אני רק יוצא מגבולות העיר ומגיע הטלפון מאימא שלי. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לחזור מאוחר בלילה," היא אומרת לי.
"אני בדרך אימא, עוד שעתיים אני אצלכם. אני אאסוף את הילדים מבית הספר," אני עונה לה.
"ותדאג להם לאוכל כי לא הכנתי להם כלום," היא אומרת לי. אני רוצה לשאול אותה כמה פעמים היא השקיעה בארוחות ערב כשאני הייתי ילד, אבל מה זה משנה כעת. לא ציפיתי ממנה שתטרח להכין משהו, וזו הסיבה שהכנתי להם את ארוחת הערב יום קודם.
למרות שאני מניח שנשאר אוכל מאתמול, אני מחליט לפנק אותם ולקחת אותם לאכול משהו בחוץ. אני מחליט גם לא לבחור להיכן ללכת. שיבחרו בעצמם. ׳אולי נלך למרכז העיר. זו תהיה הזדמנות לקנות לדילן נעליים ספורט חדשות,׳ אני חושב לעצמי.
התנועה זורמת, ומכשיר הניווט לא מראה על פקקים בדרך. אני רוצה כבר להגיע הביתה ולמחוק את הביקור הזה. אני לוחץ על הגז קצת יותר מדי, ומאיץ את המכונית למהירות גבוהה מהמותר. לשמחתי אין אף שוטר במקום שיעצור את הטירוף שלי.
אני מגיע לבית הספר רבע שעה לפני הזמן, מוציא את הטלפון הנייד, ועובר על המיילים שנכנסנו אליי בזמן שנסעתי. אני מחייך למראה המייל מהדוקטורנית שלי מרינה קרלובסקי. אני ידוע כפרופסור קשוח שלא מרבה לבטא את רגשותיו. אני גם ידוע כאחד הרווקים המבוקשים באוניברסיטה. שיטות החיזור שלה אחריי תמיד מעלות ביני לבין עצמי חיוך על שפתיי.
הפעם זו ארוחת ערב שארגנו למתרימים ובה היא נבחרה לנאום. "אני אשמח אם תשב איתי על מה שכתבתי. אני רוצה להיות בטוחה שאני מסבירה נכון את הדברים למי שלא בקיא בעולם שלנו." היא כותבת.
"היום בשמונה מתאים לך?" אני שואל.
מעבר לעובדה שהיא בטח לא מאמינה שנעתרתי, היא בטח תוהה מדוע הצעתי שניפגש הערב. ׳את עוד לא יודעת, אבל את הולכת למחוק לי מישהי מהזיכרון,׳ אני מדבר אליה בליבי. עד כדי כך שאני מתכונן לעבור בבית המרקחת ולהצטייד באמצעי הגנה.
"אבא חזרת!" הילדים קופצים משמחה, כשהם רואים אותי נשען על הרכב בכניסה לבית הספר. הם רצים אליי ונאספים לחיבוק שלי.
"אני אוהבת את סבתא," אומרת לי אמילי בדיפלומטיות, "אבל אותך יותר."
׳מה כבר עשית להם אימא, סך הכל היית איתם לילה אחד,׳ אני חושב לעצמי, נזכר מדוע אני לא אוהב לבקש מהפרופסורית המכובדת שתשמור על ילדיי.
"חשבתי שאולי נלך למרכז העיר לאכול. מה בא לכם?" אני שואל.
"אתה זוכר אבא שפעם אכלנו ספגטי ברוטב עגבניות?" אומרת אמילי מיד.
"מה אתה אומר?" אני שואל את דילן.
"אתה יודע אבא שאני הכי אוהב ספגטי," הוא עונה לי.
"אם כך נלך לאכול באיטליאנה," אני עונה להם, ונוסע למרכז הקניות בלב העיר.
החנות הראשונה בכניסה היא הפארם מרקט. אני נזכר ברצוני לקנות קונדומים. "אני צריך לקנות משהו," אני אומר לילדים ונכנס איתם לחנות. מעל עשר שנים עברו מאז שחיזרתי אחרי אישה. אני נידהם מהשינויים שחלו בענף. גדלים שונים, טעמים, מרקמים שונים. ׳נו באמת,׳ אני ממלמל לעצמי, ובסוף בוחר את זה שבפרסומת.
