, חשבתי שהציני נעלם,״ היא אומרת ומביטה על הכריך שעל הצלחת.
״אני לא,. כלומר לא ציני, ״ אני עונה, ״ותשתי את הקפה לפני שהוא מתקרר.״
״תודה,״ היא אומרת ונוגסת בכריך, ״מממ… הוא ממש טעים. מתאים לך.״
״מתאים לי מה?״ אני לא מבין את כוונתך.
״לא להיות ציני,״ היא אומרת.
אני רוצה לומר לה שזה בגללה, אבל רק מחייך ונושך את שפתיי.