"מה זה?" שואל דילן.
"זה רק לאבות," אני אומר לו, ורוצה לתקן את עצמי שזה בעצם לכאלה שלא רוצים להיות.
אנחנו מגיעים לאיטליאנה. אני מזמין לילדים מנות ילדים של ספגטי כפי שביקשו ולעצמי פסטה בולונז. אני טועם מהפסטה שלי, ויש בה טעם מאד שונה, טעם פחות עשיר ממה שאכלתי אמש.
"טעים לכם?" אני שואל הילדים והם מהנהנים בראשם לחיוב כשפיהם מלא בספגטי, והפרצופים של שניהם מרוחים ברוטב.
אני טועם שוב, אבל הפסטה לא טעימה לי.
"הכל בסדר?" שואל אותי טוני בעל המסעדה שמבחין בפרצוף שלי.
"כן," אני עונה, "רק שאתמול אכלתי בניו יורק פסטה, והיא הייתה שונה בטעמה."
"אולי כי הם משתמשים ברוטב מחברה אחרת," הוא עונה לי.
"אם אני מבין נכון אתם משתמשים ברוטב מוכן?" אני שואל.
"אתה יודע שאנחנו מסעדת מזון מהיר בקניון. לא משתלם לנו להכין בעצמנו," הוא אומר בהתנצלות.
"בטח," אני עונה לו אין לי כוונה להביך אותו, "זה כנראה באמת כפי שאמרת רוטב תוצרת חברה אחרת. הפסטה שלך ממש טעימה, רק שאני לא כל כך רעב עדיין. זה מוקדם עבורי לאכול בזמן כזו," אני משקר לו.
"אם כך אארוז לך את המנה," הוא אומר מייד.
"תודה, אני אשמח," אני עונה לו למרות שאני יודע שהמנה תלך לפח, ולא בגלל שהיא לא טובה, אלא בגלל שהיא מזכירה לי יותר מידי אותה.
אנחנו מסיימים את הארוחה, ניגשים לקנות לדילן נעלים. כשאני כבר כמעט מתייאש, דילן מוצא זוג נעליים שהוא אוהב.
אנחנו חוזרים הביתה. הילדים רצים לשחק בחדר המשחקים שלהם, ואני מוציא את המזוודה שלי מהרכב, ומעלה אותה לחדר השינה. אין לי חשק לפרוק אותה כעת, ולכן מניח אותה בחדר הארונות.
את התיק ובו המחשב ודפי העבודה אני לוקח איתי לחדר העבודה שלי, מניח אותו על השולחן ומפעיל את המחשב. אני רוצה להתחיל לעבוד, כאשר נפתח החלון בפינה העליונה, ועולה הודעה מהאפליקציה של השכרת הדירות.
׳אתם לא רציניים,׳ אני ממלמל.
תודה שהתארחת בבית בשד' האוניברסיטה 500.
חוות דעתך חשובה לנו עבור האורחים שעתידיים.
אנא דרג את…
אני מתעלם מההודעה, אבל היא קופצת שוב אחרי שעה. אני מבין כבר שלא אוכל להימלט מזה, ועונה בזריזות על השאלון שלשמחתי הוא קצר. לבסוף מגיע השאלה:
איך היית מדרג את השירותים המיוחדים מ 1- עד 10?
אני כועס על עצמי. השאלה הזו רק מלמדת אותי שנכנסתי לאתר של זונות שמשכירות חדרים ללילה. כמה הייתי טיפש. בכל מקרה זה לא משנה כי בזה זה נגמר. אני סוגר את השאלון ונמנע מלענות על השאלה.
האפליקציה עולה שוב ומזכירה לי שלא סיימתי לענות על השאלות. אני מבחין בסימן שאלה שנמצא ליד השאלה שתפקידו להבהיר למה הכוונה. מתוך סקרנות אני לוחץ עליו.
שירותים מיוחדים- הם שירותים הניתנים בנוסף לחדר וארוחות, ׳ממש גאונים, אני ממלמל,׳ "כמו: כביסה, גיהוץ… מילה אחת לא מזכירה אפשרות לשרותי מין. מעניין שכל מי שפנה למודעה שלה דווקא את זה הוא חיפש.
אני עונה שלא ניתנו שירותים נוספים ובכך מסיים את השאלון, בתקווה שבזה באמת סיימתי לשמוע ממנה.
*
הערב מגיע.
לשמחתי ויקטוריה מרגישה יותר טוב והיא מסכימה לשמור הערב על הילדים. אני בוחר מכנס שחור ושלא כהרגלי חולצה שחורה. אני מתבונן בעצמי בראי בזמן שאני מקפל את השרוולים עד מתחת למרפק.
"למישהו יש דייט?" שואלת אותי ויקטוריה.
"ממש דייט," אני צוחק, "דוקטורנטית שלי רוצה שאעבור איתה על הנאום שלה." אין לי שום כוונה לספר לה מה עובר עליי. "זה הולך להיות דייט מהסרטים."
ויקטוריה צוחקת. "האמת שאני מאמינה לך. בשבילך לדבר כל הערב על מתמטיקה זה תענוג גדול. תסלח לי שאני לא יכולה להבין את זה. הגיע הזמן שתכיר מישהי, אחת מלאת אש, ושלא תהיה מתמטיקאית."
"יש לך מישהי שאת רוצה להכיר לי?" אני אומר משועשע, כשאני נשען על המשקוף וידיי בכיסים. אני יודע שהתנוחה הזו מביכה אותה, וברגע זה אני נהנה להביך אותה.
"נו באמת שון. הילדים שלך צריכים אימא," היא עונה לי. מבטה מופנה רחוק ממני, והיא מתעסקת עם הכריות של הספה בסלון, כאילו הן לא ישרות מספיק.
"את רומזת שהילדים שלי לא מטופלים כראוי, או שפשוט נמאס לך לשמור עליהם למרות שאני משלם לך יפה?" אני שואל לה.
"לא… כלומר אני לא יודעת מה קורה בחיים האישיים שלך, אבל נדמה לי שהגיע הזמן שתהיה לך מישהי רצינית. אתה לא נראה לי גבר של סטוצים," היא אומרת.
"ואיך נראה גבר של סטוצים," אני אומר ומשתדל לא לצחוק.
"לך כבר… שלא תיתן למתמטיקאית לחכות," היא עונה לי, ומסדרת באובססיביות את ערמת המגזינים על השולחן.
אני עובר בחדרים של הילדים. הם ישנים. כמה הם רגועים בשנתם. הלב שלי מתמלא אהבה אליהם. אני מודה על כך שהם נשארו אצלי ובחזקתי בלבד.
אני נוסע למרינה שגרה מרחק כרבע שעה ממני, ומתלבט אם הייתי צריך להביא לה משהו, שכן למרות שאינה יודעת זאת, היא עומדת לענג אותי הלילה. אני מתלבט בין פרחים ליין, ומחליט לא להביא כלום. אין לי רצון שהיא תסיק מסקנות לא נכונות, ותחשוב שאני מחזר אחריה.
אין ספק שהיא התכוננה לפגישה איתי. אני יכול לדמיין אותה לובשת ופושטת חצי ארון עד שהיא חוזרת לשמלה השחורה הצמודה שמשדרת קלאסיות וסקסיות כאחד.
"הכנתי כיבוד קל," היא אומרת לי בזמן שאני נכנס לביתה.
"תודה," אני אומר מתוך נימוס ולא בטוח על מה.
היא מביאה לשולחן בקבוק קברנה קר. אגלי הקור נוטפים ממנו לאורכו בזמן שהוא מוצא מהמקרר ועומד זמן מה בחוץ. אז נכון שהיא שמעה שיין מקררים, אבל אם לשפוט לפי הטעם שלו, אין לה כלל מושג ביינות.
אני מתלבט האם לשחק את המשחק שלה, ומחליט שאולי באמת זה הזמן להשתעשע. "שאפתח?" אני שואל אותי ומרים גבה.
"זה תפקידו של הגבר, לא כך?" היא אומרת לי בטון שאינו משאיר ספק מה כוונותיה.
אני חולץ את הפקק בשליפה אחת. אני מעיף בה מבט כדי לראות את התפעלות בעיניה, מריח את ריחו של היין, מסתיר את מה שאני חושב באמת עליו, ומהנהן בראשי.
אני ממשיך את הטקס, מוזג אותו בהטיה לכוס היין, מערבב אותו ולוגם. את הטיפה שבפי אני מגלגל בין לשוני. היא מביטה בי מוקסמת. אני מתאפק לא לצחוק למול המחשבות שוודאי עוברות לה כעת. "על מה את חושבת?" אני שואל.
ברור לי שהיא לא תאמר לי שהיא רואה את עצמה כבת הזוג שלי ואולי יותר מזה. "סתם…עקבתי אחרי התנועות שלך. ניכר שאתה בהחלט מבין ביין," היא אומרת, אבל משום מה כל מילה שהיא אומרת מלווה בתנועות פתייניות.
אני מתרווח לאחור ומחייך אליה. "ובכן, היכן הנאום שלך?" היא מביטה בי מבולבלת. היא כל כך הייתה בטוחה שהמהלכים שהיא עושה עובדים עליי. אני מרגיש באכזבה שעל פניה. "תביאי אותו לכאן ושבי לידי," אני מבעיר בה שוב את האש.
היא מביאה אותו ומניחה לפניי. "אני מבקש שתקראי לי," אני אומר, אוחז עדיין בכוס היין ועוצם את עיניי.
אני מריח אותה בזמן שהיא מתקרבת אליי. הבושם שלה מתוק מידי, הנשימה שלה כבדה מידיי. במקום לעורר אותי, היא מכבה אותי.
אני פוקח מייד את עיניי. "אני לא יודע מה את מנסה להשיג," אני אומר לך.
"אותך," היא לוחשת לי.
"טוב," אני אומר וקם, "היה נאום מאד מעניין. בהצלחה שיהיה לך." אני מניח את כוס היין שממנה כמעט לא לגמתי ופונה לצאת מביתה.
"אני יודעת שאתה רוצה אותי," היא אומרת לי.
"העובדה שניסית לפתות אותי עם בקשתך שאעבור איתך על הנאום, אין בה כדי להביע כל רצון מצידי להיות בקשר מכל סוג שהוא. אז לא, אני לא רוצה אותך," אני אומר לה ויוצא.
אני חוזר לרכב ויוצא משם במהירות, כאילו שאם לא אעשה כך היא תצא בעקבותיי.
"זונה" אני מסנן לחלל הרכב, "דוקטורנטית יפה אבל זונה."
*
"זה היה דייט קצר," אומרת לי ויקטוריה.
"נו באמת, בבקשה תגידי לי שלא חשבת שאני יוצא לדייט עם דוקטורנטית שעובדת במחלקה שלי," אני אומר לה.
"מה שתאמר," היא עונה לי.
"יש לי מחר את ערב ההתרמה, את יכולה להיות עם הילדים?" אני שואל.
"אהיה פה מחר בשש," היא עונה לי.
השמש עומדת לשקוע ואני עדיין יושבת מול המחשב ובוחנת את הצעות העבודה.
ברור לי כבר שאף אחת לא בשבילי, כי אני נחשבת לסטודנטית שלא סיימה את לימודיה. אני יושבת לכתוב מייל לדיקן הפקולטה למדעים.
מר סטרבינסקי היקר,
הדיקן לפקולטה למדעים
כידוע לך לא אושרה מלגת הלימודים שלי לסמסטר האחרון.
אני מודה שהופתעתי מאד, כיוון שלא נאמר לי שאני עלולה למצוא את עצמי במצב הזה סמסטר אחרון לפני סיום לימודי התואר המשולב לקבלת התואר ד"ר לביולוגיה.
כיוון שאין בידי אפשרות לגייס את הסכום הדרוש עד למועד תחילת הסמסטר, אודה לך באם תשקול לאפשר לי לסיים את לימודיי ולקבל את התואר מאסטר במדעי הביולוגיה, שכן אני עומדת בכל הדרישות לקבלת תואר זה.
מצפה לתשובתך.
בתודה והערכה,
אם (פרנצ'סקה) לנסטר
אני עוברת על המייל, משנה מילה פה מילה שם ולבסוף שומרת אותו כטיוטה. אני עדיין לא מוכנה לשלוח אותו.
"הוא חייב לאשר לך," אני אומרת לעצמי בזמן שאני עומדת במטבח ומחפשת מה לעשות עם עצמי, ׳הרי לא יתכן שכל הלימודים האלה היו לשווא.׳
אני מרימה עיניי לשמים. ׳נכון שבסוף יהיה בסדר? כי אני לא מצליחה להבין מה השיעור הזה שאתם שם מנסים ללמד אותי. שיהיה – ברור,׳ אני אומרת ומצביעה עם אצבע כלפי מעלה, ׳לבית של ההורים אני – לא – חוזרת!׳
צלצול הטלפון קוטע את השיחה שלי עם עצמי. השיחה המזוהה מודיעה לי שמאמא מריה על הקו.
"צ'סה," אומרת לי מריה, "כל הזמן אני שוברת את הראש מה לעשות איתך. אני יודעת שעזבת את הלימודים, ולא חשבתי שבעצם את לא יכולה למצוא עבודה במה שלמדת.
המשרד של המסעדה בבלגן, ורואה החשבון ממש כועס עליי ודורש שאקח מישהו שינהל לי אותו. איך לא חשבתי עלייך? את מוכנה?"
"אני לא מבינה. מה אני מוכנה?" אני שואלת.
"את מוכנה לנהל את כל מה שקשור במנהלה של המסעדה?" היא שואלת.
"בטח," אני עונה לה ולא שואלת דבר לגבי התנאים או השכר.
"אני מחכה לך מחר בבוקר," היא אומרת לי, "תבואי מוקדם."
"מאמא מריה, את מגיעה למסעדה כשהתרנגולים בחווה מתעוררים. מתי את רוצה שאני אבוא?" אני שואלת.
"מתי שתוכלי. לא יזיק למסעדה הזו שתכיני כמה מהרטבים המשובחים שלך לפני שמתחיל היום," היא אומרת.
"חשבתי שאת כבר לא רוצה שאבשל," אני עונה לה.
"נראה לך שאפטור אותך לגמרי מהעבודות במטבח?" היא עונה לי, "כמה ימים את לא שם והוא כבר נראה מבולגן. חכי שהם יראו שאת חוזרת. אני בטוחה שהסדר יחזור לשלוט בכל מקום. אני יכולה לספר לכולם שאת חוזרת?"
"בטח," אני עונה.
אני פורשת את זרועותיי למעלה וקדה קידה דמיונית לשמים. ׳תודה ששמעתם אותי.׳
אני חוזרת למחשב. על לוח העבודה עדיין מופיעה הכתבה על א'וניל ג'ונסון אחד מהשותפים של חברת הסטראט אפ שעוסקת בפיתוח רעיונות רפואיים. אני מעיפה מבט בצילומיה של הצלמת המוכשרת אבלין לונדון. ׳יום אחד אני אגיע לחברה שלך,׳ אני מדברת אל דמותו הניבטת אליי מהמחשב, ׳אבל עד אז אני צריכה להתארגן לעבודה מחר.׳
אני מכבה את המחשב ונכנסת לחדר השינה. הריח שלו מכה בי, הוא עדיין נישא באוויר.
אני לא יודעת מה אני יותר. האם אני צריכה לשמוח שהוא לא הפך אותי לזונה, או להיעלב שלא מצא אותי מספיק מושכת? ולמה בכלל אני חושבת עליו. נכון שכשראיתי אותו לראשונה כמעט התעלפתי מיופיו ומה שהוא מקרין, אבל בסך הכל הוא היה גבר שצריך מקום ללילה. השאלות שלו על סקס היו רק מסקרנות ולא יותר מזה.
אני ניגשת לבחור שמלה למחר. יש לי כמה שמלות שחורות ואני בוחרת אחת מהן, מתאימה לה סט של חרוזים אדומים, כי אני לא רוצה להראות שהשקעתי יותר מידי. ׳נעלי עקב, זה מה שאני צריכה,׳ אני מדברת לעצמי. מתי נעלתי פעם אחרונה אותן?
*
חמישי בבוקר
רגע לפני שאני יוצאת מהבית אני מסתכלת על עצמי במראה. ׳מעניין מה היית אומר עליי עכשיו פרופסור,׳ אני אומרת בזמן שאני מעביר את ידי לאורך מתאר גופי. אני בהחלט נראית מעולה, אבל למה אני חושבת עדיין עליו? אידיוט כזה שחושב שחיטטתי לו בתיק.
בשעה שבע בדיוק אני רואה את המכונית של מרקו, מי שהפך להיות השף הראשי במקומי. אני יוצאת מהבית ומרקו ממהר לצאת מהרכב. הוא סוקר אותי בהתפעלות. "צ'סה, את מעלפת," הוא מחמיא לי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. "שלא תביני לא נכון, את תמיד יפיפיה בעיניי, רק שעם העקבים את נראית יותר…אישה."
"תודה מרקו," אני עונה לו. "ותודה שבאת לקחת אותי."
"את יודעת שבשבילך אעשה הכל," הוא עונה לי.
"אני יודעת. אתה חבר טוב," אני עונה לו, "תראה איזה יום יפה. אני מקווה שהפטיו יהיה מלא בסועדים היום."
אני כבר יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות. המוח שלי מתחיל להריץ כל מיני רעיונות ואחד מהם הוא להדליק את האש ברשתות החברתיות.
"בוקר טוב לכולם," אני אומרת מיד כשאני נכנסת, נותנת להם לעכל את המראה החדש שלי. "אני רוצה היום שהמסעדה תהייה מפוצצת. מזג אוויר כזה חייבים למצל לטובתנו. בוא תזרקו לי רעיונות למנות הדגל להיום. משהו שקל להכין ושנוכל לעמוד בו, כי אני הולכת לפרסם את זה ברשתות החברתיות."
"צ'סה איך לא חשבתי על זה אף פעם," אומרת מאמא מריה שנכנסת למטבח וסוקרת אותי בהתפעלות.
"מהטעם הפשוט שאת עסוקה במיליון דברים יחד," אני עונה לה.
"נלי תעזרי לי לערוך רשימה מה המומחיות של כל אחד. שלך זה העוגיות הטעימות שלך," אני אומרת לה.
נלי מחמיצה לי פנים. "למה דווקא אני? וחוץ מזה את מכירה את כולם," היא עונה.
"מישהו מתנדב?" אני שואלת. אני מבינה שכולם נגדי כעת. הם כבר מבינים שאיך שאני לבושה, זאת לא בדיוק שמלה לבשל בה.
"אין בעיה," אני אומרת ומכתיבה להם, "אני רוצה רוטב איולי, רוטב בולונז, ורוטב פטריות. אני בטוחה שאתם יכולים לחלק את העבודה ביניכם. אני עולה עם מאמא מריה למשרד ששם אני עובדת כעת ."
"אני נותנת להם רבע שעה להראות איך הם מתפקדים," אני אומר למריה.
"את נראית כל כך שונה," היא אומרת לי.
"נעלי עקב, זה כל השינוי. וכמובן המחרוזת האדומה," אני עונה, "אני מרגישה שאנחנו חייבים פה שינוי. מזג אוויר משגע ולמרות זאת בזמן האחרון קצת חלש אז מה דעתך שננסה קצת פרסום בחינם?"
"אני פתוחה לכל רעיון," היא אומרת לי בזמן שאני נועצת מבט נדהם על ערמות הקבלות שמתגלגלות בכל פינה. אני לא רוצה לפגוע בה ולכן כדי לרסן את החתולה הפראית שאני אני ניגשת ופותחת את החלון שתכניס אוויר נקי לחדר.
בזמן שאני מעיפה מבט על החצר המוזנחת מאחור, אני חושבת על זה שבניגוד לעובדים אחרים אני מעולם לא ישבתי לאכול בחוץ, ולכן לא ראיתי את גודל ההזנחה.
אני מרגישה שאני טובעת ולכן מוציאה את הטלפון שלי, כי אני מבינה שלמצוא פה פיסת נייר לרשום עליה יהיה בזבוז זמן, ומתחילה לרשום כל מה שעולה לי בראש.
מאמא מריה יושבת על כיסא המנהלים שלה ומסתכלת עליי בשתיקה.
"אני יכולה לבקש ממך משהו מריה?" אני שואלת.
היא מביטה בי בחשש. "אני מבקשת שתרדי למטבח ותראי אם הם הכינו את הרטבים ואני רוצה לדעת מה מתוכנן בתפריט היום. אני רוצה לפרסם את זה כדי להביא אנשים חדשים אלינו."
"עוד משהו צ'סה?" היא שואלת.
"לא," אני עונה לה.
"לא שאלת אותי לגבי שעות העבודה, ובעיקר לא אמרת לי איזו משכורת את רוצה," היא אומרת ומביטה בי בחשש.
"הזמן שלי הוא שלך. מה שאת רוצה ממני, כמה שאת צריכה אותי כאן , אהיה בשבילך," אני עונה, "לגבי השכר אני מאמינה שתתני לי בהתאם ליכולת שלך. את יודעת שתמיד עבדתי פה בלילות. לא היה לי מושג איך מתנהלת המסעדה במשך היום. אני חושבת שזה דווקא טוב, כי אני לא כבולה במחשבה שלי לשגרה מסוימת ואולי נוכל לשנות משהו שימשוך הרבה אנשים לכאן.
הבנתי ממך שבמשך היום חלש פה, וזה לא מובן לי, כי האוכל שלך הוא הכי טעים בכל העיר." כמובן שאני לא מזכירה את העובדה שכבר מזמן זו לא היא שמבשלת.
"בואי איתי למטבח," מבקשת מריה.
אנחנו נכנסות למטבח ואני מבינה הכל. העובדים שובתים.
"תקשיבו לי," אני אומרת להם, "עד היום לא הייתי פה אף פעם בבוקר ואין לי מושג איך עובדת המסעדה. מה בדיוק מפריע לכם? העובדה שבאתי היום עם נעלי עקב? אם זו בעיה אז הנה," אני חולצת את נעליי ונשארת יחפה. אני ניגשת ומניחה אותם מחוץ למטבח.
הם עדיין שותקים. אני מורידה את שרשרת החרוזים האדומה וניגשת לנלי. "קחי, זו מתנה ממני כי את חברה שלי, ואני אוהבת אותך." אני אומרת ועונדת אותה לצווארה. היא המומה מהמעשה שלי ומשפילה את עיניה.
"יש בי עוד משהו שונה?" אני שואלת, "או שאנחנו יכולים להתרכז בעיקר, בעבודה שלנו, של כולנו. העובדה שאני עובדת במשרד לא עושה אותי שווה יותר או פחות." אני רוצה להוסיף שממש אין להם מה לקנא בי אחרי שראיתי שנעשה במשרד.
"סופיה את מוכנה לרשום את המנות שנחליט עליהן?" אני שואלת ורוצה להוסיף משהו, אבל היא קוטעת אותי.
"אני לא השפחה שלך," היא אומרת.
"בסדר גמור," אני עונה לה בקול רגוע, "יש פה מישהו שמוכן להיות העבד שלי ולרשום את התפריט?" אני שואלת. איש לא עונה לי.
"יש פה מישהו שרוצה היום יום חופש? שלא בא לא לעבוד היום או בכלל?" אני שואלת, "אתם מכירים אותי, אני יכולה להפעיל את המטבח הזה בלי אף אחד מכם. אני נותנת לכם עשר דקות להחליט מי שרוצה להישאר שירים את היד."
"תגידי מי את חושבת שאת?!" צועקת עליי סופיה,
"מה היא עשתה לך שאת נותנת לה כוח כזה?" היא צועקת על מריה.
"את נשארת או עוזבת?" שואל אותה מריה באסרטיביות.
